Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אפשר להניח על תבשיל שעועית, להוסיף לסלט, להכניס לתוך סנדוויץ’ או פשוט לפרק עם הידיים ולזלול. הצטיידו בסיר כבד שמתאים גם לכיריים וגם לתנור. בארה”ב משתמשים בנתח המכונה brisket , המקביל פחות או יותר לנתח חזה (פאלדה) שלנו.
אפשר להניח על תבשיל שעועית, להוסיף לסלט, להכניס לתוך סנדוויץ’ או פשוט לפרק עם הידיים ולזלול. הצטיידו בסיר כבד שמתאים גם לכיריים וגם לתנור. בארה”ב משתמשים בנתח המכונה brisket , המקביל פחות או יותר לנתח חזה (פאלדה) שלנו.
כאן תמצאו את הלחם הכי טוב בארץ. העיר של מתן אברהמס
מתן אברהמס, הדסון (צילום דן פרץ)
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: האיש והסטייקים ממסעדת הדסון ששומר חסד נעורים לחומוסיה המשפחתית בצפון העיר, ומכתיר את המסעדה הכי ישראלית שיש
הלחם הטוב ביותר שיש בארץ כרגע, בפער. אני אוהב את הקונספט של מקום קטן ומהודק שעובד רק ארבעה ימים בשבוע ואת ההתמקדות במוצר אחד, שנעשה בצורה הכי טובה. מנת הלחם והעגבניות שמוגשת שם היא לא פחות מגאונית – עגבנייה קלופה וחתוכה עם מלח טוב ושמן זית טוב ופרוסת לחם ליד. Wild Bread
ווילד ברד (צילום: אייל פרוינד)
2. חומוס אסלי
עסק ששייך למשפחה שלי אבל מותר לי לפרגן כי זה מקום שקיים כבר 30 שנה והוא שורד את כל התהפוכות והאופנות, ונשאר חומוסייה של פעם – מקום שכיף לשבת בו והכול טרי וטעים. דיזנגוף 338
אם האדם צועד על קיבתו אז האדם המפותח גם יודע לשתות.רושפלדכתב על ג'יאקונדה– "נוזלים משני חיים" שזו הגדרה יפה. יש שם את אחד מאוספי היין המעניינים והטעימים בעולם, מקום שמבחינתי הוא עוגן לאיכות ולטעם טוב. פרישמן 73
אם כבר להיות פועל ולאכול במסעדת פועלים, אז שזו תהיה חנן מרגילן. הדושפרה הכי טעים שיש וכבד עגל עם שומן טלה. מסעדה טובה שתמיד כיף לאכול בה. מסילת ישרים 15
זה כנראה הבשר הכי טוב שאפשר למצוא בישראל. והוא גם עולה ככה
צריך לקרוא לה חלומות ניו יורק. הדסון (צילום: דן פרץ)
הדסון היא גם סטייקהאוס ניו יורקי מהליגה הראשונה וגם דיינר פרוגרסיבי משודרג (זה מונח שהמצאנו) ואת שניהם היא עושה באופן כמעט מושלם. אבל בעולם האמיתי קשה להתעלם מהעובדה שהרגע הזמנת סטייק בסכום שמאכיל משפחה במשך שבוע
בצפון תל אביב, ברמת החייל מגישים שם מנה, שיוצאת מן הכלל וכל מי שטעם, יזכור לעולם הבשר מצוין, אבל הרוטב מושלם הוא מושלם הוא מושלם, הוא מושלם הוא מושלם
לא ברור לי בכלל איך מתחילים לכתוב על הדסון. כלומר מאיפה מתחילים. אתה רק אומר הדסון וישר בום! מופע זיקוקי דינור אסוציאטיבי מתפוצץ לך במוח. עכשיו לך תבחר במה להתמקד. המסעדה הכי טובה בתל אביב שמצפון לירקון. הבשר שהוא הדבר הכי קרוב לניו יורק שאפשר למצוא כאן, גם באיכות, אבל למרבה הצער גם במחיר, שלקרוא לו שערורייה זו מחמאה. הדיינר המשודרג הכי מוצלח שהיה כאן מאז שהדיקסי שכחה שהיא הדיקסי. המקום הכי מוצלח לצהריים ברמת החייל. "סטייק אמיתי אוכלים רק בהאדסון". יש כל כך הרבה אפשרויות. אין ברירה, אלא לעשות את מה שאבא של הרשל'ה היה עושה – להתחיל בחלונות.
"חלונות ניו יורק – סינטה רוטב טופי יפני". זה מה שכתוב בתפריט. למעשה, זה לא כל מה שכתוב בתפריט. מצוין גם המחיר. 82 ₪. למנה ראשונה. זה תמחור שלרוב לא הייתי עובר עליו בשתיקה. והנה נמצא המקום שבו הנתון הזה לא רלוונטי. נקודה סינגולרית שבה המושג "וליו פור מאני" מקבל ביטוי גולמי (עם קרסט מהאגדות). יותר מזה – הייתי בהדסון בערך 20 פעם בשנים האחרונות. בכל אחת מהן הזמנתי לפחות מנה אחת של חלונות. בחלקן שתיים. הייתה אפילו פעם אחת שיותר. רק השבוע, כשהתחלתי לכתוב והלכתי לצילום התפריט כדי להעתיק את הטקסט, שמתי פתאום לב למחיר. וזה לא עושה לי כלום. רק רצון ללכת ולהזמין את המנה שוב.
הדסון פתוחה ובטוחה, ניתן להתארח באולם או ברחבת החוץ הגדולה, מוזמנים כתמיד.סינטה מנהטן, כי סטייק אמיתי אוכלים רק בהדסון.
אז שוב חזרנו לתפריט. "סינטה רוטב טופי יפני". 4 מילים שמחביאות יצירת אומנות קולינרית. שילוב סינרגטי בין חומר ורוח (או במקרה הזה בין סטייק ורוטב חמאה מתקתק). מעטות המנות שמצליחות רק בשם שלהן לספר כל כך מעט, ועדיין להיות מדויקות כמו כל כך. קודם כל ויזואלית. נתח הסינטה מוארך (מה שנקרא חיתוך ניו יורק, ומכאן השם, כמובן) שנצרב באופן מושלם מכל הכיוונים ואז נפרס לפרוסות דקות שנראות כמו חלונות.
וזה ממשיך בביס. כל פרוסה בפני עצמה היא חלון לאושר. מסגרת קריספית שמתפצפצת בפה ומיד אחריה בשר מדיום רייר שממש נמס על הלשון. וכל העונג הזה, שבכל מקום אחר היה בצדק לגמרי הכוכב המרכזי, הוא רק שחקן משנה למה שהוא בלי שום ספק אחד הרטבים הכי טובים שיצא לי לאכול בחיים. שזה אירוני, כי הוא מבוסס על כמויות חמאה שרק מסיבות פוליטיות לא מוכרזות כאסון קרדיולוגי. מצד שני, אם כבר למות בגלל רוטב, אז שזה יהיה הרוטב הזה.
לכאורה מדובר ברוטב שהוא הקלישאה הכי שחוקה בספר המתכונים. קח מלא חמאה, תוסיף חמוץ (כאן זה יוזו), אוממי (סויה) ומתוק (דבש). זהו. אין שום דרך שרוטב כזה יכשל. גם בנקודה הכי נמוכה שלו מדובר באירוע ממכר. אבל כשאתה לוקח חלון בשר, מנגב איתו את הרוטב ומכניס לפה, אתה מבין שיש כאן משהו אחר לגמרי. פשטות שמבוצעת באופן נפלא. כאילו מישהו לקח את הקלישאה ועשה לה פינוי בינוי, הרס אותה ובנה במקומה יצירת פאר, מהסוג שכותבים עליו שירים. או יותר נכון מהסוג שאתה מבקש שיביאו לך בקערה קטנה עם המנה העיקרית, בשביל שיהיה במה לטבול את הצ'יפס.
סטייקהאוס ניו יורקי מהליגה הראשונה. הדסון (צילום: יחסי ציבור)
עכשיו, כשאנחנו כבר לא על בטן ריקה, בואו נעשה את זה מסודר: על הנייר הדסון היא מסעדה. בפועל היא הגרסה הקולינרית של תאומים סיאמים. שתי מסעדות, שחולקות כמעט הכל – חלל, מטבח, תפריט, שירות נהדר – אבל למרות זאת מצליחות לספק שתי חוויות אכילה שונות לגמרי.
קודם כל מדובר בדיינר הפרוגרסיבי הכי טוב בישראל (אל תתרגשו אם לא הכרתם את הביטוי, הרגע המצאתי אותו). בישראל אין דיינרים אמיתיים, בעיקר כי אין פה באמת דרכים. אנשים אולי מבלים שעות על הכביש, אבל זה לא בנהיגה אלא בעמידה בפקקים. מה שצמח בישראל הוא גרסה משודרגת ויוקרתית של הדיינר. תשכחו ממפות פלסטיק משובצת ומלצרית אדישה עם קנקן קפה דלוח. הדיינר הפרוגרסיבי הישראלי חי בתפר שבין הדיינר לבראסרי. אוכל בסיסי שמבוצע ברמה גבוהה באווירה משודרגת (והמחיר? עוד נגיע לזה). ואף אחד לא עשה את זה טוב כמו חיים כהן בדיקסי. עד שהגיעה הדסון.
בכובע הדיינר שלה, הדסון מספקת את הטוב שבכל העולמות (לא באמת כל העולמות, אחרת גם היו מסכים שמשדרים ספורט). היא מאפשרת להנות מאוכל פשוט יחסית, במעטפת של מסעדת יוקרה. המקבילה הישראלית של לאכול פיש אנד צ'יפס במסעדה עם כוכב מישלן. היא מוכיחה שבשביל המבורגר טוב – וההמבורגר בהדסון הוא אחד הטובים באזור – לא צריך להתפשר על התנאים. וזאת לא רק מפית בד לבנה לברכיים. כמה עוד מקומות בישראל פיתחו גירסה נטולת גלוטן של הלחמניה שלהם, שהיא כל כך מוצלחת, עד שגם אנשים שאוכלים גלוטן מזמינים את הגרסה הנטולה?
ואם כבר המבורגרים – בואו נדבר על ה"חוק וצ'דר". למרות שלקרוא לזה המבורגר זה קצת דאונגרייד. זה המבורגר ששידרגו אותו לביזנס. המבורגר מנתחי סטייקים, עם בייקון טחון, עוד קצת בייקון מלמעלה, שכבה של צ׳דר וכרוב כבוש (וזהירות עם המשפט הזה, כי אם מקריאים אותו בקול 3 פעמים מתחילים לרייר. אל תשאלו איך גיליתי). התוצאה היא שלמות בלחמניה (שהיא בעצמה מושלמת).
דיינר פרוגרסיבי אומרים לכם. המבורגר של הדסון (צילום: דן פרץ)
הכובע השני של ההדסון הוא סטייק האוס ניו יורקי מהליגה הראשונה. וגם כאן הוא מספק את הסחורה באופן כמעט מושלם. הנתחים המיוחדים של ההדסון, אלו שלא מופיעים בתפריט אלא מוצעים על ידי המלצרים, הם ככל הנראה הסטייקים הכי טובים שאפשר למצוא היום בישראל. פה זה כבר לא שידרוג לביזנס. פה אנחנו כבר מדברים על מחלקה ראשונה בואכה מטוס מנהלים פרטי. זה המקום שבו קלישאות על בשר שנמס בפה מתממשות (ואז, באופן אירוני, נמסות בפה).
האיכות של הבשר, אופן החיתוך שלו, העשייה המדוייקת – זה מטבח עילי ברמה הגבוהה ביותר. הטי-בון, הלונג איילנד, הדלמוניקו. אלו שמות שכל מי שאוהב בשר רוצה להכיר. ביסים מהסוג שגורם לך להאנח מעונג. בפעם הראשונה שאכלתי את הטי-בון, אשכרה היו לי דמעות בעיניים (למרות שיתכן שהן היו פחות מהתרגשות ויותר מהתובנה שזה הולך להיות אירוע כלכלי דרמטי).
ואחרי כל הקומפלימנטים, אחרי האוכל הנהדר (ברור שבמבחן האדם הסביר אין סיבה להזמין שרימפס בחמאת שום במסעדת בשרים, ועדיין, אל תוותרו על השרימפס בחמאת שום). אחרי הבשר שזכה בצדק למעמד מיתולוגי. אחרי המחמאות על שירות מדויק ומתוקתק (קשוב אבל לא מעיק, ידידותי אבל לא מסתחבק). אחרי ההנאה מהאווירה האלגנטית – כאילו המזגנים מזרימים קפסולות של אוויר מחו"ל – שמצליחה לשמור על נינוחות לא מתיימרת, אחרי כל זה יש פיל בחדר. או במקרה הזה פרה. והיא חולבת מזומנים.
https://www.instagram.com/p/BkZkL_JA9EY/
הדסון היא מסעדה יקרה. בנקודות מסוימות אפילו יקרה מאוד. ובנקודות ממש מסוימות, אפילו יקרה באופן שגורם לאי נוחות והשארת טעם מריר (אבל עדין) בפה. כדיינר (לא תפס הפרוגרסיבי, אה?) הדסון היא הגילטי פלז'ר המושלם. מקום שאתה הולך אליו כשבא לך לפנק את עצמך. קצת כמו ללכת לאולם VIP בקולנוע. לקנות לעצמך שעה וחצי של הביוקר. המקום המושלם לנסות ולסתום את החור בנשמה של מי שנאלץ להגיע לרמת החייל בתדירות גבוהה מהרצוי (כלומר להגיע לרמת החייל). מקום שהוא יקר אבל לגמרי שווה את הפרמיה שאתה משלם.
כסטייק האוס הסיפור קצת יותר מורכב. בעיקר כי הוא הרבה יותר יקר. ברור שמדובר בבשר אדיר. ברור שאם הייתי יכול הייתי מוכן לאכול סינטה 1.2 קילו כל יום. על העצם. הבעיה שבעולם האמיתי קשה להתעלם מהעובדה שהרגע הזמנת סטייק בסכום שמאכיל משפחה במשך שבוע. שלא משנה כמה שנים יישנו את הבשר וכמה טוב צלו אותו וכמה אנשים אכלו ממנו, 700 ₪ לסטייק זה מחיר שערורייתי. אבסולוטית. ויש גם את העניין שהמלצרים שמספרים לך על הנתחים לא יגידו גם הם עולים אם לא תשאל. וכבר היו לנו שם כמה הפתעות, בימים כשעוד התביישנו. מצד שני, אם אין לך עמוד שדרה מוסרי (או שמצאת מישהו אחר שישלם על הארוחה) זאת הולכת להיות חוויה שמיימית. אתה מוכר את נשמתך לשטן ומקבל בתמורה את הביס המושלם. אל תשאלו איך גיליתי.
במיוחד לערבים הקרירים: הוויסקים המעושנים הכי מומלצים
אם יש זמן נכון להתענג על וויסקי מעושן, הרי הוא הלילות הקרירים בהם מתחשק משהו מחוספס שצורב אותך טוב בגרון, אבל ברוך ואלגנטיות. יצאנו לטעום מדורה וחזרנו עם המלצות
״נורא קל להבין למה ברמנים צעירים מתלהבים מהמעושנים״, אומר לי דודי זץ, המנהל המקצועי בחברת Ibbls, ״אלו טעמים מאוד מובהקים, כך שקל להרגיש שאתה ׳מבין׳. אתה מקבל את הבום הזה של העשן ומבין על מה אתה משלם יותר מ־60 ש״ח לכוסית״. וויסקי מעושן יכול להיות מעין טום ווייטס כזה, משהו מחוספס שצורב אותך טוב טוב בגרון ובנשמה, ובמקביל עטוף בהמון רוך ואלגנטיות. יחסיי עם המעושנים ידעו עליות ומורדות, אבל לעזאזל, יש משהו במשפחה המעושנת הזו שתמיד עושה חשק לחזור אליה (מה גם שלא כל המעושנים אגרסיביים בהכרח) – ואם יש זמן נכון להתענג על סינגל מאלט מעושן, אלו הלילות הקרירים – מה שכאן קוראים לו "חורף" – שמפציעים עכשיו מדי פעם.
וויסקי מעושן. shutterstock
אם כבר לטעום וויסקי מעושן, כדאי שיהיה קצת בשר לצדו. מיושן, אם אפשר. לכן מסעדת הבשרים האדסון בראסרי נראתה לנו מקום מושלם לערוך בו את הטעימות. לא טעינו. שף המסעדה מתן אברהמס והקונדיטורית מיכל בוטון הצטרפו לטעימה.
***
עישון קל
Oban 14
אחת המזקקות הקטנות בסקוטלנד שוכנת על חוף הים, והים מגיע לבקבוק בצורת מינרליות ימית מלוחה שכזו. העישון כאן מעודן מאוד, וגם מי שאינו חובב גדול של מעושנים ימצא הרבה הנאה בוויסקי האלגנטי והמורכב הזה (43%, 299 ש"ח).
אובן 14
Talisker 18
אף שהוא מגיע מהאי סקיי, אי בזלתי סוער, גרסת ה־18 רגועה למדי. העישון מאופק, הטעם רך, ואפשר להבחין בטעמי יוד ובמינרליות של הים. קלאסיקה נהדרת. טעמנו גם את ה־Talisker Storm, שהוא המחווה של המזקקה לאי הסוער, ובו העישון מורגש יותר. השף אברהמס אהב את החספוס הזה, אני העדפתי את האלגנטיות של ה־18 (45.8%, 490 ש"ח).
Talisker
Jura Prophecy
טעמנו שתי גרסאות של ז׳ורה, האחת, Superstition, המעודנת יותר, והגרסה הזו, Prophecy, שאמורה להיות מעושנת יותר. בשני המקרים מדובר בוויסקי בעישון עדין, אבל במליחות מודגשת. יופי של משקה למעשנים מתחילים (46% , 309 ש״ח).
JURA
***
מעושנים יותר
Caol Ila 12
על אף 12 שנות יישון, הצבע בהיר, כיוון שמדובר בחביות עדינות המשאירות את עיקר הבמה לאופי המעושן של הוויסקי. יש כאן מלח ים ומשהו חייתי – כמו מעיל עור מאובק – וטבק. טעמנו גם את ה־Distillers Edition (שזוקקה ב־2002 ובוקבקה ב־2014) שבה כל העישון מקבל חיבוק של מתקתקות הודות לסיום היישון בחבית של יין מוסקטו. ״עשן מתוק כמו של ג׳וינט״, סיכמה בוטון, והורידה הכל בשלוק (43%, 319 ש״ח).
CAOL 12
Bowmore 12
יופי של איזון בין עישון מודגש למתיקות קלילה. וויסקי שמנוני וחלק, כמו עשן שמעורבב עם דבש. מי שמחפש פחות עישון ויותר עץ יעדיף את גרסת ה־Small Batch המתיישנת בחביות ברבן שנותנות הרבה וניל (40%, 219 ש"ח).
***
עישון כבד
Lagavulin Distillers Edition
בכל טעימת וויסקי, תמיד כשמגיעים ללאגבולין יש אנחת רווחה שכזו. לא מכיר מי שיחלוק על האיכויות האלגנטיות של הוויסקי הנהדר הזה. הפעם טעמנו לא את הגרסה הרגילה, אלא דווקא את ה־Distillers Edition (זוקקה ב־1998 ובוקבקה ב־2014), שמציגה את הלאגבולין האהוב באור מעט שונה; חביות הפדרו חימנז (שהתיישן בהן שרי מתוק מהזן פדרו חימנז) מוסיפות מתיקות לעישון הבולט. זוהי גרסה קצת יותר מעודנת של הלאגבולין, וויסקי כבד ושמן שעושה חשק להתמזמז עם כל לגימה. מורכב, עשיר ונהדר, אבל לא בטוח שחובבי הלאגבולין הקלאסי (גרסת ה־16 שנים) יאמצו אותו בקלות, או כמו שאברהמס סיכם: ״זה קצת חנפן לי מדי. אני אוהב להישמע כמו טום ווייטס אחרי שאני שותה וויסקי״ (43%, 419 ש״ח).
Lagavulin
Ardbeg Uigeadail
כאן אנחנו כבר בליגה של המעושנים הכבדים. הגרסה הזו, המיושנת בחביות שרי, מעדנת מעט את הוויסקי, ועדיין מדובר בוויסקי כבד מאוד וקטיפתי, וגם הפירותיות כאן היא רק כינור שני לעישון, אם כי היא מורכבת למכביר ומלאת רבדים – אפשר להבחין ביוד, טופי, זפת ופירות יבשים. הגרסה ׳הרגילה׳, הארדבג 10, הרבה יותר יבשה ומעושנת. ״זו כמעט הגזמה פראית, אני מרגישה כמו במבחן אומץ״, סיכמה הקונדיטורית (54.2%, 475 ש"ח).
ארדבג
Laphroaig 10
אם את מבחן האומץ של ארדבג היה קשה לבוטון לצלוח, מול הלאפרויג ספק אם בכלל יש לה סיכוי. זה וויסקי שהוא כמו כוסברה: או שמתים עליו או שלא סובלים אותו. העישון שלו כל כך מודגש ואגרסיבי, שזה מרגיש כמו לשתות מאפרה. הוא מורכב, עשיר, מעניין – ועדיין, רק מי שמסוגל להתמודד עם העשן החרוך הזה יצליח ליהנות מכל המורכבות; ויש כאן הרבה ממנה. ה־Quarter Cask, המיושן בחביות קטנות הרבה יותר, נותן הרבה עץ אגרסיבי ומצליח למתן מעט את טעם העישון (40%, 249 ש"ח).
Smokehead
כמו השם ועיצוב הבקבוק, כך גם הוויסקי: אגרסיבי, שלא לומר וולגרי, למי שאוהב עישון לפנים לצד מתיקות של פרי בשל וטופי מלוח. הכל כאן בווליום גבוה, גבוה מדי בשבילי, אבל חובבי הז׳אנר ודאי ייהנו (43%, 219 ש"ח).
Superstition
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
