Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: האיש הכי מצחיק על המסך יוצא לטייל בעולם, ולהיפך
כמה זמן נמשכה שביתת התסריטאים הזו? "קונאן או'בריאן חייב ללכת". צילום: HBO Max
הג'ינג'י הענק ולעד מנחה הטוק שואו של הלב שלנו קונאן או'בריאן יצא לטיול ברחבי העולם, וחזר - כהרגלו - עם טלוויזיה שעושה טוב על הלב וכאב בטן מרוב צחוק. סבבה, הפעם הוא לא מבקר אצלנו, אבל אל תהיו מבואסים, הוא בטח מתגעגע בכל יום ויום
טוב, זה לא חוכמה – אנחנו בטים קוקו עוד הרבה לפני שהמושג היה קיים. אנחנו תמכנו בקונאן שנים לפני שסנטרו של ג'יי לנו הכה בו בחוזקה, עוד כשהקמיקאי אדום השיער היה מייצר מערכונים מוזרים עם ג'ק מקברייר בשעות לא שעות. אז ברור שרק חיכינו לקאמבק שלו לטלוויזיה בעודנו צופים באובססיביות בפודקאסט המצוין שלו. אנחנו? גרופיז? מה פתאום. בסך הכלעפנו עליו השבועבזכות הופעה קומית לפנטיאון בתוכנית הכנפיים החריפת. זה גרופיז?
חזרתו של או'בריאן למסך, כמעט שלוש שנים אחרי שעזב את תוכנית הלייט נייט האחרונה שלו, מתקיימת בבית ראוי (HBO Max) ומנצלת כישרון לא סמוי בכלל של המנחה הג'ינג'י – לטייל בצורה הכי מצחיקה שיש. החל מטיול שורשים נפלא לאירלנד בימי NBC ועד לטיול לישראל ב-2017, או'בריאן נהנה לבקר במדינות רחוקות, לתקשר עם אנשים מקומיים ובעיקר, להצחיק את כולם גם מבעד למחסום השפה.
אם כן, זה רק טבעי שעכשיו הוא יחזור עם תוכנית טיולים מושקעת במיוחד, ששולחת אותו לפינות עולם בהן טרם ביקר – ביניהן נורווגיה, תאילנד וארגנטינה – וגם כמה בהם כבר ביקר, כמו אירלנד. המבקרים כבר משתוללים מהנאה, עם כינויים כמו "כיף מטופש באופן חכם" או "מה שאולי תהיה הסדרה הכי חדשנית וקורעת מצחוק באופן פרוע של השנה". לכם זה אולי נשמע מוגזם, אבל אנחנו מכירים את קוקו, ויודעים שלגמרי יש סיכוי שהם צודקים. איף, כמה חיכינו לקצת כיף נקי בעולם. גו גו קונאן. "Conan O'Brien Must Go", ארבעת הפרקים עכשיו ב-HBO Max, ובהמשך יגיעו לשירותי שידור בארץ
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
יש דברים שלא עושים בטלוויזיה. בראש הטבלה, קצת מעל סקס עם חיות מחמד, ניצב עד לא מזמן טאבו אחד מוצק: ילדים הם בני אלמוות. לא הורגים אותם אף פעם. אם מתו בנסיבות טרגיות, האקט והגופה יישארו רק בדמיונם של הצופים. כי לא עושים את זה. אסור. אלא שהטלוויזיה של העשור האחרון מתאפיינת בנטייה לנפץ בעליצות טאבו אחר טאבו כמו פיל בחנות של טאבואים עשויים חרסינה, והנה תור הילדים הגיע. הטאבו של אתמול הוא הטרנד של היום. "ברודצ'רץ'", "הנעדר", "הרומן" ו"הנותרים" כבר דרכו על הקונבנציה הקדושה ומעכו לבבות צופים סביב הגלובוס. אבל כשקרן ויסמן התחילה לכתוב את "מלאך של אמא" לפני כחמש שנים, היא הייתה שם לגמרי לבד בטריטוריה האסורה.
"יש בזה משהו מתסכל", מודה ויסמן, "כי עכשיו אומרים, אוי, רצח ילד, לא ראינו כבר 200 סדרות כאלה? כן, ראינו, אבל כתבתי את הסדרה לפני שהן יצאו! זה לא פייר! הפרקים כבר היו סגורים כש'ברודצ'רץ" עלתה. אבל בסדר, הטלוויזיה צריכה לשבור טאבואים כדי להתקדם. אז הנה, נשבר. עכשיו זה משעמם. ראינו. זה בכל מקרה לא מה שבאמת מעניין אותי".
צפו בפרומו לסדרה:
מה לא מעניין, זו סדרת אימה להורים. זה הכי מפחיד בעולם.
"כן, איכשהו יצא שהכנסתי לסדרה את כל סוגי החרדות ההוריות שאתה יכול לחשוב עליהן. מה אם יצא לי ילד לוקה בשכלו, מה אם הילד יעזוב אותי וילך לחיות רחוק ממני, מה אם הוא ימות. זו דרך להתמודד עם הפחד. חוויתי לא מעט זוועות בילדות שלי, וזה הפך אותי איכשהו לאדם מאוד לא חרדתי על פני השטח. אני לא מפחדת לקרוא, להסתכל ואף לכתוב את התסריטים הכי נוראים. זה לגמרי טיפולי וזה עובד. אני מלחיצה אותך כדי לא להילחץ בעצמי".
ובכל זאת את אומרת שהרצח לא מעניין אותך.
"לא, זה רק טריק תסריטאי. כשצופים אומרים 'זה נורא מוכר', זה באמת נורא מוכר וזה תמיד עובד ומאפשר לבחון דמויות ויחסים במצב קיצוני. אובדן של ילד מעסיק אותי גם כי כשהייתי בת 10 נפטרה אחותי שהייתה בת 4. מהבחינה הזאת, הדמות של גילי, האחות, מייצגת אותי בסדרה. איך מתמודדים עם כזה דבר? בתור ילדה הרגשתי שהאשימו אותי שאני לא מתאבלת כמו שצריך. אפילו אימא שלי טענה כנגדי. רציתי ללכת לבית ספר, לא רציתי להיות במרכז העניינים, רציתי שהחיים יימשכו".
זה אולי מה שמבדיל מוות של ילד בטלוויזיה כאן לעומת ארצות הברית. שם עוזבים את המשפחה בשקט.
"בדיוק. בארץ, מפני שאנחנו מוכי שכול, יש לנו טקסים מטורפים כמו השבעה, ולפעמים זה ממש לא מתאים. גם האימא בסדרה היא קצת אני, וגם לה מאוד קשה עם הטקסים האלה. אנשים נורא רוצים לנחם אותך, זה מובן. אבל יש גם האלמנט המוכחש של 'עזבו אותי, בחייאת'".
קרן ויסמן עם בתה רעיה (צילום: יולי גורודינסקי)
"מלאך של אמא" היא יצירת הביכורים של ויסמן, אבל זה לגמרי לא נראה כך. היא מלוטשת כמו יהלום טלוויזיוני, מצולמת להפליא, מבוימת ברגישות, מלוהקת בעושר גדול של פנים חדשות ומתפקעת מפוטנציאל עלילתי. פרט לתעלומת הרצח היא הופכת מכל כיוון את המתח הבין זוגי, את יחסי האהבה־שנאה־מחנק־שחרור שבין הורים וילדיהם ואת המתח הגזעני ששוטף את ערי ישראל, בעיקר מול קהילת יוצאי אתיופיה. הדבר המפתיע, חוץ מהעובדה שהיא מאפשרת לבתה התינוקת לשחק בשלולית של מי מזגנים כשאנחנו מתיישבים בבית קפה, הוא מידת החופש האמנותי שנתנו לה.
"זה בחוזה שלי", היא אומרת. אני מחמיא לסוכן שלה והיא מסבירה: "זה אפילו לפני הסוכן. החוזה שלי מביך מבחינה כלכלית, אז אמרתי: 'עשירה אני כבר לא אהיה מזה, אבל אני רוצה להיות מעורבת מאוד'. אני יודעת שתסריטאי על הסט זה אף פעם לא רעיון טוב, אבל רציתי להיות שם. בהפקה צחקו עליי, את אחת הסצנות כל כך רציתי לראות, שאשכרה התחבאתי בשיחים. עלו עליי מיד, נראה לי שנכנסתי לפריים".
קרן ויסמן עם בתה רעיה (צילום: יולי גורודינסקי)
מאיפה הגיעה הבחירה לעסוק במתח הבין גזעי בין קהילת יוצאי אתיופיה לשאר החברה הישראלית?
"הדמות שהכי הכניסה אותי לסיפור היא בכלל הדמות של ניגיסט, יוצאת אתיופיה, שמשחקת תהילה ישעיהו הנפלאה. במקור היא מבוססת על חברה נורא טובה שלי, הכי לא הסטריאוטיפ. דמות נערצת שסביבה בניתי סיפור של אי צדק. כתבתי את זה לפני מחאת האתיופים, אבל מי שקצת הכיר הרגיש את את זה באוויר. אנחנו מתייחסים אליהם כפחות שווים, אנחנו לא רוצים אותם כחברים ובטח שלא נתחתן איתם. אנחנו חברה לא מקבלת. כל כור ההיתוך הזה הוא עבודה בעיניים".
שברת יפה את הסטריאוטיפ.
"סליחה, לא התכוונתי. אני פשוט מכירה אנשים כאלה".
"מלאך של אמא" ימי ראשון ב־22:00 ב־yesDrama ו־yesVOD
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
