אסיד על הבוקר
למה השימושים הטיפוליים של ה־LSD נזנחו ב־50 השנים האחרונות, מה זה בכלל מיקרודוסינג והאם הוא אחראי לכך שמאיה לקר הפסיקה לאכול בשר
ניסוי המיקרודוסינג הגדול:
אסיד על הבוקר: האם מיקרודוסינג אחראי לכך שמאיה לקר הפסיקה לאכול בשר?
פסטורליה בקו 25: נדב נוימן ניצח בירוקרטיה, כתב שירה ולקח יותר מדי אסיד
מה רע בבאסה: יובל אביבי חשב שגם הפעם הסמים הבריזו לו. הוא טעה
נער הפלסבו: גיא פרחי קיבל רק בקבוק מים ועדיין עבר חוויה פסיכדלית מפוקפקת
בתחילת שנות ה־60 התקיים בבית חולים לילדים עם בעיות נפשיות בקליפורניה ניסוי חסר תקדים: הפסיכולוג הקנדי גארי פישר, שב־1959 התנסה לראשונה ב־LSD, האמין שבכוחו של החומר לרפא ילדים שהפגיעות הנפשיות שלהם נובעות ככל הנראה מטראומות מוקדמות שהם לא מצליחים להתעמת איתן ולדבר עליהן. במהלך הניסוי קיבלו 12 ילדים – חלקם אלימים וסובלים מבעיות התנהגות קשות – כמויות גדולות של LSD ופסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה). אם מנת LSD שמשמשת אדם מבוגר לטריפ פסיכדלי היא כ־100 מיקרוגרם, הילדים שהשתתפו בניסוי קיבלו פי שניים ולעתים פי ארבעה מכך. חלקם עברו יותר מעשרה טיפולים.
[tmwdfpad]לפי הפודקאסט האמריקאי The Leap, שם סופר באחרונה על הניסוי של פישר, המסמכים המתעדים את הניסויים קשים לקריאה ומתעדים התפרצויות זעם, צרחות מהדהדות ואת מה שנראה מהצד לעתים כהתעללות בחסרי ישע. אבל אחרי כמה חודשים העיד הצוות הרפואי על פריצות דרך דמיוניות כמעט במצבם של חלק מהמטופלים. הילדים שנבחרו לניסוי הוגדרו בתחילתו כחסרי סיכוי וככאלה "שאין להם מה להפסיד" מכמויות עצומות של אסיד. בסופו הצליחו חלקם לדבר על הטראומות שלהם, חלק התחילו לשחק עם ילדים אחרים, ומצבו של ילד אחד לפחות השתפר עד כדי כך שהוא החל ללכת לבית ספר רגיל.
ניסויים שנועדו לבדוק את ההשפעה של חומרים פסיכואקטיביים על אנשים הסובלים מחרדה, סכיזופרניה, דיכאון והתמכרויות היו נפוצים באמצע המאה ה־20, ורבים מהם הראו שיפור משמעותי במצבם של הנסיינים (הניסוי של פישר היה יוצא דופן רק בכך שניתן לילדים). אבל בסוף שנות ה־60 – כשסמים פסיכדליים כבר היו מזוהים יותר מכל עם היפים וצעירים שביקשו לעבור חוויות רוחניות בעזרתם – ממשלת ארצות הברית (שמימנה בעצמה יותר ממאה ניסויים ב־LSD בשנים האלה) הכניסה את החומר לפקודת הסמים האסורים והורתה להפסיק ניסויים כאלה.
בשנים האחרונות חזרו אוניברסיטאות מחקר מובילות בארצות הברית ובאירופה לערוך ניסויים כאלה – בין השאר על אלכוהוליסטים ועל חולים סופניים הסובלים מחרדת מוות – והתוצאות הראשוניות מבטיחות מאוד. אבל הטרנד הטיפולי המתוקשר ביותר הקשור ל־LSD בימים אלה לא כולל כמויות גדולות של הסם וחוויות פסיכדליות משנות חיים. הוא נקרא מיקרודוסינג וכולל נטילה של מעט מאוד LSD (או פטריות, ובמקרים אחרים מריחואנה), כעשירית מנה בכל שלושה ימים.
ניסויי המיקרודוסינג לא מתבצעים בבתי חולים ובאוניברסיטאות, אלא על ידי אנשים שמנסים למצוא דרך להתרכז טוב יותר, להיות יצירתיים יותר, להפיג חרדות ודיכאון או להיגמל מסיגריות ומאלכוהול. רבים מהם מאסו בתופעות הלוואי של תרופות פסיכיאטריות שהפכו נפוצות כל כך בשנים האחרונות. בארצות הברית מובילי המגמה הם כמובן אנשי חברות הטכנולוגיה של סיליקון ואלי, שינסו כל דבר שעשוי להעניק להם יתרון על פני עמיתיהם התחרותיים.
גם אם עבור טיפוסים כאלה מיקרודוסינג הוא בסך הכל הבטחה לתחליף ריטלין, אנשים כמו ד"ר ג'יימס פאדימן, הגורו הבלתי מעורער של המיקרודוסינג, מאמינים שבחברה שבה אנשים רבים כל כך נוטלים תרופות עוצמתיות כל כך (אם אלו תרופות פסיכיאטריות, תרופות להפרעות קשב או משככי כאבים ממכרים), האפשרות של החלפת התרופות בסם שאין לו כמעט תופעות לוואי חמורות ידועות (במינונים מזעריים כמובן), שווה לכל הפחות מחקר רפואי ופסיכולוגי מעמיק. עד אז העדויות האנקדוטליות של מי שעושים בעצמם מיקרודוסינג נערמות (או מציפות את האינטרנט).
קסם הברוקולי
כל עוד LSD אינו חוקי ולא ניתן על ידי רופאים, אין ברירה אלא לסייג כל תובנה על תוצאות המיקרודוסינג. גם אם קשה להתווכח עם מאות או אלפי אנשים שמדווחים על יכולות ריכוז משופרות, הפוגה בדיכאון, יצירתיות מוגברת או הקלה בכאבי מחזור, ההתייחסות הגורפת למיקרודוסינג של LSD כתרופת פלא לכל הבעיות הנפשיות של תושבי המערב נראית מוגזמת. בכל זאת החלטנו לנסות. הניסוי שלנו לא היה עובר שום ועדה מדעית וכלל רק ארבעה משתתפים, אבל אחד מהם קיבל פלסבו, כי אנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות (וגם כי ידענו שזה יספק לנו מישהו לצחוק עליו בחודשים הקרובים).
המסקנות האישיות שלי מעורבות. לא הצבתי לעצמי מטרות מוגדרות לחודש הזה, אבל מבין חוויות המיקרודוסינג שקראתי עליהן, עניינו אותי במיוחד אלה שתיארו שיפור ביכולות הריכוז והיצירתיות. מצד אחד היו השפעות ששמתי לב אליהן בזמן אמת ואחרות שהבנתי מדברים שאמרו לי חברים. מצד שני, אף אחת מהן לא הייתה קשורה לריכוז.
אבל היה הבדל בין הימים שבהם לקחתי את עשירית המנה שלי לבין היומיים שאחריהם. ביום הראשון בדרך כלל הרגשתי קצת יותר טוב ונהניתי מדברים פשוטים. יכול להיות שזו רק התחושה הכיפית שמתלווה לידיעה ששתיתי קצת LSD בבוקר ושאר האנשים מסביבי הסתפקו בקפה דלוח, ויכול להיות שזו השפעה של הסם. מכיוון שאני יכולה לייחס כל דבר שקרה בחודש האחרון להשפעות האסיד לא אכנס לניתוח מעמיק של החרדות שהופגו ולאלו שלא (פחות מפחדת לשוחח עם זרים בטלפון, עדיין מפחדת מהמוות) או ליכולת שלי להתנהל במצבים שדורשים תקשורת בינאישית (יותר טובה בלהסתכל לאנשים בעיניים באירועים חברתיים, עדיין גרועה מאוד במשברים רומנטיים).
הדבר הכי מוזר שקרה לי הוא שחזרתי להיות צמחונית. הייתי צמחונית מגיל 11. מעולם לא הייתי אקטיביסטית למען זכויות בעלי חיים, אבל מגיל צעיר מאוד אכילת בשר פשוט נראתה לי מוזרה. לא הצלחתי להתנתק מהמחשבה שהבשר בצלחת דומה מדי לבשר שלי. לפני כשנה וחצי, בעקבות עייפות גוברת ובדיקות דם שהצביעו על אנמיה, התחלתי לאכול בשר. זה לא שהכרחתי את עצמי לאכול אותו, באמת רציתי לעשות את זה, הגוף שלי ביקש את זה. בחודש האחרון לא הצלחתי לאכול בשר יותר. לא פיתחתי חמלה לבני אדם, אבל קשה לי יותר להדחיק את החמלה לחיות. מצאתי את עצמי מסרבת לסטייקים משובחים ומחפשת ירקות בתפריטים של מסעדות. ברוקולי, כרובית, תרד, חסות, סלק – דברים שאנשים רבים מכריחים את עצמם לאכול – הפכו למאכלים האהובים עליי. אני מודעת לאלוהות שבפחמימות ויכולה להבין את המשיכה לבשר, אבל הגוף שלי מבקש ברוקולי. נראה לי שאני יכולה לחיות עם זה. צריכה רק להחליף את טיפות האסיד בכמוסות b12.
[interaction id="59181802f5b27d4e18d6cf8c"]
