"צ'אד פאוורס", קומדיית הספורט של Hulu (שגם זמינה בדיסני+) לא מנסה להביא משהו חדש מדי לשולחן, ולהגנתה היא גם מודה בזה די מהר. בעיקרון מדובר ב"גברת דאוטפייר" לשחקני פוטבול – ראס הולידיי, שחקן פוטבול שהרס לעצמו את הקריירה במעשה טיפשי במיוחד (שמערב ילד חולה סרטן), מחליט להתחפש לאדם חדש בשם המאוד מטופש צ'אד פאוורס, ולהשיק קריירה חדשה לגמרי בזהות בדויה. למעשה, את הרעיון לכך הוא מקבל מפוסטר של הסרט "גברת דאוטפייר", כך שברור שיוצרי הסדרה הבינו שהם לא מביאים שום דבר חדש. ובכל זאת, הם עושים את זה מאוד טוב.
>>השיר החדש של ויתרתי מתאר איך מדור השלום הפכנו לדור אבוד

מאחורי הסדרה החביבה הזו – שמתפתחת לדרמה קומית עם לב במקום הנכון ומודעות עצמית – עומד גלן פאוול ("טופ גאן: מאווריק" ו"היט-מן"), שגם מככב בתפקיד הראשי (הכפול) של ראס/צ'אד, וגם כתב את הסדרה יחד עם מייקל וולדרון ("לוקי"), אבל ההשראה דווקא לא מגיעה מ"גברת דאוטפייר", אלא ממתיחה שנוצרה עבור תוכניתו של כוכב הפוטבול איליי מאנינג, "Eli’s Places", במסגרתה כוכב הפוטבול הסווה עצמו בתחפושת והשתתף במבחני קבל לקבוצת פוטבול בקולג'. באופן מפתיע אולי, הפרמיס הזה מצליח להתפתח לעונה בת 6 פרקים בצורה די טבעית ומוצלחת.

הסיבה לכך היא שפאוול השכיל להפוך את שחקן הפוטבול ראס הולידיי לדושבג קצת טמבל וקצת קונספירטור, אבל עדיין חביב מספיק כדי שנהיה בעדו. בגלל זה, כשהולידיי צריך להעמיד פנים ולהמציא את פאוול על המקום, גם הדמות שלו יוצאת טיפשה. הטיפשיות האינהרנטית הזו דווקא עובדת נהדר, והתפקיד הכפול של פאוול מצליח להיות מעניין בשני חלקיו, וגם כשהוא מתחיל להתפרק בהמשך. עם חיזוק משחקני משנה כמו סטיב זאן הנהדר ואילי מאנינג עצמו (שגם חתום כמפיק), יש פה בינג' קצר שעומד כרגע על 4 פרקים, עם עוד שניים אחרונים שיגיעו בשבוע הקרוב.
"צ'אד פאוורס", עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• ספורט
• דיסני+
• קומדיה

מבין כל האהבות הגדולות של חיי, אין אחת מוזרה יותר מאשר כדורגל. שום דבר בהיסטוריה שלי, או במעמד החברתי שלי, לא היה אמור להוביל אותי לשם. הייתי ילד שחלם לכתוב, אולי להיות "מנחה בטלוויזיה", ובכל מקרה התעניין בהרבה תחומים – רק לא במשחק היפה. בילדות שלי הכדורגל היה שייך לחזקים של הכיתה. בשיעורי ספורט, כשכולם שיחקו, אני הייתי זה שיושב בצד.

>>"ספר הדקדוק הפנימי": רק בגיל המתאים הבנתי איך לאהוב ספרים

אבל אז בא הקראש הבלתי צפוי ששינה את חיי, והאסימון שגרם להתאהבות הזאת להתפתח הוא ההבנה שכדורגל יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות ספורט לחזקים, אבל הוא גם יכול גם לשאת עליו מטענים – תרבותיים, חברתיים, פוליטיים – והוא משל נהדר על החיים, על הצלחה וכישלון, על אמונה. המשחק הלכאורה פשוט הזה, שמלגלגיו אוהבים לדבר על "11 החוליגנים", הוא בסוף החיים עצמם.

וכזה בדיוק "ההולנדי של עכו" – ספר על כדורגל, אבל גם על כל מה שמסביב לו. הספר, שיצא בשנת 2004 בהוצאת "גלורי", הוא אוסף של סיפורים קצרים על המשחק היפה שערך אחד מגיבורי הילדות שלי, אדם בשם אבי מלר, שהיה הסמל למהפך הזה (ולימים, גם זכיתי לעבוד איתו ומולו). מלר הופיע על המסך בילדותי, ומשך אותי אל הכדורגל הטוב והטהור – תכלס, זה של ליגת האלופות.

ובספר קובצו יחדיו כמה מהיוצרים הכי גדולים שאני מכיר – ארי פולמן, אבידע לבני, אורי אורבך ז"ל, שרה אנג'ל, רן שריג, רוני סומק, אבי שילון. לא כולם היו מזוהים עם המשחק בילדות שלי, אבל כולם ידעו לספר עליו מזוויות שונות. וזה העיקר שם; הכדורגל מופיע בכל הסיפורים, אבל העיקר שם הוא על הקשר בינו לבין החיים. קשר, שהפך בהמשך חיי, לבל יינתק.

אני זוכר את עצמי בשנות ההתפתחות של אהבת הכדורגל שלי מתאהב בטקסטים. עובר בדמיון בין עולמות – מארגנטינה של "מונומנטל" לפולין של "הפועל בירקנאו", מחיפה האייטיזית של "לג'רבי חוקים משלו" ועד המשחק ההוא ברמת גן ב"טעות של שוער". בכל אחד מהסיפורים האלה היה לב, ובעיקר, היה את המשחק ברקע. המשחק שכולו רגש, משחק החיים.

והיופי ב"הולנדי של עכו", כמו ב"טד לאסו", הוא שהוא רב שכבתי – הוא יהיה מעולה לאנשים שהכדורגל שזורם בדמם, אבל הוא ירגש גם את מי שלא. גם מי שסתם יחפש למצוא את הסיפור על אהבה נכזבת, על ההחמצות של החיים, על הילדות שהלכה לאיבוד, על שחיתות – הכל נמצא שם. בין הדפים. דרך "ההולנדי של עכו", אתה מבין שההפרדה הזאת שעשינו – בין הכדורגל לבין החיים, היא מלאכותית. כדורג בסוף הוא החיים עצמם – ולתוכו אפשר לנקז את כל חוויות החיים וקשת הרגשות האפשריים. ולכן הוא כל כך מומלץ ורלוונטי גם 21 שנים אחרי שיצא לאוויר העולם.

• שבוע הספר
• ספרות
• ספרים
• ספורט
• כדורגל

מי שעוקב מספיק זמן אחר הסטנדאפיסט יונתן ברק כבר יודע שהמסלול שלואף פעם לא היה שגרתי:הוא החייה את תרבות הספיישלים ביוטיוב בהשראת סטנדאפיסטים מארה"ב, צילם במהלך הקורונה תוכנית רשת בהפקה עצמית ("הדבר הכי פחות חשוב כרגע") והמציא את עצמו מחדש בכל גלגול, ולא משנה איזה משבר מתקיים במדינה. גם את הפרויקט הבא שלו הוא מכנה "זריקת עידוד לכלכלה", אבל השם שלו הוא בכלל "Wrestling ישראל". וזה תיאטרלי, ברברי, מגוחך, ברוטלי ומהנה בדיוק כפי שזה נשמע.

>>מקום לבריחה מהמציאות ומקום ללכת בו מכות. העיר של יונתן ברק

גם אני הופתעתי כשגיליתי על קיומו של תחום ההיאבקות המקצועית הישראלית. אבל מסתבר שלמרות שלא מדובר בקהילה גדולה במיוחד, היא עדיין הצליחה להנפיק כמה כוכבים שהגיעו עד לחו"ל – טל בר און, מתאבק שמתהדר בחולצה עם הכיתוב "Size Does Matter", כבר כמעט ועבר את כל שלבי המיון ל-WWE, או יובל גולדשמידט, שצפוי לחזור בכל רגע להופיע בגרמניה, או הצמד "טובים השניים" שמופיע ברחבי העולם. ומהלך חול המועד הם כולם התאספו באולפני מזמור בראש העין, לצד מתאבקים ישראלים נוספים, כמה סטנדאפיסטים, נגה ארז אחת וכ-900 צופים מדי ערב, לשלושה ימים של רסלינג ישראלי.

מדובר בפרויקט מופרע, גם בסטנדרטים בינלאומיים: הקמת ליגת היאבקות ישראלית, דרך מופע שמתקיים במשך 3 ימים, ועל הדרך מצולמים 8 פרקים לשידור טלוויזיוני בגוף שידור שעדיין לא ידוע (כאן 11, תרימו את הכפפה!). יונתן ברק הוא ה"יזם, יוצר, בעלים והוגה", ולצד אנשי מקצוע מעולים כדודי כהן (עורך ראשי) ויואב שטפלר (במאי), שניהם עם ניסיון מכובד ב"אח הגדול", יש פה פוטנציאל משגע לספורט בידורי חדש שעוד עשוי להפוך לתופעה. וברק, שמבין זאת היטב אבל גם מגשים חלום אישי, השקיע בזה לא מעט כסף – למעשה, 2.5 מיליון ש"ח מכספו.

"אף אחד – אני שוב רוצה להגיד, אף אחד – לא מממן את הדבר הזה מלבדי", מספר ברק. "רק אני, 100 אחוז מהכסף. מדובר פה במיליונים, וזאת השקעה לטווח הארוך, כי הדבר הזה יהיה שווה עשרות מיליונים. כי אני הולך לגרום לו להיות שווה עשרות מיליונים. כי מה שהיה פה הערב זאת רק ההתחלה. רסלינג ישראל הולך להיות הדבר הכי גדול במדינת ישראל".

רסלינג וסטנד-אפ בזירה

ברק, לצד אשתו הסטנדאפיסטית נועה מנור, לא מסתפקים רק בתפקיד המימון וההפקה,אלא נכנסים בעצמם אל הזירה – ומכניסים גם את חבריהם הקומיקאים חן מזרחי ואסף יצחקי, שהצטרפו לקרבות, יצחקי אפילו בהפתעה. החיבור המפתיע בין היאבקות מקצוענית לקומיקאים מקצועיים מעלה שאלות על עצם קיומו – האם הוא חיבור טבעי, או כזה שנולד בגלל שהקומישינר הישראלי הוא קומיקאי?

בעיני ברק, התשובה ברורה: "שניהם קרקסנות, שניהם להטוטנות מסוג כלשהו. אלה דברים שמחזירים אותך לילדות, שנותנים לך פליאה, שגורמים לך להאמין בדברים שהם בלתי אמינים". מנור חושבת שבין אם טבעי או לא, זה רק יכול להועיל. "זה דווקא יכול להזין את הסטנד-אפ, וככל שזה יגדל זה יזין אחד את השני. נטפליקס קנו עכשיו זכויות השידור של ה-WWE, והם משלבים עכשיו בקטע מסחרי ומחושב כל מיני סטנדאפיסטים שעשו אצלם מופעים, והפוך. אז אולי סטנד-אפ ורסלינג מאד הולכים ביחד".

עד סיומו של האירוע, הקהל אכן נדבק באותה פליאה עליה דיבר ברק. אבל בתחילתו התחושה שריחפה באוויר היתה מביכה במידה – בכל זאת, ילדים בני 5, בני נוער, צעירים, זקנים ואנשים שסתם צריכים לראות מכות כי הגיעו למשבר גיל ה-40, התכנסו יחדיו באולם אחד במטרה לראות גברים עם מעט מאוד בגדים מתחככים אחד בשני. אבל מרגע שהאקשן התחיל הקהל נכנס במהירות לאיזה מצב ילדי, מריע ושורק בוז, בוחר את הדמות שהוא אוהב ואת זו שהוא שונא, ומוציא את האגרסיות בדרך בריאה.

זה כיף לראות מתאבקים מקצועיים, שחקנים, קומיקאים ואפילו ראפרים (נגה ארז הופיעה, והמתאבק שי קראשר הוא הראפר שי בלאנקו) עושים את מה שהם אוהבים, וניכר שמשפחת ברק-מנור בהחלט הזרימו דם חדש בתחום – לא רק לענף ההיאבקות הישראלית, אלא לכל תחום אמנויות הבמה שגוסס. אנשי במה צריכים להתפרנס, וזה לא נהיה קל יותר –אבל היאבקות זאת אמנות במה לכל דבר ועניין. זה היה ניכר כשריאיינתי את ברק, שאמנם כבר ירד מהבמה ונשם מהקרבות, אבל עדיין לא התאושש מאהבת הקהל, דבר שלגמרי הפתיע אותי כי חשבתי שדמות "המנהל המניאק" תהיה שנואה.

הדמות שבנית לעצמך שמרגישה כמו וינס מקמהן הישראלי. ציפית לאהבה כזאת מהקהל?
"דבר ראשון, אל תגיד וינס מקמהן הישראלי. זה מעלה קונוטציות על כל מיני שערוריות מין שאני לא מעורב בהן. אגיד לך ככה – אני חלמתי חלום, ותראה כמה אנשים גויסו לחלום הזה. הוא לא רק הצית אש בלב שלהם, הוא שם אוכל בבטן שלהם ושל המשפחות שלהם. מה שקרה פה היום, ואני לא מתבייש להגיד, היה זריקת עידוד לכלכלה. מאות אנשים התפרנסו היום מהפקה שלי, אכלו פה 3 ארוחות והאכילו את המשפחות שלהם, ואני מדבר איתך על מאות אנשים שעבדו בהפקה הזאת. בחיים שלי לא יכולתי לבזבז את הכסף שלי על משהו יותר נפלא מרסלינג ישראל".

קומיקאים מעופפים

בערב השלישי, אליו הגעתי, צולמו שני פרקי סיום העונה, בהם קרב הבאטל רויאל הגדול, וקרב הקבוצות על חגורת "אלוף הקומדיה". הבאטל רויאל היה בלאגן אחד גדול ומהנה של אגרופים, מכות גסות ואקטים לולייניים שמוצגים באופן הכי מבדר ומושקע. אבל חשוב מזה, מעולם לא דמיינתי שיש כמות כזו של מתאבקים בישראל. ולמרות שהיה קצת קשה לעקוב אחרי קרב כל כך מבולגן, היו כמה רגעיםמכוריאוגרפים היטב, שהפכו את הכל לברור יותר.הקרב המרכזי כלל את הקבוצה של יונתן ברק (לצד, בין היתר, פיליפ חסר הפחד, שמוכר לבקיאים יקום הקומי של יונתן ברק), מול הקבוצה של חן מזרחי.

זה היה קרב נהדר וארוך, בו ברק הציג את יכולותיו בזירה וחגג את הילד הפנימי שבו תוך כדי ריחוף באוויר. חן מזרחי גילם את הנבל המרכזי בסטוריליין הזה, והאמת שזו היתה הברקה של ממש – מזרחי ידוע בתור חביב הקהל, ועושה רושם שהוא ממש נהנה להיות שנוא לשם שינוי. "זה נחמד אתה יודע, ככה קצת ג'ופרי ממשחקי הכס", אומר מזרחי. "זה מגניב, אתה יכול להדליק אותם כשאתה רע, יכול לשחק להם ברגשות". אסף יצחקי, לעומתו, הבזיק רק לרגע קצר בלבד בזירה, אבל הראה נכונות מאוד גבוהה לחזור. יש שיגידו – גבוהה מדי. "אני רוצה להיכנס לזירה כמתאבק ולריב מכות. קרב פר אקסלנס".

נגד מי?
"אני עדיין לא יודע, אבל העיקר להיות משומן בזירה. זאת גולת הכותרת – משומן בזירה עם תחתונים. אתה רואה את זה ואומר 'בואנה, בא לי גם'. לריב מכות חוקי ולקבל על זה כסף – זה נשמע לי כמו משהו מאד ישראלי, וחבל שזה לא היה עד עכשיו. עד עכשיו ישראלים עשו את זה בחינם וחבל – הם פראיירים. בוא נמסד את זה".

כבר יש לנו כיסאות כתר.
"כן, הכיסא של הזירה לא נכון, זה לא ישראלי. אתה מה זה צודק, זה היה צריך להיות כיסא כתר, וזה היה צריך להיות בימית 2000. אבל זה בסדר – יש להם לאן לגדול".

נשים, נשים… בבקשה אל תרביצו לי

הקרב שהפתיע אותי יותר מכולם התקיים בין שירה סיני לנועה מנור. ההתנגשות בין השתיים הביאה המון רגעים מרשימים – בין אם מדובר בלוליינות מטורפת מצד סיני או הדברים הפשוט פסיכיים שהיא מסוגלת לעשות עם הגוף שלה, ובין אם אלו רגעים נפלאים בהם נועה "המנוע" מנור מתקשרת עם הקהל, ומחזיקה את המופע בכריזמה מטורפת, ולמען האמת, גם קצת מפחידה.

"נועה כיסחה את שירה סיני", קובע יונתן בסוף הערב, למרות שהוא אולי קצת משוחד. "נועה לא נורמאלית, היא פנומנלית, מטורפת. ואני חייב להגיד על שירה סיני שהיא משהו לא נורמאלי, מדהימה". ברק היה מושקע במיוחד במאמץ להרים קרב נשים ראוי. "הוא הפמיניסט הכי גדול שאני מכירה, יותר ממני", חלקה איתי מנור, למרות שהיא אולי קצת משוחדת. "הוא אמר 'אנחנו לא מוותרים על קרב נשים, ונהפוך את החיסרון שיש רק קרב אחד, ונהפוך אותו ליתרון. זה יהיה הקרב שהכי ידברו עליו'. הוא האמין בזה מהרגע הראשון, אמר שזה בעקרונות שלו".

שירה סיני, יריבתה של הקומיקאית, היא שחקנית שבמשך זמן רב היתה חלק מקרקס פלורנטין, וגם למדה ג'וג'יטסו. היא ליהוק נהדר לליגה, שילוב מצוין בין הצד הקרקסי לאתלטי. "זה קרקס, במובן הטוב, לא הליצני", היא מסבירה את החיבור שלה לספורט. "קבוצת אנשים פסיכופטים שעושים דברים לא נורמלים עם הגוף".

ועדיין, כשנזכרים בהיסטוריה העגומה של נשים בהיאבקות מקצועית, בהחפצה שהפכה לסטנדרט בתקופת וינס מקמהן, קשה שלא לתהות מה הפרספקטיבה של סיני על שאלת המגדר בספורט. וכן, לא ממש אכפת לה. "אני אישה, ואני סקסית ואני אלבש מה שמחמיא לי ואני אטרוף את הזירה ואגנוב את ההצגה וזה מה שיקרה. הם יכולים לחשוב מה שבא להם אבל אני מרשימה, ועל הזירה אני מקבלת את המקום להיות הכי מרשימה שאני יכולה".

במי היית רוצה להילחם בעונה הבאה?
העונש (המתאבק הכי גדול ומפחיד בקאסט, ל.ר). אני אגיד יותר מזה – אני רוצה שבעונה הבא של פאקינג רסלינג ישראל אני אכנס על הכתפיים של העונש. זה מה שאני רוצה שיקרה. והעונש? תתכונן, למה אני באה ואני באה בריצה".

המגלומניה משתלמת

יונתן ברק הוא מגלומן, ואני אומר את זה בכל האהבה אליו. כי יש משהו מגלומני בלהשקיע כל כך הרבה כסף, בלהחיות תחום מת, רק בשביל להגשים את חלום הילדות שלך. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהגודל של הדבר הזה ובטח לא מהאנשים מסביב. כולם רוצים להיכנס לזירה, ומי שדורך בה לובש דמות, ולפעמים אפילו מתקשה להתנער ממנה במהלך הריאיון. טל בר און, למשל, התייחס מאוד ברצינות ל"סכסוך" עם חברו קן קרביס. המתאבק גיא שקד, שמסומן כאחד הנבלים, טוען ש"בכל דמות יש קצת אמת". אפילו אחד הפרשנים, המתאבק הפורש שרון פלטי, הצטרף לזירה.

זה די הזוי – קומיקאי שמגיע לחלוטין מחוץ לתחום, ומצליח לרתום כל כך הרבה אנשים למסע המשוגע שנקרא "רסלינג ישראל". ואולי דווקא השריטה הזאת, המלגומניה היונתן ברקית, היא מה שמצליח למכור את הרעיון. "מה שקרה פה הערב מוכיח שעם ישראל רוצה לראות רסלינג", אומר ברק, "עם ישראל חם על מה שקורה פה. אתה ראית את ההיסטריה שהייתה פה? ראית איך צרחו פה? אני אומר לך, זאת רק ההתחלה. עוד שנה מעכשיו אף אחד מהחבר'ה האלה לא יכול להסתובב ברחוב בלי שיתנפלו עליו המוני מעריצים. אני אהפוך אחד-אחד מהכוכבים האלה לכוכבים ענקיים, והם בתמורה יביאו מיליוני אנשים לקופות לראות את רסלינג בישראל".

הוא אולי נשמע מגלומן, אבל כשיונתן ברק אומר זאת אני מאמין לו. לא רק כי הוא הוכיח בעבר שהוא יכול לעשות כסף מאין, אלא כי ראיתי אותו נותן את הגוף שלו על הבמה, מקבל מכות ונשאר עם חיוך על הפנים. וזה מדבק, כי גם לי היה חיוך על הפנים כשיצאתי מחוויה שלא חשבתי שאוכל לקבל בישראל. וברור שיש לו עוד לאן לשאוף, ובעיקר, במי להיאבק. "היום הגשמתי חלום שלי כשנכנסתי לזירה עם חן מזרחי. לא יודע, אולי מישהו אחר מהגג של יצחקי ירצה ללכת איתי מכות. אולי סטנדאפיסט אחר. אולי נאור ציון, אולי גיא הוכמן, אולי קטורזה. אני לא יודע, אני זורם עם כל מי שירצה".

• ❤ תרבות
• רסלינג
• ספורט
• יונתן ברק

>> עדי רובינשטיין הוא אוצרמוזיאון הספורט היהודי העולמישבכפר המכביה, רמת גן. המוזיאון מציג את סיפורו של הספורט כחלק מהמורשת התרבותית של העם היהודי, בתערוכת קבע המשתרעת על פני 1,500 מ"ר וכוללת למעלה מ-1,000 פריטים נדירים המשלבים מוצגים היסטוריים ואמצעי תצוגה אינטראקטיביים בסיפורן של יותר מ-120 שנות ספורט יהודי, ומוצגת בו גם התערוכה "בלתי שביר" שאצר רובינשטיין, על הספורט הישראלי בצל טבח השבעה באוקטובר. בקיץ 2025 יעמוד המוזיאון במרכז המכביה ה-22 ויארח אירועים ותערוכות מיוחדות על הקשר העמוק בין המכביה לספורט היהודי.כדאי לעקוב.

>> בר שאפשר לסמוך עליו וחוף שתמיד מרגיע // העיר של יולי אילדיס
>> בר שמזכיר את פירנצה וקפה לפרלמנט ירושלמי // העיר של לירון מיוחס

נולדתי בעיר הזאת לפני 45 שנה בבית החולים אסותא ששכן אז ברחוב ז'בוטינסקי, ומאז אני חי ונושם אותה כעיתונאי, כאבא ובשנים האחרונות כאוצר תערוכות. העיר הזאת הראתה את העוצמות שלה ואת החוסן שלה בשנה וחצי האחרונות כאשר הצליחה לשמור על הקצב המדהים שלה, על האופי שלה ,גם בשעות הכי קשות שידעה המדינה. היא מצליחה להפתיע בכל פעם מחדש. בתל אביב המוזות לא שותקות, גם כשהתותחים רועמים. כשיצרתי את תערוכת "בלתי שביר", יכולתי לראות את החשיבות האדירה שיש לספורט ולתרבות בעיר הזאת גם בשעת מלחמה.

1. אצטדיון בלומפילד

סביר להניח שרגע לפני מותי, אם אצטרך לבחור רגע אחד לחזור אליו, רגע של אושר לא מסויג, לא מלווה בדאגה וכזה שנחקק בליבו של אדם לנצח, יהיה זה רגע שחוויתי במשחקים של הפועל תל אביב בבלומפילד ביפו. מאז שאני ילד הדרך לשם תמיד מסעירה, וכשאני חוצה את רחובות העיר מצפונה לדרומה אפשר להרגיש את ההתרגשות נבנית עד לרגע שמטפסים במעלה היציע.

2. מרכז הספורט הימי בדולפינריום

הבת שלי החלה לאחרונה ללמוד גלישה, אז אני מתנדב תמיד לקחת אותה לשיעורים, כי אז מתאפשר לי לעלות למקום החדש שנפתח שם, צ'אקולי, ולשתות שם קפה. נכון לעכשיו מבחינתי, הספוט הכי נכון והכי יפה של הקיץ שמתקרב אלינו. אתה לא יכול לבחור מקומות בתל אביב בלי לבחור מקום שקשור בים.
הרברט סמואל 3

3. שוק התקווה

פעם בשבוע אני חייב לבקר בשוק. לפעמים אין לי בכלל מה לקנות אבל זה לא משנה, אני אמצא תירוץ להגיע אליו כי מקסימום אשב לאכול שם איזה שיפוד ולדבר על כדורגל ופוליטיקה. סבא שלי היה אחד הקצבים הראשונים בתל אביב, והקצבים בשוק מספרים לי עליו סיפורים שלא הכרתי.

4. גינת פולק

אני משוגע על רעש של ילדים. אני גר בסמיכות לגן שעשועים ולבית ספר יסודי. בבוקר בית הספר הוא הפסקול שלי בזמן שאני עובד, וכשהילדים מתחילים להתכונן לטקסים של סוף שנה, אני תמיד חווה משהו אישי שאני מתאר לעצמי שקשור למעגל החיים וכו'. אחר הצהריים נערכים שם מפגשי כתה, ואני חושב על מפגשי הכתה שלי שהיו שם, עם כל ההתרגשויות שקשורות בבנות המין השני ומשחקי הכדורגל הבלתי נגמרים.
חנקין 8

5. הסינרמה

אני לא יכול שלא להזכיר את האולם הזה שעיצב אותי מוזיקלית ותרבותית בכל כך הרבה צורות. כשהוא נהרס הבטיחו שיבוא אולם אחר במקומו, אבל לצערי זה לא קרה וכנראה לא יקרה. אני זוכר בראש כל כך הרבה הופעות שראיתי שם, כולל זאת המופלאה של מאסיב אטאק בה רקדתי במשך הופעה שלמה לצד מי שיותר מעשור אחר כך, תהפוך לאם ילדיי. מי יכל לדעת את זה אז?

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב אבן גבירול הוא הרחוב בו גדלתי. לראות מה נהיה ממנו היום שובר את הלב: קורקינטים ואופניים חשמליים שדורסים כל מה שזז מול היעדר פיקוח, עסקים קורסים בשל הרכבת הקלה, בתים שהחזית שלהם נראית כמו אחרי טיפול של צה"ל. ועדיין, הרגשות שלי אליו כל כך חזקים, שאני רק מחכה שיום אחד מישהו יעניק לו את היחס שבאמת מגיע לו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה"ארץ אם" של רות פתירבמוזיאון תל אביב. אוצרת התערוכה תמר מרגלית היא מישהי שלא משנה מה תעשה, אני תמיד אגיע לראות. התורים הארוכים בכניסה למוזיאון מוכיחים שגם הפעם מדובר בסיפור הצלחה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"וולקאם טו דמשק", הסרט של איתי אנגל על הביקור שלו בסוריה. אני גאה לקרוא לאיתי חבר שלי, אבל ההשפעה שלו על חיי המקצועיים נמשכת כבר 25 שנה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממלי. לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אירגון סאסא סטון מעניקעזרה בלימודים לילדים שמאושפזים בבתי החוליםבישראל. מדובר בכל בתי החולים בישראל, ואפילו ילדים סורים שהגיעו לבתי החולים זכו כאן ללימודים בערבית דרך בתי הספר של האירגון. לשמחתי יש לי חלק מזערי בכל הקשור לפרוייקט של האירגון בהגעת סופרים ומאיירים לילדים המאושפזים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל בעלי העסקים, בתי הספר והאזרחים ברחוב שבשנתיים האחרונות פתחו את ביתם וכיסם כדי לעזור לאחים שלנו בצפון ובדרום. אלו היו רגעים של חסד, של חמלה ושל אהבת אדם. עמדתי משתאה מול תושבי העיר הזאת ששוב הוכיחו למה זו העיר הכי טובה בעולם.

מה יהיה?
עוד רגע החטופים יחזרו הביתה ויהיה פה מדהים. בכל פעם שאני שומע על עסק חדש שנפתח (טרנד הראמן, לדוגמא), או כשאני הולך להופעה בהיכל התרבות "רוקפור" הייתה האחרונה ממש לאחרונה), אני נזכר שאף אחד לא יכול עלינו ולא משנה כמה ימשיכו לנסות.

• העיר שלי
• ספורט
• שבעה באוקטובר
• הסינרמה
• שוק התקווה
• חוף הדולפינריום
• בלומפילד
• אבן גבירול

אם אתם רוכבים, בעיקר כאלה חובבי אקסטרים, אתם כנראה כבר מעודכנים, אבל אנחנו כאן כדי לתת שירות לכל מי שלא ולספר על מסלול הפאמפטרק הראשון בתל אביב: פארק אתגרי חדש שנפתח בקיץ האחרון. נשלחנו לגלות מקומות אהובים ומרגשים על ידי האנשים שמביאים לישראל את היין הפורטוגלי פורטה 6, את חלקם אתם אולי כבר מכירים, אבל מה שגילינו זה שתמיד מעניין לגלות אותם מחדש ולפעמים בקבוק יין זה כל מה שצריך.

פאמפטרק (Pump Track) הוא מתקן ספורט המשמש לאימון בטכניקות של ספורט רכיבה אתגרי, בעיקר לרכיבת שטח. מדובר במסלול סגור המדמה תנאי רכיבת שטח עם תלוליות, שיקועים, ראמפות ופניות חדות, ומאפשר אימונים ותחרויות מקצועיות המוכרות על ידי איגוד האופניים העולמי. מקור השם המשונה הוא בטכניקה המשמשת לאימון על המסלול: רכיבה על אופניים בעמידה, ללא שימוש בדוושות, אלא על ידי תנועות גוף שמעניקות לאופניים מומנטום של תנועה, תנועות המוכרות גם כ"פימפום".

לאתר Porta 6// וגם באינסטגרם// ואף בפייסבוק

הפארק האתגרי הוקם על ידי החברה העירונית "אתרים" ובשיתוף חברת עז הרים הישראלית, בצמוד למרכז הקהילתי לספורט ימי החדש בחוף הדולפינריום. הפארק משתרע על שטח של 3.5 דונם והוא כולל בתוכו מדשאות, הצללות ותאורה לשימוש בלילה והוא הפאמפטרק הגדול ביותר הפתוח לשימוש הציבור.

הפארק בנוי משני אלמנטים: הראשון הוא מסלול אתגרי לרוכבים, והשני משטח החלקה לסקטבורדים מסוג סרף-סקייט. מסלול הפאמפטרק, מסוג Velosolutions (החברה השוויצרית המובילה בעולם בתחום הפאמפטרקים), נבנה בשיטה ייחודית ותוכנן לעמוד בתקן אליפות עולם של ה-UCI (איגוד האופניים העולמי), כשהוא מותאם גם לארח תחרויות בינלאומיות, וגם לשימוש לכלל הרמות והגילים.

משטח ההחלקה בנוי מבטון מוחלק שנבנה בקפידה על ידי צוות מומחים מחו"ל, והוא מותאם כאמור לגלישה והחלקה על סקייטבורד מסוג סרף סקייט. השימוש בסקייטבורד מסוג זה מדמה תנועה של גולש גלים על גל, סצנה חדשה יחסית שצמחה מתוך ענף הגלישה בקליפורניה והפכה לסצנה עולמית גדולה.

אחרי שתתנו באקסטרים, תשתוללו ותוציאו את כל העצבים (או השמחה, תלוי ביום) שלכם על המסלול, נצלו את העובדה שאתם נמצאים ממש על הים, שתו מים (חשוב!) וציידו את עצמכם בבקבוק פורטה 6. אם יוצא לכם להגיע בזמן השקיעה זה בכלל מומלץ. לחיים.

>> פאמפטרק תל אביב, להשיג בפארק צ'רלס קלור, רחוב אילת 30 תל אביב

לאתר Porta 6;מידע על היין באתר שקד

• צאו לגלות משהו חדש
• Porta 6
• ❤ תל אביב
• פארק צ'ארלס קלור
• חוף הים בתל אביב
• חוף הדולפינריום
• אופניים
• ספורט
• אקסטרים
• רכיבה