1. תמיר גרינברג בבכורה

מאז זכייתו ב״הכוכב הבא״ תמיר גרינברג כבר הספיק למלא אולמות והיכלים באינספור הופעות סולדאאוט. זה הישג מרשים במיוחד עבור אמן שלא היה לו אפילו סינגל אחד בחוץ. הסטטוס הזה השתנה עם ״Better״ שיצא בשבוע שעבר, שיר פופ-רוק אופטימי עם סאונד שקשה להאמין שהגיע מישראל.

2. דאבל שי המבר

יוצרת בולטת נוספת מהעונה האחרונה של ״הכוכב הבא״ היא כמובן שי המבר, שסחפה את הקהל עם שירים שכתבה והלחינה. כעת שניים מלהיטי ההופעות הגדולים והיפים ביותר שלה – ״נתתי אותי אל העיר״ ו״פעם את לילה״ – יוצאים באופן רשמי אל פלטפורמות הסטרימינג ועושים לנו נעים באוזן.

3. לאגם בוחבוט אין קונספט

לרגעים היה נדמה כי הפורמט של אלבום בתעשיית הפופ הישראלית הולך להיכחד לגמרי, אך בשנה האחרונה נראה שהוא בהחלט עושה קאמבק. אחרי מרגי וסטטיק ובן אל, גם אגם בוחבוט מוציאה אלבום ראשון. האלבום שנקרא ״אין קונספט״ מכיל 7 שירים חדשים לגמרי שנוצרו על ידי מגוון יוצרים ומתאפיין בסאונד פופי אלקטרוני.

4. נונו החדש הגיע

הנוכחות של נונו בסצנת הפופ המקומית היא כבר עובדה מוגמרת ורבים כבר שמו עליה את הז׳יטונים בתור הדבר הגדול הבא. כחודשיים לאחר הלהיט הוויראלי ״ליבינג דה דרים״ מגיע סינגל נוסף בשם ״גוליית 2״ שהולך לכיוון מתקתק יותר אך לא מוותר על הסאונד ההייפרפופי המזוהה של נונו והמפיק עילי אשדות.

5. רינה וצ׳רלי ושנות האלפיים

אייקון הפופ האלטרנטיבי צ׳רלי XCX מגייסת לסינגל חדש את האייקון בהתהוות רינה סאוויימה. שתי הזמרות והיוצרות הבריטיות ממציאות מחדש את להיט הדאנס משנות 2000 ״Cry For You״ של הזמרת ספטמבר בסינגל שנקרא ״Beg For You״, שכבר הופך להיות להיט בולט עבור השתיים.

6. ניקי מינאז׳ במתקפה כפולה

לאחר שבתקופה האחרונה היינו רגילים לשמוע אותה בעיקר בשירים של אחרים, מלכת הראפ חוזרת עם שני סינגלים חדשים ובועטים. שני הסינגלים ״?Do We Have a Problem״ ו”Bussin״ מארחים את הראפר ליל בייבי וכבר מסומנים בשתיים מההוצאות הכי טובות של ניקי מהשנים האחרונות.

• חדשות בפופ
• פופ
• פופ אמריקאי
• ניקי מינאז'

• Facebook
• Twitter
• Email

התחת שלי סובל מהיעדר אופי משווע. הוא אינו קפוץ כישבנם של שחקני הפוצ'יוולי בחוף גורדון, ומנגד מתכנס בתוך הג'ינס בקלות רבה מזו של ישבן אמריקאי עסיסי. אין לו שום דבר מיוחד להציע לעולם מלבד נפיחות בריח חומוס. לכן, לא היה ברור מדוע דווקא אני נשלחתי לייצג את מערכת Time Out באליפות הטוורקינג הישראלית, שהתקיימה השבוע לראשונה. יש לי תחושה שזה קשור ביצר הנקם של כמה עורכות סוררות, שביקשו ללמד אותי לקח חשוב על אמירות פוגעניות שפיזרתי לאחרונה במערכת.

כדי לא להביך את עצמי יתר על המידה פגשתי לקראת התחרות אתגל ביפול, שנחשבת לאחת מחלוצות הטוורקינג הישראליות. ביפול הייתה הראשונה לייבא את הטוורקינג לארץ, ולפני כמה חודשים אף פרשה מהדיי ג'וב המכובד שלה בעולם המיקרוביולוגיה על מנת להתמקד בהעברת סדנאות ובהפקת האליפות המדוברת. "אני לא מכירה עוד אליפות שעובדת לפי המתכונת הזאת", היא אומרת. "בתחרויות בעולם בדרך כלל עושים טוורק באטלים במעגלים. אני רוצה לחזק את המימד של ההופעה, ולכן אצלנו כל משתתפת תעשה קטע קצר משלה. בחרתי לעשות את האירוע באודיטוריום כדי שכל אחד בקהל יוכל לצפות במה שקורה על הבמה, בשונה ממה שקורה במעגלי הבאטלים. הבחירה באודיטוריום במקום כמו בית ציוני אמריקה נבעה מהרצון שלי לחזק גם את הלגיטימציה של התחום".

לפי מה שופטים את המשתתפות?

"יש מספר קריטריונים, החל מנוכחות בימתית ואינטראקציה עם הקהל ועד בחירת התלבושת. אנחנו מייחסים את אותה חשיבות לכישורי טוורקינג ולכוריאוגרפיה. מישהי שטובה מאוד בטוורקינג אבל לא תהיה מרשימה בריקוד הכולל, לא תוכל לנצח, ולהפך".

חכו חכו ששרירי האגן שלי ישתחררו

מודע לאתגר הרציני העומד בפניי, נכנסתי לתוך טייץ מנומר ששאלתי מחברה דקיקת רגליים והתחלתי להתאמן בחריצות בהדרכתה של ביפול. רכנתי לתנוחת ״אני רוצה לחרבן במקום עם אסלה ממש מגעילה״ והתאמנתי על ה״פופ״ – כלומר, הקפצת התחת בעזרת שרירי הגב התחתון. כעבור שתי דקות כבר הייתי ספוג בזיעה, מתחנן בפני שלומי הצלם להניח לצילומים הפולשניים שביצע בישבני. הקושי הפיסי ניצח בסופו של יום את הרצון, ולמרות המאמץ והטייץ המנומר, לא הגעתי לרמה הנדרשת עבור השתתפות באירוע הגמר של התחרות. אך באותו רגע כל זה כלל לא היה משנה. הרגשתי מועצם.

בתחרות עצמה, שהתקיימה אמש (א׳), המין הגברי התעלה על מגבלות הקצב שלו: בקטגוריית הסולו, מבין שבע משתתפות, זכה הגבר היחיד בתחרות – מולי דואק, מדריך טוורק בסטודיו לייזר ובסטודיו שידאנס. דואק וחברותיו הציבו רף מרשים שכלל נחיתות לשפגאט, מחוות גנגסטריות אמינות ושליטה מלאה בנענוע הישבן. חכו חכו – חשבתי בליבי – עד השנה הבאה יהיה לכם מתחרה רציני אחר, בהנחה כמובן ששרירי הירכיים שלי יואילו בטובם להשתחרר מתישהו.

לעמוד הפייסבוק של גל ביפול

• פוצ'יוולי
• המשוטט
• טוורקינג
• ניקי מינאז'
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בראשית היה תחת. גדול, קטן, מוצק, רופס, לבן, שחור, אמיתי, מזויף. היו נשים שהתחברו לתחת שלהן, היו כאלה שהתעלמו מקיומו, והיו מי שעשו ממנו קריירה. ניקי מינאז', לדוגמה, שהפכה את הישבן לבאזז וורד של 2014 ועל הדרך הפכה לאחת הראפריות המצליחות בהיסטוריה. הדיון הנרחב שהגוף של מינאז' – ולצדה איגי אזליה, ריהאנה וכמובן ביונסה – הוליד, עסק בעיקר בזוויות פמיניסטיות/מיזוגניות שונות ובהן הזכות של כל אישה להביע את עצמה בכל דרך שתחפוץ; להיות מינית או צנועה או מתוקה או רעה או כל הדברים האלה יחד או כלל לא, בלי שאף גבר יסגביר לה שזה לא לעניין. אשקר אם אגיד שהצלחתי לגבש דעה בנוגע לנזק או לתועלת שהקליפ של"Anaconda", למשל, הביא לעולם, אך מרבית הזמן הייתי בצד של מינאז' והשתדלתי לא לשפוט. התנחמתי בתיאוריה שטענה שכיוון שאף גבר לא מופיע בקליפ (מלבד דרייק שמגיע לקראת סופו), מדובר למעשה בעולם סופר פמיניסטי שמשחרר את הנשים המופיעות בו מהמבט הגברי המחפצן.

כך או כך, מינאז', וגם אזליה, עשו מהפכה אמיתית בעולם ההיפ הופ. עד לפני כמה שנים, ראפריות שאינן ליל קים, מיסי אליוט (שגם עליה נאמר לא פעם שהיא "גברית") או לורין היל (שגם שרה נוסף על הראפ) היו לרוב הסיידקיק, אלה שעושות איזה בית לפני או אחרי ששאר חברותיהן ללהקה שרות בחושניות. אך התחושה היא שהשינוי שהובילו השתיים מוגבל מאוד, וייתכן שאף יותר מזיק ממועיל. בשבוע שעבר עלה ליוטיוב קליפ חדש של האיט בויז של עולם ההיפ הופ,Rae Sremmurd, שבו מתארחת מינאז'. הקליפ, לשיר "Throw sum mo", מציג דימויים כמעט אוטומטיים בעולם ההיפ הופ המסחרי של השנים האחרונות: נשים בבגדים מינימליים, רקדניות על עמוד, טוורקינג והמון, המון כסף. כמות הדולרים שנשפכת בקליפ הזה בלבד בכוחה לממן את תחביב הנרות הריחניים של משפחת נתניהו לשנה שלמה. לכאורה, לא קורה שום דבר יוצא מגדר הרגיל בקליפ הזה, אבל הוא בכל זאת מצליח להרתיח, כנראה בגלל הנוכחות של מינאז' שהאירה את כל הסיפור באור לא מחמיא.

למרות ההצלחה של הז'אנר והקפיצה האדירה שעשה בשנים האחרונות, מילות השירים בהיפ הופ והקליפים שמלווים אותם עדיין בעייתיים מבחינות רבות. נדמה שהאנשים במוקדי הכוח של התעשייה – רובם המוחץ אפרו־אמריקאים – עדיין תקועים במחשבה שהדרך הטובה ביותר לפצות על זוועות העבדות והגזענות היא להכניס לאיש הלבן במקום שבו הכי כואב לו – הכסף. כך הפך עולם ההיפ הופ לראי החברה האמריקאית: נצלני, לעתים פוגעני, ממוקד כסף ומפוצץ באגו. הגיע הזמן להוציא את הנשים מהמשוואה הזאת. יש לך מלא מכוניות? סבבה. גריל יהלומים בשיניים? מהמם. אין צורך להכניס את הנשים לרשימת הדברים שקנית או שהשגת בזכות הסוואג האינסופי שלך. בעולם שבודרייקמצליח להביע כלפי נשים תחושות מורכבות יותר מרק ״בואי שבי לי על הפרצוף״ ולצאת מזה מלך, אין לראפרים תירוץ להשפיל נשים כדי לחוש עליונות.

לכן זה כואב אף יותר לראות אישה משתפת עם זה פעולה, במיוחד כשמדובר במישהי כמו מינאז' שהתבטאה לא פעם בעד שוויון זכויות וכוח נשי. אמנם גם הקליפים של מינאז' עצמה מציגים החפצה עצמית והיפר מיניות, אך כאמור, הבחירות שלה נתונות לפרשנות, ולפחות היא זאת שהולכת הביתה עם הדולרים. בשנת 2015, מינאז' או כל אישה אחרת לא יכולה להרשות לעצמה להשתתף ביצירה שמתייחסת לנשים כחפץ המוצע לרכישה. מינאז' לא צריכה להופיע בקליפ שבו היא מככבת על תקן הסרסור שמחלק כסף לחבר'ה שלו כדי שיבזבזו על בחורות. זין על ה"ריקליימינג" – אנחנו לא רוצות שום קשר לזה. וכש־Rae Sremmurd מצהירים בגאווה: "I'm throwing all this money, I’mma fuck around and buy her", זה כבר לא מגניב. גם כשמתייחסים למילים של שירי ראפ בקלילות ובעירבון מוגבל, מסתמן שהתעשייה צריכה לקחת צעד אחורה ולקבוע גבולות חדשים.

ובעיקר, הגענו לנקודה בזמן שבה לראפריות יש צ'אנס אמיתי לקבל אחריות ולדאוג לשינוי הזה. לנתק את ריקודי העמוד מעולם החשפנות המבזה ולא לעמוד מנגד כשחבריהן לקליפ מצליפים לנשים בישבן. ואם מינאז' רוצה לעשות היסטוריה, היא צריכה לא רק לנצח במשחק אלא לשנות את החוקים.

• מוזיקה
• ניקי מינאז'
• פמיניזם
• איגי אזליה
• היפ הופ
• rae sremmurd
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

שכריס בראון לא יתקרב לשם

ריהאנה

עקץ אותנו

אנדרו גארפילד

רק עבודה קשה

איגי אזליה

בסימן אוריינטלי

ביונסה

אנקונדה

ניקי מינאז'

כמעט שברה את האינטרנט

קים קרדשיאן

חשוב מאוד

יהודה לוי

[interaction id="54a15d27fe4def88516c86c2"]

[tmwdfpad]

• ביונסה
• ריהאנה
• ניקי מינאז'
• קים קרדשיאן
• סיכום שנה – 2014
• איגי אזליה
• יהודה לוי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

צ'רלי XCX ואיגי אזליה – "Fancy"

כמעט עשור חיכתה איגי אזליה במחשכים של עולם ההיפ הופ ללהיט הפריצה שלה. שנתיים אחרי שהפכה לבת טיפוחיו של הראפר T.I הוא הגיע, בדמות להיט קיץ (שיצא בכלל בחורף) שסחף את העולם והפך את הבלונדה האוסטרלית להיסטריה. ואם הביט הרוצח, הפלואו מושלם והפזמון המדבק של צ'רלי XCX לא הספיקו, את השיר מלווה קליפ מחווה מבריק ל"קלולס" שהפך את כל הסיפור לכיף בלתי נשלט.

האזינו לסיכום השנה של אלון עוזיאל

סם סמית' – "Stay With me"

סמית' היה זקוק רק לפלצט ענוג אחד כדי לכבוש את בריטניה ולאחר מכן את העולם. אלבום הבכורה שלו אמנם לא הבריק, אבל הסינגל השני מתוכו נכנס עמוק לנשמה. וידוי עצוב על חסך באהבה שמגובה בווייב של יום ראשון בכנסייה, הפכו את השיר הזה לפנינה מזוקקת ויפה.

"Against Me! – "Transgender Dysphoria Blues

שם הלהקה הפך כמעט לנבואי כשהסולן תומאס ג'יימס גייבל עבר שינוי מין והפך ללורה ג'יין גרייס. שיר הנושא של האלבום הראשון שלה כסולנית מוכיח שגם שיר פאנק קשוח ועוצמתי יכול להיות המנון טרנסי כנה ומרגש.

ניקי מינאז' עם דרייק, ליל וויין וכריס בראון – "Only"

אחרי שנים של סכיזופרניה מוזיקלית, נדמה שניקי מינאז' סוף סוף נטשה את ה־EDM ובחרה בצד הנכון של ההיפ הופ המסחרי. "The Pinkprint", אלבומה שיצא החודש, אמנם לא חף מבעיות אבל הוא המניפסט המגובש ביותר שהראפרית הציגה עד היום. הקטע הזה, שבו היא מארחת את דרייק, כריס בראון וליל וויין, עומד כמה רמות מעל לשאר ומוכיח סופית שכשהיא רוצה, היא יכולה. אנקונדה מי?

ביונסה – "Flawless"

נכון, "Drunk in love" הוא זה ששבר את הרדיו השנה, אבל "Flawless" הוא הקטע החשוב והטוב ביותר מאלבומה האחרון של המלכה. קצת יותר מארבע דקות של כוח נשי מסחרר, שנע בין תעופה עצמית לבין העצמה שאי אפשר להתנגד לה. בגרסה המקורית, מילותיה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה מעניקות תוקף לכל העניין, כשלגרסת הרימיקס (שבה ביונסה מתייחסת לתקרית המעלית בה היו מעורבים אחותה ובעלה) זומנה ניקי מינאז'. הלוואי עלינו להתעורר ככה.

טוד טרייה ובריאן פרי – "Johnny & Mary"

הבלדה הזו, קאבר ללהיט אייטיז נושן של רוברט פאלמר, הופיעה בשני האלבומים שהוציאו השנה טרייה ופרי ובשניהם היא זרחה כמו כוכב. הקול השרוט של פרי וההפקה שקורצת לימי התהילה של הכוכב המזדקן הופכים את הביצוע למרגש בטירוף.

[tmwdfpad]

קנדריק לאמאר – "i"

גם מי שעד היום לא עף על קנדריק התקשה להתנגד ל"i", המנון שמח ונרקסיסטי אבל גם די מתוסבך, שמזכיר את הימים הטובים של מוס דף והחבר'ה ומספק תשובה לשאלה – לאן נעלמה כל הפאנקיות בהיפ הופ?

טיילור סוויפט – "Blank Space"

הסינגל הראשון של סוויפט השנה ,"Shake it off", היה זריקת זין ילדותית למדי להייטרים. גם "Blank space" הוא מעט כזה, אבל יש בו הרבה מעבר. זהו אמנם כתב אישום נגד גברים שלא ראוי לסמוך עליהם, או נגד גברים בכלל ("Boys only want love if it's torture") אך גם עקיצה עצמית כנה וכואבת. התוצאה היא אחד מלהיטי הפופ המהנים והעצובים ביותר של השנה, ועוד לא דיברנו על הקליפ שנראה כמו גרסת שלוש הדקות לסרט "נעלמת".

סנט וינסנט – "Digital Witness"

שירים שיוצאים נגד רשתות חברתיות וניכור מודרני נוטים להיות די מעיקים. אנני קלארק, היא סנט וינסנט, הצליחה איכשהו להחמק מהטרחנות בעזרת מינון מדויק של טירוף וכלי נשיפה שגונבים את ההצגה.

שמיר – "On the Regular"

אם העובדה שילד בקושי בן 20 כתב והלחין בעצמו את הקטע המגה־מלהיב הזה לא מעוררת מספיק התפעלות, זכרו שזו לא זמרת סול משובחת ואנונימית ששרה ברקע, אלא אותו ילדון. "Don't try me, i'm not a free sample" היא מנטרה מנצחת שנמשיך לשנן גם בשנה הבאה.

[interaction id="549c15f308b0f98951287926"]

[tmwdfpad]

• סנט וינסנט
• איגי אזליה
• סיכום שנה – 2014
• סיכום שנה
• ניקי מינאז'
• טיילור סוויפט
• ביונסה
• שמיר
• תרבות