Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אלו שתי המילים הכי מרות ומדויקות שיצאו מהרוק הישראלי
אוהד פישוף מופיע עם נושאי המגבעת, מתוך קלטת הופעה בטור הפירוק (צילום: יוטיוב)
"האדמה מקולקלת", נהם אוהד פישוף ונחרט בהיסטוריה של המוזיקה המקומית. הוא נהם גם עוד הרבה דברים אחרים, לרוב מדויקים קצת פחות או הרבה פחות. אבל בנושאי המגבעת הרישול היה חלק מובהק מהאסתטיקה, והוא רק פועל להאדיר את מה שכן פוגע בול
לרוב הלהקות לא מזדמן לסכם את כל התזה של הקיום שלהן בשתי מילים. נושאי המגבעת הצליחה. "האדמה מקולקלת", יורק אוהד פישוף בשיר שנקרא משום מה "נושאי המגבעת". האם הוא נקרא ככה בגלל שהוא השיר שמסכם את הלהקה הכי טוב או שהוא נקרא ככה מאותה סיבה שהלהקה נקראת נושאי המגבעת – פשוט ככה? (המיתוס הספציפי על מי אמר מה למי ובאיזה הופעה, ואם המגבעת התיאורטית המדוברת הייתה של קובי אור או לא, זה פחות מעניין. אלו אנקדוטות).
"האדמה מקולקלת". אלה שתי מילים סינסטטיות ממש, הן משאירות אותך עם טעם מתכתי וחמוץ בפה. כמו עיר שנהרסה על ידי כובשים ברברים ואדמתה הומלחה כדי ששום דבר לא יצמח בה אף פעם, ככה אוהד פישוף מסתכל על מה שזה לא יהיה שם סביבו – ירושלים? ישראל? כדור הארץ? – וקובע: שום דבר לא יצמח פה. אבל מקולקלת זה לא סתם צחיחה או הרוסה, מקולקלת זה מעשה ידי אדם. שלרגע לא יהיה ספק שלדבר הזה יש אשמים. היום, ב-2023, זה נשמע כמעט כמו סלוגן של מפגינים על משבר האקלים (האמת, זה יהיה סלוגן לא רע להפגנה כזאת). אבל ספק אם פישוף חשב על אקולוגיה כשהוא כתב את זה. והנה, בשביל להוכיח את זה, מגיעה היללה "הבני זונות!", בלי הקשר, בלי נושא, והוא נשמע כמעט משועשע מעצמו.
אוהד פישוף הוא כותב עם יחס בעייתי של אות לרעש. בדיוק כמו שהשירים הכי טובים של הלהקה די הולכים לאיבוד בתוך עננה של דיסטורשן ושטיחי קלידים, ככה גם, צריך להודות, יש לנושאי המגבעת הרבה שורות סתמיות, מוזרות לשם המוזרות. על כל "האדמה מקולקלת" או "זוהי עיר משעממת", שורות פשוטות שחותכות עמוק, יש עשר "אפשר לצפות את הכתר בחומר משמר, מדשדש לי מתחת לחולצה, לגרביים". שורות לא גדולות שהרוויחו הרבה בגלל שמי ששר אותן ידע להגיש אותן בכזה ביטחון עצמי אדיר שלאוזניים צעירות וקלות לשכנוע הן עשו רושם של איזה צופן גאוני שחייבים לפענח עד האות האחרונה, עד שתתקבל התמונה המלאה.
אפשר להסביר את זה בפשטות – כותב צעיר ומבריק אבל בוסרי עדיין לא יודע לערוך את עצמו בקפידה וכותב שירים אינטואיטיביים עם הרבה אופי וברק, אבל נופל גם לשטויות מדי פעם. אבל ביחד עם המוזיקה מתברר שיחס האות-רעש הוא לא מקרי. הרעש שם בכוונה. השורות הלא מובנות נועדו לבלבל אותך, או להרחיק אותך מהשורות הפשוטות והמדויקות או לשלוח אותך לשיטוטים מיותרים, לחפש אוצר איפה שלא קבור כלום באדמה. ואנחנו יודעים כבר מה עם האדמה.
וברור שהביצוע הכי טוב הוא בכלל של מקהלת הקשישים ההיא, נכון?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
באוגנדה יש חלל חצי סודי. בקרוב אופיע בו: העיר של אהד פישוף
אהד פישוף
"העיר שלי" - מדור שבו בוחרות דמויות עירוניות מוכרות את המקומות האהובים עליהן. והפעם: המוזיקאי שיופיע בסופ"ש במסגרת אירועי 'רדאר' בחיפה. הוא בוחר את הגינה המרכזית בחייו, אבל יש לו עוד כמה גינות אהובות
אוהב את המוסד ואת הבעלים והמייסד איתמר ויינר. עשינו הרבה דברים ביחד לאורך השנים, בהתחלה באוגנדה ירושלים ז״ל ובהמשך בסניף התל אביבי. כיום אני עוצר שם לעיתים קרובות אחרי יום עבודה בסטודיו, פוגש או מהרהר לבד באירועי היום וחומוס בסופ״ש. ההופעה הבאה שלי בתל אביב תתקיים לקראת סוף החודש בחלל הסטודיו החצי סודי שמתחת לאוגנדה (פרטים בהמשך). סמטת בית הבד 5
אוגנדה. צילום: דין אהרוני רולנד
2. גן יעקב
לא בחירה מקורית, אבל מה לעשות, זה גן כל-כך מוצלח, תמיד ועדיין. את רוב הפגישות שלי בעיתות הסגרים קיימתי שם. בחורף כיף לשבת למעלה כשיורד מבול ולהשקיף על כיכר הבימה.
גן יעקב. צילום: דר' אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי
3. קרית ספר
הגינה המרכזית בחיינו, מבלה שם כמה פעמים בשבוע עם הבן הקטן שלי. אוהב את הדגים, את הצב, את ציפור המים הוותיק עם הרגל המסובבת, את השלדג שמבקר לפעמיםוגם את הברווזים שהועלמובנסיבות מסתוריות ואפלות.
הבריכה האקולוגית בפארק קריית ספר. צילום: shutterstock
4. רום 25
גלריית הסאונד הקטנה והמיוחדת בקומת הגג של הרצל 16, הבייבי של אוצרת הסאונד חגית וורנר. זו גלריה שתופסת את עצמה כבועה וכמקום מפלט. נכנסים עם קוד ושוהים בה לבד. הרעיון מאחורי הגלריה הזו כל-כך טוב והביצוע בכל התערוכות תמיד עומד בסטנדרטים הגבוהים של הרעיון.
5. פארק המסילה
חוויתי את התהוותו, כי הוא נמצא שתי דקות מהסטודיו שלי. אני נהנה לבלות שם את ההפסקות המתודיות והפחות מתודיות במהלך היום ומחבב אותו יותר בימי החול ובערבים, עם החבורות החמודות של הפיקניקים עם היין. זה מקום שכיף לחלוף בו לא פחות מאשר לעצור ולשהות בו.
פארק המסילה (צילום: IREEB מתוך וויקישיתוף)
בסטודיו אני עובד עכשיו על מחזור השירים החדש, שמרכיב את ההופעה החדשה שלי. זה מופע יחיד של שירים, משהו שלא עשיתי בעצם אף פעם. כל השירים בו נכתבו בשנה וחצי האחרונות. שלושה מהשירים כבר יצאו כסינגלים. ההופעה הבאה תתקיים בחיפה במסגרת 'רדאר', סוף שבוע אמנות סובב הדר. אני מופיע בשבת ב-14:15 בצהריים במוזיאון חיפה לאמנות.לפרטים נוספים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הנסיך הבלתי מעורער של הרוקנ'רול הישראלי, הפיטר פן האורבני והעל זמני, נתן ידו ברוב הניגונים שעיצבו את דיסטורשן נעורינו (וגם את של חיינו הבוגרים, לא נכחיש). אחרי שני אלבומי בכורה, "כן" ו"ירושלים", השתתפות חלוצית בלהקות "הפה והטלפיים", "אביב מארק והמוות", "הדה בושס", "נושאי המגבעת" ועוד, הספיק אוריון לעשות ב־48 שנותיו מה שאנחנו לא נספיק לעשות גם בעוד 200 שנה. אל תתווכחו, לא תספיקו. אחרי שהפיק אלבומים ל־BEER7, שירה פרבר, דפנה והעוגיות, רוצי בובה ורייסקינדר, הוא יוציא במאי הקרוב אלבום חדש, יפיק עוד אלבום לרייסקינדר וייסע לשפילד אשר באנגליה כדי לצפות באליפות העולם בסנוקר.
רם אוריון (צילום: איליה מלניקוב)
פספוס רציני:"ההופעה של האנוי רוקס בקולנוע דן ב־1983. לא הלכתי, הכרתי אותם רק שנים אחר כך".
רגע ששינה לך את החיים:"גילוי תוכנית הרדיו השבועית של ג'ון פיל, אושיית הרדיו הגדולה ביותר בבריטניה".
[tmwdfpad]חלום שטרם הגשמת:"איחוד של נושאי המגבעת. סתם, לשחות עם לווייתן כחול, או בעצם עם כל לווייתן. למה להיות גרידי?".
מה באמת חייבים לעשות עד גיל 40?"לבקר במוזיאון האצ"ל בבית ז'בוטינסקי".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
המוזיקאי שיצא מהחלון ונעלם: ישי אדר עדיין מתאושש מנושאי המגבעת. ריאיון
ישי אדר, ממקימי נושאי המגבעת – הלהקה ששברה למוזיקה הישראלית את הפנים ומיהרה להיעלם – מקווה להישאר אנרכיסט, גם אם הוא עומד בראש מגמה במכללת ספיר. ויש גם אלבום סולו בדרך
בירושלים על קו התפר של שנות ה־70 וה־80, ישי אדר היה ילד בן 9 עם דחף בלתי מוסבר לחקור את הצד האפל. בכל פעם שהשעון שלו היה מורה 2:00, הוא היה בודק אם ההורים שלו ישנים, מתלבש ואז חומק היישר מהחלון אל הגגון של השכן, משם היה מתגלגל אל הרחוב הקודר. הבנייה הערבית של גגות ירושלים הקלה על תחביב הפארקור המתפתח של אדר. פעם אחת בעודו משוטט כך הוא הבחין בדמות מסתורית חבושה כובע שהלכה אחריו. "הנה, זה הצד האפל", חשב לעצמו ורץ חזרה לביתו, בעוד האיש ממשיך לעקוב אחריו. הוא עדיין זוכר את הפחד שאחז בו לנוכח הדמות המתקרבת עם הסיגריה המהבהבת, עד שהמרחק ביניהם הצטמצם והוא זיהה בה את אבא שלו. האב לא אמר לו מילה, בטח שלא צעק – פשוט העלה את ישי אדר בחזרה הביתה.
"היום כשאני חושב על זה", מספר אדר (45), "רק המחשבה שאחד משלושת הילדים שלי ילך לבד בלילה מעבירה בי חלחלת אימים. בתור אבא אני לא מבין איך בכלל זה קרה, ואיך בדיוק ההורים שלי התייחסו לכל מה שקרה". היום, מתחת למעטה של מוזיקאי רציני ואיש חינוך מעט יותר קשה לזהות את האנרכיסט הצעיר שהיה, אבל התכונות האלו ליוו אותו כל חייו. כך היה גם כשנושאי המגבעת – הלהקה שאדר הוא אחד ממייסדיה – הייתה על מפתן ההצלחה והוא מיהר לעזוב אותה. פשוט לא דרך החלון.
"בשלוש השנים האחרונות התחלתי, בפעם הראשונה לאחר 13 שנה, לעשות מוזיקה שלא קשורה לשום דבר, פשוט מוזיקה שלי. לא בני המה (צמד אלקטרוני שהקים עם שותפו להקמת נושאי המגבעת, סולן הלהקה אהד פישוף), לא פסקול לסרט, פשוט אני, ישי. בשנה האחרונה התחלתי לחשוב לעשות מזה מופע, אבל עד שהוזמנתי להופיע בפסטיבל טכטוניקס לא עשיתי עם זה משהו. אני בן אדם שהרבה פעמים לא מוריד דברים לרמה הקונקרטית. אני מגיב לעולם, אבל לא אכתיב את סדר היום. זו האישיות שלי".
לצד היצירה העצמאית, אדר בדיוק התמנה לראש מסלול פסקול בבית הספר לאמנויות במכללת ספיר, ובמקביל הוא מרצה כבר שנים רבות בסם שפיגל, כך שלאחרונה לא הייתה לו ברירה אלא להשלים עם כך שהילד שלא הסתדר עם מסגרות והיה דבוק באובססיביות לפסקול הדיסטופי של "בלייד ראנר" טיפס במעלה הסולם של תעשיית הקולנוע הישראלית והוכר יותר ויותר כאחד מהמלחינים המוכשרים שבה. לאחרונה הוא אף זכה בפרס חג'ג' בפסטיבל הקולנוע בירושלים על מוזיקה לסרטה של טלי שלום עזר, "פרינסס".
איך המעבר בין המוזיקה חסרת הגבולות שיצרת פעם למינוי במכללת ספיר?
"אין מעבר, זה המשך ישיר. אני עושה מוזיקה ללא גבולות גם במכללת ספיר, והאלוהים שלי צריך להתעורר ולשתות קפה כדי לעזור לי לנהל ולתת את כל מה שאני רוצה לתת לסטודנטים היקרים של המסלול. אבל אני לא בן אדם של מוסדות ומסגרות, אני לומד עכשיו את החומר וזה לא קל לי. הולך במסדרונות וכולי אחוז תזזית. נראה לי שאנשים מסביב צוחקים. הייתה לי איזושהי נקודה, פרשת דרכים בחיים, כשהתלבטתי אם להיות בן אדם של מוזיקה או בן אדם של חינוך. בלי ששמתי לב, נהייתי שניהם. היו לי הרבה מאבקים פנימיים ובאיזשהו שלב ויתרתי על החינוך. אבל דברים קרו מעצמם ואיכשהו מצאתי את עצמי שוב בעולם הזה, ועוד בדרגה גבוהה יותר".
מה החוויה שלך בכתיבת פסקול?
"כל פסקול הוא חוויה יוצאת דופן. ב'בופור' היה משהו מאוד מיוחד, חווייתי וצבעוני כי ישבתי באולפן שלי, בזמן מלחמת לבנון השנייה, והתחרבשתי עם כל מיני סינתיסייזרים. עבדתי מול סרט ששומעים בו כל הזמן פצמ"רים, ואז הייתי הולך להכין כוס קפה או לנוח והייתי שומע פצמ"רים ברדיו. חוויה סטריאופונית. בעולם האמיתי וגם בעולם הקולנועי ראיתי ושמעתי את מה שעשיתי".
לפי דברי הימים של נושאי המגבעת, אומרים שפרשת מהלהקה כי התגייסת.
"ממש לא. כבר הייתי בצה"ל והמשכתי לנגן, אבל לא הסתדר לי להיות בלהקת רוק. היו לי פנטזיות על מוזיקה אלקטרונית, ופתאום היו תופים ומה לי ולזה? תביאו לי בום־טראח של מכונות תופים. הרגשתי שזה לא אני ב־100 אחוז, למרות שזה התחיל להיות כיף כי היה אקשן, שמו לב אלינו, היה דיבור וקרו מיליון דברים. אבל הרגשתי שהגורל שלי אחר".
לא היה מוזר לעזוב להקה בטיימינג כזה?
"לא. זה מאוד התאים לאופי שלי. אולי אפילו דווקא בגלל זה. הנה, לא מציית. הכנסתי לעצמי שאני יכול להיות גם כזה. זה גם היה אידיוטי, אבל בסופו של דבר אני מניח שפעלתי בחוכמה".
לפני חודשים אחדים פרצה בתקשורת המוקמית סערה קטנה ומפתיעה סביב נושאי המגבעת. הצוות של חנות התקליטים בי־סייד בנחלת בנימין יצרו קשר עם מוטי שהרבני, לשעבר המנהל וכיום הנמסיס של הלהקה (את אלבום ה"אוסף" האפור, למשל, שקיבץ הקלטות מוקדמות ונדירות, הוא הוציא בלא כל מעורבות שלהם). שהרבני ובי־סייד החליטו להוציא על גבי תקליט את שירי האלבום הראשון של נושאי המגבעת, שעד אז נחשב לנדיר במיוחד וכונה לרוב על ידי המעריצים פשוט "הקסטה". הם גם דאגו למאסטר חדש ולעטיפה חדשה ומפוקפקת.
חברי הלהקה גילו זאת רק באמצעות פוסטים בפייסבוק שהודיעו על ההוצאה המחודשת, ניסו להקפיא את הפצת התקליט (ללא הצלחה) עד שהגיעו לפדרציה לבוררות. "כל העסק הזה של נושאי המגבעת זה זומבי רקוב, שכל הזמן אתה חושב שקברת אותו מתחת לאדמה, לשכבות של קרח ופלדה ולא תשמע עליו יותר בחיים", אומר אדר, "אבל הוא מסרב להיעלם מהעולם וכל הזמן מוציא יד מהאדמה, כמו בקליפ של 'Thriller' של מייקל ג'קסון. אז בכל פעם הלהקה הזאת מוציאה יד רקובה, מסריחה כזאת, ומתחילה להתשולל ברחובות".
"בסך הכל," הוא מסייג, "יש הפי־אנד לסיפור הזה, למרות שבהתחלה הרגשנו גרוע. החלטנו שאנחנו בסך הכל לא רוצים להיות סרבנים, ראש בקיר, אז אמרנו שבמקום להילחם בזיכרון נשתף איתם פעולה. לפחות הצלחנו לקבל את התמלוגים שמגיעים לנו ולהחליף את העטיפות המכוערות שהם עשו. התקליטים בדיוק הגיעו לארץ לפני כמה ימים. מתבשלים עוד קצת על האש".
הבנתי שכשהיית מבקר מוזיקה אסרו עליך לכתוב על מוזיקה ישראלית.
"זאת מלכתחילה הייתה טעות לתת לי לכתוב על מוזיקה ישראלית. תכלס זה הדבר הכי חשוב, כי זה קורה פה בארץ, אבל מה לעשות? מי שבחרו בו לבקר שונא מוזיקה ישראלית, מתעב אותה בדם! אני לא אוהב רוק ישראלי. עד היום. כל אלבום שקיבלתי כתבתי עליו מאוד בכנות את מה שאני מרגיש באמת, והייתי צעיר אז לא הייתי מעודן. כתבתי על להקת סטלה מאריס: 'הם נשמעים כמו אוסף של בתי שחי כרותים שלא נוקו זה זמן רב'".
אדר פתאום נזכר במשהו ומיד שובר את ההפוגה הקומית. "לא מזמן חיפשתי את עצמי בגוגל – נו, כולם עושים את זה מדי פעם. ראיתי כתבה שבכלל לא זכרתי שכתבתי, בשנות ה־90, על פורטיס. קראתי את זה והתביישתי כי אני מעריץ אותו וזה היה פשוט סכין בגב, ממש מרושע. הייתי צעיר, קיבלתי עיפרון ורשמתי איזשהו שרבוט של האגו של עצמו על נייר. אז אני רוצה לבקש סליחה מפורטיס".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
להקת נושאי המגבעת: מוציאים את "הקסטה" על תקליט ללא הסכמתנו
חברי הלהקה "נושאי המגבעת" יוצאים נגד מנהל הלהקה וחנות התקליטים בי סייד, שנמצאים בשלבים מתקדמים של הוצאה מחודשת של אלבומם הראשון, אותה לא אישרו: "אנחנו יוצאים בקריאה ומבקשים מהקהל של המוזיקה שלנו לא להתקרב לריליס. אנחנו לא מעורבים בו"
להקת נושאי המגבעת מתאחדת, אבל לא לצורך הופעה – להקת הקאלט, שהתפרקה אי שם בשנת 1992, פירסמה היום (28.06) דרך פרופיל הפייסבוק של הסולן, אוהד פישוף, טקסט מחאה שיוצא נגד הוצאה מחודשת של "הקסטה" – האלבום הראשון שהוציאו נושאי המגבעת בשנת 1988. לדברי פישוף ושאר חברי הלהקה, הדבר נעשה ללא ידיעתם. כעת הם מביעים התנגדות נחרצת להוצאה, שלא עברה את אישורם, וכבר הגיעה לשלב של מכירת התקליטים, שכ-500 מהם עתידים לשטוף את חנויות המוזיקה בעתיד הקרוב.
"לפני מספר ימים נודע לנו, שחנות תקליטים בשם בי סייד, מרחוב נחלת בנימין בתל אביב, מפרסמת שהיא עומדת להוציא לאור תקליט ויניל של הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת. עד לאותו רגע לא שמענו על המקום או על היוזמה", נכתב בפוסט שכתב פישוף ושעליו חתומים גם יתר חברי הלהקה.
ישי אדר, שהיה קלידן הלהקה, מוסר לטיים אאוט: "לא ידענו על זה שום דבר, אנחנו יודעים על זה בערך 4-5 ימים. אם מישהו לא היה אומר לנו על זה במקרה, היינו יודעים על זה רק כשהיינו פוגשים בזה על המדף. יכול להיות שיש להם את הזכות לעשות את זה, כי כשהיינו צעירים וילדים וטמבלים, מוטי שהרבני (מנהל הלהקה, שלו שייכות רבות מזכויותיה, ואשר איתו התקיימו המגעים להוצאה, ד"מ) החתים אותנו על חוזים הכי מגעילים של פעם שמנשלים את האמן כמעט מכל זכות. מוטי ושותפיו מתנהגים בצורה אלימה, בריונית ופוגענית".
דין בראון מחנות התקליטים בי סייד, הרשת סוערת. מה תגובתך בהקשר?
"בי סייד עשתה הכל בצורה חוקית. אין גוף שנקרא נושאי המגבעת. הלהקה לא פעילה כבר שלושים שנה, מה שנותר כיום הוא האנשים, והמנהל שלהם – שלמען האמת עדיין מחזיק את המותג הזה ומוציא להם דיסקים. כאשר בי סייד רצתה להוציא את התקליט היא פנתה למי שיש לו את הזכויות ואת המאסטר, באיכות הכי טובה. חתמנו על חוזה, שילמנו תמלוגים כפי שצריך, ופעלנו בצורה חוקית מול הלהקה".
"שבוע שעבר התקשר אליי ישי (אדר, ד"מ) ואמר, שמעתי שאתם מוציאים את התקליט, וזה ללא הסכמתנו. פתאום הבנתי שאני נמצא פה בתוך איזה סכסוך בינם לבין המנהל על תמלוגים שלא שילם. הצדקתי את הכעס של ישי, אבל אמרתי לו, תשמע, אני כבר באמצע התהליך – בוא ניפגש ונראה איך עושים מהלימון הזה לימונדה. לא ידעתי שהם לא ידעו, והמכירה כבר התחילה להתקיים.
"העלינו עוד פוסט על המכירה, כי העטיפות התקבלו, אז שיתפתי בזה. לפי מה שהבנתי מהמכתב של פישוף הם חשבו שאני אעצור את התהליך, אבל אני אמרתי – בוא נשב, ואני מבטיח לכם שתהיו שותפים בתהליך ותקבלו את חלקכם ברווחים. לא מעניין אותי הסכסוך הישן, זה לא ענייני. הבנתי שנכנסתי לקן צרעות איתם, דבר שלא ידעתי לפני כן. אמרתי להם שלא ידפקו אותם כפי שהם נדפקו בעבר. בי סייד היא חנות מקסימה ואנחנו עושים הכל מאהבה טהורה למוסיקה ומעומק הלב. אין רווחים בתקליט הזה, זה לא בשביל הכסף, זה בשביל שנושאי המגבעת יהיו על תקליט".
"אני נפגעתי כי קבענו להפגש לדבר, לראות איך עושים את זה ביחד, ומה שקרה זה שמיום שישי ישי לא עונה לי, שבר את הכלים. אתם לא שמעתם עדיין שום דבר, אני קורא לכם להיות מעורבים! שהוא יהיה באישורכם, שתהיו חלק מזה. את הרווחים אתם בכל מקרה תקבלו. יש לנו 500 עותקים למכירה, ואני רק מקבל מכתבי תמיכה והצעות בעזרה. אנשים רוצים שהתקליט ייצא, אז בגלל האגו של אוהד? אני מבין שיש כעס, אבל מולי? תכעסו על מוטי, את זה אני לא יכול לשנות, 30 שנה של כעס. אני יכול לשנות את מה שקורה כאן ועכשיו. בואו תעצבו את העטיפה, שכולה מהללת את נושאי המגבעת. בחרתי בהם להיות בתקליט הראשון שאנחנו מוציאים כי הם הלהקה שאני הכי אוהב".
ישי אדר לא מתרגש ממחוות הפיוס. "הוא קורא לנו להיות מעורבים? באמת תודה רבה. באמת קבענו להפגש. כמה שעות אחר כך, הוא פירסם שהמכירה המוקדמת מתחילה והחלום שלו מתגשם, המגבעת בויניל".
בראון טוען שלא היה לו נסיון בתחום, שזו ההוצאה הראשונה שהוא מוציא, שהוא לא ידע שאתם לא מעורבים, והוא יחלוק איתכם את הרווחים.
"אני מאד מקווה שזו גם תהיה ההוצאה האחרונה שהבנאדם הזה מוציא. אדם שמתרפק לי על המיתוס של הויניל בלי שהלהקה מעורבת, אנחנו יכולים לוותר עליו ועל שירותיו לביזנס. הכסף הוא לחלוטין לא העניין, יש פה עוול מוסרי חריף. ככה לא נעשים דברים, פשוט לא ככה. יכול להיות שאנחנו חסרי אונים מבחינה משפטית, אנחנו בודקים את זה עכשיו וזה יקח לנו כמה ימים לראות אם יש לנו אפשרות לעשות משהו מהבחינה הזאת. אנחנו מבקשים מהקהל של המוזיקה שלנו לא להתקרב לרמיקס. אנחנו לא מעורבים בו וידינו לא בו".
אוהד פישוף מציין בפוסט שכתב: "לפני שנתיים הוצאנו את הקסטה מחדש, לראשונה בגרסה דיגיטלית. עמלנו רבות על ההוצאה ההיא, שהפיקה חברת אנובה; שכללה מאסטרינג מעולה של שטפן בטקה; עטיפה נהדרת שעיצבו ג׳ובוי וטום רזניקוב; אתר שעיצב גוש גולדשטיין; ושורה של אירועים קצת משונים בכיכובינו. אנחנו גאים בהוצאה המחודשת הזו שנעשתה באהבה ומפנים אליה כל מי שהקסטה יקרה לליבו".
