כבר מזמן הבנו שכל מה שיש להוליווד להציע בשלב זה הם רימייקים, ספין-אופים וסיקוולים, ואחרי הקולנוע גם הטלוויזיה נדבקה במחלה זה מכבר, אבל אם כבר לקבל רימייק של סרט בפורמט של סדרת טלוויזיה אז לפחות שיהיו חתומים עליו פאקינג מרטין סקורסזה וסטיבן ספילברג, אחרי שהיו חתומים גם על הסרט המקורי. ולפחות שיהיה באפל TV+. הרמה הגבוהה כבר מגיעה בילט אין.

>> והרי הוא ילד טוב: דניאל חן מתפוצץ בדרמה החדשה של HOT
>> מבעד למסך הדמעות: 20 הסדרות הכי טובות על המסך עכשיו

החדשות הגדולות הן שספילברג וסקורסזה יפיקו עבור שירות הסטרימינג האליטיסטי רימייק של "פסגת הפחד", סרטו של סקורסזה מ-1991 בכיכובו של רוברט דה נירו (בהפקתו של ספילברג), שהיה גם סרט מצוין וגם להיט קופתי לא קטן. את התפקיד מקפיא הדם שגילם דה נירו בקלאסיקה ההיא, יגלם ברימייק חביאר בארדם הכריזמטי ואפשר כבר לדמיין את דרגות המקריפות שהעסק הולך להגיע אליו, ואיך יתמודדו עם זה מילניאלז וזילניאלז שלא שמעו על המקור.

"פסגת הפחד" של סקורסזה הייתה רימייק בעצמה לסרט בכיכובם של רוברט מיצ'ם וגרגורי פק מ-1962, שמבוסס כשלעצמו על "The Executioners", הרומן רב המכר של ג'ון די מקדונלד מ-1957. במרכז העלילה אנס-פסיכופת שמשתחרר מהכלא אחרי 14 שנים ומתחיל לרדוף אחר עורך הדין שייצג אותו והסתיר בכוונה ראיות שהיו יכולות לזכות אותו או להקל בעונשו. ולא רק אותו הוא רודף – גם את משפחתו. ניק נולטה היה העו"ד, ג'סיקה לאנג הייתה אשתו וג'ולייט לואיס הייתה הבת המהממת, קאסט שיהיה קשה לשחזר את רמתו, אבל תסמכו על סקורסזה וספילברג שהם ינסו.

הסדרה תתבסס על הספר ועל הפרשנות שנתן לו סקורסזה, ומי שיופקד עליה הוא ניק אנטוסקה, מהשמות הגדולים בעולמות האימה והפשע האמיתי של השנים האחרונות, שחתום בין היתר על אנתולוגיית האימה המצוינת "Channel Zero" ועל דרמת הפשע האמיתי "Candy", מה שכנראה אומר שאתם לא תוכלו לישון בלילה אחרי הצפייה. כי פחד זה מה שחסר לנו עכשיו בחיים באמת.

• המסך
• אפל טיוי
• מרטין סקורסזה
• סטיבן ספילברג

למרות שהז'אנר השולט בהוליווד בעשור האחרון הוא גיבורי על, להוליווד עדיין יש את שומריה, אותם הבמאים ובמאיות שמבטיחים סרטי איכות. נכון, לחלקם יש פספוסים פה ושם, אבל בסופו של דבר אם תראו את השם שלהם על הפוסטר, הוא ישמש כחותמת לאיכות. אספנו לכם את כל הפרויקטים הגדולים של ענקי הקולנוע שעוד בחיים, ומצאנו כמה יצירות ממש מעניינות לחכות להן.

אווה דוברני

קאסטה
תאריך יציאה:לא ידוע
סטטוס:פוסט פרודקשן
היכן ישודר:נטפליקס
פרויקט מעניין מאד, ולא רק בזכות הבימאית המוערכת הצעירה ברשימה – מדובר בעיבוד לספר עיון בשם "קאסטה: מקורות חוסר שביעות הרצון שלנו" שנכתב על ידי העיתונאית האמריקאית איזבל וילקרסון, אשר מתאר את הגזענות בחברה האמריקאית דרך השוואת המעמד של אנשים לא לבנים בארה"ב למערכת המעמדות בהודו, וגם בגרמניה הנאצית. נשמע מאד עיתונאי, וגם לא בדיוק דרמה קורעת לב, אבל העיבוד הנרטיבי הזה דווקא יהפוך לדרמה, בה ישחקו בין היתר ג'ון ברנטל ("הדוב", "המעניש") וניק אופרמן (הרון סוונסון), והצילומים כבר החלו ב-2022. אפשר להיות רגועים גם עם הנושא הנפיץ – אחרי הכל זאת היצירה של הבמאית שהביאה לנו את "סלמה" ואת הסדרה "כשהם רואים אותנו".

קתרין ביגלו

אורורה
תאריך יציאה:לא ידוע
סטטוס:רק הוכרז
אחרי "כוננות עם שחר" (2012) ואת "מטען הכאב" (2008), הבמאית קתרין ביגלו עוברת לז'אנר מותני האימה עם "אורורה", עיבוד לספר מותחן האימה של דייוויד קואפ בעל אותו השם. הסיפור עוקב אחר אוברי ווילר, אם חד הורית שבעלה העבריין עוזב אותה לבדה עם בנה המתבגר. לאחר הפסקת חשמל כלל עולמית בעקבות סופה סולרית, אוברי נוסעת עם בנה לבית של אחיה העשיר, ומה שהיה אמור להרגיש בטוח הופך מהר מאד לשדה קרב בין שני אחים עם עסקים לא פתורים. למרות שהסרט עוד נמצא בחיתולים, מדובר בפרויקט מרתק בגלל השינוי הסגנוני בעיקר, אבל גם מסקרן לראות איך במאית זוכת אוסקר, שביימה עד כה בעיקר סרטי אקשן כבדים, תתמודד עם מותחן אימה.

ווס אנדרסון

סיפורו המופלא של הנרי שוגר
תאריך יציאה:מאוחר יותר השנה
סטטוס:פוסט-פרודקשן
היכן ישודר:נטפליקס
הבמאי הכי מסוגנן בהוליווד פשוט לא מפסיק לעבוד. רק עכשיו שוחרר הסרט עמוס הכוכבים "אסטרואיד סיטי", וכעת אנדרסון כבר בשלבים מתקדמים עם "הסיפור המופלא של הנרי שוגר", המבוסס על אוסף סיפורים קצרים של רואלד דהל. הסיבה שאנדרסון מצליח להוציא שני סרטים בשנה – כנראה כי מדובר בסרט קצר באורך של 37 דקות בסך הכל, אבל איזה סרט מחכה לנו. בתור התחלה יש לנו את דייב פאטל, בן קינגסלי וריצ'רד איואדי ורופרט פרנד, אבל שני הכוכבים שככל הנראה יגנבו את ההצגה הם ראלף פיינס – שחוזר לשתף פעולה עם אנדרסון לאחר התפקיד המאד מוצלח שלו בסרט "מלון גרנד בודפשט", הפעם בתפקיד רואלד דהל – ובנדיקט קמברבאץ', שיופיע בתפקיד הנרי שוגר.

מאד לא ברור איך הכל ייכנס ב-37 דקות, אבל לפחות אנחנו יודעים שהם יהיו מלאות בקסם אנדרסוני סימטרי, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. ואם זה לא מספיק לכם, אז דעו שבימים האחרונים אנדרסון כבר הספיק להכריז על סרט עתידי נוסף בפני התקשורת הצרפתית. למרות שלא ידוע עדיין על שם הסרט, רוב הקאסט שלו או איזה מוצר וינטג' יפה יופיע בו – כן יודעים שמדובר בסרט ריגול ליניארי עם בניציו דל טורו במרכזו. הסרט יתמקד במערכת היסים של אב עם בתו והטון שלו יהיה אפל, אך כנראה לא אפל מדי. בכל זאת, ווס אנדרסון.

ג'יימס קמרון

סרטי אווטאר
תאריכי יציאה:אווטאר 3: 2025; אווטאר 4: 2029; אווטאר 5: 2031
סטטוס:אווטאר 3: פוסט פרודקשן; אווטאר 4: פוסט פרודקשן; אווטאר 5: בצילומים.
היכן ישודר:יוקרן בבתי הקולנוע וככל הנראה יגיע לאחר מכן לדיסני+
הבן אדם שהביא לנו את "טיטאניק" ואת "שליחות קטלנית" הוא חתיכת טיטאן, וזה נכון שעברו 13 שנה עד שקיבלנו המשכון ראשון ל"אווטאר", אבל קמרון הוכיח שהסדרה רלוונטית מתמיד. לא כי היא טובה, איכותית או אקטואלית או משהו כזה, אלא כי גם הסרט השני שבר קופות, ויש אפילו משחק וידאו שנראה לא פחות טוב מהסרט עצמו. סרטי "אווטאר" מכניסים המון כסף, והם פה כדי להישאר. לאחר העיכובים שהסרט השני חווה בעקבות משבר הקורונה, קמרון מתכנן הפעם להוציא את שלושת הסרטים הבאים באופן הרבה יותר מהיר. שני הסרטים הבאים, השלישי והרביעי כבר בשלבים מאד מתקדמים והסרט החמישי כבר בצילומים, למרות שהוא צפוי לצאת 19 שנה לאחר הסרט הראשון. האם קמרון יהיה בחיים עד אז? מי יודע, לפחות הוא צילם את הרוב.

המידענית
תאריך יציאה:אי שם בין 2025 ל-2031
סטטוס:בפיתוח
היכן ישודר:ככל הנראהיוקרן בקולנוע, אם עדיין יהיה כזה דבר
כן, כן, עוד סרט שמבוסס על ספר, והאמת? נשמע מעניין יותר מאווטאר. הספר "המידענית" מספר את סיפורה של (כמה מפתיע) מידענית שעובדת עבור ממשלות ותאגידים שונים, ומספקת להם מידע שהיא אוספת באפריקה. את הזכויות לספר רכשה חברת ההפקה של קמרון עוד בשנת 2012, אך ג'יימס קמרון יתחיל לעבוד עליו רק לאחר שיסיים עם אווטאר 3 ו-4. יש עוד זמן לחכות, אבל יש למה לחכות.

סטיבן ספילברג

בוליט
תאריך יציאה:לא ידוע
סטטוס:פרה-פרודקשן
היכן ישודר:ככל הנראה יוקרן בקולנוע
רימייק לסרט "בוליט" משנת 1968, קלאסיקה בכיכובו של סטיבי מקווין. את תפקיד השוטר הקשוח של מקווין יגלם לא אחר מאשר בראדלי קופר, שרק לאחרונה שמענו את קולו בחלק השלישי של טרילוגיית "שומרי הגלקסיה". זה מאד מעניין מה יוצר קולנוע כמו ספילברג יעשה עם סרט אקשן קלאסי מסוף שנות השישים, במיוחד מאחר ומדובר בבן אדם שמצד אחד יצר את אי.טי, ומצד שני את פייבלמן.

קוונטין טרנטינו

מבקר הקולנוע
תאריך יציאה:לא ידוע
סטטוס:בפיתוח
היכן ישודר:לפי ההיכרות שלנו עם טרנטינו, יוקרן בבתי הקולנוע
"מבקר הקולנוע" יהיה סרטו האחרון של הבמאי קוונטין טרנטינו, שהבטיח לפרוש לאחר עשרה סרטים. והסרט האחרון של טרנטינו צריך להיות עבודה מטורפת, שתספק את כל מעריציו, ושתרגיש כמו חגיגה של טרנטינו – ולמען האמת זה נשמע כמו משהו שטרנטינו מעולם לא עשה. לפחות לא ככה. הסרט מבוסס על מבקר קולנוע שטרנטינו נהג לקרוא במגזיני פורנו מנעוריו. לא מדובר באיזה מבקר מפורסם, אלא במישהו שחי את החיים, אבל אף פעם לא קיבל תהילה. כולי תקווה שהפעם התסריט לא ידלוף ולטרנטינו לא יקפוץ הפיוז, כי זה נשמע כמו פרויקט מאד מסקרן ולא כדאי שטרנטינו יפעיל תכנית ב' – שבטח תכלול המון שעות ישיבה בזוריק.

פרנסיס פורד קופולה

מגלופוליס
תאריך יציאה:2024
סטטוס:פוסט פרודקשן
היכן ישודר:בבתי הקולנוע
גם ברשימה עם טרנטינו, קמרון וספילברג, זה הסרט הכי גדול ברשימה. פרנסיס פורד קופולה יצר אבני דרך בתעשיית הקולנוע – סתם לתזכורת, טרילוגיית "הסנדק" או "אפוקליפסה עכשיו" – ועיצב מחדש כל ז'אנר שבו הוא נגע. לפחות לתקופה מסוימת, כי בעשרים השנה האחרונות קצת קשה לקופולה לשנות את הקולנוע שוב. כך או כך, נדמה שדברים הולכים להשתנות עבורו, כעת כשפרויקט חייו (או לפחות חייו המתקדמים) נמצא בשלבי הפקה אחרונים. וזה חתיכת עניין כשזה נוגע לסרט שבעבודה עשרות שנים.

את התסריט של "מגלופוליס" קופולה כתב כבר בשנות השמונים, אך הסרט דרש השקעה כספית גדולה מדי, ולבסוף נכנס לשלב הפרה-פרודוקציה רק ב-2001. הקאסט המקורי כלל את פול ניומן, אומה תורמן, רוברט דה נירו, ג'יימס גנדולפיני, ניקולס קייג', לאונרדו דיקפריו, ראסל קרואו, אדי פאלקו וקווין ספייסי. לאחר הקראת שולחן ו-30 שעות צילום, הסרט קיבל ברקס רציני בגלל שני מטוסים שריסקו את מגדלי התאומים בניו יורק. הסרט לא סתם נדחה בגלל אסון, אלא בגלל שהוא עוקב אחר אדריכל צעיר שרוצה לבנות את ניו-יורק מחדש לאחר שנהרסה בעקבות אסון,ופתאום לא היה אפשר להשתמש בעיר ניו יורק מבלי להתייחס לאסון שקרה בה.

הסרט ישב על המדף עד שקופולה ניסה להפיק אותו שוב ב-2019 עם קאסט חדש לגמרי, שכלל את ג'יימס קאן, אוסקר אייזק, פורסט וויטאקר, קייט בלאנשט, ג'ון וויט, זנדאיה ומישל פייפר. רגע לפני שהיו אמורים להכריז על הליהוקים, ג'יימס קאן מת, והכל השתנה שוב. הליהוק הסופי של הסרט, אם כן, הוא: אדם דרייבר בתפקיד ראשי, ג'ייסון שוורצמן (האחיין של קופולה), אוברי פלאזה, שיה לה-באף, נטלי עמנואל, ג'יאנקרלו אספוזיטו, ג'ון וויט, לורנס פישבורן, דסטין הופמן, טליה שייר (אחותו של קופולה), פורסט וויטאקר ועוד. יש מצב שזאת תהיה חוויה קולנועית מטלטלת, ויכול להיות שמדובר בפאלטה אחרונה של הבמאי הענק, אבל אם בגיל 84 הוא רוצה לזרוק את כל הכסף שלו על פרוייקט חייו לפני שהוא מתפגר – מי אנחנו שנגיד לו לא?

• המסך
• קולנוע
• סרטים
• סטיבן ספילברג
• פרנסיס פורד קופולה
• מרטין סקורסזה
• ווס אנדרסון

לאורך הקריירה הקולנועית הארוכה והמגוונת של סטיבן ספילברג – מהקולנוענים המצליחים בתולדות הקולנוע – הוא יצר כמה סרטים אישיים, שבהם שילב אלמנטים אוטוביוגרפייםבעלילות על חיזרים ובסיפורים של אנשים (אמיתיים) אחרים. כבן להורים שהתגרשו בנעוריו, הוא עסק לא פעם במשפחות מפוררות. לפני כעשרים שנה הוא אף אמר ש"'אי.טי.' הוא התוצאה המטאפורית של מה שקרה בחיי ו'תפוס אותי אם תוכל' הוא התוצאה המילולית". אבל אלה תמיד היו משפחות נוצריות. כשפנה לעסוק בנושא היהודי הוא הרחיק אותו מהמשפחה שלו, וסיפר על גוי שהציל יהודים בשואה ב"רשימת שינדלר". רק כשהגיעה הקורונה, וספילברג הסתגר בביתו עם משפחתו, הוא חשב שאולי הגיע הזמן להוריד את המסכות ולהעלות על המסך את זיכרונות הילדות שלו. כלומר, לחזור לשורשיו כשפילברג – בן למשפחה של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהחל לעשות סרטים בילדותו כדרך להתחבב על הגויים.

יחד עם המחזאי (היהודי) טוני קושנר, שכתב עבורו את "מינכן" ואת "לינקולן", שפילברג עיצב את זיכרונותיו לתסריט, ושינה את שמות הדמויות כדי לאפשר לעצמו חופש יצירתי. למשפחה בסרט קוראים פייבלמן, שמשמעותו בעברית איש המשל, או איש המעשייה – שם שאין מתאים ממנו לשפילברג מספר הסיפורים (שפיל ביידיש זה מחזה). השם הזה מרפרר גם לסרט האנימציה "פייבל והחלום האמריקאי" ששפילברג הפיק ב-1986 – על משפחה של עכברים יהודים שמהגרת לאמריקה (גם אם באנגלית האיות של פייבל העכבר מעט שונה) – ובו התייחס לראשונה, בעקיפין, ליהדותו.

לא מעט במאים מגיעים בשלב מסוים בקריירה הקולנועית שלהם להקדיש סרט לזיכרונות הילדות והנעורים שלהם. טריפו ("400 המלקות"), פליני ("זיכרונות"), וודי אלן ("ימי הרדיו") ופאולו סורנטינו ("יד האלוהים") עשו את זה, ולפני שנה קנת בראנה הלך לשם בסרטו "בלפסט", שגם הוא נולד כתוצאה מהסגר בקורונה. כולם חזרו לילדותם בגיל הרבה יותר צעיר משפילברג בן ה-75. נראה שהוא נזקק לשנים רבות כדי לפתור עם עצמו את יחסו ליהדותו ולמשבר היחסים בין הוריו, שהסרט הזה הוא בעיקר עליהם. על עצמו הוא מספר בעיקר דברים שקשורים לקולנוע. וזה המקום לעצור ולכתוב ש"הפייבלמנים" הוא סרט מקסים ביותר, שופע סצנות יפהפיות ומאוכלס בדמויות שובות לב, ושהתענגתי עליו לכל אורכו (שעתיים וחצי), אף שחציו הראשון פחות מגובש מבחינה דרמתית.

מי שמכיר סיפורים ששפילברג סיפר על פני השנים יזהה מייד חלק מהסצנות בסרט (בהן סצנת הסיום), שמשחזרות אותם אחד לאחד. סצנות אחרות הוא שמר בסוד במשך שנים רבות, אך בראיונות הוא מספר שגם הן מבוססות על אירועים שקרו פחות או יותר כמו שהם מופיעים על המסך. הסרט ארוז בין שתי סצנות מלבבות שמוקדשות למפגשים של סמי/סטיבן הצעיר עם הקולנוע. בפתיחה סמי הילד (מתאו זוריו פרנסיס דה-פורד) מבקר לראשונה בקולנוע שם הוא רואה את "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל ב. דמיל מ-1952. הסרט אמנם נחשב לאחד מזוכי האוסקר הגרועים בכל הזמנים, אבל תאונת הרכבות מותירה על סמי רושם אדיר. עיניו הפעורות של הילד למול החיזיון הקולנועי הזה יישארו איתנו לאורך כל הסרט. הדימוי הזה שופך אור על הרפרטואר הקולנועי של שפילברג, ששיחזר את תחושת הפליאה הראשונית בכמה מסרטיו הטובים ביותר.

לחנוכה, אבא של סמי (פול דאנו) קונה לו לבקשתו סט של רכבת ומסילה, וסמי מייד מרסק אותה. אמו (מישל וויליאמס) מבינה שהוא צריך לתעל את הטראומה שחווה בקולנוע באמצעות שחזורה בסרט, ונותנת לו בסתר את מצלמת ה-8 מילימטר של אביו. כך מתחיל הקשר המשולש בין סמי לקולנוע ולאמו. המשולש הזה יחזור באחת הסצנות מהותיות בסרט, שבהן סמי בן העשרה (גבריאל לאבל) יגלה משהו על אמו דרך מצלמתו, ויופתע לגלות שהמצלמה רואה דברים שהוא לא ראה בעין לא מזוינת. וזה יטלטל את עולמו. זה נראה כמו רפרנס ל"Blow Up" של אנטוניוני מ-1966, אחד הסרטים הגדולים על אמן ואומנותו, אבל שפילברג מספר שכך בדיוק היה.

אבא ברט הוא מהנדס חשמל המעורב בשלבים המוקדמים של פיתוח המחשב, ואמו מיצי היא פסנתרנית קונצרטים שמופיעה רק מעט, כי אלה שנות החמישים השמרניות והיא נדרשת להקדיש את עצמה למשפחה. השניים מאוד אוהבים זה את זו, אבל פרט לילדים ועניינם המשותף במוזיקה קלאסית אין ביניהם יותר מדי נקודות חיבור. חלקו הראשון של הסרט, שבו בני המשפחה עוברים מניו ג'רזי לאריזונה בעקבות עבודתו של האב, ואליהם מצטרף ידיד המשפחה בני (סת' רוגן בתפקיד לא טיפוסי), מתבונן ביחסים בין ההורים דרך עיניו של שפילברג הבוגר מעל לראשו של בן דמותו הצעיר בסרט. זה מבט נוגה על אנשים טובים שעושים כמיטב יכולתם להיות הורים טובים, אך בסופו של דבר נאלצים להודות בכך שלא נועדו להיות ביחד. בזמן שברט פורח בעבודה, מיצי מחפשת פורקן לנטיותיה האומנותיות המתוסכלות ואת תשומת לבו של מישהו שיבין ללבה. דאנו נפלא בהופעה שקטה, ולוויליאמס יש רגעים טובים יותר ופחות (בעיקר אלה שבהם בולט המבטא המוגזם שאמצה לעצמה), אבל הטובים גוברים. יפה לראות שממבט מאוחר של גבר בוגר שהפך בעצמו לאבא ולסבא, שפילברג אוהב מאוד את שני הוריו.

כל הזמן הזה סמי הילד וגם הנער שרוי בעשיית מערבונים, סרטי מומיות וסרטי מלחמה, שבהם אחיותיו מלוהקות לתפקידי נשים מצווחות. מדובר ברצף של סצנות משובבות לב ונפש, מבוימות עם המון אהבה לקולנוע, ולאהבת קולנוע, ומעוטרות בדימויים נפלאים. אבל בשלב הזה של הסרט מורגש מעין חלל דרמתי במרכז הסרט, כי דמותו של סמי בעיקר מסתתרת מאחורי המצלמה, ולפעמים גם בתוך ארון (בין השאר זה סרט על יציאה מהארון כיהודי). לכן חלק מהסצנות נראות קצת תלושות זו מזו. ואז מגיע לביקור ג'אד הירש בתפקיד הדוד בוריס, שמספר לסמי על עבודתו בקרקס ובהוליווד, ולמשך כמה דקות הוא גונב את הסרט. זאת הופעה דשנה ועסיסית שללא ספק תסדר להירש מועמדות שניה לאוסקר, ואני מהמרת שהוא גם יזכה. בכלל, "הפייבלמנים" הולך לזכות בהמון מועמדויות לאוסקר, וכולן יגיעו לו.

במערכה השלישית והאחרונה, כשהמשפחה עוברת לצפון קליפורניה, סמי המתבגר עובר למרכז הסיפור, והדרמה מתגבשת סביב דמותו. בתיכון החדש הוא מתמודד לראשונה עם אנטישמיות מצד חבריו לספסל הלימודים, ועם אהבה ראשונה לנערה נוצרית אדוקה (קלואי איסט הנהדרת) שנדלקת עליו דווקא בגלל שהוא יהודי, כמו ישו. אלה מרכיבים קלאסיים של סיפור התבגרות, אבל הדמויות מפתיעות אותנו ומרגשות אותנו, ובסצנות האלה ניכר כשרונו הרב של קושנר כתסריטאי.

גם בקליפורניה סמי מצלם סרטים כדי להתקבל בקרב החבר'ה, וזה מוביל אותנו לסצנת הסיום הנהדרת, שהיא הצדעה נפלאה, מצחיקה ומרחיבת לב לאומנות הקולנוע, לבמאי הגדול ג'ון פורד (דיוויד לינץ' בהברקת ליהוק), ולשיעור שהוא לימד את שפילברג בן העשרה.

4.5 כוכבים
The Fabelmans. בימוי: סטיבן ספילברג. עם פול דאנו, מישל וויליאמס, סת' רוגן, ג'אד הירש. ארה"ב 2022, 151 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• סטיבן שפילברג
• סטיבן ספילברג
• קולנוע
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 923 // המשלוחים הכי טובים

"קיבינימט, למה שלא תתבגר?! תחשוב איך אנשים אחרים מרגישים לשם שינוי!". הנזיפה הזאת שמייקל מכוון לאחיו הצעיר ממנו אליוט היא משפט המפתח של "אי.טי. – חבר מכוכב אחר" של סטיבן ספילברג, שיצא למסכים בארה"ב השבוע לפני 40 שנה. הסרט, כידוע, הפך לאחד המצליחים והאהובים בתולדות הקולנוע ההוליוודי. ב-2006 מכון הקולנוע האמריקאי ערך משאל בקרב כ-1,500 מומחי קולנוע והרכיב רשימה של 100 הסרטים האמריקאים הכי "מעוררי השראה" (בלי להגדיר למה הכוונה). "אי.טי." התברג בעשיריה הראשונה, לצד שני סרטים נוספים של ספילברג – "רשימת שינדלר" ו"להציל את טוראי ראיין". אז מה יש בסרט המד"ב לילדים הזה שהופך אותו לכזה? זו פנטזיה אוטוביוגרפית מרחיבת לב, שהיא גם הרהור חכם על התבגרות, ללא הקלישאות הטיפוסיות. הסרטים האישיים של ספילברג הם תמיד הכי מרגשים שלו, וכאן האישי והקוסמי משתלבים באופן מושלם.

סטיבן ספילברג גדל במשפחה יהודית אורתודוקסית בסביבה נוצרית, ולא פעם סבל מבריונות ומאנטישמיות. כשהיה בן 19 הוריו התגרשו, ובמשך שנים רבות הוא האשים את אביו בהתפרקות המשפחה, בלי לדעת שהיתה זאת אמו שהתאהבה בחבר של אבא. השניים לא סיפרו לו מה באמת קרה מתוך מחשבה שכך עדיף, והכעס על האב הנוטש בא לידי ביטוי ב"מפגשים מהסוג השלישי" (ריצ'ארד דרייפוס עוזב על חללית חיזרית בלי להביט לאחור) וב"אי.טי.". רק ב"תפוס אותי אם תוכל" ב-2002 – ביוגרפיה של מישהו אחר שגם אותה הוא הפך הבימאי למעין אוטוביוגרפיה – ספילברג שינה את יחסו לתפקידי ההורים בפירוק המשפחה. ב-2012 שלושתם התייצבו מול מצלמות התוכנית "60 דקות", וחשפו את הסיפור המשפחתי במסגרת קידום הסרט "לינקולן". אבל בואו נחזור ל"אי.טי."

ב-1981, במהלך צילומי "שודדי התיבה האבודה", ספילברג סיפר לתסריטאית מליסה מתסון, שהיתה נשואה אז להריסון פורד, על חבר דמיוני בדמות חייזר שהיה לו בנעוריו. הוא ביקש ממנה לכתוב תסריט על גירושי הוריו ועל אותו חבר חוצן. רמז מבודח לעניין החבר הדמיוני נמצא בשם שהוענק בסרט לכלב של המשפחה – הארווי. זה היה גם שמו של החבר הדמיוני הכי מפורסם בקולנוע האמריקאי – ארנב גבה קומה ובלתי נראה שמלווה את ג'יימס סטיוארט בקומדיה החביבה "הארווי" מ-1950.

אליוט, בגילומו של הנרי תומאס, שזכה בתפקידבעקבות אודישן מהמם, מרגיש דחוי על ידי החברים של אחיו הגדול, והחייזר שנזנח מאחור על כדור הארץ הוא מעין שיקוף שלו – האותיות של השם שהוא מעניק לו הן הראשונה והאחרונה של שמו שלו. בארוחת הערב שבה אליוט מספר לאמו מארי (די וואלאס), אחיו מייקל (רוברט מקנוטון) ואחותו הקטנה גרטי (דרו בארימור) על היצור המוזר שפגש, הם לא מאמינים לו. "אבא היה מאמין לי", הוא אומר בהתרסה. חסרון האב מודגש בכך שהמשפחה יושבת לאכול סביב שולחן משולש, שכמו חסרה בו צלע (ראש השולחן הוא הרי המקום השמור לאבות). "אולי אתה צריך להתקשר לאביך ולספר לו על כך", משיבה האם. "אני לא יכול, הוא במקסיקו עם סאלי", מפטיר אליוט. כך, בלי לחשוב, הוא משלח לעברה עלבון כפול, משום שהאב הנעדר שונא את מקסיקו, כלומר הוא מוכן לעשות עבור בת זוגו החדשה דברים שסירב לעשות עם אם ילדיו. ואז מייקל אומר את המשפט שבראש הטקסט.

העובדה שאליוט מרוכז בעצמו, ברגשותיו ובצרכיו, ואינו מבחין ברגשות של אחרים, מועצמת באופן הצילום של הסרט. רוב הזמן המצלמה מוצבת בגובה של ילד, ועד הדקה ה-85 (בסרט שאורכו שעתיים) אמו של אליוט היא האדם הבוגר היחיד שפניו נחשפים למצלמה. לאורך 85 דקות הסרט מתקיים כולו בעולם של ילדים, ודמויות הבוגרים – מורה, שוטר, סוכני ממשלה – נותרים חסרי פנים. הם מצולמים כצללים, מרחוק, מאחור, או שפניהם מחוץ לפריים. רק אמו של אליוט נראית בתמונה כי הוא מחשיב אותה כהמשך שלו, כמישהי שנמצאת שם רק בשבילו. הוא אינו מבחין בה כאדם עם רגשות שיש להתחשב בהם. כאמור, אחיו הבכור מייקל קושר התבגרות בתשומת לב לרגשות של אחרים, וכאן נכנס לתמונה אי.טי., שילמד את אליוט לעשות בדיוק את זה.

כאמור, אי.טי. ממלא את מקום האב החסר, אך עושה זאת על דרך ההיפוך. בינו לבין אליוט מתפתחת טלפתיה רגשית, שגורמת לכמה רגעים מצחיקים – כשאי.טי. משתכר בבית אליוט מתנהג כשיכור בבית הספר. ברובד הדרמתי, הטלפתיה הזאת מביאה את אליוט להזדהות עם אי.טי. ולהבין את הרצון שלו לחזור הביתה, לכוכב שלו, למרות שהאינטרס הפרטי שלו הוא שאי.טי. יישאר איתו כחבר שלו. גם אליוט משתוקק ל-home, במובן של משפחה מאוחדת, חמה ותומכת, והמלה הזו חוזרת בסרט שוב ושוב. אבל אי.טי. גורם לו לצאת מארבע אמותיו ולנסות לעזור לו למלא את מבוקשו. וכך, אליוט שרצה אבא שיבין אותו, מבין את אי.טי., ובאמצעות הפרידה ממנו הוא מעבד מחדש את פרידתו מאביו.

ההזדהות עם אי.טי. מגיעה לשיא כשהחיזר גוסס בשל הריחוק מכוכבו, ואליוט מתמוטט פיזית יחד איתו. בעודו מחובר למכונת הנשמה ניגש אליו סוכן הממשלה (פיטר קיוטי) שעד כה זוהה רק באמצעות צרור המפתחות התלוי על החגורה שלו. "הוא צריך ללכת הביתה", אומר לו אליוט, "הוא מתקשר לאנשים שלו". כשאליוט משתף את הסוכן בצורך של ידידו, פניו של קיוטי נחשפים לראשונה בתקריב גדול. בדקות הבאות נחשפים למצלמה גם פניהם של המונים מבוגרים אחרים – מדענים, שוטרים ועוד. אליוט סוף סוף מסוגל לראות אותם, ומבין שהם אינם מנסים להזיק לו.

אותו סוכן, שמספר לאליוט "הוא בא גם אלי, ייחלתי לדבר כזה מאז גיל 10", יהיה נוכחבסצנת הפרידה של אליוט מאי.טי.כל משפחתו של אליוט נמצאת שם, והסוכן עומד לצד האם, ממלא את מקום האב בתמונה. סצנת הסיום מלאה רפרנסים לסרט ילדים האמריקאי הגדול הקודם, שגם הוא סיפר על התשוקה לחזור הביתה. כשהחללית, שנראית כמו כדור פורח, ממריאה אל על, היא מותירה קשת צבעונית בשמיים, כמו זו שעליה שרה דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ" מ-1939. גם הכלב הארווי תורם לדמיון בין הסרטים, כשהוא עולה על החללית בעקבות אי.טי., ואז יורד ממנה – תזכורת לרגע שבו טוטו של דורותי ברח מהכדור הפורח וגרם לכך שהכדור הפורח המריא בלעדיה, כמו אי.טי. בתחילת הסרט. נראה שספילברג לא רק רומז למקורות השראה, בהם "פיטר פן" שמוקרא בסרט על ידי האם לגרטי (ששמה כשם הדינוזאורית מסרט האנימציה המפורסם מ-1914), אלא גם מסמן את "אי.טי." כיורשו וממשיך דרכו של הסרט הקלאסי ההוא.

https://www.youtube.com/watch?v=kBsMWIvBvkg

כידוע, "הקוסם מארץ עוץ" זכה עם השנים למיני המשכים. לספילברג עצמו היו תוכניות לסרט המשך ל"אי.טי." – הוא ומתסון כתבו טריטמנט לסרט שבו אליוט וחבריו נחטפים על ידי חוצנים רעים ומנסים ליצור קשר עם אי.טי. זה עצר שם, כי ספילברג החליט לוותר, ואמר שסרט המשך "ישדוד את המקור מבתוליותו. אי.טי. זה לא על חזרה לכוכב". אבל אפשר לומר שהוא כן עשה לו סוג של סרט המשך – מהבחינה האוטוביוגרפית. עשרים שנה אחרי "אי.טי." יצא למסכים "תפוס אותי אם תוכל" המגולל את סיפורו האמיתי של הנוכל פרנק אבגנייל, שבשנות השישים פדה המחאות מזויפות בסכום של 2.5 מיליון דולר והפך למבוקש על ידי האף.בי.איי. אבגנייל ברח מביתו בניו יורק בגיל 16 בעקבות התפרקות נישואי הוריו, והתחזה לטייס, רופא ועורך דין לפני שנלכד בצרפת בגיל 21. התסריט שהוגש לספילברג הורכב מרצף של התחזויות ומעשי נוכלות. ספילברג הוסיף לו קשת דרמטית של חיפוש אחר האב, והפך את הסרט לסיפור התבגרות של בן להורים גרושים המחפש אחר זהות.

במציאות פרנק לא שב לראות את אביו אחרי שברח מהבית. בסרט, לעומת זאת, הוא ממשיך לנסות להרשים אותו. בסצנה הכי מרגשת לקראת סוף הסרט פרנק בורח מהאף.בי.איי וחוזר לבית בו גדל. בערב חג המולד הוא משקיף על הבית מבחוץ, ומבעד לחלון רואה שלאמו יש בעל חדש, וילדה חדשה, ולו לא נותר מקום. פרט להבנה המשתקפת בסרט שלא אביו היה זה שפירק את המשפחה, אפשר לפענח את הרגע שבו פרנק (ליאונרדו דיקפריו) מביט מבחוץ על המשפחה החוגגת את חג המולד, כזיכרון רגשי של הילד סטיבן, שחש את זרותו כיהודי בעיקר בתקופות החגים הנוצריים. הוא סיפר שאביו סירב לשים בבית אפילו אורות צבעוניים שייראו מבחוץ כאילו הם משתתפים בחגיגה. עם צאת הסרט למסכים ספילברג אמר ש"'אי.טי.' הוא התוצאה המטאפורית של מה שקרה בחיי. 'תפוס אותי אם תוכל' הוא התוצאה המילולית".

• המסך
• סטיבן ספילברג
• מדע בדיוני
• סרטי ילדים
• קלאסיקות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899 // משבר הדיור שלי

בתחילת המילניום פיטר ג'קסון הוציא למסכים עיבוד לספר "שר הטבעות" שחולק לשלושה סרטים. הפרויקט הקולנועי השאפתני, שנראה אז כמו הימור גדול, זכה להצלחה כבירה, וראו איזה פלא, מאז כל מקבץ של סרטי המשך זוכה בתואר המפונפן טרילוגיה, אף שברוב המקרים מתאימה יותר ההגדרה המילונית "מסחטת כסף חסרת כל ערך תזונתי שנוצרה אך ורק למטרות רווח". "טרילוגיית" הדינוזאורים הנוכחית, שהיא המשך של שלושת הסרטים הקודמים, שגם הם מותגו מחדש כטרילוגיה, היא אחת הדוגמאות הכי טובות – כלומר גרועות – לאסטרטגיה השיווקית הזאת.

ב-1993 ספרו של מייקל קרייטון עובד לסרט מוצלח בידי סטיבן ספילברג, שנגרר לעשות גם את סרט ההמשך כי לא רצה שיקרה מה שקרה עם סרטי ההמשך של "מלתעות". וכך "פארק היורה" הפך מספר לסרט לפרנצ'ייז, ולמרות שאף אחד לא אהב את הסרט השלישי שביים ג'ו ג'ונסטון ב-2001, תכניות לסרט רביעי היו בתנועה כבר אז. זה לקח 15 שנים, ולכן במקום "פארק היורה 4" קיבלנו "עולם היורה" – סרט ראשון בטרילוגיה חדשה, כאילו. אני זוכרת שדי נהניתי לראות את כריס פראט מדבר עם דינוזאורים. את הסרט הבא סיכמתי בפייסבוק כ"תסריט מטומטם במיוחד עם כמה דימויים יפים". למרות הציונים הנמוכים שקיבל מהצופים, גם הסרט הזה הכניס המון כסף, אז הנה מגיע הסרט השלישי, כלומר השישי, והוא לא רק מטומטם, אלא גם משעמם, ובאופן כללי גרוע במיוחד.

לרגל אירוע הסיום (וכולי תקווה שזה אכן סיום סופי בהחלט, זה תלוי רק בכם) הסרט נהגה כמפגש מחזור בין כוכבי הדור הקודם לכוכבי הדור הנוכחי. אבל צמד התסריטאים – אמילי קרמייקל ובמאי הסרט קולין טרוורו – לא מצאו דרך ראויה לשלב את כולם יחדיו בעלילה עם מינימום של הגיון מכל סוג שהוא – דרמתי, מדעי או בידורי. חוץ מהמון דמויות שמושכות את העלילה המפוררת לכיוונים שונים, יש כאן גם המון דינוזאורים שתוקפים בני אדם וזה את זה, אולי בשל תסכולם מכך שהם נדחקו לשולי העלילה לטובת נחילי ארבה מהונדסים.

אז יש נבל עם תואר דוקטור (קמפבל סקוט, שחקן שחיבבתי פעם) שהקים לעצמו מאורה נוסח סרטי ג'יימס בונד, שם הוא מייצר חגבי ארבה אדירי מידות במסגרת מזימה חסרת כל הגיון להשתלט על גידולי החיטה בעולם. לורה דרן מגייסת את סם ניל (סתם בשביל הנוסטלגיה, כי אין לו את הכישורים הרלוונטיים) לחדור איתה למאורה כדי לחשוף את הקונספירציה. ג'ף גולדבלום מחכה להם שם בשביל הבידור, והוא אכן היחידי שמצליח לספק קורטוב מהדבר הזה. בקו עלילתי נפרד לגמרי, כריס פראט וברייס דאלאס האוורד מנסים גם הם לחדור למאורה כדי לגאול משם את הנערה המשובטת מייזי (איזבלה סרמון, שנעלמה מהמסך בין הסרט הקודם לנוכחי). מייזי, שמקבלת סיפור רקע שונה מזה שהיה לה בסרט הקודם (ניסיון לתקן שרק מקלקל יותר), נחטפה על ידי אותו דוקטור נבל מסיבות המסווגות בתיקיית "נו, באמת". אליהם מצטרפת טייסת (דוונדה ווייז) שמוכנה להקריב את חייה ואת המטוס שלה בעבור אנשים שפגשה לפני חמש דקות, כי ככה. "אתה ממש אוהב אותה", אומרת הטייסת לכריס פראט (שרוצה להציל את זוגתו מהדינוזאורים), וכאילו מנסה לשכנע אותו ואותנו שיש בסרט הזה מקום לאהבה.

והדינוזאורים? מאז שחמקו מהאי בסרט הקודם, הם מסתובבים בכל מקום ותוקפים בני אדם באוויר בים וביבשה. יש גם כמה גורי דינוזאורים חמודים שאוהבים ליטופים, אבל כל השאר תוקפים וטורפים ללא אבחנה והסרט מלא בעוד ועוד (ועוד ועוד) סצנות כאלה ורובן נראות אותו דבר. אחרי כמה התקפות כאלה זה נעשה רפטטיבי וחסר עניין, אפילו שפעמיים אומרים לנו שהג'יגנטוסורוס, או משהו כזה, הוא הטורף הכי גדול עלי אדמות (ולכן, כנראה, אנחנו אמורים לפחד אקסטרה). ב"פארק היורה" ספילברג גרם לנו להתפעם אל מול פלאי הבריאה, ואז גרם לליבנו להחסיר פעימה בסצנות עם הרפטורים במטבח והטי רקס בחלון. טרוורו אינו מבין במינונים, וגם לא בעריכה. יש כאן הרבה יותר מדי התקפות של דינוזאורים, וככל שהן מתרבות הן מצולמות וערוכות פחות טוב, כאילו שלו עצמו כבר נמאס מהסרט שלו.

כמקובל בפגישות מחזור יש גם העלאת זיכרונות, והסרט מלא במחוות מודגשות ל"פארק היורה" (זוכרים איך לורה דרן רצה להדליק את החשמל בפארק? בואו תראו אותה עושה את זה עוד פעם, יחד עם זאתי מהטרילוגיה החדשה), ולסרטים נוספים של ספילברג (זוכרים את הקטע של אינדיאנה ג'ונס עם הכובע שלו? בואו נשחזר אותו עם סם ניל, שנראה נהדר בגיל 74, דרך אגב). גם זה עשוי בגסות ואין בסרט ולו רגע מפתיע או מקורי אחד. "עולם היורה: עולם חדש" הוא לא רק הסרט הכי גרוע בסדרה. הוא מסרטי ההמשך היותר גרועים שראיתי מאז שהתחילו לקרוא לדברים האלה טרילוגיה. לפני עשר שנים סרטו הראשון כבמאי של קולין טרוורו, "על אחריותכם בלבד", הותיר רושם טוב בפסטיבל סנדאנס. משם הוא הגיע הישר ל"עולם היורה", שעלה פי 34. נראה שאילו התנסה בבימוי עוד שניים שלושה סרטים בתקציבים מוגבלים לפני שקפץ לפרנצ'ייזים כולנו היינו מרוויחים.

★✯1.5 כוכבים
Jurassic World: Dominion בימוי: קולין טרוורו. עם כריס פראט, לאורה דרן, סם ניל, ברייס דאלאס האוורד, ג'ף גולדבלום. ארה"ב 2022, 146 דק'

• ביקורת סרטים
• פארק היורה
• טרילוגיה
• סטיבן ספילברג
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 899 // משבר הדיור שלי