>> כבר כמעט שנה שאחת לחודש מתכנסים מאות צעירים וצעירות בבית רדיקל לערב בלי טלפונים, ובחלוף הזמן התברר שמדובר בערבים עם האווירה הכי טובה בתל אביב. עכשיו בית רדיקל ומוזיאון תל אביב לאמנות לוקחים את זה צעד קדימה ללילה מטורף במוזיאון(רביעי 10.9) בלי מסכים וזמזומי נוטיפיקציות, ממש כמו פעם. אתם נכנסים, שמים את הטלפון במעטפה – ופשוט מבלים עם עוד אנשים בשוטטות במרחבים המופלאים של המוזיאון, שיתמלאו בשלל פעילויות רדיקליות לאורך הערב: סדנאות, הרצאות, כיתות אמן, עמדת צילום, סיורים מודרכים בתערוכות, מרחב משחקים והרבה חברה אנושית. בין האירועים מסתתרת כיתת האמן של איש המילה והספר יובל פלוטקין, שתלמד אתכם איך מקשיבים עכשיו. תשמעו לנו, תקשיבו לו.

אתם שומעים את זה? אי אפשר שלא. החיים שלנו רועשים. ברגע שאנחנו עוצמים את העיניים, אנחנו סופגים דרך אוזנינו את המולת הרחוב, גניחות האוטובוסים, שאגת הפרסומות, התפתלויות הפרשנים ויללות התנים. בניסיון להילחם בהצפה הבלתי פוסקת הזו, אנחנו ממלאים את אוזנינו בקולות אחרים, כאלה שאצרנו בעצמנו: פודקאסטים, מוזיקה, פודקאסטים על מוזיקה ופודקאסטים על פודקאסטים.

אז אנחנו שומעים. ויותר מאי פעם, מאזינים. אבל פחות מאי פעם, ככה אני מתרשם, אנחנו מקשיבים. הקשב דורש מאיתנו ריכוז. הקשב דורש מאיתנו התמסרות ואורך רוח. הקשב דורש הינהון איטי. אוקיי, בואו נודה בזה: הקשב דורש שנסתום לרגע את הפה. ואנחנו? אנחנו ישראלים.

כל זה מצער למדי. הקשבה, בדומה להתבוננות, היא אחת הפעולות המיטיבות והמתגמלות ביותר. ואם אתם מרגישים כאן איזה אופק של ניו אייג׳, אני מבקש להדוף בעדינות את טענתכם ומאשים בכך את הטכנולוגיה והקפיטליזם, שסוחרים בקשב שלנו ומרחיקים אותנו מן הנימוס הבסיסי. הרחק מנטפליקס, בספרייה הציבורית, אפשר למצוא רעיונות דומים אצל הבודהיסטים, הדאואיסטים, הסוקרטיים והאקזיסטנציאליסטים. אכן, החיפוש אחר קשב תמיד היה שם – ותמיד יהיה. זהו אתגר נצחי.

לי עצמי, זה לא בא באופן טבעי. כשאני נסער או נלהב או סתם עייף, אני עלול לקטוע את חבריי וזוגתי ללא הרף. אחר כך אני מתחרט. לעומת זאת, כשעולה בידי להיות קשוב, אני מתמלא השראה. לא פחות. וזה בעצם העניין כולו. בסופו של דבר, אני לא מעביר סדנאות מיינדפולנס וגם לא מומחה לתקשורת מקרבת. אני עוסק בכתיבה, בעיתונות, בביקורת ובאוצרות. עם הזמן למדתי שההקשבה לא רק מסייעת אלא הכרחית ממש לכל אחד מהעיסוקים האלה.

לפעמים זה רק חצי משפט. הנה דוגמה לא צפויה. לפני כשנה ישבתי בבית קפה בדרום תל אביב. לפתע שמענו זכוכית מתנפצת. בדקות שלאחר מכן היינו עדים לעימות בין אדם קשה יום, כנראה חסר בית, לבין הקופאי מהמכולת הסמוכה. האיש הכועס, שנסיבות חייו המרות דרדרו אותו לחיים של מצוקה, גידף אותנו. את כולנו, באלימות. עשינו מה שעושים במקרה כזה: העמדנו פנים שאנחנו לא שומעים. ניסינו לא להישיר מבט. אבל אז, ברגע של קשב, שמעתי אותו אומר: "אתה הולך כנגד המציאות, יא שרמוט". ושוב. ושוב, באותו ניגון. הרגשתי שהוא מדבר ממש אליי.

המילים האלה, שנשמעו לי מצחיקות ברגע הראשון, ליוו אותי כמה שבועות עד שקיבלו גוון נבואי. חשתי שאני מסכים עם האיש. לבסוף כתבתי טקסט על התחושה הזו שהעולם משתנה ללא הכר, ואנחנו נותרים מאחור. דוגמה נוספת, מקוטעת לא פחות: ביום שבו נגמרה המלחמה עם איראן (לעת עתה), הלכנו לשתות בירה. מכר חביב ניגש לעברנו, ואמר במשיכת כתף: "איזה מבאס שנגמר, אה?".

כמה ימים לאחר מכן, כתבתי בהשראת האמירה הזו טור לעיתון "הארץ", על המציאות הדפוקה שבה אנחנו חיים: היומיום כל כך קשה וחלול, שמצבי החירום נעשו ממכרים – ודווקא בתוכם מתגנבת תחושה של משמעות. הטקסט הזה ייצג את התחושות של הרבה מאוד אנשים. אני יודע את זה כי הם כתבו לי. אבל הוא גם זכה להרמת גבות, צקצוקים ואפילו בוז. אני גאה בו מאוד. אילולא שמעתי מישהו אומר את זה בכזו אגביות, לא היה לי אומץ לכתוב על כך.

אז אני מקשיב. לפעמים לכמה מילים, ולפעמים לשיחה שלמה. אם אתם ברשתות החברתיות, יש סיכוי גבוה שנחשפתם להרגל מגונה שלי: לצותת, לצטט ולארוז יפה בחמישיות. כשמקשיבים אפשר ללמוד על מצב הרוח הכללי, על הטבע האנושי וגם על השימוש בשפה. "תגידי, יש לכם פלאנס לדינר?" שאלה מישהי, וחברתה ענתה לה בעברית עכשווית: ״מה, לא אמרתי לך שאנחנו בוויקיישן בוויקנד?״ כמה קילומטרים משם, ביום אחר, בחור שדיבר עם תייר צרפתי ניסה להודות לו: "תודה אחי. מרסי ממש. כאילו, מרסי בוקו. אבל באמת בוקו, אתה שומע? הכי מרסי שיש". וביום שישי בשינקין, מישהי דיווחה לחברתה בטלפון: "יש פה וייב חזק של סוף העולם, משהו דארק. אבל בואי, נראה לי שיהיה לך כיף אניוויי".

בעבודתי כעיתונאי – אני מקשיב. כל ביקור בבר קריוקי, בסדנת נגרות או בשיעור סיף יכול להפוך לערב בלתי נשכח אם רק מעזים לגשת לאנשים ולשאול שאלות. מתחת לאף מסתתרים סיפורים בלתי נתפסים. בעיסוקי כחוקר קונספירציות – אני לא ניגש מיד להפרכתן, אלא מקשיב לאנשים שמפיצים אותן ומנסה להבין מה המניע שלהם. מה הם מנסים להגיד לנו על העולם ועל עצמם? כשאני מבקר ספרים – אני מנסה להקשיב לקולו של הכותב או הכותבת, עוד לפני שאני שופט אותו לכאן או לכאן. כשאני כותב סיפורים משל עצמי – אני מנסה להיזכר בדברים ששמעתי ושראיתי, ואפילו להקשיב לדמויות שלי, כלומר, לקול הפנימי הזה שקושר ביניהן לביני.

גם לחלומות שלי אני מרבה להקשיב, ומשתדל להאמין שהאנשים שמפציעים בהם אינם רק השתקפויות שלי. מה אכפת לי? פעם קיבלתי ככה עצה משנת חיים מיונה וולך. פראן ליבוביץ׳ המליצה פעם: "חשבו לפני שאתם מדברים. קראו לפני שאתם חושבים". אני מסכים איתה, אך מציע להוסיף ליד הקריאה את ההקשבה.

וכן, ידעתם שזה יגיע. אמנות היא לא הכל בחיים. ייתכן שיש בהקשבה גם מזור לנפש הדואבת, לזוגיות הרעועה (או לבדידות) ואפילו למשברים פוליטיים. אני כותב "ייתכן" מסיבה אחת בלבד: לא ממש נעים לי לכתוב ״בטוח״. כל כך הרבה מהצרות שלנו קשורות בנטייתנו להאמין שכל התשובות נמצאות אצלנו, או גרוע מכך, אצל האלגוריתם. במקום להקשיב לקריאותיה הברורות של הסביבה המיידית, אנחנו פוקקים את חושינו עם אוזניות אוטמות רעשים – ומחפשים גאולה או פיתרון באופן מלאכותי, צר ומחושב להחריד. אלכסנדר פן כתב: "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת". אני מוסיף: ובכל גלילה היא מתעמעמת.

התפיסה הזו עומדת בלבה של כל סדנת כתיבה, קריאה מודרכת או הרצאה שאני מעביר. יצירות מסוימות מתארות את החיים כמו שהם, לפרטי פרטים (אני חושב למשל על ריימונד קארבר או סבטלנה אלכסייביץ'). יצירות אחרות מזמינות את הדמיון להתפרע (אני חושב על פיליפ ק' דיק או אורלי קסטל בלום). בשני המקרים, בין אם כותבים על השכנים או על חייזרים, צריך קודם כל להקשיב, אחר כך להיסחף ולבסוף לעבד ולנסח. אתם מוזמנים ומוזמנות להגיע לכיתת האמן "איך להקשיב" שתתקיים ביום רביעי הקרוב (10.9) במוזיאון תל אביב. נשמע דוגמאות, נחלוק מחשבות, נקרא ונכתוב, נכתוב ונקרא. אם יתמזל מזלנו, נציץ באיזו תכלת.
>> "איך להקשיב?", כיתת אמן של יובל פלוטניק במסגרת "ערב בלי טלפונים", בית רדיקל X מוזיאון תל אביב,כל הפרטים וכל הכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• בית רדיקל
• מוזיאון תל אביב
• סמארטפון
• התמכרות לסמארטפון
• סלולר
• טור אישי

לצלם בלילה זה לא קל. לצלם בלילה עם הסלולר שלכם זה כבר ממש קשה. ולצלם בלילה הלבן עם הסלולרי שלכם – אורות, מסיבות, הופעות, אנשים יפים והכל. אבל הלילה הלבן הוא הזדמנות מצוינת להתאמן על איכות התמונות שאתם מפיקים מהסמארטפון שלכם, ובדיוק בשביל זה יש לנו כמה טיפים ששווה לגזור ולשמור (טיפ ראשון: אל תנסו לגזור פיזית את המסך של הנייד).

1. אל תלכלכו

כאילו מובן מאליו, אבל אם תחשבו על זה אתם בדרך כלל לא טורחים להיצמד לתהליך ניקוי העדשות לפני כל צילום. בצילומי לילה זה ממש חובה. עוד לפני שניגשים לצלם, צריך לזכור כי עדשת המצלמה היא המפתח לתמונה ברורה, ולכן הדבר החשוב ביותר שיש לעשות הוא לנקות אותה כמה שיותר. השתמשו במטלית לניקוי עדשות, או כל בד עדין אחר שיש באמתחתכם. כדאי לנקות את העדשה בתנועות מעגליות עדינות כדי לא לשרוט אותה.

2. ניו באלאנס

במידה ואתם לא מעוניינים בתמונה מטושטשת, שמירה על יציבה היא המפתח ליצירת תמונה טובה. בעת הצילום חפשו מקום יציב ושטוח לעמוד עליו והחזיקו את המכשיר בצורה יציבה. אם ברצונכם להשקיע, קחו איתכם חצובה שתדאג ליציבות וכך תוכלו להתרכז בדברים אחרים. לאחר הצילום עצמו חכו לפחות שנייה ותנו לטלפון לעשות את שלו.

3. הוקוס פוקוס

הפוקוס (או מוקד אור) הוא אחד הדברים החשובים בצילום, ומשמעותו היא התמקדות המצלמה לנקודה בה מתרכזות נקודות האור לאחר המעבר בעדשה. בצילום לילה כדאי תמיד לחפש את החלק המואר יחסית בתמונה ולהתפקס עליו. אם כיוונתם את התמונה שלכם למושא מסוים, אפשר ואף רצוי לנעול את הפוקוס עליו. איך עושים זאת? לוחצים על סימון הפוקוס בלחיצה ארוכה, עד שהוא הופך מלבן לצהוב.

4. מה המצב לילה

ברוב הטלפונים הניידים העדכניים ישנו מצב לילה שיודע לשפר את איכות התמונה בתנאי תאורה חלשים. בהעדר מצב לילה מוגדר, ישנו בצידו הימני התחתון של המסך אייקון של ירח ויש לוודא שבעת צילום צבעו צהוב. במידה ולא, לחצו עליו וצלמו רק כאשר צבעו משתנה מלבן לצהוב. פירוש הדבר הוא שמצב הלילה פעיל.

5. חשיפה בלעדית

מהי חשיפה? סך כמות האור המגיעה אל חיישן המצלמה בעת הצילום. החשיפה מושפעת משני גורמים – כמות האור הנקלטת ומשך זמן החשיפה. ככל שמאריכים את משך החשיפה כך התמונה יוצאת מוארת יותר. יש לוודא שהמכשיר נותן לכם חשיפה של כמה שניות לפחות, ובמידה ורוצים לשנות את משך החשיפה ישנה גם אופציה לשלוט ידנית בכמות האור בתמונה ובזמן החשיפה.

6. עניין של זוויות

זוויות צילום וקומפוזיציות הן מילות מפתח בתחום הצילום והאמנות, ויש להן יכולות לשנות את התמונה מקצה לקצה. על פי מגוון חוקרים מרחבי העולם, לזוויות הצילום יש השפעות פסיכולוגיות רבות על הצופה והן משמשות ככלי חשוב להעברת מסרים. כך למשל צילום מזווית גבוהה "יקטין" את האובייקט המצולם וייצר תחושת עליונות של הצופה על מושא הצילום, בעוד שצילום מזווית נמוכה דווקא יאדיר אותו. חפשו תמיד נקודות מבט חדשה ומעניינת. כך תיצרו תמונות שונות ותקבלו תוצאות מגוונות.

7. אורות מהבהבים

כמה פעמים בעבר ניסיתם לצלם אובייקט מואר בלילה, שלפתם את הנייד מהכיס, ניסיתם לצלם אותו, וכל מה שקיבלתם הייתה מריחות אור מטושטשת? במקום להילחם בנקודות האור בלילה, ניתן להשתמש דווקא בהן בשעות החשוכות. חפשו נקודות אור שמאירות והשתמשו בהן כמוקד האור שלכם במקום אור השמש.

8. אל תמרחו אותי

ואם דווקא כן חשקה נפשכם במריחות אור? דווקא בלילה נקודות האור בסביבתנו חזקות מאוד וניתן לנצל את זה גם לטובתנו. אם תצלמו בלילה נקודות אור ותזיזו את הטלפון בכוונה בזמן הצילום, תוכלו לייצר מריחות אור מאוד יפות. גם אם המצלמה תזוז בטעות במהלך הצילום, תוכלו להפוך את הטעות ליצירת אומנות.

9. רגע של מקצועיות

דיברנו כבר על חשיפה, אבל איך אפשר להשתמש במצבי החשיפה לטובתנו? ברוב הסמארטפונים ישנו מצב Pro, שהופך את מצלמת הטלפון למקצועית לחלוטין. אפשר לשלוט במהירות ובצמצם וכך להגיע לשליטה מוחלטת בחשיפה. כך אפשר לייצר לדוגמא תמונה של כביש עם מכוניות בלילה, כאשר לא רואים את המכוניות עצמן אלא רק את מריחת האורות שלהן. חשוב לדעת שלשם כך חייבים להניח את הטלפון על משטח יציב או להשתמש בחצובה כדי שלא יזוז בכלל.

10. אל תתקמצנו

טיפ חשוב שתמיד כדאי לזכור: צלמו מספר תמונות, ומתוכן תבחרו את התמונה הטובה ביותר, אל תתקמצנו, בסוף תתחרטו 🙂

>> עידו איז'ק הוא מהצלמים המובילים בישראל ויוצר תוכן מטעם סמסונג. עוד טיפים מקצועיים לצילום?עקבו אחר דף האינסטגרם של עידו איז'ק @izsak

• לילה לבן
• צילום
• סלולר
• ❤ תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

הנה מילה שכולנו הולכים לשמוע הרבה בשנה הקרובה: QUIBI. קוויבי זה ראשי התיבות של QUICK BITES, מיזם התוכן של ג'פרי קצנברג (מנכ"ל דרימוורקס לשעבר) ומג ויטמן (מנכ"לית Ebay ו-HP לשעבר), שירות סטרימינג חדש המיועד בלעדית לסלולרי שבו כל התכנים הם בני 7-10 דקות. קוויבי גייסה כבר מיליארד דולר ומתכננת לגייס מיליארד נוספים ממיטב גופי התוכן והטכנולוגיה.

מבחינת היוצרים קוויבי תהיה סופר אטרקטיבית – על מנת שהיוצרים יעדיפו לבוא לקוויבי עם הרעיונות הטובים שלהם, מוצע להם עד 140 אחוז מימון, פלוס זכות ליוצרים לערוך אותו מחדש כחתיכה רציפה ולמכור אותו מחדש אחרי שנתיים. באופן חתרני כמעט, קצנברג הולך נגד הזרם ונגד השאיפה של גופי המדיה לנסות לאחוז בכמה שיותר מהקניין היצירתי.

והתוכן? נראה על הנייר כמו ליגת האלופות: טיירה בנקס עם סדרת דוקו על דימוי גוף חיובי, ג'סטין ביבר עם ריאליטי מוזיקלי בהובלתו, סטיבן שפילברג עם סדרת מתח\אימה מקורית, פרויקט זומבים של גיירמו דל טורו, אנתולוגיית אימה של סם ריימי, דרמה סקסית בכיכובה של נעמי ווטס ועוד

התנאים האלה הופכים את קוויבי לאטרקטיבית יותר מנטפליקס, שמפשיטה את היוצרים מזכויותיהם לעד ומכל העולם. קדחת ההפקות בקוויבי נמצאת כבר בעיצומה, כי עם השקתה באפריל 2020 היא מתוכננת להציע 7,000 פרקים או איך שלא יקראו לחתיכות התוכן בנות ה-7 דקות פלוס שלה. בתכני הדגל יושקעו 125 אלף דולר לדקת תוכן.

והתוכן? נראה על הנייר כמו ליגת האלופות:טיירה בנקס עם סדרת דוקו על דימוי גוף חיובי, ג'סטין ביבר עם ריאליטי מוזיקלי בהובלתו, סטיבן שפילברג עם סדרת מתח\אימה מקורית, פרויקט זומבים של גיירמו דל טורו, אנתולוגיית אימה של סם ריימי, דרמה סקסית בכיכובה של נעמי ווטס, דוקו ריאליטי שבוג'ניפר לופז נותנת מאה אלף דולר למישהו שעשה לה משהו טוב שנותן חצי מהכסף למישהו אחר, שבתורו יתן למישהו אחר וכן הלאה, לנה ווייט עם דוקו-ריאליטי על תרבות הסניקרס, רימייק ל"אחר צהריים של פורענות", פריקוול לטלנובלה מצליחה של טלמונדו ועוד אטרקציות עם כוכבים בעיניים.

ועכשיו לצרכנים: השירות יעלה חמישה דולרים לחודש עם פרסומות ושמונה דולרים ללא פרסומות. האם יש לזה סיכוי? אף אחד לא באמת יודע ויש הרבה צדדים לסיפור.

מצד אחד ממש קשה לשכנע אנשים לשלם על תוכן – בטח כשאין לך מוצר דוגמת "משחקי הכס", "שובר שורות" או "בית הקלפים".מצד שני, הזינוק הנחשוני בזמן הצפייה היומי בסלולרי הוא משוגע. מאז 2012 זינק הזמן היומי שאנחנו צופים בסלולר מ-6 דקות ליותר מ-70 דקות, לא מעט מזה ביוטיוב.

מצד אחד, יוטיוב כושלת כל הזמן בהשקת מוצרי פרימיום בתשלום מלקוחותיה שאוהבים לקבל את הוידאו בחינם.מצד שני, עד לא מזמן אמרו בדיוק את זה על שירותי אודיו סטרימינג, ועכשיו אנשים משלמים ללא היסוס לספוטיפיי עשרה דולר בחודש על ממשק נוח וחווית משתמש כייפית.

מצד אחד, כמה כבר אפשר לחדש?מצד שני, מג ויטמן מצהירה שהם עושים מוצר שהוא ליגה בפני עצמו בתחום. ויטמן מפתחת מערכת ניווט שתשדרג את חווית איתור התוכן וגם מערכת צילום שתשדרג את הפרדת הצבעים בצפיה בתוכן.

מצד אחד, עם כל הכבוד למוצר, עד ההשקה באפריל 2020 השוק יהיה צפוף במיוחד ויכיל מותגים מבוססים ומוכרים כמו דיסני פלוס, וורנר ואולי גם שירות של NBC.מצד שני, המשקיעים של קוויבי הם גופי התוכן הבולטים בשוק (דיסני, וורנר וקומקאסט) ככה שהם לא צפויים לפנצ'ר להם פרויקטים.

מצד אחד, המשקיעים האלה עשו את זה כי הם גם מפיקים תוכן והם בונים על קוויבי להיות לקוחות שיקנו מהם הפקות.מצד שני, אם קוויבי אפילו טיפה יצליחו הם לא ירצו שקוויבי יעשה קניבליזציה לערוצי הטלויזיה שלהם.

כי מצד אחד, קצנברג טוען שקוויבי אינו תחליף או מתחרה לטלוויזיה. אם טלויזיה נועדה לבילוי שלך בערב בסלון הביתי – קוויבי הוא מה שאתה עושה בשעות היום בין 7 בבוקר ל-7 בערב. הוא השותף שלך בתור בסטארבקס, בנסיעה בסאבווי, בשירותים, בהמתנה לרופא.מצד שני, הוא דווקא כן מדבר קצת פריים-טיימית ואין לו מניעה טכנולוגית להיות גם על מסך הטלויזיה. קוויבי יצרה מנגנון מיוחד שדואג שסדרת המתח של שפילברג, למשל, תהיה ניתנת לצפיה רק אחרי שעות החשיכה להעצמת האפקט. אפשר לומר שיש בכך אפילו שחזור של הפריים-טיים הקלאסי אבל בכך די משחזרת את הפריים טיים הקלאסי (שלא לדבר על ההפצצה של שמות גדולים ומוכרים).

מצד אחד, לא בטוח שכל זה ישכנע את המשקיעים והצופים שעדיין זוכרים איך ורייזון קברה מיליארד דולר על שירות הסטרימינג הכושל שלה GO90, איך סמסונג קברה סכום לא קטן יותר על מיזם המילקי ווי שלה ו-NBC מחקה עשרות רבות של מיליונים על מיזם ה-SeeSaw שלה.מצד שני, אם המוסכמה בענף היא שלעולם לא מהמרים נגד ג'פרי קצנברג, שטוען שהשוק בשל למיזם כזה. וזה לא רק ויטמן והוא. הם גייסו גם נבחרת חלומית של מנהלים והשוק הביע אמון בהם לא רק בהשקעות, אלא גם במאה מיליון דולר של כספי מפרסמים שקנו מראש במיזם שעוד לא שידר פריים.

אגב, ניתוח הפרויקטים והשמות הגדולים שכבר הוכרזו מעניין ביותר: קוויבי קורצת לקהלים של Early Adopters עם תוכניות מד"ב ושואפת להביא קהלים בני 30+ על ידי החייאת המותגים שהם גדלו עליהם (כמו "Singled Out" ו"Punk'd", כשבמקביל הם מכוונים לתוכן מחולל רעש עם דרמות סקסיות ושפע של תכנים שמגיעים עם פרצוף מוכר.

יצליח או ייכשל – עם האנשים האלה והכיסים האלה, קוויבי תהיה השנה רכבת ההרים הכי מעניינת בסביבה.

• עמרי מרכוס הוא מנהל ORIGINALZ, זרוע הקריאטיב של חברת SCREENZ

• המסך
• חדשות טלוויזיה
• נטפליקס
• סלולר
• סטרימינג
• סטיבן שפילברג
• ג'סטין ביבר
• טיירה בנקס
• גיירמו דל טורו
• נעמי ווטס

• Facebook
• Twitter
• Email

יפתח לא עונה למיילים מהטלפון הנייד, ומתייחס אליהם רק כשהוא מתיישב ליד מחשב. גם אז הוא לא יענה למיילים מיד, אלא רק כעבור 24 שעות. שירה לא אוהבת להשתמש בסמסים ומגבילה את התקשורת שלה בהם ל"כן" או "לא". היא מאמינה בתקשורת מסורתית, "אולד סקול", לא סומכת על זה שרוח הדברים תעבור במסרונים קצרים, וצריכה "שקודם יבינו אותי ויכירו את השטויות שלי".

לעומתם, לאפרת יגור בכלל אין טלפון חכם. “לבעלי יש סמארטרפון, וכל מה שמעודכן בווטסאפ המשפחתי אני שומעת ממנו", היא אומרת. “גם את החברים בעבודה הקודמת שלי חינכתי שיש אנשים בלי ווטסאפ, שזה בסדר, ושאפשר לדבר איתי ישירות". גם לעודד וולקשטיין לא היה סמארטפון, אבל לפני שנה וחצי הוא נכנע. “אני מרגיש שאתה פונה אליי רגע אחד מאוחר מדי", הוא מספר במייל שניות ספורות לאחר שאני שואל אותו אם הוא מוכן להתראיין ולספר על הקושי שלו להתחבר לעידן הדיגיטלי.

"נכנעתי. היו ימים שבהם יכולת להבחין בדמות מגובננת מתחת לטלפון ציבורי היורה בעיניים רדופות משפטים כמו 'זאת שיחת גוביינא, אני בדימונה, זה הולך להתנתק, תבוא לקחת אותי'. היו ימים שבהם יכולת להניח במידה גבוהה של סבירות שהדמות הזאת היא אני. אבל עכשיו יש לי אייפון, אני כל הזמן על המייל, אני לא הולך לאיבוד בשום מקום ולא מזעיק את חבריי הספורים לתחנה המרכזית של דימונה. כלומר, חוץ מזה שאין לי פייסבוק, מה עוד יש לי להגיד להגנתי?".

ובאמת, מה עוד יש לו ולשאר המרואיינים בכתבה להגיד להגנתם על כך שהם לא מיישרים קו עם שאר העולם? אם הסיפורים והתחושות שלהם נשמעים לכם מוכרים, סביר להניח שחציתם את גיל 30. אם לא, בטח תגלגלו עיניים ותתייחסו בסלחנות לכל ה"קשישים" המאותגרים־טכנולוגית הנאחזים ברגשות נוסטלגיים לעבר פשוט יותר, אף על פי שרובם סביב גיל ה־40, ושאפרת היא בסך הכל בת 28.

אולם זו תהיה טעות: הם לא נגד טכנולוגיה, אין להם געגוע לעבר, הם לא גרים בחווה מבודדת במדבר ואי אפשר להתייחס אליהם כטיפוסים "אמנותיים" המנותקים מהמציאות. כשתדברו איתם לא תנחשו שהם "כאלו"; להפך – הם חיים בינינו, בעיר הגדולה, ועובדים בעבודות המחייבות אותם להסוות את רתיעתם מסוג התקשורת שהעידן הדיגיטלי מחייב אותם לקחת בה חלק. כך, יפתח הוא ראש מחלקה באחת מהמכללות הציבוריות (שאחראי על 40 מרצים ו־250 סטודנטים), ושירה היא מנהלת בתחום התרבות והטכנולוגיה (שניהם בחרו להתראיין בשם בדוי). וולקשטיין הוא עורך ומתרגם, ואפרת יגור היא סטודנטית בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל.

יותר מכך, כולם מצהירים שהם ממש בסדר עם טכנולוגיה. יגור מספרת שהיא מאלו שעוזרים לאנשים לסדר משהו במחשב ושהיא מתקנת טלפונים של חברים. גם האדריכל חיים יזרעאלי, הנמנע מלהשתמש בווטסאפ ומספר שלא פעם הוא "ננזף" על ידי החברים על כך שהוא לא עונה להודעות, מצהיר שאין לו התנגדות עקרונית לטכנולוגיה. "אין לי התנגדות לטכנולוגיה, להפך – אני אוהב אותה. יש לי אייפון עם כל האפליקציות שצריך, אבל אני פשוט נמנע מקבוצות של ווטסאפ, זה פשוט לא מעניין. אם יש קבוצה של הורים בבתי ספר ובני דודים וחברים וכל אחד שולח 50 הודעות ביום, זה לא מעניין. הגענו, לא הגענו, באמת? איפה אתה? היינו. פשוט בזבוז אנרגיה".

השב לכולם

על האתגר להתיישר ולאמץ טכנולוגיות חדשות מדברים בדרך כלל בהקשר של שדרוג טלפונים ניידים ועדכון מערכות הפעלה. אך מה קורה כשמערכת ההפעלה היא אנושית? כאשר מי שהיה רגיל לתקשורת בקצב אחד, נאלץ להתרגל לתקשורת בקצב אחר לגמרי?

המקרה של איריס מעניין במיוחד, כיוון שהיא עובדת בתחום שבו השינוי הזה ניכר ביתר שאת: העיתונות. איריס, שהעדיפה גם היא להתראיין בשם בדוי, היא בת 39, עורכת במגזין פופולרי ומוכר – תפקיד המחייב אותה להיות בקשר עם כתבים, יחצ"נים, מפיקים וצלמים. “שאלתי שאלה במייל, קיבלתי תשובה, העבודה מתקדמת", היא מספרת. אולם, בקוד ההתנהגות החדש היא נכשלת בדבר הפשוט – להחזיר תשובה.

"אני יודעת שהייתי צריכה להחזיר תשובה, להוכיח שאני מבינה שאני חיה בעולם הווירטואלי, לאותת שהתשובה הגיעה ליעדה. אבל זה לא קורה, אפילו שכבר לפני שנים רבות הפסיכולוג שלי לימד אותי שלכל סמס שאני מקבלת צריך לענות 'תודה, קיבלתי'", היא אומרת בחיוך. "אני למשל מעולם לא שאלתי מישהו למה הוא לא ענה לי למייל או לסמס.

"ההכרח להגיב דומה למצב שבו נכנסים אליי לחדר 200 איש בשעה. יש לי כל הזמן 30 שיחות פתוחות בראש, והן לא נגמרות לעולם, להפך: כל הזמן נוספות שיחות. התוצאה היא שאין יותר מחיצות של עבודה־בית. החברים מבקשים שתהיה זמין גם כשאתה בעבודה, העבודה גם כשאתה בבית, ואיפה אני בכל הסיפור הזה?".

ומה עם הכתבים שאת עובדת מולם?

"פעם היה לי הרגל: הייתי יושבת בלילה מאוחר ועונה למיילים, אבל אז גיליתי שהכתבים הצעירים עונים לי מיד כי הם נלחצו שהעורכת עונה להם ב־12 בלילה וחשבו שהם צריכים לענות מיד. ככלל, אני בחיים לא הייתי פונה לעורכת שלי בכזו תדירות, כמו שכתבים צעירים שלי עושים רק כי אפשר. אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את עצמי שולחת אליה ווטסאפים. אז הפסקתי לשלוח מיילים בלילה כי זה נהיה לא נעים. כיום יש לי את השעה בבוקר או בצהריים שבה אני עונה למיילים, אני מנסה לשלוט על הזמינות שלי באיזשהו אופן".

ברור לך שזה מאבק שתיכשלי בו.

"לא, אני לא אכשל, אנשים יתרגלו אליי. והקטע הוא שאני באמת נתפסת בחוג החברים שלי כאדם מעודכן: אני זו שמראה להם את הג'ימייל או את הפליפבורד החדש. אני נהנית מאוד מטכנולוגיה, ברורים לי היתרונות שלה. אני הכי מחוברת, יש לי בסמאטרפון את האפליקציות הכי מעודכנות, אבל אני מפרידה בין טכנולוגיה לבין זמינות, שהפכה לבלתי אפשרית בתובענותה. הרבה זמן חשבתי שזה אני, שזה קשור לחלוקת קשב, אבל זה לא רק זה. בסופו של דבר יש פה קוד התנהגות שאני באמת לא מבינה".

אבל מה בעצם השתנה? גם פעם התקשורת עבדה עם דדליינים לא אפשריים.

"החובה להגיב מיד ביטלה את כל ההיררכיה של מה חשוב או לא, מה דחוף או לא. הכל דחוף, אין הפרדה בין עיקר לטפל, מה שמכניס למערכת היחסים עם העבודה אלמנטים רגשיים לא רלוונטיים: כן ענית, לא ענית. תנוחו רגע, תנו לי לחשוב. אבל מתי יש זמן לחשוב? אני יכולה להיות זמינה בין שלוש לארבע שעות בממוצע. בכל שאר הזמן אני זקוקה לפרטיות שלי, במיוחד כשאני מגיעה הביתה. אני לא רוצה להיות ההורה שמסמס כל הזמן. בעבר זה הלחיץ אותי, אבל היום אני אומרת ׳פאק איט׳. אני באמת חושבת שכולם טועים. ואז אתה בטעות מסנן את הילדים שלך, וזה הכי נורא".

[interaction id="551814fe7fdf079b4e178ae3"]

הריבוע הכחול

כשאני מספר על החבורה הזאת לד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל, התגובה הראשונה שלו היא שהוא מתקשה לחשוב אפילו על אדם אחד כזה שהוא מכיר, בטווח הגיל של 30 עד 40. תוך כדי השיחה הוא כבר מתרצה ומספר על אשתו שפנתה אליו: "'החלון של הדפדפן לא ממלא את המסך והוא קצת בצד ואין את הריבוע הכחול'. היא אמרה. לחצתי פעמיים על הבר העליון וסידרתי לה את זה. איך היא אמורה לדעת את זה? יש אנשים שזה נורא מעצבן אותם".

ואמנם, כמעט כל מי שהחדשנות שוחה לו בוורידים, נתקל לא פעם באלו שבמפגש שלהם עם טכנולוגיה, ולו הפשוטה ביותר, הם נדמים לצבי שקפא מול פנסי מכונית או לדג מחוץ למים. הדבר הראשון שחשוב להבין בהקשר הזה, לפי דרור, הוא שיש בטכנלוגיה, ידידותית וחמודה ככל שתהיה, משהו שלא מתאים לכל אחד. "וזה לא משנה למה, אם זה בגלל ערכים או מבנה אישיות", הוא אומר, "קשה להם להתמודד עם הדבר הזה. זה עומס קוגניטיבי, הם מרגישים מותקפים, רובם הם אנשים עם הפרעות קשב, וזה מוציא אותם לגמרי מריכוז".

ממה הם נלחצים?

"יש בטכנולוגיה משהו מבלבל שיכול לגרום לדיסאוריינטציה אם לא נכנסת לרוטינה ומבין את ההיגיון הפנימי שלה. יש הרי דפוסים שחוזרים בכל הפעולות שאנחנו נדרשים לעשות: בדואר האלקטרוני יש השב, יש השב לכולם ויש שלח. בכל הקשור לתמונות, אתה לוחץ על תמונה, שומר אותה בגלריה ואז יכול לשתף אותה. כל האפליקציות מתנהגות באותו אופן. ברגע שאתה מבין את הלוגיקה שלהן, זה יחסית קל, בייחוד אם אתה בטווח הגילאים שיכול להסתגל לכך".

אבל זה באמת משהו שמרגע שמבינים איך הוא עובד לא אמור להיות מסובך. מה קשה כל כך בלהשיב למיילים ולהודעות? זו רוטינה.

"רוטינה היא רוטינה. כולם מבינים שצריך לעבור סדר פעולות מסוים כדי שדברים יתרחשו, כולנו עברנו חניכה. חינכו אותנו מה אנחנו אמורים לעשות – שיש הבדל בין השב להשב לכולם, שאם אתה מוריד קובץ, אתה צריך להוריד אותו לתיקייה ואז למצוא אותה. עבור רוב בני האדם זה שקוף, זה חלק מהא"ב. אנחנו עושים את זה בלי לחשוב. אבל יש אנשים שבשבילם זו חוויה חדשה בכל פעם, וגם אם היא לא חדשה, הם עדיין לא אוהבים את האופן שבו הם חייבים לעשות דברים בעולם הזה".

"כשחושבים על זה, זה הגיוני. האנשים האלו נראים לנו מוזרים, אבל תסתכל על זה מהצד שלהם: כולנו רובוטים שתאגידי ענק לימדו איפה ללחוץ. אני באמת לא בטוח מי יותר פסיכי, הם או אנחנו".

"זה באמת מטורף", מסכים יפתח. "הטלפון הנייד נמצא איתי כל הזמן, והוא כל הזמן משקף את כל החובות הניהוליות והאחרות שאני צריך לעמוד בהן. זה נראה לך נורמלי?", הוא שואל. ובאמת, פתאום המענה המיידי למיילים נראה לא הגיוני. "אם אני אענה למיילים מהטלפון אני אעבוד כל הזמן, לא יהיה לי רגע אחד של מנוחה, ולכן אני עונה למיילים רק שאני יושב מול המחשב. זה ׳הטקס׳. ממושך אמנם, אבל מוגבל בזמן. זה מציב גבולות".

זו הצבת גבולות או פשוט אנטי טכנולוגיה?

"החסם שלי הוא לא טכנולוגי, הוא קוצר רוח. אין לי סבלנות ללמוד טכנולוגיות חדשות משום שאני יודע שאשתעבד אליהן. זה מדרון תלול. ההנחה של רוב בני האדם, וגם שלי, היא שאם אני שולח מייל זה משול לשיחה פנים מול פנים ושאני אמור לקבל תשובה מיידית. זו הערמומיות של המיידיות הזאת: היא מניחה שיש קול או גוף בצד השני של הפס הרחב. הבעיה בהנחה הזאת היא שלילת ההבחנה בין פנאי לעבודה. זו הסיבה שאני לא עונה למיילים באופן מיידי. זה תמיד ייקח לי לפחות יממה. אני מחליט מתי להגיב. אני משתדל לנהל את הזמן ושלא הזמן ינהל אותי".

מתי תרים ידיים?

"אני יודע שזה מאבק אבוד, היאחזות פתטית באשליה של אוטונומיה, של שליטה עצמית ושל ארגון עצמי. העמדה הזו נחלשת כל הזמן, כי תמיד יש את הדבר שצריך לטפל בו מיד, את המייל הדחוף, שהפך להיות סטנדרט מקצועי. בשעה שמונה בערב אתה אמור לענות כי כולם יודעים טוב מאוד שאתה מסתכל על מיילים, כי כולם עושים את זה, ואז אם אתה לא עונה אתה נתפס כעובד עצלן, לא יעיל ולא מסור".

"הציפייה לענות על מייל היא לא בקשה, אלא דרישה", מסכים דרור. "לא לגיטימי היום להגיד 'אני לא איש של מיילים'. זו דרישה לגיטימית. באמת. ככה אנחנו מתקשרים היום, זו דרך התקשורת העיקרית היום. אנשים כמו יפתח אין להם ברירה, הם די מסכנים".

"אימוץ טכנולוגית חדשות זה ממש עניין של חוסר ברירה", מסכם יפתח. "זה להיכנס לסחרור שאין לו סוף, שמתמקד בניסיון המכני להקל על החיים, ולא במהות שלהם. זה המון עיסוק במנגנון של הדבר ולא בתוכן. וגם – אני חייב להגיד – לפעמים זה נעים להיות לא בעניינים, להרגיש קצת מחוץ למירוץ הזה. זה לאמץ בגילי הצעיר יחסית עמדה קשישה שמתבוננת במשובות החיים בשילוב של פיכחון ונרגנות. הרבה אנשים, לפחות בחתך הגילים שלי, שותפים לאותו סוד, לאותה התנגדות פנימית ולאותה הסוואה. אני לא אחשוף את בורותי הטכנולוגית ברבים, אבל אני כן אגלגל את עיניי ביני לבין עצמי כשאנשים ידברו עליה בלהט משיחי".

• אנשים
• טכנולוגיה
• סמארטפון
• סלולר