>> קרן כץ היא אמנית רב-תחומית, מאיירת ויוצרת (אתם רוצים לעקוב). עבודתה המשותפת עם יואל רון, "הלילה שוב חלמתי על הקפיצה", עולה בבכורה בפסטיבל Surround של תיאטרון החנות שיתקיים לאורך הסופ"ש בבית טפר המצוין ויציג שלל יצירות מקור בינתחומיות, כולל סיפור קין והבל במערב הפרוע, תוכנית טוק שואו שממציאה מחדש תיאטרון, מכונית שעוברת שינוי תודעה, דואט פואטי בין אדם לרחפן, אמן אשליות שנכנס לאווטר שלו ממלחמת העולם השנייה, אתלט שמנסה לקפוץ את הקפיצה הגדולה בעולם בתוך הבניין, ולקינוח קברט בו הכל מתפרק בקשת של צבעים וצלילים. או כמו שהם קוראים לזה: פסטיבל משובש בעולם משובש.פרטים וכרטיסים? בבקשה.

1. תיאטרון דוואי

מדי שבוע, בין המוסכים ושבילי החצץ, מפציע שלט בצורת מכונית צהובה, שעון על כן ציור מעוטר בסרט עם פסים שחורים, והכיתוב: "המופע UNDER CONSTRUCTION יחל ב־20:30". היכנסו לפרוזדור שאליו מצביע השלט ותגיעו לחצר צוהלת באורות, פירות פיקוס, עכבישי פלסטיק, נעליים מוזהבות, חמישים טון שפם, כדורי פינג פונג וחתול לבן בשם שאנל. על החבל מתייבשות תלבושות המלחים הצבעוניות של הצגה אחרת. מהגג תוכלו לתצפת על שטיחים מתייבשים, מפעל קמח ישן והנוף האפוקליפטי של מדבריות שלדי המכוניות. תוכלו לעשן תחת אהיל תחרה, לקטוף רגליים וכלי נגינה, ללטף אבנים חלקות, לרחרח אזוב וזוטא, לנשנש אפונה מתוקה או עגבניות כתומות שצומחות מתוך מזוודות שפעם הכילו "ז'קטים" ברוסית, לבדוק מה שלום הגפן, ואם כבר נבטו האבטיחים.

במרכז החצר ניצבת חללית כסופה, ועליה קנקן לימונדה טרייה, צלוחיות עם זיתים מעולים, סמובר שמקרקש מאדים, ומאחוריה עומדת אולגה שמוכרת כרטיס למופע הכי שווה בעיר. צפיתי במופע הזה מעל חמישים פעם! שלושה תמהונים מנסים להרתיח קומקום בזמן שהדירה, האולם והעולם כולו מתפוררים סביבם. הם מתבלים בתדרים קוסמיים וזרמים חשמליים את טקס התה היומי, שמשתבש לכדי מחול ליצני משולח רסן של יוצריו הוירטואוזים: ויטלי אזרין, לושה גבריאלוב ופיודור מקרוב.
אבל עבורי מרחב ההצגה הוא הרבה מעבר לעלילה שמתחילה ומסתיימת באור פנסי התיאטרון. זהו סיפורו של קהל של זרים מוחלטים, המצטופפים על ספסל ללמוד יחד שפה פואטית חדשה, להתרגש מתנודה של עפעף, מקמט במצח ומהבהוב של להבה.
פרנצויז 12 תל אביב

2. בית טפר ותיאטרון החנות

היכל הניגודים המושלמים! מבנה אפוקליפטי שאינו נטוש, המקום הכי מאיים שהוא גם הכי בטוח, שמור וחברותי.
הגג הכי יפה בעיר מסוחרר מרוחות מנשבות, אבל כשמתחתיו העיר עצובה, האוויר בו נעשה חונק וקורע לב. שילוט האזהרה הכי אפי, והכי חמוד ונוסטלגי. ככל שהתנועה בחוץ נעשית ממוכנת, רוחשת ונחשית, החלל הזה מרגיש נטוש ועם זאת גדוש במסתורין. לפעמים במעלית יש ריח של מאפים, ולפעמים ריח של דבק תפאורות. רוחות רפאים לצד מכונות שתייה.

בקומה השנייה שוכן תיאטרון החנות, ויש לי את הכבוד, פעם בחודש, להתחפש לנשכן, זומבי שעובד במוזיאון הישראלי לאפוקליפסת הזומבים, ולנאום בחריקת שיניים לאנשים העולים במעלית: "אני חוששת שהגעתם לקומה הלא נכונה. המשיכו עם המעלית עד הגג, עקבו אחרי החיצים, ואז עלו עם העיקול לגג העליון. היצמדו זה לזה, החזיקו ידיים, הגנו על אזור הצוואר, ומה שלא תעשו, אל תביטו אחורה! אל תביטו אחורה!". זכיתי גם להופיע שם עם הצגת הילדים שלי, "ספל נייר ומספריים", תיאטרון בובות שהוא קרקס כישלונות של ציוד משרדי. כבר יצא לי לרוץ יותר מפעם אחת למרחב מוגן לבושה ככף רגל ענקית. כרגע, יחד עם יואל רון, חבר פרלמוטר, סופיה טרוטוש, אבינועם שטרנהיים, ירון סליק ומורן דובשני אנחנו עומלים עלהפיכת קומת המרתף לארנה אולימפית במסגרת פסטיבל "סראונד". זהו חלל להגשמת חלומות!
תל גיבורים 5 תל אביב

3. סיפור פשוט

חנות ספרים עצמאית בנווה צדק, בית ספרותי למגזין "גרנטה" בעברית והוצאת הספרים "ברחש", ומקום עבודתי הראשי. אני נצר לשושלת מכובדת בת 23 שנים של "עובדות פשוטות" שכולן עוסקות 24/7 בספרות ואוהבות ספרים בכל ליבן. כשאני שם, הלב שלי נפתח ומקבל צ'אנס לחייך גם כשהוא מוקף באלימות וחשיכה. משפטים ומילים מצילים אותי, בין אם זה משפט שאומר לקוח שנכנס בעד הדלת או שכתבה סופרת שמתה לפני מאות שנים. אני מאמינה שהריפוי המילולי הזה דורש חלל מאוד מסוים. כפי שמוזיקת בארוק כדאי לשמוע בכנסיה, או בחלל התהודה שבו היא נוצרה, כי רק כך היא תתרחב לאינסוף הטמון בה, כך גם משפט עובד אחרת כשהוא נהגה בחלל מלא בספרים שבתוכם משפטים. ישנו גם איזשהו וודו בין המדפים. אם אני מסדרת בבוקר את המדפים ומלטפת קצה של כריכה, או מיישרת ספר שנשען על חברו, לא תעבור שעה, ולקוח יבקש לרכוש אותו, או שהסופר יכנס לחנות.

אני מונה כאן שם של חנות אחת, אך למעשה, המרחב הזה מתקיים בזכות הביוספירה של כל חנויות הספרים, המו"לים העצמאיים, ספריות הרחוב, הספריות הפרטיות, הדפסים, והאוניות הנושאות את אמצעי הייצור של הנייר והדיו. מי שקשוב לאובייקט הספר שהוא אוחז ביד, רואה את כל המרחב הזה מתגשם בפרקטל הסיפור הספציפי. אני נהנית מהעובדה שיש מקום בעיר שבו אני מכירה כל חריקת מדף, כל עלה, כל גרגר אבק, כל מרקם בשטיח, כל כפתור בכורסא. אני אוהבת ששואלים אותי על הימצאו של כותר מסויים ואני מצביעה עליו מבלי להסתכל. אני אוהבת את ידיעת הספרים שהיא מעבר לקריאה בהם. אני מכירה ספרים גם דרך המגע, המבנה, המרקם, הריח, הצפיפות, התכיפות, ההיסטוריה, הכתמים, הקוראים , הדיוור וההקדשות.
שבזי 36 תל אביב (נווה צדק)

4. השעה 4 בבוקר

נכון שזה לא מקום, אבל השעה הזאת היא שעה שמאחדת בתוכה את כל הזכרונות שלי מהעיר. כשתנועת היום נדמה, פתאום כל רחוב, כל סמטה, כל שוק נטוש וחוף ים מתמלאים ברוחות הרפאים של העבר.
אני נזכרת בלילה עצוב במיוחד שבו אבא שלי הסיע אותי לגבעה ביפו העתיקה, הייתי חנוקה מבכי, כל הגוף בער משברון לב והוא לא ידע איך לנחם אותי. עמדנו עם הגב לים, והוא הצביע על הבית שלנו באופק ואמר לי "בואי עכשיו נתקדם צעד אחרי צעד אל הבית שבתוכו הדירה שבתוכו החדר שבתוכו המיטה עד שתחזרי לחיק השינה והעיר כולה תנחם אותך. אני הולכת ברחוב ודרך ההליכה אני זוכרת את תחנת האוטובוס שבה חיכיתי למי שהיה לי קראש עליו בתיכון. אני זוכרת את העצים שטיפסתי עליהם, אני זוכרת חלונות שבהיתי בהם ובהיתי דרכם, מיטות שונות ומשונות שנרדמתי בהן, אפילו חלומות חוזרים ומתחזים לזיכרונות. אני זוכרת את הקירות המחוספסים בבית של סבתא ואת חיספוס הגדרות שחציתי בלי רשות, את משענת הכסא בקולנוע ואת הסרטים. העיר כולה מתארגנת מחדש ומנחמת אותי בגלים של געגועים.

5. חנות המברשות של אברהם כהן

חנות מזערית וצפופה מלאה במיני מברשות ומטאטאים של אברהם כהן. אברהם שוזר מטאטאים לפי בקשה, בכל צורה, צבע וגודל ואפשר גם למצוא שם סוסי צעצוע, עציצי טאטוא, נברשות מנוצות ומניפות מרהיבות של אביזרי איבוק. לפני שנתיים אזרתי עוז, נכנסתי לחנות ושאלתי את אברהם אם הוא יכול להפוך אותי למטאטא ענק. הוא הסכים ושזר לי תחפושת של מטאטא מכשפות המכסה אותי מכף רגל ועד ראש. אחרי זה ביקשתי גם כנפיים של מטאטא כביש שחור וגם מערכת שלמה של שפמי מטאטא.

מאז הצטרפו לחיי יצורי מברשת קסומים רבים כמו "הביישן ל'" שמשמש את המכשפה אזדרכת בגילומה של רותם גולדנברג לרקיחת שיקויים נגד פחדים לילדים ובובה מרקדת בשם "המטאטא הנלהב השובב שתמיד צריך לנקות אחריו". יצירותיו של אברהם גם מככבות בהצגה המוזכרת לעיל "UNDER CONSTRUCTION" בסצינה של חפצי אמבטיה מעופפים.
דרך יפו 39 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

הקורונה והמלחמה הובילו לכך שהמון מקומות ששימשו מפגש למעמד היצירתי נסגרו, והעיר שהייתה בית לאמנים נראית עכשיו כמו עוד מרכז סחר תאגידי אמריקאי. כיכר גבעון היפה, שמוקפת על ידי הסינמטק, הצימר והמקרר, מרגישה לכודה בין בנייני ענק כמו מגדלי לנדמרק, ואין לנו באמת דרך להילחם בתהליך שנראה כמחליש את הקשר בין העיר ליצירתיות שלה. בעלי שיחיה החליט, לאות מחאה, לקרוא למגדלי לנדמרק בשם landmerk, כמו לנדוור. הוא דמיין איך אמו, דוברת היידיש, הייתה הוגה את שם מתחם היוקרה לו קבעה להיפגש שם עם הפרלמנט של חברותיה לברידג': בואו ניפגש ליד landmerk. אני רוצה לנצל את הבמה כדי לקרוא לכולם להצטרף לקריאת הגרילה הזו, אולי זה יתפוס!

מגדלי לנדמרק (צילום: יחסי ציבור/אלקטרה)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
השוטרת אז-אולי מובילה מספר רב של פעילויות, משמרות וצעדות לבביות כדי להקשיב, לחמול, להפיץ ולהציל את כל הלבבות הפועמים משני צידי הגבול.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז המלחמה אני לוקחת את עצמי להצגות כל שבוע. לפעמים אפילו פעמיים או שלוש. אני גם צופה באותן הצגות מספר פעמים. בעיקר בהצגות פרינג', והצגות עצמאיות כמו אילו המתארחות בתיאטרון הבית, תיאטרון החנות, תיאטרון דוואי, תיאטרון תמונע, במוזיאונים, ברחוב… לפעמים גם בתיאטראות הגדולים. אני מחליפה את המציאות הקשה בעולמות הדמיוניים כי הם נבנים לנגד עיניי, נדבך אחר נדבך, כי אני חולקת את נקודת הכניסה והיציאה מהם עם עוד אנשים, כי הם עולמות שאפשר לחזור אליהם שוב ושוב דרך נתיבי הדימיון ולא רק דרך הזיכרון. התקלפתי רגשית מהמציאות האחרת כדי להגן על עצמי וכדי להמשיך לתפקד והתמסרתי כמעט לחלוטין לתחושת הזמן האחרת התיאטרלית.

יש כמה יצירות שריגשו אותי במיוחד וצפיתי בהן מספר פעמים: "נגיד שהעולם היה ילד" של מורן דובשני, "מוות קטן" של מיטל רז, "מקום טוב הכל רע" של האחיות דרימר, "שכה היה לי טוב" של דניאל שפירא, "אור" של לושה גבריאלוב, "קרקס הלא כלום" של שחר מרום ושרון גבאי, וההצגות "מקשיב לכוכבי הלכת", ו"מסמך ללא שם" של ארי טפרברג.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
https://www.cultureofsolidarity.com/

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לכולם, הלוואי שיכולתי. אני אדם שממש זקוק להרמה בעצמי ואני לפעמים שוכחת שאפילו משהו קטן כמו חיוך יכול להרים. אני משתדלת להסתובב עם מתנות בתיק לצרכי הרמה בשליפה לכל מי שצריך. אם תבקרו אותי בתיאטרון או בחנות הספרים ותבקשו "הרמה" אני אשמח לתת לכם שקיק הפתעה – לפעמים יש בו מחקים שווים, מדליות, סיכות, כלי נגינה, ספרונים, ציוד משרדי, גלויות. אני רוצה גם להרים ל"כרכרה" של אורית ממרוד שנוסעת ברחבי העיר ומרפאת ספרים, ואני רוצה להרים למכשפה "אזדרכת" שרוקחת לילדים שיקויים נגד פחדים.

מה יהיה?
אם לצטט את השוטרת אז-אולי, "יהיה יותר טוב". ואני מוסיפה "חייב להיות חייב להיות חייב להיות חייב להיות חייב להיות".

• העיר שלי
• החנות
• תיאטרון פרינג'
• סיפור פשוט
• בית טפר
• תרבות של סולידריות

>>עירית רוז שרוןהיא מוזיקאית וזמרת-יוצרת, וממש עכשיו יצא לאור האי.פי החדש שלה, "הקקטוס חי!", כשנה לאחר אלבום הבכורה שלה שזכה לביקורות משבחות ושלח אותה כמופע פותח לעלמה גוב בבארבי. שיר הנושא, "אם הקקטוס חי", הוא שיר מנטרה שנכתב בתחילת המלחמה, כשבן הזוג שלה היה במילואים בחזית ללא פלאפון, בזמן שהיא נודדת בין בית הוריה לדירות של חברים. בתקופה שבה כל עורב, חתול שחור או צמח מת הוא סימן מבשר רעות למי שמחכה בבית, השיר מתיידד עם הפחד. סיפור קטן על זוגיות בתוך הכאוס של המלחמה שכל אחד ואחת יכולים להזדהות איתו לצערנו. בחודש הבא, 11.11, תופיע עירית רוז שרון בכולי עלמא ואתם רוצים להיות שם.

1. חוף הגבול

חוף צוק עם צמחיה וירידה בדרך עפר על גבול יפו בת ים. על הצוק אנחנו עושים פויקה עם חברים בחורף בשישי בערב. כל שבוע יהודים וערבים עושים שם מדורות ומעבירים אחד לשני עצים ופנסים כשצריך. פעם ראיתי שמישהו פתח שם שולחן ושם אגרטל עם פרחים. פעם בחודש יש שם מעגל שירה עם נרות ודיג'. אני אף פעם לא משתתפת, אבל חוטפת סחרור נוסטלגי על העיר הזאת שמצליחה להחזיק את פלורנטין הצינית ואת המעגל ההיפי הזה במרחק כל כך קצר, ואני שם איפשהו באמצע.

2. הבנדוד

בית הקפה הכי מתוק בתל אביב, עם הבעלים הכי נחמד והבייגל חביתה הכי טעים שאכלתי, ותמיד תמיד אפשר לקנות את החור של הבייגלה. עברתי שם כל פעם בבוקר בדרך לפגישה עם המפיקה של האי.פי שלי (נטע רם), וכשהיה סגור מדי פעם – תמיד נשבר לי הלב.
פלורנטין 50 תל אביב

3. סיפור פשוט

חנות ספרים-ממתקים עם מרפסות קטנות וספות בשביל לפתוח ספר. אני ובן זוג שלי מגיעים לשם אחת לחודשיים כשנגמר לנו מה לקרוא, נכנסים ומדברים עם האורקלים שהן המוכרות היודעות כל שקראו הכל, ויוצאים עם ערמת ספרים צבעונית שאין לנו איפה לשים אחר כך.
שבזי 36 תל אביב (נווה צדק)

4. קהילת הלב

קהילה רפורמית בלב העיר. מגיעה לשם פעם בחודש כדי להעביר תפילה כשליחת ציבור (חזנית) לצד הרב רודריגו, כולם שרים וחמודים ווזה תמיד רגע יפה בשבוע.
רש"י 50 תל אביב

5. נמל יפו

אני ובן זוג שלי יושבים כל שישי בקפה אחר בפשפשים ומשתדלים שתהיה לנו שיחה מחוץ לזמן (מחוץ לעבודה שלו ולחרדות שלי). כשזה קורה אנחנו מאוד שמחים ומתחשק לנו להמשיך להסתובב, ועם התנופה הזאת אנחנו ממשיכים ומגיעים לנמל יפו, שזה כבר סימן מאוד טוב להמשך היום. שם אנחנו הולכים ומקשקשים תמיד את אותם קשקושים על זה שאנחנו מרוצים מהחיים שלנו הקטנים, שטוב שעברנו לתל אביב במקום לפרדס חנה, ואז עוצרים בחנות מכשפות וקונות שם אבן אחת, מסתכלים על הספינות בנמל ואני אומרת שאני רוצה לחיות על סירה, בן זוג שלי אומר שמתישהו נעשה מסע ימי, ואם היה כיף במיוחד ממשיכים משם דרך שוק הדגים לטיילת של גבעת עלייה ועד הבית בגבול בת ים.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

הלכלוך בחוף שלנו (חוף הגבול). למרות שזה המקום האהוב עלי בעיר, יש תקופות שהצוק של חוף הגבול – שהוא האזור הכי פסטורלי שיש לתל אביב להציע – פשוט מלא בזבל למשך יותר מדי זמן.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הייתי לפני כמה זמן בהופעה של איתמר בק בסלון של עידן לי, הייתה הופעה מרגשת מאוד בשבילי, בעיקר בגלל היכולת של איתמר להיות במקום מאוד חשוף ומסתכן באופן שהוא מופיע: הוא מאלתר, הוא לא יודע בדיוק מה הוא הולך להגיד, נותן לעצמו להרגיש תוך כדי ההופעה לטוב ולרע ולשם הוא הולך ולוקח אותנו איתו – מקום שבור מצחיק ושיכור. בהופעות כאלה אני נזכרת עד כמה מוזיקה היא פי מליון יותר מהאסתטיקה (שהוא כאילו התפקיד הרמאי שלה), וחושבת על התפקיד של הטרובדור, זמר נודד שעובר ממקום למקום ועוזר לאנשים להתגעגע, לצחוק ולבכות. זה התפקיד הכי יפה בעולם לדעתי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?

בתחילת המלחמה ביליתי אצל ההורים די הרבה. לא כל כך הצלחתי לקרוא כלום. מתישהו נתקלתי בספר קשרי משפחה/שעת הכוכב של קלריס ליספקטורשעמד על המדף בחדר שלי והתאהבתי מאוד, לא זכור לי אי פעם שהתאהבתי ככה בכתיבה של אישה – כתיבה סופר נשית שלוקחת רגעים קטנים ואינטימיים והופכת אותם לדרמה אינטנסיבית וסוריאליסטית. מאז כל פעם שהלכתי לחנות "סיפור פשוט"שעת קניתי ספר של לספקטור, או שביקשתי שיביאו לי ספר בסגנון.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אוהבת מאוד את עומדים ביחד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ניצן כהנים מכינה את הקינוחים הכי טעימים ויצירתיים שאכלתי בחיים. התקופה שהיא עבדה כקונדיטורית בדאמה (יפו) הייתה תור הזהב של הפשפשים מבחינתי. כל פעם קינוח הזיה אחר, באתי רק בשביל זה כל שישי.ואני א ו ה ב ת קינוחים ומכינה טארטים בעצמי כתחביב. כשטעמתי את הטארט חושחש שלה לראשונה פשוט היו לי דמעות מרוב אושר. לא מכירה אותה אישית אבל אני מעריצה.

מה יהיה?
חושבת איך לקחת חלק אקטיבי כדי לעשות פה את החיים ליותר טובים, באופן שלא דוחף לייאוש נוראי. זה נראלי מה שעדיף שכולם יעשו. קראתי עכשיו ספר פנטזיה על ממלכה שמשתחררת משלטון טוטליטרי של אלף שנים אז אולי יש סיכוי.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• חוף העלייה
• בתי קפה בתל אביב
• סיפור פשוט
• יהדות רפורמית
• נמל יפו

סמדר הירש היא עיתונאית תרבות לשעבר וב-15 השנים האחרונות היאהבעלים של הסטודיו "פילאטיס בנגה"אשר בשכונת נגה וממובילות התחום בעיר. השבוע (7.5) חל יום הפילאטיס הבינלאומי ולא חגגנו אותו מספיק, אז הנה, בואו נחגוג קצת.

>> חלומות במגירה וחלומות על דחפורים בכיכר // העיר של מור שפיגל

בחצי שנה האחרונה, וממש כבר ביום ראשון בבוקר ה-8 באוקטובר, תוך כדי הפחד הגדול והנורא בתוך אי הוודאות הגדולה והנוראה, היה ברור מיד – הדבר הוודאי ביותר הוא שחייבים להמשיך לזוז. גם כשהתופת הזאת התחילה לגעת בכל אחד ואחת ממש מקרוב במעגלים הקרובים ביותר, הכואבים ביותר, כולם כולם ביקשו להמשיך כרגיל. לפתוח מקום לנשימה, לתנועה, לתחזק את הגוף והנפש, להתחזק כדי להיות מסוגלים להמשיך להיאבק למען מיגור ממשלת הפשע, הרשע והחורבן.מחוץ לסטודיו, מדי יום, ראיתי איך פילאטיס יכול לעשות קסמים כשעברתי בין מלונות המפונים מיפו ועד רמת גן (ותודה לקו האדום של הרכבת הקלה שהחלה לפעול בדיוק אז) וניסיתי יחד איתם לנשום ולזוז ולייצר קצת תנועה בתוך ההלם שהקפיא אותנו.

1. בריכת האוניברסיטה

אני נוגאית כבר 25 שנה. עוד לפני ששכונת נגה הפכה ל"שכונת נגה". כשהיינו פה רק כמה משוגעים שאיכשהו נקלעו לשכונת המוסכים, על חורבותיה של לשכת הגיוס המיתולוגית, ששימשה בעיקר כחניון לאוהדי הכדורגל שפקדו את בלומפילד, כשעוד לא ידעה בעצמה שתהפוך ל"פנינת נדל"ן קסומה". מאז שאני פה, רוב חיי מתנהלים ביפו והגבולות ה"צפוניים" שלי מסתכמים באזור כיכר הבימה. ובכל זאת, ואולי בעיקר בגלל זאת,בריכת האוניברסיטההיא "פנינת נדל"ן קסומה" אמיתית בשבילי, ששווה להזיז בשבילה את האוטו ולהרחיק צפונה גם במחיר פקקים הלוך וחזור וחיפושי חניה בחזור.ממש כמו קפיצה קטנה לחו"ל כמעט, לעולם אחר, כדי לנשום אוויר אחר ולהתאוורר, אבל כמו קפיצת ראש גדולה לזכרונות מפעם כמו לקאנטרי באייטיז (אבל בקטע טוב). ניקוי ראש מדיטטיבי מתחת למים (הכי כיף לשחות עם שנורקל) ומחוץ לזמן, לצד ריאה ירוקה שקטה, עם ריח ילדות של כלור ודשא רטוב.חיים לבנון 60

2. פארק המסילה

וגם שבילי האופניים של הפארק.מדי יום, בעיקר כהשמש לא יוקדת עליהם ממחסור בצל (ועל כך בסעיף התלונות בהמשך) ובעיקר כשאני רוכבת בדרכי למשולש חד הזויתהבימה-קפלן-המוזיאון. איך שלא מסתכלים על זה, זה לא מקרי, שמדי שבת, הדרך לשמור על הדמוקרטיה כאן עוברת דרך עוגני תרבות ישראליים (ולא רק תל אביביים! – היכל התרבות, הבימה, צוותא, הקאמרי, בית אריאלה והמוזיאון. גורל כולם, כמו כל מוסדות השפיות כאן, מאויימים להיכחד אם תצליח פה המהפכה הפשיסטית משיחיסטית.מדי שבת, אלה המקומות בהם אני מרגישה שייכות אמיתית מחממת לב ולפעמים אפילו מצליחה להיטען בקצת תקווה בתוך תהומות הייאוש, כי זאת הדרך היחידה כרגע לעשות ואין מה לעשות, אולי כי "קל הרבה יותר לפחד ביחד".

3. שאפה

כנראה שיש יפות ממנה אבל אין שאפות כמוה. תמיד מתאים לכל מצב רוח שלי ובלי לשים לב כבר כל כך הרבה שנים, תמיד בסוף הרגליים שלי מוליכות אותי לשאפה. ביום יום באופן ספונטני או גם לאירועים מתוכננים מראש, לפגישות עבודה ודייטים וגם לאחה"צ או בוקר שבת עם הילדים. מקום ותיק שהפך למוסד אבל נשאר גם שכונתי (המקומיים פשוט יודעים מתי להימנע).יש מוסדות קולינריים גדולים בעיר הזאת עם מנות גאוניות שלגמרי עושות לי את זה, ויש מוסדות מיתולוגיים שצרובים על לוח לבי שלא שרדו את תלאות הזמן.שאפה,באופן צנוע ועקבי, שומרת על תפריט קבוע ומנחם שמתעדכן עם השנים באופן רגיש לקהל הבית. זה תמיד המקום הנכון לעצור לארוחה כיפית או סתם דרינק, גם במחיר התמודדות עם הדור החדש של המלצרים.יות חסרי תודעת השירות.נחמן 2

4. סיפור פשוט

אני מודה שבשנתיים האחרונות, באיחור אופנתי, עברתי לקרוא באופן דיגיטלי. אבל אולי דווקא בגלל זה ובגלל הגעגוע התמידי לריח של אותיות מודפסות על נייר ולפעולה הפשוטה של החזקת ספר ודפדוף, חנות הספרים השכונתית הזאת, אי אחרון של שקט ורוגע, ממשיכה לרגש אותי ואני נכנסת אליה בכל פעם שאני עוברת ברחוב שבזי, שקצת הולך ומתבהם לצערי. בכל שעה של היום אפשר לגנוב בה רגעים של קריאה חטופה על הכורסא בקומה העליונה ותמיד למצוא בה ספר מתאים, או מתנות קטנות וחמודות לכל אירוע, או פשוט להיכנס לרשימת התפוצה ולהצטרף למפגש סופר/משורר אינטימי כמו של פעם, שמתרחש בה מפעם לפעם.שבזי 36

5. VERDE

חנות קטנה ומושלמת לבגדי וינטג' ויד 2 של אורנה שאול, בעלת הטעם הכה משובח, שעוסקת בתחום שנים אבל רק לאחרונה התמקמה לה לשמחתי בנגה, ממש כאילו לפי הזמנה אישית שלי. כל פריט בחנות המוקפדת שלה נראה כמו הפריט המדויק והנכון לשדרג איתו את הארון ובכל שבוע מתעדכנים אצלה על הקולבים כל הממתקים הייחודיים שהיא אוצרת מכל רחבי העולם.תרצה 13

מקום לא אהוב בעיר:

כל המקומות בעיר שהופכים מתחת לאף החילוני-ליברלי שלנו להיאחזויות, שלא לומר התנחלויות דתיות מסיונריות, כאלה שמחרחרות עימותים עם אוכלוסיה חילונית מחד או התגרות באוכלוסיה מוסלמית/נוצרית מאידך, אם זה תחת פעילויות יזומות של סיירות חב"ד האגרסיביות בעלות הווליום האלים במרחב הציבורי, בתי כנסת ש"מתחזקים" ומטיפים לכפייה דתית, ישיבות תורניות שמבעירות את השטח באופן שיטתי ומגמתי, דוכנים להנחת תפילין בפינות רחוב ובשערי בתי ספר ועוד ועוד.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כל מופע של להקת בת שבע. "וירוס", "שלוש", "2019", "עבודה אחרונה", "החור". בכל מצב מסדר את הראש ופותח את הלב ובעיקר מסעיר את הנפש והופך את הבטן. כי גם במקרה הזה, הכל פוליטי. תמיד. ועוד יותר בצפייה נוספת, לפעמים ביצירה ותיקה שחוזרת לבמה אחרי שנים, ועם קאסט רקדנים חדש, שוב ושוב הופכת את הבטן. כל יצירה של אהד נהרין, עד כמה שתהיה פיוטית, נקייה, משוכללת, מהודקת, היא גם חדה ונוקבת ונוגעת בפצע החשוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ההצגה "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17צעדים"בתיאטרון הערבי-יהודי ביפו.מחזה מצמרר שכתבה מאיה ערד יסעור כמדריך בן 17 סעיפים להתמודדות עם הלם הטרגדיה של ה-7 באוקטובר. מיכל ויינברג המצויינת, שמקריינת ב-VOICE OVER את הטקסט באופן סמכותי וקר, משחקת בסתירה גמורה לקולה היציב, בשתיקה רועמת ובפיזיות כואבת ממש עד כדי סבל קשה מנשוא, אשה ששורדת את הימים והשבועות שאחרי 6:30 בבוקר של 7 באוקטובר. חבל שתיאטראות גדולים סירבו לקחת את המחזה הזה ומצד שני ריספקט ענק ליגאל עזרתי, מנכ"ל התיאטרון הערבי-יהודי, שלקח אותו בשתי ידיים ובלב פתוח (מי אם לא הוא?); אי שם בינואר, בתקופה שבה איבדתי חברים קרובים רק בגלל שהעזתי להגיד בקול רם שגם מעבר לגדר יש אמהות, לא היה מקום מתאים מהאולם ביפו לצפות בהצגה שהמסר שלה היה בדיוק זה. אחרי ההצגה סיפרתי לעזרתי כמה מנחם היה לבלות ערב בקרב אנשים שחושבים כמוני ועל החברים שאיבדתי, והוא, שתמיד יותר אופטימי מכולם, אמר לי "אל תדאגי עוד נחזור לדבר עם האנשים האלה". לצערי, אני דווקא חושבת שלא נשאר לי מקום בלב לחוסר הומניות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המשמר לשותפות ערבית יהודיתשהוקם ממש בשבועות הראשונים של המלחמה, כדי לייצר הידברות ולמנוע הסלמה כמו זו שהיתה במהומות 2021. ארגון מעורר השראה ותקווה לדו קיום. ההתנדבות במשמר כוללת הסברה קבועה, קיום דיונים משותפים, סיורים ברחבי העיר, פגישות לסיעור מוחות במתנ"סים ובבתי הספר המשותפים, קו חם למענה טלפוני בכל שעה למי שזקוק לפתרון/גישור סכסוכים. אבל לא בדגש רק על אירועים שליליים, אלא גם ביוזמה לפעילויות משותפות כמו פרוייקט "תפוזייך יפו" לשתילת עצי פירות הדר ברחבי יפו או סיורים מודרכים ביפו על ידי אנשי מפתח בקהילה להכרת הקהילה הפלסטינית למשל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שאול מזרחי, המייסד והבעלים של הבארבי.כבר לא זוכרת מתי התחלנו לצאת לרחובות להפגין ואפילו עזבנו את העיר עד לבלפור. אבל תוך כדי התקופה הזאת, כשהאישי והתרבותי הפכו פוליטיים יותר ויותר,הבארביהפך להיות מרחב מוגן בשבילי.עם הדכדוך והייאוש מול מה שקורה ברחובות, איך שאני נכנסת לחשכת החלל העצום כשמעליי השנדלייר המיתולוגי (שעבר בהצלחה למשכן החדש בנמל יפו), עוד לפני שההופעה מתחילה, אני מרגישה בבית. אפשר להגיד שזה כמו קייטנה של גדולים. לבוא לשעה וחצי שעתיים למפגש מנחם, לקבל חיבוק יחד עם עשרות אנשים ששותפים לטעם המוזיקלי שלי, שזזים יחד. מליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע.אז תודהשאול, על מעוז השפיות הצנוע הזה, על הטעם המשובח, על היצירתיות ועל האוזן הקשבת.

מה יהיה?
אני לא יודעת. אני לא מהמתפכחים ולא מהמחזיקים בדרכון זר. אני גם מאמינה גדולה בשגרה ולוקחת כל יום ביומו. "חיה לי מיום ליום" תמיד היה סוג של מוטו. אבן מתגלגלת כנטייה טבעית שהפכה להשקפת עולם. פילאטיס זן או משהו כזה, אם תרצו.התקופה האחרונה חידדה את ההבנה הזנית הזאת. את כישורי ההישרדות וההסתגלות המנטליים של כולם. כנראה שההסטוריה שלנו כאן באמת הכינה אותנו ליכולת המנטלית הדו-קוטבית המופרעת הזאת, וכן, זר לא יבין זאת. כנראה שרק ילדים ישראליים שחיים הלם קרב כבר מהרחם.החיים, למרות שהם תפלים מאוד כרגע, מחייבים בעיניי להמשיך לעשות טוב, גוף ונפש, לעצמנו ולקרובים אלינו, ולדאוג לשפיות מסויימת גם אם היא זמנית.

• העיר שלי
• פילאטיס
• בריכות בתל אביב
• שאפה
• בארבי
• שכונת נגה
• פארק המסילה
• סיפור פשוט

1. טיילת תל אביב

שלוש פעמים בשבוע, בשעות הבוקר, אני רץ לאורך הטיילת של תל אביב במשך 40 דקות. אני אוהב לרוץ ונהנה לרוץ לאורך הים. הריצה מנקה לי את הראש, מעלה בי רעיונות חדשים ומסלקת את הישנים. הריצה מעניקה לי אנרגיה, עוצמה וכוח שמטעינים אותי מחדש.

2. טאיזו

זו מסעדה שאני נהנה לאכול בה וגם נהנה להזמין ממנה טייק אווי. אני אוהב את הרעננות והמורכבות של המנות.דרך בגין 23

3. סיפור פשוט

חנות ספרים קטנה ואינטימית בלב שכונת נווה צדק. היא סמוכה לסטודיו שלי וכשאני מסיים לקרוא ספר אני קופץ אליה ורוכש ספר חדש. הספר האחרון שקניתי ב"סיפור פשוט" היה "אדם בן כלב" של יורם קניוק.שבזי 36

4. רחוב גליצנשטיין

רחוב קטנטן בצפון הישן תל אביב. הוא שימש רקע ובית של האהבה הראשונה שלי. הרחוב הזה מזכיר לי תמיד שיש פינות רגועות ושקטות בתל אביב ושאפשר להרגיש בהן בבית גם אם לא גדלת בתל אביב.

5. נחלת בנימין

עורק ראשי ופועם, בו אני חולף כמה פעמים ביום: בין אם כדי לרכוש בו דברים לסטודיו שלי או בין אם כדי לשתות בירה בערב. רחוב סואן וגועש ולא תמיד ברור מה האופי המובהק שלו, אבל הוא תמיד שופע אנשים, אינטרקציות, בדים, חנויות מסוגים שונים, מסעדות ובתי קפה. הערבוביה הזו מתאימה לי.

>> מחר (שלישי, 21:00) בסוהו האוס יתקיים מפגש בהנחיית אייקון האופנה סהר שלו, ובמרכזו שיחה עם אלישע אברז'יל ואשת התקשורת ליסה פרץ על קולקציית הריזורט שעיצבו במשותף

• העיר שלי
• טיילת תל אביב
• טאיזו
• נחלת בנימין
• סיפור פשוט
• הצפון הישן

1. ספריית בת ציון

אני יכולה לחלק את התקופות בחיי לפי הספריות שהייתי מנויה עליהן. בשנים האחרונות הספרייה שלי היא ספריית בת ציון שספונה בקומה השנייה במתנ"ס יד אליהו. זאת ספרייה מקסימה במיוחד וכמו הטארדיס של דוקטור הו, היא הרבה יותר גדולה מבפנים. קראתי לא מזמן שספריות הן אחד המרחבים הלא צרכניים האחרונים. במלים אחרות, לא צריך לבוא לשם עם ארנק. בדומה לטענה שכל עיר גדולה צריכה נהר (אפשר להפריך זאת בקלות) כל שכונה צריכה ספרייה. עבור הילדים והמבוגרים והחולמים ומי שאין להם זמן ומי שיש לו שפע של זמן ולמשוטטים ולעסוקים ולמי שעוד לא מצא. כשזה מגיע לספריות אני סנטימנטלית אבל יש לי סיבה. הספרניות שחולשות על ספריית בת ציון, הן לא רק אוהבות ספר וידעניות גדולות אלא קוראות שמאמינות באופן נלהב בספרים, בספרות וגם באנשים. הן אלה שבשבילן כותבים.
בת ציון 10

2. גן ליידי שרה

הגן עם השם הכי אלגנטי בעיר מצוי בשכונת יד אליהו. הגן עצמו נקרא על שם ליידי שרה כהן, שלפי ויקיפדיה נודעה בכך שהאיש שלו נישאה ייסד את רשת טקסו. אז עד כאן הרומנטיקה. היות והגן סמוך לדרך משה דיין נדמה שהרבה אנשים חולפים בו כי הם מקצרים מרחקים אבל אולי הם פשוט אוהבים לעבור בו וגם לעצור. זה גן שהוא לא רק יפה במיוחד, אלא כזה שמצמיח עצים משונים. אולי מישהו הבריח זרעים בכיס מארץ אחרת ופיזר אותם דווקא באדמת יד אליהו. אולי יש הסבר טוב מזה. אני לרוב מגיעה אליו בחברת ילדה וכלבה. אם נשכבים על הדשא, לא רחוק מהנדנדות, ממש לפני שהחשיכה נופלת, סיכויים טובים שתטוס מעליכם להקת עטלפים.

3. רחוב אלנבי

לפעמים אני הולכת ברחוב הזה ונזכרת בשירים שכתב מאיר ויזלטיר על תל אביב. ככה מתנגנות שורות כמו:"הוֹ, תֵּל אָבִיב הַגְּדוֹלָה,/ עִיר חֲשׁוּכָה כְּמוֹ חוֹגֶגֶת". כי כן חשכה וגם לכלוך יש להודות. אבל גם האפשרות לומר הו. כי עם כל מה שעשו לו ונעשה לו, אלנבי הוא היפה ברחובות העיר, דווקא כי צריך להתאמץ קצת כדי להבחין בו. הוא קיים על האנשים שעוברים בו והחנויות והבסטות, והשליחים והאוטובוסים והמבנים בסגנון הבינלאומי והפסאז'ים וההמולה וגם חנויות ספרי יד שנייה, וערימות ממתקים וחנויות פרחים שמעמידות עציצים שמגיעים כמעט עד למעילי האנשים שמחכים בתחנה (מבחינתי חורף עכשיו ואנחנו לובשים מעילים). בשיא ימי הסגר לא היה רחוב עצוב ממנו אבל החיים חזרו. כי אלנבי חי באיזו התפקעות מתמדת. ובלתי אפשרי להיות בו זרים.

4. המגדלור-תולעת ספרים-סיפור פשוט

לפתוח ולנהל חנות ספרים עצמאית זה מעשה הרואי. ואני מחבבת הירואיקה, בטח מהסוג הזה. חנויות הספרים העצמאיות בעיר הן ריאה ירוקה של יופי וחוכמה וגם עצמאות. הן שונות מאוד זו מזו- ולכל אחת מהן קווי אופי ברורים למדי, כך שבמקרה הזה אין סיבה לבחור והמשותף הוא שבכל אחד מהן מרגישים את הכבוד והתשוקה לספרים וגם בחירות וטעם ואהבה. (וחוץ מזה יש גם כלי כתיבה או סיכות קטנות או תיבות נגינה זעירות.) יום מושלם מבחינתי כולל שיטוט בין שלושתן. בכל אחת מהן פועם דופק אחר אבל כולן הן, בשאילת שמה של אחת מהן, מגדלורים מאירים מאוד.
מקווה ישראל 18, מלכי ישראל 9, שבזי 36

5.בית רומנו

אני אוהבת את בית רומנו דווקא משום שאני אף פעם לא מרגישה בו בבית. למעשה נדמה לי שאני מתפקדת שם כתיירת בעירי שלי, או באיזו תמצית מאוד מוצלחת ושוקקת חיים שלה. בין ירידי המוזיקה, ההופעות והמסעדות מצוי גם הסטודיו של האמנית הילה לביב. שם נפגשנו בפעם הראשונה ושם היא ביקשה ממני את אחת הבקשות היפות ביותר שאי פעם ביקשו ממני- שאכתוב לה טקסט לתערוכה החדשה שלה "לשכוח דברים יפים". מכאן נולדה איגרת אוויר שכתבתי לה, שברובה עשויה מסיפורים שסיפרה לי, או שכמעט וסיפרה ואני ניחשתי והחזרתי לה אותם כתובים, כמו במשחק אינסופי של מסירות. את העבודות הנפלאות של הילה לביב שנפתחות כמו דלתות לזמן ולמקום אחר (וגם את האיגרת) אפשר לראות עכשיו במשכן לאמנות בעין חרוד. בשבת האחרונה של נובמבר 2021, שתינו ניפגש שם לשיחה מול קהל. משהו בטח יעשה שם: מילים, שתיקות, רצועה של אור. אם תבואו לשיח גלריה בשבת, תחזיקו אותה אתנו.
דרך יפו 9

במרץ 2022 יראה אור רומן חדש של יערה שחורי בשם "שעת השקרנים", וכאמור: "לשכוח דברים יפים" – שיח גלריה בשבת הזו (27.11) במשכן לאמנות עין חרוד.לפרטים נוספים

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• תדר
• רחוב אלנבי
• תולעת ספרים
• המגדלור
• סיפור פשוט