Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
בקרוב נעדכן גם על המסיבות, ההופעות והאירועים המעניינים של הסופ"ש, אבל ההמלצה היומית שלנו היום (ה') היא קצת שונה. "לילה של פילוסופיה" של המכון הצרפתי, מכון גתה ושותפים נוספים חוזר השנה במתכונת מקוונת, זכר לימי הקורונה. בקיצור: אפשר להתרחב בסלון או בחדר השינה עם כוס יין ולהקשיב למושבים ולפאנלים.
בין שלל המושבים תוכלו להקשיב, בין השאר לפרופ' מרדכי קרמניצר, ניר ברעם, פרופ' אווה אילוז, תומר פרסיקו ועוד רבים וטובים. לא רק לגילמניסטים בעבר ובהווה, באמת. לפרטים נוספים
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פה ושם בארץ ישראל: טיול בין ערים עם הספרים שנכתבו עליהן
רוצים להתגעגע לנס ציונה של שנות ה־40, לראות את באר שבע מנקודת מבט של חתול, לבקר בערים פלסטיניות קרובות־רחוקות, לגחך על מכבים־רעות, להתרפק על ראשון לציון של האייטיז או להתאהב מחדש בתל אביב? כל מה שאתם צריכים לעשות זה לפתוח ספר
טרילוגיית אליקום של הסופר, העורך, המבקר והאמן האגדי הנשכח בנימין תמוז עוקבת אחרי הגיבור הכל ישראלי בתהפוכות הגורל שלו, מתקופת היישוב ועד סוף חייו, בסגנון גרוטסקי, פיקרסקי, רומנטי וקומי. הספר הראשון והטוב בהם מתרחש בכל רחבי הארץ, אבל החלק שמשך את עיני יותר מכל היה בנס ציונה, העיירה שבה התבגרתי שלא מקבלת הרבה מקום בספרותנו. אליקום מקבל עבודה בפרדס של האחים בוראשווילי ומספק הצצה משעשעת לנוף האנושי והגיאוגרפי של המקום בשנות ה־40, כשעוד היה מושבה באמת ולא "עיר עם לב של מושבה", כלשון הסלוגן המטעה היום.
העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, 2013 (הוצאת כתר)
ירוחם משרה אווירה של חנק ומיאוס ברומן הביכורים של קובי עובדיה, המתחקה אחר נער הכותב פרקי אופרת סבון בסגנון "שושלת" בימי הזוהר של הסדרה. אופרת הסבון משמשת עבור הגיבור מוטי ביטון מפלט מן הבית הצפוף, המתעלל לפרקים, שבו הוא מתגורר עם משפחתו, אך לא פחות מכך היא משמשת כמפלט מן ההזנחה והדחי של ירוחם – עיר שבה פדופילים אורבים לו בגינה הציבורית, שבה אמו לא מסוגלת למצוא עבודה ושבה החיים קולחים במטענים של כעס ואשמה. לא בכדי כל הגיבורים המככבים באופרת הסבון שלו (כולל גילה אלמגור בתפקיד עצמה) הם אשכנזים בני המעמד הבורגני. הרומן ייחודי בכך שהוא מכנס את רובדי העומק (אינטרטקסטואליות, הקיפוח העדתי) לכדי עלילה שהופכת אותו למעניין כמו מותחן בלשי.
(גיא פרחי)
העונה האחרונה של מוטי ביטון, קובי עובדיה, 2013
תל אביב
רווקים ואלמנות / ירמי פינקוס, 2017 (הוצאת כתר)
תל אביבים רבים חיים בתחושה שהם כאן רק כברירת מחדל: אם חיפה הייתה יותר, אם ירושלים הייתה פחות, היה מה לדבר – עד אז, לחיות אפשר רק בתל אביב. למולם ניצב ירמי פינקוס.
בשני ספריו האחרונים פינקוס מתעד את השכבות הגיאולוגיות של העיר שהיא, ככל הנראה, המטרופולין הפריפריאלית עלי אדמות. ב"בזעיר אנפין" הוא מתמקד בתעשיית הטקסטיל הי"ד. ב"רווקים ואלמנות" הנושא הוא נדל"ן, אבל הנדל"ן הוא רק תירוץ לדיוקנאות מהממים בדיוקם של דמויות שאתם מכירים, אם הן לא, בטעות, אתם בעצמכם: בעלת המכבסה שהפכה למתווכת, הגרפיקאי הסטלן, בעל הדירה חדל האישים.
גלריה של רווקים ורווקות, אלמנים ואלמנות, כלומר הלא יוצלחים של החיים, בשורת סיפורים נהדרים בצפון הישן אי שם בין נורדאו לארבע ארצות. משהו במבט מקרוב הזה בפרטי הפרטים של החיים המפויחים חושף רובד נוסף, סוריאליסטי, שדרכו גם מכת עכברושים יכולה להיות יצירת מופת. בסיום הקריאה מתחשק לצעוק – אנחנו אוהבים אותך, ביצה לחה שכמוך, ואת, את אוהבת אותנו בחזרה.
(דנה פרנק)
רווקים ואלמנות ירמי פינקוס, 2017
שדרות
כל ספרי שמעון אדף
שדרות של שמעון אדף – בין שהיא מוזכרת בשמה או לא, בין שהיא ברומנים הבלשיים, במדע הבדיוני או בשירה שלו – היא עיר הראשית. ממנה מתחיל גל ההדף של העלילה, של השפה, של החיים; בה מתעצבים הגיבורים האדפיים וממנה הם נזרקים לעולם המוזר של חייהם הבוגרים – בתל אביב, בחלל, בעתיד. תמיד קורים בה דברים מוזרים, היא נמצאת גם מחוץ לזמן וגם מעוגנת במציאות הישראלית, והיא כוללת בתוכה את היסודות המיסטיים והכישופיים שמחוללים את הסיפור. אין היום עוד סופר בישראל שמטפל בצורה כזו במכורתו.
(נדב נוימן)
שמעון אדף, ערים של מטה, 2012
מזרח ירושלים והגדה המערבית
הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם, 2017 (הוצאת עם עובד)
לא חסרים בספרות העברית סיפורי מלחמה מן העבר השני של הגבול, אך ללא כל ספק חסרות בה יצירות המבקשות להבין לעומק את מה שקורה מעבר לגבולות 67': הפלסטינים, המתנחלים והנוף הפסטורלי, שבהיעדר המתחים הפוליטיים יכול היה להפוך לפינת עדן של ממש. גם אם מדובר בספר עיון בעל מבנה עיתונאי, ניסיונו של ברעם כסופר מביא אליו איכויות פרוזאיות, בעוד שחושיו העיתונאיים־אינטלקטואליים החדים לא מחפים על הסתירות, השאלות הבלתי פתורות והמצוקות העולות מן המצב בשטח. כך נוצרת התמונה המדויקת ביותר שנרקמה עד כה במילים של הגדה המערבית, וחרף הפסימיות הבלתי נמנעת זהו תענוג אמיתי לקרוא אותה.
(גיא פרחי)
הארץ שמעבר להרים מאת ניר ברעם, 2017
ירושלים
חימו מלך ירושלים / יורם קניוק, 1965 (הוצאת עם עובד)
בהחלט שעתו היפה של קניוק. חימו, שהיה אהוב הבנות בירושלים, נפצע מהתפוצצות רימון זמן קצר לפני קום המדינה. הרומן מתאר את ימיו האחרונים לאחר התאונה במנזר שהוסב לבית חולים בירושלים הנצורה. הנער יפה התואר נותר עיוור, וידיו ורגליו נגדעו. ללא כל יכולת לעשות זאת בעצמו, הוא מתחנן שוב ושוב בפני הרופאים ובפני חבריו שיסייעו לו לשים קץ לחייו. במצב הבלתי אפשרי הזה, האחות שמטפלת בחימו מתאהבת בו ומחליטה לעזור לו, אבל לא נגלה איך כי בלי ספוילרים! קניוק בוחר לבודד את הדמויות ומותיר אותן בתוך המנזר השקט. רעשי ההפגזות נותרים ברקע וההצצות לנוף הירושלמי מעטות. במקום זאת, המרחב שהוא פורש בפני הקורא הוא עולמן הפנימי של הדמויות. על רקע הדממה של המנזר, קניוק בוחן את המאבק בין הרצון לחיים והרצון למוות, בדרכו החדה והקצרה. לא לבעלי לב חלש, כן לבעלי הבנה מדויקת של מה טוב בחיים.
(רות פרל־בהריר)
חימו מלך ירושלים מאת יורם קניוק, 1965
עין חרוד
הדרך לעין חרוד / עמוס קינן, 1984 (הוצאת עם עובד)
הבעיה של גיבור הספר נטול השם ברומן ההרפתקאות היא קודם כל איך להסתנן החוצה מתל אביב. מלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון הפשיסטים. הליברליים, השמאלנים ויפי הנפש מתבקשים ללכת לעזאזל, וגם נשלחים לשם בשמחה בידי קצינים שאך אתמול היו ילדי השכנים שלהם והיום הם אויביהם המושבעים. תקוותו היחידה של גיבורנו ושל שאר המוקצים, למשל הערבי המצטרף אליו למסע, היא להגיע למעוז האחרון בעין חרוד. גיבור הספר, כמו קינן עצמו, מכיר את הארץ היטב ואוהב את נחליה ואת רגביה, ואם אי פעם הייתה דיסטופיה שאשכרה מסוגלת לגרום לכם לקחת תרמיל, לקחת מקל, לחפש את ערכת הקפה שקיבלתם במתנה באיזה חג ולצאת לקמפינג – הרי היא זאת. תיאור המסע הרגלי, הגם שהוא שולח גלי חרדה מקפיאים, כתוב קולח, כיפי ומשאיר רצון אירוני להתרחק מהאספלט. קחו אותו איתכם לאיזה נסיעת סוף שבוע, שבו על איזה נחל, שכשכו רגליים. נסו להדחיק את המחשבה על המעט שעשינו כדי למנוע את העתיד השחור משחור הזה, שנחזה ב־1984.
(דנה פרנק)
הדרך לעין חרוד מאת עמוס קינן, 1984
ראשון לציון
ימי הפופ / עמיחי שלו, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)
מוזיקה היא הדבר הכי חשוב בעולם, כידוע. יש לה היכולת להעביר אנשים בטלפורטציה לממד נשגב, גם אם הם נמצאים באותו הרגע בפלאפלייה בראשון לציון. למען האמת יש לה היכולת להפוך אפילו את הפלאפלייה לנשגבת, כי מוזיקה זה קסם. ב"ימי הפופ" עמיחי שלו כותב על ראשון לציון באייטיז, על ילדות, על כדורגל ועל איבוד הורה, אבל יותר מכל הוא מדבר על חוסר השליטה שיש לילדים על החיים שלהם, ועל איך לפעמים העולם שהם יכולים לברוא לעצמם בעזרת מוזיקה הוא היחיד שעוטף אותם.
(רות פרל־בהריר)
ימי הפופ, עמיחי שלו, 2005
מודיעין־מכבים־רעות
החלום הישראלי / רועי צ'יקי ארד, 2010 (הוצאת חרגול)
בנובלה "החלום הישראלי" כל עיר משחקת את תפקידה: מההתבגרות הפרובינציאלית בירושלים יש לברוח אל תל אביב המגניבה והפוצעת ומשם אי אפשר לא להמשיך לחיים הנינוחים בפרברים, שמהם תל אביב נראית פאתטית אבל נותרת מוקד משיכה שקשה להתנער ממנו לגמרי. טלי פאפו, גיבורת הנובלה, הייתה עיתונאית נשכנית במיטב מסורת המקומונים של שנות ה־90, אבל בתחילת שנות ה־2000 היא כבר מגשימה את החלום הישראלי, כן, בדיוק החלום הישראלי שאתם חושבים עליו: "תהילה בורגנית וחיים נינוחים בבית עם גינה שנטוע בה עץ וילדים בלונדינים, מכונית לכל אחד מבני הזוג, מריבות שכנים, חינוך פרטי, בעל שבוגד מדי פעם וביקור של טכנאי מכונת כביסה מפעם לפעם". את החלום הזה היא מגשימה ביישוב הקהילתי רעות (היום חלק מהמפלצת מודיעין־מכבים־רעות), שממנו היא מצליחה ללעוג לטיפוסים התל אביבים מעברה ולשכניה הנוכחיים במידה שווה של רשעות בשעה שחייה שלה מתפרקים לצד בעלה, הטייס שהפך לאיש עסקים ואז הידרדר לניו אייג'.
(מאיה לקר)
החלום הישראלי מאת רועי צ'יקי ארד, 2010
נחל צין
הנעדרת מנחל צין / יורם קניוק, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)
יורם קניוק היה אחד הסופרים החשובים ביותר שחיו בישראל, אבל הרומן הזה לא היה שעתו היפה. העלילה מגוללת את סיפורה של בת טובים (מה שזה לא יהיה) שמביימת את היעדרותה ושולחת את משפחתה למסע חיפוש אחריה. כעיקרון הכל לגיטימי, אבל מי שקרא את הרומן "בתו" מאת קניוק, שיצא לאור בשנת 1987 (ספריית מעריב), לא יוכל להתעלם מהעובדה שתמות ונושאים רבים – שלא לומר צירי עלילה ודמות מרכזית אחת – נושאים דמיון מחשיד לאלה שהופיעו ב"הנעדרת מנחל צין" כמעט 20 שנה אחרי. מילא זה, אבל הראשון היה פשוט טוב יותר.
(רות פרל־בהריר)
הנעדרת מנחל צין, יורם קניוק, 2005
באר שבע
בעין החתול / חביבה פדיה, 2008 (הוצאת עם עובד)
"בעין החתול" של פדיה היא יצירה מסעירה ביותר ממובן אחד. היא לא רק מביטה בבאר שבע ולוכדת את הווייתה המיובשת והמשמימה בדיוק מופתי ("העיר והבניינים; שיכונים. ארבעה דפּי בטון שווים דירה. בלוקים. מחסומי חיים. רכבות אפורות ארוכות שלא נוסעות לשום מקום"), אלא עושה זאת מנקודת מבטם של החתולים העירוניים, דמויות מופקרות, משוטטות בלא מטרה, שורדות בקושי תחת החום המדברי ומיובשות כשלעצמן. בליל הסיפורים וקטעי האגדות המרכיב את הספר, שהוא לא בדיוק רומן ולא בדיוק קובץ סיפורים קצרים, מייצר פסיפס שגורם לבאר שבע להיראות כשטח הפקר השוכן לכאורה מחוץ לחיים, אך מכיל את כל היצרים, המתחים והמיאוסים ההופכים את החיים למה שהם.
(גיא פרחי)
בעין החתול, חביבה פדיה, 2008
ירושלים
צ'חלה וחזקל / אלמוג בהר, 2010 (הוצאת כתר)
הרומן הראשון של אלמוג בהר נכנס באין חשש לכל אותן סמטאות ירושלמיות המושמטות מסיורי התיירות השגורים: סמטאות השוק, בתי הכנסת המתפוררים, מזרח העיר (שכונת באב א־זהדה) ואפילו בית צפאפא. אין מתאימה מן הכתיבה של בהר, המושפעת כשלעצמה משפת המדרש ומפלפולי החכמים, כדי ללוות עלילה המתרחשת בירושלים של מטה (משבר נישואים של זוג צעיר ומשודך) – מקום שבו הרוח והפיוט מושלים ולא החומר, המוכר לנו למעשה כמעט מכל עיר אחרת.
רומן המכתבים היפהפה הזה מתחיל במכתב מאת ל., כלומר גולדברג עצמה, ומופנה ל"אתה", כלומר לאחד הגברים שאהבה. היא כותבת על רומן המכתבים שלפנינו ועל הגיבורה רות, בת דמותה, הכותבת לעמנואל, בן דמותו, מנסיעתה לאירופה. במבוא גולדברג מסבירה לנמען ש"היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים… משעמם" ומוכיחה בזאת שיש לה תפיסת יחסים היאה להיפסטרית בת 23. מה יהיה עם הלב השבור הסדרתי הזה?
אלא שרות לא באמת נוסעת לגרמניה, משם כביכול נשלחים המכתבים שלה – מאירופה הגשומה גם בקיץ, אירופה שיש בה ריח של סתיו מתקרב. לא, רות נשארת בארץ. המכתבים שלה נשלחים אולי בעקבות פרידה ואולי פשוט כי היא משתגעת מפירורי תשומת הלב שסו־קולד עמנואל מואיל בטובו לתת לה. מה שכן, באמת לא משעמם.
מדהים כמה מעט השתנה ב־81 הקיצים שעברו מאז הספר יצא לאור. נסיעה ספרותית היא אולי פנטזיה נחמדה, אבל לא מספיקה כדי לנצח את הטמפרטורות המאמירות והדושים המשחרים לטרף.
(דנה פרנק)
מכתבים מנסיעה מדומה, לאה גולדברג, 1937
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אמנים וארגוני זכויות אדם נלחמים על הדמוקרטיה באירוע מיוחד
אחרי גל התקפות שהגיע לשיאו ברשימה שחורה וחשוכה של אנשי רוח ותרבות, החליטו אמנים וארגוני זכויות אדם להעלות הילוך במאבק על חופש הביטוי, וארגנו אירוע מחאה המוני בשישי הקרוב. ומי מוזמן? לא רק שמאלנים. תבואו, יהיה דמוקרטי
בעקבות הרשימה המקארתיסטית של ארגון "אם תרצו" וגל התקפות הנוכחי על חופש הביטוי והיצירה, החליטו אמנים וארגונים למען זכויות אדם לארגן אירוע מחאה אמנותי תחת הכותרת "הרשימה השחורה". הסלוגן שמלווה את האירוע, שיתקיים בשישי הקרוב בנמל תל אביב, הוא "מופע ענק עם קמצוץ של תקווה", והוא מאגד אג'נדה ברורה של ניסיון לשמור על המרחב הדמוקרטי – שנדמה כהולך ונעלם בישראל.האירוע ייתן במה לאמנים שונים אשר חלקם הופיעו בקמפיין "השתולים בתרבות" של "אם תרצו", ביניהם רבקה מיכאלי, דרור פויר, שרית וינו אלעד, מירה עוואד, גל אוחובסקי, רננה רז, קוואמי, ניר ברעם ואחרים.
"במקום לבוא בשליליות של רודפים אותנו וכמה שאנחנו ומסכנים, אנחנו רוצים להפוך את זה, ולהראות כוח וסולידריות", מסביר העיתונאי דרור פויר, ממנחי האירוע. "יש מגוון של ארגונים שמשתתפים מכל גווני הקשת. אנחנו לא מתכנסים ביחד לעוד הפגנת זעם של 'אכלו לנו, שתו לנו', אלא מתכנסים למסיבה בתחושה של חוזק אל מול שלטון הפחד. השמאל אימץ את פוזת הנרדף, אבל אנחנו לא איזה מיעוט מבוטל".
אבל זה לא אירוע לשמאל בלבד.
"הייתי שמח אם יבואו לאירוע לא רק שמאלנים אלא גם אנשי מרכז וימנים, אלא כל מי שהשיח הדמוקרטי חשוב לו. אני מאמין, ואולי אני אופטימי – שגם נתניהו ובנט הבינו שלדבר הזה יש נטייה להתפוצץ בפרצוף. אם בני בגין יבוא אני אישית מזמין אותו לסלואו".
אירוע "הרשימה השחורה" יום שישי 5.2, שעה 12:00
האנגר 11, נמל תל אביב.
הכניסה חופשית על בסיס מקום פנוי
אירוע הרשימה השחורה בנמל תל אביב
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תל אביבים רבים לא יכלו להישאר אדישים לכרזת הענק של אם תרצו בשדרות רוטשילד, שחדרה להם אל תוך המרחב הפרטי. מסתבר שהשיח המסית והאלים חוצה גבולות גיאוגרפיים - ותושבי העיר שוברים שתיקה
השלט של שוברים שתיקה שדרות רוטשילד. צילום: בן פלחוב
קמפיין השתולים הוא אולי הקמפיין הנבזי והמכוער ביותר שנעשה כאן. הוא אמנם נעשה על ידי חבורה עלובה במיוחד, אבל כמו שקורה לפעמים – גם אנשים כאלה יכולים להזיק. לפעמים מאוד. כל אדם שמשתף פעולה עם הקמפיין הזה ומסייע להפיצו על בניינים או ברשת – גם כמקצוען ומשיקולים מסחריים או כגוף "שלא מתערב" – ראוי לבוז עמוק. הדמוקרטיה וחופש הביטוי אמורים לאפשר דיון נוקב ולפעמים אפילו אכזרי ומכוער, אבל לא מסע הסתה שבעצם מאשים אנשים בבגידה – האשמה המוכרת לנו היטב מההיסטוריה של המאה ה־20.
הזחילה של חבורת אם תרצו מהשוליים אל המרכז – משמע הפיכתה לתנועה המשפיעה על סדר היום – היא התופעה המסוכנת באמת, והכוחות הדמוקרטים בישראל צריכים להתגייס כדי לעצור אותה. העובדה שהקמפיין הזה מקבל מקום בולט בתל אביב או בכל עיר אחרת בישראל, היא עדות לחולשת הדמוקרטיה הישראלית. מדוע זה קורה? כי הימין על מנהיגיו הפוליטיים לא באמת מתנגדים לפעולה של אם תרצו, נראה שהם אפילו מרוצים מקמפיין השתולים, הרי ראינו את ראש הממשלה דורש פתאום מיו"ר האופוזיציה לגנות את שוברים שתיקה. הדבר שמעניק כוח לחבורת אם תרצו הוא הגיבוי שהתנועה מקבלת מהימין הישראלי, בעוד שבחברה סבירה הימין השמאל היו אמורים לומר להם בקול אחד: עד כאן. לא בתל אביב, לא בחיפה, לא בבאר שבע, לא על בניינים ואפילו לא על ספסלים.
[tmwdfpad]
תגידו ביי ביי לדמוקרטיה
אלונה קמחי
אין שום הפתעה במהלך הזה של אם תרצו. לא יעבור זמן עד שגם יכלאו אותנו, השמאלנים, במחנות. מסע הדה לגיטימציה לשוברים שתיקה מתיר את דמם של אנשים והוא חלק מתהליך הסתה רחב יותר כלפי השמאל. זה בכלל לא משנה איפה הם תולים את השלט. השלט הוא רק סימפטום למחלה של החברה הישראלית. מחלה של התקרנפות, פריחה של לאומנות ופחד ושנאה מכל מה ששונה.
אני מפחדת. כן, גם בתוך תל אביב. בכל פעם שאוסרים על אנשים של שוברים שתיקה, אנשים שתרמו למדינה, להיפגש עם תלמידי בית ספר, או אומרים שאין להם זכות דיבור, זה ביי ביי נוסף לדמוקרטיה. תלו שלט אך זה עוד כלום – המשך הרי יבוא. אני מקווה שלא, אבל זו המגמה. כן, זה לא דמוקרטי, אבל זה בעיקר מאוד מאוד עצוב.
הפגנת שוברים שתיקה. צילום: אורן זיו
זה לא רק השלט
איתי פנקס ארד, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו
אז גם רוטשילד קיבלה את חלקה בקמפיין השתולים של אם תרצו. כמו היבטים אחרים במהלך הרעיל הזה, גם כאן השיקול היחצני בוטה וברור מאליו. אלא שהבעיה של הקמפיין הזה, בקיר ברוטשילד או בוול בפייסבוק, קשה וחמורה בהרבה מהשלט.
בתקופה האחרונה אנחנו הופכים לחברה של או או, בעד ונגד: בעד צה"ל או בעד השתולים, נגד המדינה או נגד הטרור/הערבים/ העולם. כל עמדה אחרת שמורכבת קצת יותר משתי מילים נמחקת כלא הייתה, ואיתה נמחק מי שמחזיק בה. אז מה אם הרוב המכריע בציבור בכלל לא נופל בתבנית הזאת? אין לו ברירה אלא לבחור צד – צר ושטחי ככל שיהיה. הרי גם אצלנו בשמאל יש ויכוח סוער סביב חלק מהפעולות שנוקטים ארגונים מסוימים, בעיקר מחוץ לגבולות המדינה, אבל לא זכור לי שמישהו הציע לשלול מאנשים את עמדתם כי היא שונה משלנו. אני כבר לא מדבר על רבים מהגורמים הרשמיים במוסדות המבוקרים, שהביקורת מחדדת את פעילותם ומשפרת אותם – גם בצה"ל ובשאר גופי הביטחון.
אני שואל את עצמנו מה קורה לעצם הוויכוח בינינו כשאנשים מתבקשים בלית ברירה להיות הכל או כלום בכל נושא שהוא. אז אני, רס"ן במילואים (ללא כל קשר לגאווה או בושה), לא נגד הבעד וממש לא בעד הנגד, אני מתעקש על הזכות להחזיק בעמדה מורכבת יותר משתול או קדוש. אם תרצו, המציאות בעיניי מורכבת יותר, וגם אם ממש תרצו לא תצליחו לצלוב את חופש הביטוי וחופש המחאה או למרוח אותם על קיר בשדרה.
בחברון הם כבר היו מקבלים מכות רצח
יגאל סרנה, עיתונאי
בית המשפט קבע שעמותת אם תרצו היא סוג של תנועה פשיסטית, ועדותו של פרופ' זאב שטרנהל, מומחה לתנועות פשיסטיות, חיזקה קביעה זו. תליית השלט בשדרות רוטשילד לא נמצאת במסגרת חופש הביטוי, גם קמפיין השתולים וגם התנועה לא נכללים במסגרת הרחבה מאוד הזאת של חופש הביטוי. מכאן שלהיתלות בזכות חופש הביטוי ולשים את השלט דווקא בשדרה הזאת, שדרת חופש הביטוי שבה התחילה המחאה לפני ארבע שנים, זה בעיניי אקט הרבה יותר בוטה ואלים מאשר לתלות שלט ענקי של קמפיין שוברים שתיקה ביישוב היהודי בחברון.
אני תוהה אם שלט כזה היה מחזיק שנייה אחת, ואם להיות מדויק – אלה שהיו תולים אותו כבר היו מקבלים מכות רצח. בתור מי שגר ממש ליד השלט הזה, אני מסרב לראות את התועבה הזאת, שמסיתה נגד אנשים שאני מכבד ומעריך מאוד, תלויה ליד הבית שלי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
