ב-16 בדצמבר התפרסם השורטליסט לאוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. מבין 15 הסרטים ברשימה, שלושה מספרים את הסיפור הפלסטיני, מימי המנדט הבריטי ב-1936 ועד המלחמה בעזה. הסרטים האלה נשלחו לתחרות על ידי תוניסיה, ירדן ופלסטין, ועל פי רוב התחזיות הסרט התוניסאי, "קולה של הינד רג'אב", יתברג גם בחמישיית המועמדים הסופית.
>>מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

שני סרטים פלסטינים עד כה זכו למועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי – "גן עדן עכשיו" ב-2005 ו"עומאר" ב-2013 – אבל הם השתבחו באיכויות קולנועיות. הפעם מדובר בסרטים בינוניים למדי (ראיתי שניים מהם, קראתי על השלישי), והכנסתם לשורטליסט מעידה על הרוח הנושבת בעולם המערבי. התבקשתי לכתוב רשימת סיכום בנושא 2025 בקולנוע הבינלאומי, והתופעה הזאת היא אחד הדברים הבולטים שקרו השנה בתחום, לפחות מנקודת מבט ישראלית.

בלי קשר לישראל, שאר הקטגוריות בטקס האוסקר המתקרב ככל הנראה יכללו יותר סרטים בינלאומיים מכפי שקרה עד כה. סרטים (מצוינים) מברזיל, נורבגיה, איראן ודרום קוריאה השתלבו בקטגוריות הראשיות בגלובוס הזהב, והתחזיות הן שהם יחזרו על ההישג גם באוסקר. הבינלאומיות הזאת ניכר השנה גם בקופות.הסרט הכי מכניס של 2025 הוא "נה ז'א 2" מסין– סרט האנימציה על ילד בעל תכונות של שד שנלחם במפלצות, הכניס 2.2 מיליארד דולר, וקפץ למקום חמישי ברשימת הסרטים המכניסים בכל הזמנים (רק "אווטאר 3" עשוי לעבור אותו, וזה בכלל לא בטוח). רוב הכרטיסים אמנם נמכרו בסין, אבל גם בארה"ב "נה ז'א 2" צבר סכום נאה של 23 מיליון דולר. וזה לא מתקרב ל-134 מיליון דולר שסרט האנימציה היפני "קוטל השדים: מבצר האינסוף" צבר בארה"ב, מה שהפך אותו לסרט הבינלאומי המכניס ביותר אי פעם בשוק האמריקאי (הוא הכניס עוד 580 מיליון בשאר העולם, והתברג במקום השישי בעשיריה הפותחת של הסרטים הכי מכניסים השנה).

שני הסרטים, הסיני והיפני, עלו הרבה פחות מאשר מתחריהם האמריקאים, כך שהם גם הרבה יותר רווחיים. עם זאת, שניהם סרטי המשך. כלומר, הקולנוע האסיאתי עובר הוליוודיזציה, ומנצח את הוליווד במגרש שלה. גם שאר הסרטים בעשיריה הראשונה של שוברי הקופות הגדולים של השנה הם סרטי אנימציה ("זוטרופוליס 2"), או גרסאות לייב אקשן של סרטי אנימציה ("לילו וסטיץ'", "הדרקון הראשון שלי"), או שילוב של השניים ("מיינקראפט: הסרט"). גיבור העל היחידי שהתברג בעשיריה הוא "סופרמן", שהכניס 616 מיליון דולר – הרבה פחות מהסכומים שסרטים מסוגו הכניסו בעשור הקודם. שאר סרטי הקומיקס שיצאו השנה ("ת'אנדרבולטס*", "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים", "קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא") התקשו לכסות את התקציבים האדירים שהושקעו בהם.

את העשיריה סוגר "משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי" בכיכובו של טום קרוז בן ה-63 שהכניס הרבה כסף, אך לא מספיק כדי לכסות את ההשקעה האדירה בסרט. בראד פיט בן ה-62 הצליח להביא יותר אנשים לראות את "פורמולה 1: הסרט". אבל מי שסומנו ככוכבי העתיד, בהם גלן פאוול ("הנרדף"), אוסטין בטלר ("נתפסו על חם", "אדינגטון"), וסידני סוויני ("כריסטי") לא מכרו כרטיסים. כשניסיונות החייאת הפרנצ'ייזים של מרוול ו-DC קומיקס לא ממש מוכיחים את עצמם, הכוכבים הוותיקים מזדקנים, והכוכבים הצעירים מושכים יותר כותרות מאשר דולרים, הוליווד, כך נראה, הולכת ומאבדת את הבכורה שלה.

בזמן שחברות הסטרימינג בולעות את אולפני הקולנוע הגדולים שהוקמו בהוליווד לפני מאה שנה, כרגע נראה שרק סרטים מהמזרח הרחוק, וסרטי פנטזיה לילדים, מושכים אנשים לצאת בהמוניהם מהבית. וגם זה לא בטוח – פיקסאר רשמה את הכישלון הכי גדול שלה השנה עם "אליו" הסתמי, שלא לדבר על הפיאסקו של "שילגיה" של דיסני. בהקשר זה ראוי לציין ששלושה מבין עשרת הסרטים המכניסים ("פורמולה 1: הסרט", "מיינקראפט: הסרט" ו"סופרמן") הם של וורנר, האולפן שנטפליקס מנסה לרכוש ב-82.7 מיליארד דולר. אם הרכישה תאושר, היא תביא לכך שהסרטים הבאים שיופקו על ידי וורנר יגיעו לסטרימינג תוך שבועות ספורים מיציאתם למסכי הקולנוע, אם בכלל. זאת עלולה להיות מכת מוות לבתי הקולנוע.

בינתיים בנטפליקס, הסרט הכי מצליח השנה, ובתולדות הסטרימינג בכלל, היה גם הוא סוג של סרט אסיאתי. מחזמר האנימציה "ציידות השדים של הקייפופ" אמנם נוצר בארה"ב, אך הוא התבסס על כוח המשיכה העולמי של להקות הפופ הקוריאניות. 500 מיליון צופים (הרבה יותר מ"פרנקנשטיין", שגם הוא נחשב להצלחה) ראו את הפנטזיה המוזיקלית הסוחפת על להקת בנות שהן ציידות שדים. בקיצור – קוטלי וקוטלות שדים מצוירים מסין, יפן וקוריאה הם גיבורי העל החדשים.

נטפליקס היא גם הבית של "חלומות רכבת", אחד הסרטים היפים של השנה. הסרט המדיטטיבי על עובד מסילה במערב ארה"ב בתחילת המאה העשרים לא הופק על ידי חברת הסטרימינג המובילה, אלא נרכש על ידיה אחרי בכורתו בפסטיבל סנדאנס בשל הפוטנציאל האוסקרי שלו. הפלטפורמה הפופולארית סיפקה לסרט האומנותי הזה מספר נאה של צופים, אך גם מנעה מאיתנו את החוויה השלמה של צפייה על מסך גדול שהסרט נועד לו.

בחזרה לוורנר. אחרי שאיבדו את כריסטופר נולן (ואת "אופנהיימר"), שפרש מהאולפן בעקבות ההחלטה של וורנר להוציא את סרטי 2021 ישר לסטרימינג (בגלל הקורונה, זוכרים?), ניסו שם לפצות על האובדן באמצעות קשירת קשר עם קולנוען גדול אחר. כסוג של שאגה אחרונה, האולפן הימר בגדול על סרט עתיר תקציב שאינו חלק מפרנצ'ייז, והשקיע 150 מיליון דולר ב"קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון (11 מועמדויות לאוסקר על שישה סרטים עד כה). הסרט התקשה להצדיק את ההשקעה מבחינה קופתית, אך שלל מועמדויות צפויות לאוסקר אמורות לפצות על כך. למרות ירידה במעמדו, ובכמות הצופים בטקס השנתי, זה עדיין הפרס הכי נחשק בעולם הקולנוע.

המתחרים (האמריקאים) העיקריים של "קרב רודף קרב" יהיו, כך נראה, "המנט" של קלואה ז'או, "מרטי סופרים" של ג'וש ספדי ו"חוטאים" של ריאן קוגלר, שגם הם נכתבו ובוימו על ידי קולנוענים מוערכים שקיבלו יד חופשית לספר את הסיפורים שרצו לספר, ללא מחויבות לסרטי המשך ושאר מוצרים נלווים. טוב לדעת שעוד יש כאלה, אם כי רובם כושלים בקופות (דוגמת "אדינגטון" של ארי אסטר, אחת ההפקות הבולטות של האולפן העצמאי A24). במקרה של "חוטאים", שזכה להצלחה ביקורתית וקופתית, הבחירה בז'אנר האימה כדי לספר על דיכוי שחורים משיקה לגל סרטי האימה הפמיניסטיים על דיכוי נשים. הגל הזה המשיך השנה עם "אילו היו לי רגליים הייתי בועטת בך" של מרי ברונשטיין (גם הוא של A24), ועם "האחות המכוערת" של אמילי בליכפלדט הנורבגית. ז'אנר האימה תמיד איפשר לרגשות קיצוניים של זעם כלפי ניצול ודיכוי לעלות על פני השטח, באמצעות מתן ביטוי מטאפורי לכוחות הדכאניים. אך מה שפעם היה בשוליים מככב עכשיו בקופות ובפסטיבלי קולנוע יוקרתיים.

מהצד השני של הסקלה הז'אנרית, השנה היו ניסיונות החיאה של הקומדיה הרומנטית הפונה לקהל מתוחכם (בנוסף לביטויים הירודים של הז'אנר שמציפים את שירותי הסטרימינג). "מאצ' מושלם" של סלין סונג זכה להצלחה נאה, אבל "לנצח נצחים", "השלישיה", "שיגעון של חופשה" ו"מסיבת נישואין" (רימייק לסרט המקסים של אנג לי מ-1993) הצליחו פחות, כך שההכרזות על קמבק התגלו כמוקדמות מדי. לכן לא נשאר לנו אלא לחזור אל "כשהארי פגש את סאלי" של רוב ריינר, שהסיפור העצוב שלו הופך באופן מילולי ומטאפורי לסיפור של הוליווד.

לסיום, אלה הסרטים שריגשו אותי ממש עד דמעות במהלך השנה שחלפה:
–"מרטי סופרים"– בגלל התקריב על פניו של טימות'י שאלאמה בסיום (לביקורת).
–"סורי, בייבי"– בגלל סצנת הסנדוויץ' (לביקורת).
–"דרכים מצטלבות"– הסרט הגאורגי מרחיב הלב על מורה בגמלאות שיוצאת לטורקיה לחפש אחר אחייניתה הטרנסית (לביקורת).
–"קרב רודף קרב"– כי בבסיס זה סיפור על שני אבות ובת אחת (לביקורת).
–"המנט"– כשג'סי בקלי צופה בהצגה של שייקספיר (הסרט ייצא למסכים בישראל ב-22.1.26).
–"בלו מון"– סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר עם איתן הוק כתמלילן לורנץ הארט חיסל אותי רגשית. לא ראיתי את זה בא (כרגע לא מתוכננת הפצה בישראל, אך הנההמלצה מהקרנה בפסטיבל הגאה).

• המסך
• קולנוע
• סיכומי שנה

רגע לפני תום השנה הלועזית, בחרנו לעצור ולהביט אחורה בזעם על כל מה שאכלנו השנה, ולנסות לגזור מעט מסקנות על איפה היינו, ואולי גם לאן אנחנו הולכים. השנה אכלנו יותר מדי שיפודים, נסחפנו לארצות המזרח הרחוק, הבנו שיש יותר שומרי כשרות בעיר ממה שיכלנו לדמיין וביקשנו מהדי.ג'יי להנמיך טיפה את המוזיקה, כי אנחנו מנסים לאכול את מרק הבצל שלנו. אלו הטרנדים ששלטו בשוק הקולינרי של תל אביב ב-2025, מי ייתן ועד השנה הבאה נמצא טרנדים טובים יותר.

1. כל מה שיפני

אם צריך לבחור במגמה אחת שמאפיינת את שנת 2025 בקולינריה בעיר, כל הז'יטונים שלנו מונחים על המטבח היפני. צונאמי תיירות מישראל ליפן והקסם האוריינטלי שאי אפשר להישאר אדישים אליו מציבים את יפן בראש רשימת ההשראות של שפים ומסעדנים, ומכאן נובע מבול של מסעדות יפניות שנפתחו בתל אביב בשנה האחרונה: ASA וסאקה בה, קוקו נקו וקוקו זן, OBI ו-Kimura Ya ועוד ועוד. רשת ההמבורגרים הוותיקה אגאדיר התחפשה לאיזקאייה עם בורגר בוואסאבי וקריספי צ'יקן בשיו קוג'י, בשוק הכרמל נפתח דוכן גיוזות ובבן יהודה המתעורר הוקם קוהי – בית קפה יפני למשעי (רשמו לעצמכם כריך חביתת טמאגו). אוניגירי וסאנדו, פנקייקים רוטטים ומאצ'ה, הפסטיבל היפני בדיזינגוף סנטר ואינספור גרסאות לראמן – כולל ראמן תימני וראמן גרוזיני מבית מטבחו המטורלל של שף אור גינסבורג (קיצ'וקאי), כבשו את העיר בסערה כמו "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה". חבל רק שמבחינת ניקיון, יעילות והתמודדות עם גשם ותחבורה ציבורית יש לתל אביב עוד כברת דרך עד לסטנדרט היפני.

2. כל מה ששיפוד

מה שהחל כטפטוף חינני של שיפודים יפניים זעירים הפך למבול שיפודיות ומנות שיפודים, תוצר הלוואי של הטרנד היפני שפורח באיזקאיות – ברים יפנים אפופי עשן וקריאוקי, שבמקור מיועדים לבילוי אלכוהולי בתום יום עבודה. בתל אביב פוסחים על הקריאוקי (תודה לאל), אבל אלכוהול יש בשפע, וכדי להחזיק אותו מוגשים ליד שיפודים קטנים שעליהם נעוצים ירקות, פירות ים וחלקי פנים. ומכיוון ששיפודיות נטועות בדי.אן.איי הישראלי עוד מהימים שכרם התימנים ושוק התקווה היו מעצמות קולינריה, היפני מתערבב בישראלי וכל תל אביב שיפודים שיפודים בכל מיני גדלים. גיטה של אנשי פרא, סיח ברביעיית פלורנטין, גוגי'ס המשתלמת באלנבי ו-LP מנוחתה עדן שמו את השיפודים במרכז השולחן בלי להתנצל, וכך גם יוסי שטרית בבנדיט (שיפוד דנבר קאט), מושיקו אברהם בנואמה (שיפוד פטריות יער על קציפת סלרי) וסוף החדש של אנשי הבסטה והתדר (שיפוד תמנון על שעועית לימה). המרחק בין שוק לוינסקי לשינג'וקו מעולם לא היה קצר יותר.

3. כל מה שקרחנה

ההיאחזות של ענף המסעדות בחיים ובחזרה לשגרה הובילה שנתיים וקצת לאחר השבעה באוקטובר לגל של מסעדות שמחות – מקומות שהערב מתחיל בהם רגוע ומתפתח למסיבה פול פאואר, כולל רקדניות, להטוטנים וריקודים עמוק אל תוך הלילה. קומראן של מושיק רוט מובילה את הרשימה היוקרתית שבה נמצאים גם אללי ו-JOME, לה מיאל, אמש והולה הולה. הטרנד שהתחיל בשקט, כשמדינת ישראל עדיין מלקקת את הפצעים, אינו מסתתר יותר מאחורי וילון כהה, כי כנראה שכבר מותר ולגיטימי לשמוח ולהשכיב מאות שקלים על בקבוק טקילה אופנתי. שכל אחד יעשה מה שטוב לו כמובן, אנחנו רק נזכיר שהחטוף רן גואילי עדיין לא הושב מעזה.

4. כל הגורמה כשר

מעצם היותו חלק בלתי נפרד מהחיים, שינויים דמוגרפיים וחברתיים שחלים במדינה מחלחלים גם לאוכל, ובראשם הדרישה לכשרות. במיוחד לאחר השבעה באוקטובר, יותר ויותר מסעדנים ושפים מודים בפה מלא שהם מתיישרים עם חוקי הרבנות כדי לפנות לקהל רחב ככל האפשר, ועל הדרך לסדר לעצמם מנוחה בסופ"ש. מה שהחל במרים של חיים כהן, מלכה של אייל שני ועוד מסעדות שף זולג הלאה במורד שרשרת המזון אל דרג הביניים, במסעדות שמגישות אוכל כשר עם טאץ' יוקרתי. למשל הבר מאזה בנחלת בנימין, דוכן ההמבורגר הכשר הולי קאו של שף טום אביב בשוק הכרמל והמבורגריית אסתר המלכה של אדל בספלוב, שנדיר להגיע אליה ולא להיתקע בתור בכניסה. יחד עם הגורמה הכשר עלה השנה לתודעה ה-Kosher friendly, מונח שמתאר מקומות שאינם נצמדים לכללים הכתובים אך מנסים שלא לנעוץ לשומרי כשרות אצבע בעין. אפשר למצוא אותם בגרסאות שונות ומגוונות, ללא בייקון אך עם פירות ים, בלי בשר וחלב באותה מנה אבל במקום שפתוח בשבת. פלורליזם ישראלי חמקמק תמיד היה הפורטה של תל אביב.

5. כל הנוסטלגיה הזאת

הנהייה הקולקטיבית אחרי טרנדים אינה מפריעה למסעדנים ושפים להביט אחורה בחיבה, ולשחזר מנות ומקומות אהובים מפעם. הסינית האדומה שנולדה כפופ אפ והתאזרחה בקפה טאיזו למקום קבוע, ין יאנג ואדורה שקמו לתחייה בפופ אפ לזמן מוגבל והפופ אפ החורפי של בבל'ה ביוליה בנמל, עם גולאש פיקנטי וחמין לפי מתכונים בני 30 שנה, פורטים על נימי הנוסטלגיה וקורצים גם לקהל שטרם נולד כשהמסעדות המקוריות היו בשיאן. בתפריט של מסעדת רובע א' הלוהטת מסתתרת מנת חומוס פטריות, מחווה לשיפודיות ולפונדקי דרכים מהסבנטיז, ויהלומה מבטיחה להחזיר לערבי קונספט בבלקון את הפלאפל המצרי האלוהי מהביסטרון. הסיבה להתרפקות על העבר נעוצה מן הסתם במציאות המטורללת שבה אנו חיים, כשטרנדים עולים ונופלים במהירות האור והטיקטוק, ואין מספיק זמן להתגעגע. ואפרופו געגועים – נשמח אם רפאל תחזור לתחייה אפילו לזמן קצר, כי טעמו של רביולי לחי עגל עדיין צרוב לנו על הלשון.

6. כל המנות הצרפתיות שרק אפשר

אולי בגלל העולים והתיירים מצרפת ואולי מפאת הנוסטלגיה שאוזכרה לעיל, המטבח הצרפתי שב להיות רלוונטי מתמיד. מוסד הבראסרי, שכאילו חלף מן העולם עם סגירת הבראסרי של רותי ברודו, עוטה אדרת של אלגנטיות וקוליות ומוגש בגרסה עדכנית וסקסית בבל עמי – הבר־מסעדה החדש של האחים ירזין בכיכר דיזינגוף, ובביסטרו פאלט הרומנטי ביפו. במסעדות בעיר מוגשים שוב מרק בצל קלאסי (שה ויוי) וגראטן תפוחי אדמה נוטף חמאה על שיפוד (רעמסס by The Box) ופילה בקר ברוטב ברנייז (Cue). יש שיאמרו שהמטבח הצרפתי מעולם לא הלך לשום מקום וכנראה שהם צודקים, כי מכאן הכל מתחיל ולכאן הכל חוזר.

7. כל הקינוחים קלאסיים

לאחר שטחנו אינספור מריטוצו ועוגת גבינה באסקית (האחרונה אף זכתה לפרשנויות על גבול הביזאר – פיסטוק? סירייסלי?), קינוחי דגל ממטבחי אירופה הקלאסית חוזרים אל מרכז הבמה. 2025 הייתה שנת הטירמיסו והקרפ סוזט, שמוגשים תחת כל עץ רענן ונצמדים בדרך כלל למקור, פרט לטרנד המגירה המיותר ולעודף מתיקות. באופן מפתיע התופעה חוצת מעמדות ומגזרים, ממסעדות פיין דיינינג (הוטל מונטיפיורי, הגריל רום במלון דן, יפו תל אביב) דרך פופ אפים ומקומות בעלי פרופיל גבוה (פרדיסו בר, קפה אירופה) עד לסופגניות טירמיסו, הלהיט הכי חם של חנוכה האחרון, ועגלת טירמיסו אינסטגרמית בסניף החדש של פיצריית לה טיגרה בבאזל. ואם אנחנו כבר כאן, בשנה האזרחית הבאה נבקש ממי ששומע להחזיר את הפלאן, שבעינינו שווה לא פחות משני הנ"ל.

8. כל כך מיצינו

שקדי עגל ושוקולד דובאי. חלאס. נקסט.

• אוכלים שותים
• טרנדים
• אסייתי
• שיפודים
• אוכל צרפתי

אפשר להתווכח עד סוף 2026 אם זו הייתה שנה טובה לטלוויזיה או לא (זאת כן), אבל אי אפשר להתווכח על כך שבמהלך השנה הזו נכנסו לחיינו דרך המסך עשרות אם לא מאות דמויות חדשות שהתחרו על המקומות הפנויים בתוך הלב שלנו. שקלנו את כל המועמדים והמועמדות ובחרנו את החברים הדימיוניים החדשים הכי טובים שלנו בסדר עולה. ויש לנו מנצח.

>> העולם מצחיק: 13 רגעי שיא קומיים שהתרחשו ב-2025
>> די כבר עם זה: 13 תופעות תרבות שממש נמאס מהן ב-2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו

12. הארי דה סוזה // מובלנד

תכלס, אין הרבה דמויות שקל להרוג, אבל אם יצמידו לנו אקדח לראש נהיה חייבים לבחור באיש שאוחז באקדח: הארי דה סוזה בגילומו של טום הארדי. יש לו קוד פנימי מאוד ברור, הוא מודע לחוסר המוסר שבתפקיד הפיקסר וזה גם בדיוק סוד הקסם שלו – הוא יודע מי הוא ובניגוד לשאר הדמויות בסדרה הוא מודע גם לפגמים שלו. מודעות עצמית היא דבר נפלא.

11. חור שחור // דור ה-V

היקום הקולנועי של The Boys סיפק לנו מנעד רחב של גיבורים בעלי כוחות מוזרים, והתוספת האחרונה לארסנל הזה היא דמותו של "חור שחור", שמסוגל לדחוף בערך כל דבר שקיים ביקום לתוך התחת שלו. בעונה החדשה של "דור ה-V", שביקום הזה מקבילה ל"אקס-מן", הוא הפך לאתנחתא הקומית האהובה עלינו (וגם לפתרון עלילה שליטרלי נשלף מהתחת). זה באמת מאוד מפתיע כמה דברים הוא יכול להכניס לשם.

10. נד סמפסון // העיתון

בסדרת הספין אוף של "המשרד" יש הרבה ממה שאהבנו בגרסה האמריקאית, אבל השינוי המרכזי הוא בדמות הבוס. בעבר היה זה סטיב קארל שנכנס לנעליו של מייקל סקוט הבלתי נסבל, והפעם אנחנו מקבלים את דונל גליסון בתפקיד נד סמפסון החביב שהופך להיות העורך הראשי במקומון של טולדו. הוא מגיע עם אמונה שהוא הולך לשנות את פני העיתונות בעיר והאמביציה הזאת, בשילוב עם הנאיביות שלו, הופכת אותו לגרסה קצת יותר מוצלחת של לסלי נופ ממחלקת גנים ונוף. איך אפשר שלא לאהוב אותו?

9. ריק האצ'ט // הלוטוס הלבן

עכשיו כשאין לנו את ג'ניפר קולידג' בקאסט, היה צריך למצוא דמות אחרת לאהוב, ושם נכנס ריק האצ'ט לתמונה. הוא לא דמות שתתאהבו בה מיד, בכל זאת מדובר במיזנטרופ, אך ככל שמכירים אותו לאורך הסדרה כך אוהבים יותר את האיש שמגיע למלון הלוטוס הלבן בקו סאמוי כדי לסגור חשבון עם מי שרצח את אביו. כן, זה סיפור מסוג "הרגת את אבא שלי, התכונן למות", אבל עם וולטון גוגינס שמגלם על הצד הטוב ביותר את הארכיטיפ הקלאסי של גבר קשוח ומנוכר שבתוכו מסתתר ילד שרק מתגעגע לאבא.

8. סווטי // ניצחון או הפסד

בסדרה המצוירת המקורית הראשונה של פיקסאר פגשנו הרבה דמויות חדשות שקל להתחבר אליהן, גם בתור הילדים שהיינו, אבל גם בתור המבוגרים שאנחנו היום. עם זאת, הדמות שהכי התאהבנו בה היא סווטי. הסדרה עוקבת בכל פעם אחר ילדה אחרת בקבוצת סופטבול ילדים, וסווטי הוא גוש זיעה שגדל על לורי, הבת של המאמן שמרגישה את גודל הציפיות ממנה. סווטי הוא הייצוג של הקול הזה שאתם שומעים ממעמקי התודעה שכל הזמן מבקר אתכם ומזכיר לכם כל רגע מביך או לא נעים שקרה לכם. מה יש לא לאהוב.

7. חזקיה // אלף מכות

כשמתחילים לצפות בסדרה המצוינת הזאת של סטיבן נייט ("פיקי בליינדרז") ישר מבינים במי אנחנו אמורים לצדד ולא ברור לנו בכלל למה כולם מתנהגים ברשעות לג'מייקני הכי נחמד שנראה על המסך. באמת, הוא ממש ממש נחמד, אבל הוא גם יודע ללכת מכות. למרות שהסדרה הזאת היא מאותו היוצר, לא מדובר כאן באיזה טומי שלבי שחוזר לבירמינגהם מהמלחמה, אלא באדם שרוצה להתפרנס בכבוד ומוצא את עצמו טובע בים של כנופיות, מנסה לפלס את דרכו בעולם עם אגרופיו. וחתיך.

6. טומבסטון // ספיידרמן הידידותי מהשכונה

טומבסטון הוא דמות שלא קיבלה אף פעם זמן מסך משמעותי ביקום של מארוול והסדרה הזאת מראה לנו שדי חבל שזה המצב, כי מדובר באחלה דמות. בדרך כלל הוא מוצג כמנהיג קשוח ובלתי מנוצח של כנופיית אופנוענים בניו יורק, אבל בסדרה הזאת בנו לו סיפור מקור חזק שמגלה מאיפה הוא קיבל את הכוח העצום שלו. לוני לינקולן הוא שחקן פוטבול, אבל בניגוד לתדמית של שחקני פוטבול בסרטים אמריקאים לא מדובר בביריון, אלא בילד די טוב סך הכל ואפילו די חכם עם עתיד מבטיח, שהחיים ממשיכים להתאכזר אליו. העובדה שהוא רואה קודם כל את טובת האחר היא גם זאת שגוררת אותו לחיי הפשע. כך נוצר אחד מהנבלים שיותר קל לאהוב ביקום של מארוול.

5. יושי שוופר // אז בקיצור

אחת הדמויות האהובות מ"בוג'אק הורסמן" הייתה טוד הסטלן, שהפך לדייר קבע בביתו של בוג'אק ולאחד מחבריו היחידים. מאז שנגמרה הסדרה חסרות לנו דמויות כמו טוד, והכי קרוב שקיבלנו זה יושי שוופר בסדרה "אז בקיצור" של רפאל בוב וקסברג. יושי הוא האח הצעיר ביותר במשפחת שוופר, גרסה קצת יותר היפראקטיבית של טוד. למרות שהוא מגיע על תקן ההפוגה הקומית, הקו העלילתי שלו שבמהלכו הוא הופך מילד עם משבר קיומי ליהודי אורתודוקסי, הוא גם אולי המסלול הכי מעניין בסדרה, אבל את הדרך לליבנו הוא כבש עם הרבה קסם אישי והומור מטומטם.

4. טראמפ החדש // סאות' פארק

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כבר הופיע בעבר במספר גלגולים בסדרה הזאת, אבל אין ספק שהגרסה החדשה שלו בשתי העונות שעלו השנה היא אולי המוצלחת ביותר. היא שואבת השראה מסדאם חוסיין בסרט של סאות' פארק, והיא ככל הנראה הגרסה שהכי מדייקת את האבולוציה של טראמפ. וקצת כמו הענק הג'ינג'י חובב המקדונלדס, גם את הגרסה הזאת קשה שלא לאהוב. הנשיא הכי מצחיק שהיה לנו מזה עשורים רבים קיבל דמות חסרת גבולות שראויה לו, והייתה אחראית לרגעים הכי טובים בשתי העונות האלה, בין אם כשהוא עם המכנסיים למטה, נכנס למיטה עם השטן או מתעלל בג'יי.די. ואנס. אם הלך על העולם אז לפחות שיהיה מצחיק.

3. ג'יימס גארפילד // מוות ממכת ברק

ונעבור לנשיא אחר. למעשה זה הנשיא שאנחנו באמת רוצים. ג'יימס גארפילד, הנשיא השני שנורה למוות בזמן כהונתו (שהייתה קצרה ביותר), הוא אחד מהסיפורים הנשכחים והטראגיים בהיסטוריה האמריקנית. עם זאת, הסדרה הזאת מנציחה יפה את המורשת שלו ומציגה לנו את הפוליטיקאי שאנחנו באמת צריכים עכשיו, כזה שמנסה לנקות את מדיניות השחיתות והג'ובים ושרואה את טובת העם לפני הכל, עד כדי כך שהוא ממש נפגש איתו, רחמנא ליצלן. בקיצור, תצביעו גארפילד.

2. קרול סטורקה // פלוריבוס

הסיבה היחידה שהדמות הזאת לא כבשה את המקום הראשון בלב שלנו היא כי למען האמת, קרול סטרוק היא בכלל א דמות שאנחנו אמורים לאהוב. היא סופרת אלכוהוליסטית שחיה חיים חסרי משמעות לאחר שהתמסחרה, אך נאחזת במעמדה כדי לא להפוך לאחת מני רבים. ליטרלי. ועדיין, למרות המגרעות שלה, אנחנו איתה לא רק כי היא כל מה שנשאר בעולם, אלא כי היא היחידה שמנסה להילחם בניוון של הרצון החופשי. אנחנו אוהבים אותה בגלל העקרונות שלה, בגלל העובדה שרוב הזמן היא ממשיכה להילחם על מה שהיא מאמינה בו גם כשהכל נראה אבוד, וכשזה מגיע עם המשחק המצוין של ריה סיהורן, אנחנו חולמים עליה בלילות.

1. גריפין מיל // הסטודיו

דמות השנה. ללא תחרות. את גריפין מיל, הבעלים של אולפן הקולנוע שבלב הסדרה, משחק לא אחר מבריאן קרנסטון האדיר שאפילו קיבל אמי על התפקיד. הוא מתחיל בתור דמות מבחילה ונורא מאיימת אבל עד סוף הסדרה אתם תגידו לעצמכם – איך לעזאזל לא קיבלנו ממנו יותר? מי שלא ראה אותו על פטריות הזייה בפסטיבל ונציה לקולנוע לא ראה קומדיה מימיו. נסביר לסיכום למה מדובר בדמות הכי טובה על המסך השנה: מדובר במר קראב אנושי. תעשו לעצמכם טובה ותראו כבר את "הסטודיו".

בונוס: סונאר // דיספאץ'

טכנית, Dispatch זה משחק כי הוא נמכר בחנויות משחקים כמשחק וידאו, אבל זאת לגמרי סדרת טלוויזיה אינטראקטיבית עם מיני-גיימס. אם אתם לא מכירים, במשחק אתם משחקים את האיש בכיסא שמאחורי גיבורי העל, זה שמכוון אותם למשימות, כשהעיקר הוא ההתפתחות העלילתית דרך רצף בחירות שונות שעושים מפרק לפרק. הסדרה מציגה אוסף מרשים של גיבורי על, וסונאר לוקח את הקופה. מדובר בעטלף אנושי עצום ומשכיל שלמד באוקספורד, שהיה אמור להיות אתנחתא קומית ברקע המשחק, אבל המפתחים פשוט התאהבו בו וגם אנחנו. בונוס: מכל משימה הוא חוזר כעטלף מפלצתי יותר. יותר בונוס מזה נשתגע.

• המסך
• סיכום שנה
• סדרות מומלצות

2025 לא נתנה לנו הרבה סיבות לצחוק, בישראל ומחוצה לה. בין המלחמות, המתח הפוליטי והאיומים על חופש הביטוי, היה לנו פחות "חה חה" ויותר "אוי לא!", בל אי אפשר להתרכז רק בדברים הרעים, וחשוב להיזכר גם ברגעים שגרמו לנו לצחוק בקול רם השנה, או לפחות לגחך מעט בין התקף בכי למשנהו.

>> די כבר עם זה: 13 תופעות תרבות שממש נמאס מהן ב-2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

איש השלג מת מצחוק

אין מראה נדיר יותר בתקופה הזו מסרט הוליוודי מז'אנר הקומדיה, אותו ז'אנר נשכח שהוחלף בסרטי גיבורי-על בלתי מצחיקולים בעליל. אז כולנו עשינו ספיט-טייק כשיצא השנה הריבוט לסדרת "האקדח מת מצחוק" בכיכובו של ליאם ניסן והיה אשכרה… איך אומרים? מצחיק! יש כמויות של בדיחות טובות בסרט, כולל איזכור מתבקש לאו ג'יי סימפסון ואיזכורים פחות צפויים לבלאק אייד פיז, לבדיחות ויזואליות נהדרות וקריינות פילם-נואר מטופשת, אך רגע השיא של הסרט מגיע בזמן מונטאז' רומנטי של ניסן ופמלה אנדרסון. אנחנו לא נספיילר לכם את כל הסצנה, אבל רק נגיד שיותר אף פעם לא תסתכלו על בולי איש השלג באותה צורה.

אייס קיוב נגד כל העולם

אבל סגן פרנק דרבין ג'וניור הוא לא היחיד שהצחיק אותנו בסרט השנה: היה גם את אייס קיוב! נכון, העיבוד החדש ל"מלחמת העולמות" בו הוא כיכב השנה לא היה אמור להיות קומדיה – אבל הוא היה ממש מצחיק! פחות כמו סרט ויותר כמו פגישת זום מבאסת, העיבוד החדש הזה מציג לנו 89 דקות של הראפר-שחקן יושב מול מצלמת אינטרנט ומגיב לפיצוצים שקורים בחוץ. התירוץ הזה למותחן מד"ב יצא לפני חצי שנה וכבש את האינטרנט בסערה בזכות הבחירות המוזרות שהוא עשה, המשחק המוגזם של קיוב והפרסומות הלא-מאוד-סמויות לאמזון שהפיצה אותו. כמו שאייס קיוב היה נוהג להגיד: ביי פלישיה!

ווייק מי אפ אינסייד

השנה זכינו לראות את שובו של הגאון המשוגע ניית'ן פילדר לעולם הטלוויזיה הקומית עם העונה השנייה של "חזרה גנרלית". אחרי שטיפל במערכות יחסים בין-אישיות וחיי משפחה בעונה הראשונה, פילדר הביט לשמיים והחליט להקדיש את העונה לבטיחות טיסות והיחסים בין טייסים לטייסי משנה. לא נספיילר איך העונה הזאת נגמרת, אבל כן נציין את הפרק השלישי שמוקדש לגיבור האמריקאי סאלי סולנברגר, שגולם על ידי טום הנקס בסרט "סאלי: נס על ההדסון" ב-2016. עם כל הכבוד להנקס, פילדר השקיע הרבה יותר במחקר, ואף גילם את סאלי כתינוק ופעוט. איפה המחוייבות שלך לתפקיד, טום? רגע השיא של הפרק מגיע כאשר אותו נס על ההדסון מתרחש, ופילדר-בתור-סאלי בוחר לשים שיר ספציפי באוזניות: Wake Me Up של להקת אוונסנס. גאונות טלוויזיונית!

פרנקנשטיין בא ל-SNL

זו לא הייתה עונה טובה במיוחד של "סאטרדיי נייט לייב", ממש כמו רוב העונות שבאו לפנייה. אבל ברצינות, זה סימן לא טוב שהמערכון הכי טוב שהיה בתוכנית העונה אפילו לא שודר. במערכון הזה שנחתך מהשידור החי מפאת זמן, כותב התכנית וחבר בשלישיית "Please Don't Destroy" מרטין הרליהי, מנסה להציב מראה מול החברה עם ניסוי חברתי: מה אם היית נכנס לאולם קולנוע וכל הצופים היו פרנקנשטיינים? עם איפור ירוק וברגים בצוואר? האם זה היה מפחיד אותך? המערכון הוא שיעור מצויין בשבירת ציפיות קומית ומכיל הרבה רגעים מפתיעים (כמו כשמרטין מנסה את הניסוי על החברה שלו או פוגש באדם שלא מפחד בכלל). מצחיק המרטין הזה! חבל שהוא לא בתכנית יותר.

לאכול את העוגה

גם מוסד הקומדיה האמריקאי הוותיק שהוא הסיטקום "פילדלפיה זורחת", ששידר השנה את עונתו ה-17, מצא את עצמו מתקשה להישאר טרנדי. בעונה נסיונית ומלאה ברפרנסים אקטואליים, הטוב ביותר היה כנראה בפרק השני של העונה. זוכרים את תכנית הנטפליקס המטומטמת "Is It Cake"? לא? זוכרים את הקונספט של ליצור עוגות שנראות כמו דברים אחרים? יופי, כי זה כל מה שאתם צריכים לדעת בשביל רגע הסיום הנהדר של הפרק הזה. הו, חבורת אלכוהוליסטיים מטומטמת שכמותכם, אל תשתנו לעולם (אלא אם אתם הופכים לעוגה).

האם טים רובינסון הוא ספיידרמן? (לא)

זו הייתה גם שנה טובה לטים רובינסון, אחד מהיוצרים הקומיים החשובים שפרצו לחיינו בעשור האחרון. למרות שלא קיבלנו עדיין עונה רביעית לסדרת המערכונים המצליחה שלו בנטפליקס "די, שיגעת", זכינו לראות אותו פורש את כנפיו לסדרה המתח הקומית "The Chair Company" ב-HBO וסרט קולנוע באורך מלא "Friendship" בו הוא כיכב לצד פול ראד. ולמרות כל זה, הרגע המצחיק ביותר שלו השנה היה כאשר דיבר על עכבישים בתוכנית לייט-נייט. מתברר שרובינסון וכמה מחבריו הקימו "ליגת עכבישים" בה הם מצלמים תמונות של עכבישים שהם מוצאים ברחוב או בבית ומדרגים אותם. ואם זה נשמע לכם מטופש, עוד לא שמעתם כמה ברצינות הם לוקחים את זה. זה נשמע כמעט כמו מערכון מ"די, שיגעת" אבל זה אמיתי לגמרי, מה שכמובן עושה את זה אפילו יותר מצחיק.

קנדריק בסופרבול

השנה של קנדריק לאמאר הייתה 2024, כשהוא הוציא הדיס טראק הבלתי נשכח נגד דרייק, Not Like Us, ואת האלבום המצליח "GNX". אבל היה לו גם רגע יפה ב-2025 כשהוא עלה לבצע את מופע המחצית של הסופרבול. האם הוא יבצע את הדיס המפורסם על הבמה הגדולה ביותר באמריקה? האם הוא יקרא לדרייק פדופיל בשידור חי? התשובה הייתה: כן, ועוד עם סט-אפ קומי מוצלח. תראו את החיוך הממזרי הזה כשהוא אומר "היי, דרייק", איך אפשר שלא להנות מזה? ואם הטיימינג הקומי של ההופעה הזאת לא מספיק לכם כ"רגע מצחיק" אולי תקבלו את הבדיחה של קונאן עליו בטקס האוסקרים של השנה.

גרייבי אט דה דיסקו

חוץ מבדיחות על דרייק, זו לא הייתה שנה מדהימה לקומדיה במוזיקה. ה"לונלי איילנד" שחזרו שנה שעברה עם כמה סרטונים ל-SNL, היו די שקטים (חוץ מבפודקאסט המצויין שלהם עם סת' מיירס), ולא היו ממש פריצות חדשות בז'אנר. מזל שיש לנו את יאנג גרייבי הראפר הלבן החצי-מצחיק שמשמר את אמנות הסימפול הקומי. האיש שהפך את הריק-רול ללהיט מחדש ב-2022 עם "(Betty (Get Money" חזר השנה עם עוד מקצב מפתיע כאשר הפך את "I Write Sins Not Tragedies" של להקת "פאניק אט דה דיסקו" לשיר ראפ. כן, אותו המנון אימואים משנות האלפיים הפך לבאנגר היפ-הופ, ואם זה לא מצחיק אתכם לשמוע את הפזמון הדרמטי של ברנדון יורי הופך לשורה על להרוויח כסף ולהשיג כלבות, אז מה כן מצחיק אתכם לעזאזל?

סטנדאפ: המשחק

2025 הייתה שנה מעניינת לסטנדאפ האמריקאי. שנה בה סטנדאפיסטים המשיכו לקבל סכומי עתק מנטפליקס ומסעודיה, אך גם נראה שהסצנה החלה לאכול את עצמה מבפנים עם דמויות כמו מארק מארון, שסיים השנה את הפודקאסט האגדי שלו WTF ויצא למסע נגד סצנת הקומדיה של אוסטין בהנהגת סת' רוגן. זו הייתה שנה בה אחד הסרטונים המדוברים בסצנה היהדוקומנטרי של שעה וחציעל כמה רוגן וחבורת המוקיונים שלו הורסים את עולם הקומדיה והעולם האמיתי. ולמרות כל זאת, הטייק-דאון הכי מדוייק של הסצנה הגיע דווקא מערוץ יוטיוב לא-ידוע בשם Hotel Art Thief. בסרטון אנחנו רואים מה שנקרא "Let's Play", סרטון יוטיוב בו ילד משחק במשחק המחשב הטרנדי החדש: Stand Up 2K25. הפיכת הסטנדאפ לסימולציית ספורט נותנת ליוצרים לקרוע לגזרים את המקום המוזר בו נמצא המדיום הזה ב-2025. אל תשכחו לצבור נקודות סוציופתיה!

בדיחה על ברביקיו וקונספירציות

אם אתם בכל זאת מחפשים סטנדאפ מצחיק מ-2025, יוטיוב הוא מקום טוב למצוא אותו. כברכתבנו בעברעל איך האתר החינמי הפך למקור עשיר יותר לקומדיה משובחת מאשר נטפליקס, והספיישל המצחיק ביותר השנה הגיע מקומיקאי אמריקאי בשם איאן קרמל. מה מיוחד באיאן? לא הרבה, הוא פשוט מצחיק. זוכרים שסטנדאפ היה מצחיק? קרמל פשוט מספר בדיחות על החיים המודרניים, ועל החיים שלו, בין אם הוא משווה את עצמו לכלב פאג, או מספר על מפגש לא נעים עם חסר בית. הרגע המצחיק ביותר הוא כאשר קרמל מסרב לספר פאנץ' צפוי על הקשר בין תנועת Qanon לברביקיו… ואז מספר אותו בכל מקרה. נהדר.

אוקוורד בבריטניה

עד כה הרשימה הזאת הייתה מאוד מרוכזת בארצות הברית, כמו בעצם כל המדיה העולמית, אז בואו נעיף מבט לחברינו בממלכה המאוחדת ונראה מה מצחיק אותם. כן, אנחנו שוב מדברים על השעשועון הקומי המטורף שהוא "טאסקמאסטר", בו קומיקאים בריטיים מתחרים במשימות מגוחכות ועושים מעצמם צחוק. הקטע שלפניכם דווקא הופך את היוצרות, כאשר יוצר התכנית והסיידקיק אלכס הורן נותן למתמודדים משימה ליצור רגע מביך, וזה בעיקר מביך בשבילו. כמה מביך? בוא נגיד שזה נגמר איתו רוחץ אדם מבוגר בתחתונים. הו, הבריטים עם ההומור היבש שלהם (טוב, במקרה הזה הוא די רטוב).

פרס FIFA לטראמפ

בחזרה לעולם האמיתי: שמעתם שטראמפ קיבל פרס נובל לשלום? כי הוא לא, אבל הוא כן קיבל את "פרס פיפ"א לשלום"! מה זה פרס פיפ"א לשלום? זה פרס אמיתי לגמרי שארגון הכדורגל החליט להמציא השנה ובמקרה טראמפ זכה בו. איזה קטע! ההבנה שמתייחסים למנהיג העולם החופשי כמו תינוק שרוצה צעצוע, לא פסחה על אף אדם אינטלגנטי וג'ון סטיוארט עשה מזה מטעמים למשל ב"דיילי שואו". אתם אולי צוחקים עכשיו, אבל כאשר טראמפ יביא לשלום עולמי שנה הבאה אתם כבר לא תצחקו! כי אתם תהיו בבונקר מתחת לאדמה, בלי קליטה, ולא תדעו על זה.

טראמפ וביל

ואיך אפשר לסיים סיכום שנה בלי עוד טראמפ? 2025 הייתה גם השנה של ג'פרי אפשטיין, שלמרות שמת ב-2019, הצליח לשלוט בכותרות הודות למסמכים ואימיילים שלו שממשיכים להיחשף. באחד מהאימיילים הופיעה רמיזה לקיומם של תמונות של נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מבצע מין אוראלי באדם בשם "Bubba" שזה במקרה גם כינוי של הנשיא לשעבר ביל קלינטון. האם זה באמת קרה? זה כבר לא ממש משנה בעידן הפוסט-אמת של האינטרנט. זה גם הוביל לקטע הסטנדאפ המצחיק הזה של הקומיקאי קודי וודס בו הוא מסביר איך זה יכל לקרות: קלינטון הוא מאוד חלקלק, וטראמפ הוא מאוד מאוד טיפש. הפי ניו ייר!

• ❤ תרבות
• קומדיה
• סיכום שנה
• סטנדאפ
• סאטירה
• פארודיה

כן, הגיעה תקופת סיכומי השנה, וזה קצת אירוני כי סיכומי שנה הם בהחלט תופעה תרבותית שלגמרי נמאס ממנה, ובכל זאת הנה אנחנו כאן מביטים לאחור על 2025 וחושבים לעצמנו "בעעעע". ועם כל המיאוס, על דבר אחד בטח אפשר להסכים: השנה הזאת הייתה הגרועה ביותר בשנים באחרונות. כן, אפילו יותר מ-2020 הידועה לשמצה. חרא שנה – ובכל כך הרבה תחומים. ומכל התחומים הנוראיים הנ"ל, מי שסבל הכי הרבה הוא עולם התרבות שרוסק ונכתש על ידי המלחמה, הממשלה ומקבלי ההחלטות במיינסטרים. כל כך נמאס מזה שאספנו את כל התופעות המאוסות של השנה, דירגנו וארזנו לכם אותן יפה. הפי ניו ייר!

>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

13. העיסוק האובססיבי באירוויזיון

די. פשוט לא אכפת לנו מי מחרים את האירוויזיון בגללנו, מי תייצג אותנו מול האנטישמיים ואיך ישנו את שיטת הניקוד. אין סיבה לדבר על זה בכל מהדורה בכזאת אובססיביות. בל נשכח: זאת תחרות בין שירים גרועים, לפעמים אפילו גרועים במתכוון, קצת פרופורציות לא יזיקו.

12. יותר מדי שירותי סטרימינג

אוקיי, כל הקטע של הסטרימינג היה ממש נחמד, אבל לפתע מצאנו את עצמנו משלמים סכום חודשי לא קטן עבור שלושה שירותי סטרימינג שונים, שזה בדיוק הפוך ממה שהבטיחו לנו כשמהפכת הסטרימינג התחילה. התוצאה של הגרידיות התאגידית הזאת היא שרבים חזרו לחפש ולמצוא דרכים פיראטיות לצפות בתוכן טלוויזיוני שנמצא מאחורי חומת תשלום. חייבת להיות דרך חוקית לאפשר לציבור לצפות באיזו סדרה שירצה תמורת סכום חודשי קבוע. או שנטפליקס ודיסני פשוט יקנו את כולם.

11. לכל אחד יש פודקאסט

אוקיי, צחקנו צחקנו, אבל בגלל העלות הזולה של הפורמט באמת שלכל טמבל יש פתאום פודקאסט. חלקם המזערי של הטמבלים מייצרים פודקאסטים ראויים להאזנה (בהנחה שלמישהו יש זמן או רצון להאזין לכל הלרלרת האינסופית), ואומרים שישנם אפילו פודקאסטים של אנשים שאינם טמבלים כלל, אבל המיטב הזה טובע בתוך אוקיינוס משמים של תוכן מיותר. האמת, יש לנו המון מה להגיד על זה, אולי נפתח פודקאסט.

10. נסרין קדרי שונאת בנים

גם השנה נסרין קדרי הוציאה שיר שבו היא מדגישה כמה היא שונאת גברים. די מדהים שלזמרת בסדר גודל כזה יש כל כך מעט נושאים לשיר עליהם. זה בסדר מאמי, גם אנחנו לא מתות על גברים, אבל איכשהו מצליחות לעסוק בדברים אחרים ולא חשות צורך לכתוב את זה בכל פעם שאנחנו פותחות מקלדת. אם כי אולי זה רעיון.

9. פורמטים חדשים של ריאליטי

בשתי מילים: לא צריך. זה לא סוד שהז'אנר מיצה את עצמו וכבר יותר מ-20 שנה שלא יצא בו פורמט חדש ומוצלח. הפורמטים המצליחים הקיימים, ארבעה-חמישה מותגים שאנשים באמת צופים בהם, שורדים כי הם טובים יותר מכל הניסיונות להעתיק אותם. אנחנו לא צריכים שום "בואו להתחתן איתי" או "הכוכב הבא למישלן" או כל פורמט קופי-קאט אחר שאתם חושבים שממש יצליח. הוא לא. יש מספיק פורמטים. חפשו דרך אחרת להתעשר.

8. שימוש מוגזם ב-AI שלא לצורך

הבינה המלאכותית השנה השתדרגה בהרבה מאוד דברים וכולנו משתמשים בה, כולל ההורים שלכם לצערכם הרב. זה כמובן לא אומר שאנחנו צריכים את זה גם על המסך בסלון. אפקט הקרינג' של השימוש ב-AI בטלוויזיה עדיין דרמטי מדי, בין אם זה ב"ארץ נהדרת" ובין אם זה בפרסומות (כן, רואים לכם). השימוש הכי מוגזם וגרוע שראינו השנה הרס לנו לגמרי את "שם טוב האבי 2", שנשענה על AI באופן חריג. כן, זה הרבה יותר זול לייצר ככה אפקטים גדולים, וגם הרבה יותר גרוע. הטכנולוגיה לא שם.

7. הצגות שמבוססות על סרטי בורקס

כבר יותר מעשור שהתיאטראות וחברות ההפקה חוגגות על היצור המוזר הזה שנקרא "סרטי בורקס", והשנה זה הגיע לשיא עם מיקי גבע בתפקיד ששון בהצגה "צ'ארלי וחצי". זה לא גרוע רק בגלל רמת ההפקה הירודה, המשחק מעורר הקרינג' או החרבת זיכרונות הילדות שלנו מהסרט, אלא בגלל התוצאה: חלטורה למכנה המשותף הנמוך שמדרדרת את התיאטרון הישראלי תהום.

6. נועה קולר כותבת על יחסים מתפוררים

אנחנו יודעים, היא המאמי הלאומית עכשיו – או לפחות המאמי העירונית – ועל הכישרונות שלה יש קונצנזוס מוחלט, אבל כמה אפשר לכתוב על הנושא הזה? להגנתה ייאמר שהיא באמת כותבת דיאלוגים מושחזים וכואבים, והיה טוב לקבל את "מקום שמח" כי לא קיבלנו עונה שנייה של "חזרות", אז אפשר גם לעשות לה את ההנחה הזאת, אבל לא בטוח שהשטיק הזה יעבוד גם בסדרה הבאה. אולי איזו קומדיית מד"ב או דרמה בלשית?

5. משפיענים-שחקנים שאינם שחקנים

הילדים שלכם יגדלו על משפיענים, וזה די מבאס כשחושבים על זה לעומק. מרבית המשפיענים לא מתחילים אפילו להבין את גודל הנזק שהם עושים, ואם הם מבינים – זה הרבה יותר גרוע. בתחום המשחק זה כואב במיוחד: שחקנים השקיעו את מרצם, זמנם וכספם בלימוד שיטות משחק, עקרונות משחק ובניית ארגז כלים מותאם אישית רק כדי שאיזה קווין רובין יבוא וייקח להם את העבודה (דוגמה רנדומלית, אין לנו דבר נגדו והוא גם משקיע בשיעורי משחק פרטיים, אבל אתם לא תלכו לרופא שלמד רפואה באופן פרטי). לא חסרים לנו שחקנים בינוניים ומטה, אבל גם לא חסרים שחקנים טובים שלא מקבלים הכרה ורואים מישהו שאינו שחקן עוקף אותם בסיבוב כי יש לו הרבה עוקבים באינסטה. שום דבר טוב לא יצא מזה לעולם.

4. משפיענים עם דעות

קחו את מתן פרץ. לא, באמת, קחו אותו. הוא בחור די מצחיק וסטנדאפיסט מוכשר, אבל השנה הוא שינה כיוון והפך להיות משפיען שפחות מנסה להצחיק ויותר מנסה לרגש ולשתף בדעותיו. העניין עם דעות הוא לא רק שלכל אחד יש כאלה, הן יכולות להיות גם לא נכונות, ולכן מוטב שיהיו מבוססות על עובדות ולא על רגש – אחרת התוצאה היא בליל סאחו-ציוני כמו המונולוגים הזועמים עד כדי גיחוך של פרץ על כל מה שהוא לא מסכים איתו. יש לציין שלפעמים הוא גם מציג אמירות נכונות אוניברסלית, אבל הטיעון מאחוריהן כל כך לא מגובה שקשה לקחת אותו ברצינות. שיתמקד בלהצחיק. ובלגו. הוא אחלה פרזנטור של לגו.

3. פורמט שני המנחים

זה לא משהו חדש, אבל השנה זה הגיע לשיא. למה בכל תוכנית, בין אם מדובר באקטואליה ובין אם מדובר בתחרות שירה, חייבים שני מנחים? הגאגים ביניהם אף פעם לא מצחיקים, זה כמעט אף פעם לא נותן ערך מוסף ואף פעם אף צופה בשום מקום בעולם לא אמר: "התכנית הזאת סבבה והכל, אבל אתם יודעים מה חסר לי? עוד מגיש!". בקיצור, אסי ורותם, גם השנה נמאסתם על מלא.

2. ציון המלחמה בכל אירוע טלוויזיוני

אני מסכים שיש מקומות שבהם זה היה הכרחי לציין את המלחמה, אבל ממש לא הייתה סיבה שכל שעשועון ותוכנית ריאליטי יעשו לנו פרצופים רציניים, ינופפו בדגל ויצדיעו למפקד. כולנו זוכרים שאנחנו במלחמה, אתם החלטתם שצריך לתת לנו "להתאוורר" עם "תוכן קליל", אז שחררו באמאשכם ותנו לנו לצפות בשקט בשעה של שטויות על המסך. מבטיחים להתרגש ולדמוע במקומות אחרים.

אומרים "שבעה באוקטובר". הכוכב הבא לאירוויזיון (צילום מסך: קשת 12)

1. אין סאטירה בישראל

זה באמת לא חדש, אבל השנה יותר מתמיד מורגש הצורך האמיתי בתוכניות סאטירה כשהכל מתרסק ובוער מסביב: ההפיכה המשטרית על טורבו, נתניהו נמלט מוועדת חקירה, האשמים במחדל רוצים לחקור אותו בעצמם, ועוד לא דיברנו על ניסיון הסחיטה באיומים שמתחזה ל"בקשת חנינה". מאז סיומה של "היהודים באים" והעלמתו של ליאור שליין מהמסך, ל"ארץ נהדרת" יש מונופול על הסאטירה במיינסטרים, וכמו שאפשר להיווכח זה פשוט לא מספיק גם כשהיא במיטבה (והיא לא). זאת גם לא באמת עבודה לתוכנית הבידור הכי מצליחה בישראל. "ארץ נהדרת" רוצה לעשות שמח וזה בסדר גמור. אנחנו צריכים דחוף מישהו שגם ירצה לבעוט, לשרוט ולשבור דברים. אולי ב-2026.

• ❤ תרבות
• סיכום שנה
• סאטירה ישראלית
• אינטליגנציה מלאכותית
• מלחמת שבעה באוקטובר
• פודקאסטים