ב-2026 תמריא החללית ארטמיס 3. זאת מיועדת להיות הטיסה הראשונה לירח מאז שאפולו 17 ביקרה שם ב-1972. על תכנית ארטמיס עובדים בנאס"א מאז 2017, ונראה שהיא עוררה את גל הסרטים מן העת האחרונה שמציגים זוויות שונות על המסעות לירח, ומכשירים את דעת הקהל לקראת הטיסות הבאות. ל"האדם הראשון" של דמיאן שאזל, "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" של ריצ'רד לינקלייטר, והסרט התיעודי המהולל "אפולו 11", מצטרף עכשיו "קח אותי לירח". הסרט בבימויו של גרג ברלנטי ("באהבה, סיימון") הופק עבור שירות הסטרימינג של אפל, אבל בעקבות התגובות הטובות בהקרנות המבחן הוחלט להפיצו קודם לכן בבתי הקולנוע.

>> איך לא ראיתם: כל ביקורות הקולנוע של יעל שוב במקום אחד
>> עטוף בסרט: 21 הסרטים הכי טובים שאפשר לראות בדיסני+ עכשיו

ואכן זהו סרט מבדר, שנישא על גבי הופעה נהדרת של סקרלט ג'והנסון, ומחומש בכימיה מבעבעת בינה לבין צ'נינג טייטום, אבל יכול להיות שאילו נועד מראש למסכי הקולנוע, "קח אותי לירח" המתפרש על פני 132 דקות היה זוכה לעריכה מהודקת יותר, שהיתה מורידה ממנו דקות מיותרות. תסריט הביכורים של רוז גילרוי הוא תערובת ז'אנרית שמשלבת קומדיית סקרובול (קומדיה רומנטית מטורללת) עם פרטים היסטוריים מדויקים, ומתובלת בתיאוריית קונספירציה, עם חתול שחור בתפקיד האקדח של צ'כוב. רוב הסרט מהנה, לפעמים מאוד, אבל לאורך הדרך יש רגעים שבהם הוא הולך לאיבוד בין הז'אנרים, לפני שהוא מתארגן מחדש.

"קח אותי לירח" מתרחש בשנות השישים, ומבחינת הרומנטיקה המודל הוא קומדיות הסקרובול של דוריס דיי ורוק הדסון מאותן שנים. כמו הדמות שמגלמת דיי ב"אהובי חזור אלי", קלי ג'ונס (ג'והנסון) היא פרסומאית בשדרת מדיסון, שמנצלת את הסקס אפיל ואת החשיבה המהירה שלה כדי למכור קרח לאסקימוסים – כלומר מכוניות ספורט לגברים. יום אחד פולש לחייה גבר מסתורי עם כובע שחור (וודי הרלסון) המציג את עצמו כסוכן מו ברקוס שפועל בשירות הנשיא ריצ'רד ניקסון.

ברקוס יודע שלג'ונס יש סוד גדול וזהויות אלטרנטיביות – כן, כמו דון דרייפר – והוא מציע לה הצעה שהיא אינה יכולה לסרב לה. העניין הוא שב-1962 הנשיא קנדי הבטיח לאומה שחללית אמריקאית תנחת על הירח לפני 1970, אבל בשנים שחלפו הפוקוס עבר למלחמת וייטנאם והציבור איבד עניין בתכנית המאוד יקרה. ויש גם סנטורים שמתנגדים לבזבוז. יחד עם העוזרת שלה (אנה גרסיה בתפקיד לא מפותח) ג'ונס יורדת לפלורידה ליחצן את הירח.

קול דיוויס (טייטום) הוא מנהל השיגור חמור הסבר, שג'ונס מסתבכת לו בין הרגליים. הוא אמנם נדלק עליה ממבט ראשון, אבל אין לו זמן לאהבים, מה גם שהרעיונות השיווקיים שלה – כמו לשלב את האסטרונאוטים ארמסטרונג, אולדרין וסקוט בפרסומות לשעונים ומשקאות קלים – נראים לו מופרכים. איכשהו ג'ונס משתלטת על הבסיס, ועושה בו כשלה. חלקו הראשון, הפקחי והקצבי של הסרט מוקדש לקרב בין המינים, משולב במרוץ לחלל, והוא מבוסס בחלקו על אמת – סוכנות החלל האמריקאית אכן שיתפה פעולה עם חברות פרטיות ושיווקה לאמריקאים מיני מוצרים כגון אלה המוצגים בסרט.

אבל דיוויס הוא לא רק בחור רציני, הוא גם סוחב רגשות אשמה בשל התאונה האמיתית שבה ניספו שלושת האסטרונאוטים של אפולו 1 ב-1967, וזה קצת מכביד על הקומדיה. ואז, עמוק אל תוך העלילה, אחרי שדיוויס וגו'נס הופכים לבני ברית ואפילו מתנשקים, הסרט משנה כיוון. מו ברקוס חוזר ודורש מהפרסומאית – זה לא ספוילר כי זה כלול בטריילר – לספק לו צילומים פיקטיביים של נחיתה על הירח שיבוימו בחשאי בהאנגר סמוך, וישודרו בשידור ישיר במקום הנחיתה האמיתית. ההצדקה היא שחייבים לנצח את הרוסים במרוץ לחלל, ואסור להשאיר מקום לטעויות.

שמו של הפרויקט הסודי הוא "ארטמיס" – קריצה לתכנית החלל האמיתית של המאה הנוכחית. החלק הזה של הסרט משתעשע עם שלל תיאוריות הקונספירציה לגבי זיוף הנחיתה, וכולל הרבה אזכורים של קובריק. לאמונות העקשניות האלה תרם הסרט "קפריקורן 1" מ-1978, שתיאר הפקה של צילומי נחיתה פיקטיבית על מאדים, ונראה ש"קח אותי לירח" שואל ממנו נקודות. אף שבסופו של דבר כוונתו של הסרט היא להלל את הדבר האמיתי, בשלב הזה הוא הולך ונעשה יותר ויותר מופרך. חלק מהמופרכות היא לצורך הקומדיה, והיא משעשעת בהחלט, אבל יש חוסר אמינות גם בעלילה המקבילה, זו המתארת את הנחיתה האמיתית. סיקוונס מיותר לגמרי על משהו שצריך להספיק לעשות בדקה ה-90 פוברק לצורך יצירת מתח – כאילו שאין די מתח בטיסה לירח.

עם זאת, כל פעם שג'והנסון על המסך היא מפעילה את כל הקסם שלה, ואפילו מתבלת במבטאים שונים. זאת הופעה פקחית, תוססת וסקסית, והיא ראויה לאוסקר, אף שקשה להאמין שהסרט הזה יביא אותה לשם. טייטום מגלם היטב את דמות ה"סטרייט מן" הקפדן שג'והנסון מקפיצה עליו חידודים כמו היה קיר. השניים כמעט מצליחים לפצות על כך שפרט להם, אין בסרט דמויות של ממש. ג'ים ראש ("קומיוניטי") מצחיק למשך כמה דקות כבמאי קפריזי, והארלסון מותיר רושם בזמן הקצר שלו על המסך, אבל ריי רומנו, שכבר מזמן הוכיח את עצמו כשחקן אדיר, מבוזבז לגמרי בתפקיד לא ברור כאחד מאנשי נאס"א. כל שאר המוני השחקנים הם לא יותר מסטטיסטים, בהם דונלד אליס ווטקינס בתפקיד המדען השחור – היו כאלה.

הצילום של דריוש וולסקי, שמרבה לעבוד עם רידלי סקוט, מלא אור, והשמלות התקופתיות של ג'והנסון מוסיפות צבע לעולם הגברי המעונב. גם טייטום הולבש בחולצות טריקו צבעוניות וצמודות, שמחמיאות לשרירי החזה שלו ורומזות להתאמה ביניהם למרות הכל. בסופו של דבר זה סרט חמוד ושנון למדי על שיווק המסע לירח, שככל הנראה הוא עצמו חלק מקמפיין שיווק של המסעות הבאים.

3.5 כוכבים
Fly Me to the Moon בימוי: גרג גרלנטי. עם סקרלט ג'והנסון, צ'נינג טייטום, וודי הרלסון. ארה"ב 2024, 132 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• סקרלט ג'והנסון
• קומדיה רומנטית

בשבוע שעבר המם את העולם סאם אלטמן מענקית האינליגנציה המלאכותית OpenAI כשהציג את הגרסה הקולית החדשה של ChatGPT, סוג של עוזרת קולית אישית שתוכל לשוחח איתכם ברצף גם כשהסמארטפון בכיס שלכם, ממש כמו בסרט "Her" ("היא") של ספייק ג'ונז מ-2013, וגם הקול שלה דומה באופן מוחלט לקול שסיפקה סקרלט ג'והנסון באותו סרט. כולם שמו לב לכך מיד כשאלטמן הדגים את יכולותיה בסרטון שלו. גם סקרלט ג'והנסון שמה לב. והתפוצצה.

>> פורנו, סלבז ו-AI: הסיוט של טיילור סוויפט וכל הוליווד התגשם

בהודעה חריפה ששיגרה ג'והנסון לתקשורת, כתבה כוכבת הקולנוע כי היא "זועמת, מזועזעת ובחוסר אמון מוחלט" לגבי מידת הדימיון בין הקול שלה ובין הקול של Sky, העוזרת האישית שהציג אלטמן. חמור מכך, ג'והנסון טוענת כי אלטמן יצר איתה קשר עוד בספטמבר בבקשה להשתמש בקולה בגרסה הווקאלית החדשה של ChatGPT, נענה על ידי סוכניה בשלילה ואז ניסה לשכנע אותם שוב יומיים לפני השקת הדמו שבמהלכה הציג את יצירתו החדשה, לפני שאנשיה אפילו הספיקו לחזור אליו. בנוסף, ערב ההשקההוא צייץ בטוויטר/X מילה אחת: "Her".

עורכי דינה של ג'והנסון כבר פנו אל אלטמן ו-OpenAI בדרישה שיבהירו בדיוק כיצד יצרו את הקול שנשמע דומה להדהים לזה של ג'והנסון, בעיקר מאז השדרוג האחרון שהוסיף אינטונציה רגשית לקולה של העוזרת האישית. "בתקופה שבה כולנו מתמודדים עם דיפ-פייקים ועם הצורך להגן על הזכויות שלנו על המראה שלנו, העבודה שלנו והזהות שלנו, אלה שאלות שדורשות שקיפות מוחלטת. אני מצפה לפתרון שיציע שקיפות וחקיקה מותאמת שתבטיח את זכויות הפרט שלנו".

המכתב של ג'והנסון במלואו:

סקרלט ג'והנסון זועמת

ב-OpenAI מיהרו לגנוז את הקול הגנוב ובמקביל להכחיש כי השתמשו באינטליגנציה מלאכותית כדי להעתיק את קולה של השחקנית מהסרט האייקוני, וטוענים כי השתמשו בשחקנית קול שאת זהותה הם אינם מוכנים לחשוף. יתכן שזה נכון, אבל אין ספק כי מטרתם הברורה הייתה לייצר דימיון בלתי ניתן לערעור בין Sky ובין "סמנת'ה", העוזרת הקולית מ"Her". כשזה מצטרף לשוד הגדול של טקסטים, תמונות ויצירות אמנות בכל רחבי הרשת עליהם התאמנה האינטליגנציה הג'נרטיבית של ChatGPT, קשה מאוד לקבל את הטענה שזו מקריות שנוצרה בתום לב.

ג'והנסון עצמה כבר תבעה בנובמבר שעבר את יוצרי אפליקציית ה-AI "ליסה" על שהעתיקו את קולה, והאפליקציה הוסרה מחנויות האפליקציות ונגנזה. על פי הפופולריות המחודשת של הסרט רואה העתיד מ-2013, נראה שלעורכי הדין שלה מחכה הרבה עבודה בשנים הקרובות.

• המסך
• טכנולוגיה
• אינטליגנציה מלאכותית
• אינטרנט
• סקרלט ג'והנסון
• ChatGPT

נטשה רומנוף היתה דמות די מוזנחת בסרטי "הנוקמים". מגניבה, מסקרנת, אבל לא מפותחת ולא מפוענחת. מאז שנצפתה ב"איירון מן 2" ב-2010 החלו דיבורים על כך שצריך לתת לה סרט משלה, אבל קפטן מארוול הגיחה מאחור והקדימה אותה למסך כגיבורה הראשונה שמובילה סרט של מארוול,והיא עשתה את זה נהדר. ב-2020, כשהאלמנה השחורה כבר היתה מוכנה להסתער על העולם, באה הקורונה והחזירה אותה למדף. עכשיו היא סוף סוף יוצאת לדרך, והיא לא כל מה שיכולנו לצפות לו.

היקום של מארוול מובחן מהיקום המקביל של DC קומיקס לא רק בגיבורים אלא גם בצבעוניות ובטון ההומוריסטי. אבל אם נניח בצד את הגרסה של זק סניידר ל"ליגת הצדק" נדמה שהשנה שני האולפנים החליפו מקומות – "וונדר וומן 1984",שעדיין מוצג על המסכים בארץ, הוא שאפתני ואדיר היקף, אבל גם ניחן ברוח טובה ובהומור, ואילו "האלמנה השחורה" הוא הבומבסטי וחמור הסבר שבין השניים. ונטשה רומנוף מזילה בו לא מעט דמעות, רק שהן לא חודרות ללב.

אחרי האירועים שתוארו ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", נטשה הופכת למבוקשת ונאלצת להסתתר. ההפוגה הזאת ממחויבותה לנוקמים מאפשרת לה להתפנות לבחינה של יחסיה עם המשפחה היחידה שהכירה – כלומר הסוכנים הרוסיים שהתחזו להוריה והעמידו פנים שהם משפחה אמריקאית טיפוסית. "האלמנה השחורה" מתחיל ב-1991 (השנה שבה התמוטטה הפרסטרויקה – אבל זה לא מוזכר בסרט שמתרחש במין בועת זמן) כש"המשפחה" נחשפת ובורחת לקובה בסיקוונס אקשן סוחף.

כותרות הפתיחה שאחריו מלוות בביצוע מלנכולי של מליה ג'יי ל"מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה, ומספקות תקציר של החיים האלימים והמרים של נטשה ו"אחותה הצעירה" ילנה, שתוכנתו להיות "אלמנות" – שם קוד למתנקשות בשירות דרייקוב (ריי ווינסטון). אחריהן אנחנו קופצים ל-2016 כשילנה (פלורנס פיו מ"נשים קטנות") משתחררת באמצעים כימיים מהשליטה של דרייקוב במוחה (היא מסניפה מין אבקה אדומה ומיד הופכת לאדם חופשי), ושולחת מסר לאחותה שהשתחררה לפניה והשאירה אותה מאחור.

הדרמה של הסרט מתמקדת בשאלה מה מגדיר משפחה, והאם המשפחה המזויפת יכולה להפוך למשפחה אמיתית. אותה שאלה עולה שוב ושוב בסרטי החבורות של מארוול ו-DC קומיקס, וגם בסדרת "מהיר ועצבני" ונדמה שכבר לא נותר מה להוסיף. בכל זאת, הרגעים הכי מבדרים בסרט אכן עוסקים ברגעי ההתוודעות מחדש של חברי "המשפחה". ילנה מגחכת על הפוזה של נטשה, אלכסיי (דיוויד הארבור מ"דברים מוזרים"), שמתעקש שהוא המקבילה הרוסית לקפטן אמריקה, עושה בושות כמו כל אבא כשהוא מתעקש ללבוש את החליפה הישנה שכבר לא ממש מתאימה, ואמא מלינה (רייצ'ל וייס) אומרת לנטשה לשבת ישר.

אבל רוב הזמן זה סרט אקשן מתובל בעוד אקשן. ומשום שנטשה ושאר האלמנות שאומנו על ידי דרייקוב אינן ניחנות בכוחות-על אמיתיים, וגם לא מצוידות באביזרים מיוחדים (כמו איירון מן ובאטמן), הבומבסטיות של האקשן האווירי – במה שאמור להיות שיאו של הסרט – כל כך מופרכת שהיא מרוקנת את האקשן ממתח. וזה פוגם באימפקט של הסרט – כי האקשן אמנם מבוים היטב אך הוא אינו דרמתי ואינו קומי, הוא רק אקשן.

כשהמפיקים החליטו שהם רוצים במאית לסרט, הם נפגשו עם יותר מ-65 במאיות, בהן לוקרציה מרטל הארגנטינאית שסיפרה בראיון שאמרו לה "אל תדאגי לסצנות האקשן, אנחנו נטפל בזה". כלומר, את הקטע הזה תשאירי לגברים. אני לא יודעת עד כמה, אם בכלל, קייט שורטלנד האוסטרלית, שהגיעה לכאן מדרמות קשוחות ודלות תקציב, היתה מעורבת בבימוי האקשן, אבל נראה שהיא נתנה לו להשתלט על הסרט. בתסריט יש רמזים לדרמה – כמו רגש האשמה שרודף את נטשה ביחס לבתו של דרייקוב – אבל הם לא מפותחים באופן שמותיר חותם כלשהו.

וזה חבל. כי עם צוות שחקנים משובח כמו שיש כאן אפשר היה לעשות הרבה יותר. כמה מהרגעים הכי מבדרים שייכים להארבור ויש כבר כאלה שקוראים לתת לו ספין אוף. וייס, לעומת זאת, מבוזבזת לחלוטין בתפקיד המדענית, ודמותה הלא מפותחת מתקשה לשאת את הפיתולים העלילתיים שהולבשו עליה. ואילו פיו – נראה שהיא כאן כדי לרשת את מקומה של סקרלט ג'והנסון בתפקיד האלמנה השחורה. כפי שרומזת הסצנה שאחרי כותרות הסיום, בקרוב נראה אותה כילנה במיני סדרה "הוקאיי".
3 כוכבים
Black Widow. בימוי: קייט שורטלנד. עם סקרלט ג'והנסון, פלורנס פיו, רייצ'ל וייס, דיוויד הארבור, ריי ווינסטון. ארה"ב 2021, 133 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• מארוול
• סקרלט ג'והנסון

בגיל 35, אחרי 25 שנה על המסך, סקרלט ג'והנסון קיבלהמועמדות ראשונה לאוסקרעל הופעתה ב"סיפור נישואים", ועוד אחת על "ג'וג'ו ראביט". כך היא צורפה לרשימה המצומצמת של תריסר שחקנים שזכו באותה שנה במועמדויות בקטגוריות השחקן הראשי ושחקן המשנה (מועמדות כפולה באותה קטגוריה אסורה על פי הכללים). בהוליווד הדרך הכי בטוחה לזכות במועמדות לאוסקר היא לגלם דמות היסטורית, או לחרוג מהתדמית, וזה מה שעשתה ג'והנסון ב"סיפור נישואים". היא אמנם מגלמת שחקנית הוליוודית, אבל הולכת נגד התדמית הסקסית והזוהרת שלה ומעצבת דמות נוגעת ללב של אישה שחשה שהיא נעלמה תחת צילו של בעלה והיא מנסה להגדיר את עצמה מחדש, עם כל הכאב הכרוך בכך. הופעתה בקומדיה על גרמניה הנאצית, לעומת זאת, היא החולייה החלשה בסרט. המועמדות המיותרת שניתנה לה על "ג'וג'ו ראביט" מסמנת שבהוליווד סוף סוף הסכינו לכך שהילדה היפה מניו יורק שגדלה להיות כוכבת של שוברי קופות שמכניסים מיליארדים (כן, גם אלה שבהם אינה מוקפת בעוד גיבורי על), היא שחקנית רצינית שלוקחת סיכונים.

במהלך השנים ג'והנסון השתתפה בכמה סרטים שזיכו אנשים אחרים באוסקר – סופיה קופולה על "אבודים בטוקיו", פנלופה קרוז על "ויקי, כריסטינה, ברצלונה", ספייק ג'ונז על "היא" – אבל היא נותרה מחוץ למעגל, והלכה לקבץ פרסים במקומות אחרים. בגיל 25 היא ניסתה את כוחה בברודוויי, בהפקה של "מראה מעל הגשר" של ארתור מילר. כמו כולם, גם קהיליית התיאטרון אוהבת כוכבים, אבל מי שקופצים מהוליווד כדי להוסיף לעצמם מעט יוקרה עלולים להתקל בכתף קרה. זה לא היה המקרה שלה. ג'והנסון זכתה בשלל ביקורות טובות ובפרס טוני לשחקנית המשנה הטובה ביותר. שלוש שנים אחרי כן היא חזרה לברודוויי, לתפקיד הראשי בעוד מחזה קלאסי – "חתולה על גג פח לוהט" של טנסי וויליאמס. הפעם הביקורות היו מעורבות.

אלה לא היו ההופעות הראשונות שלה על הבמה. בילדותה היא חלמה להיות ג'ודי גרלנד ולככב במיוזיקלס ("ראיתי את 'עלובי החיים' זיליון פעמים", היא סיפרה ב-2010), ובגיל 9 הופיעה לצד קליסטה פלוקהארט ואיתן הוק בהצגה "Sophistry" שהועלתה אוף-ברודוויי (היה לה שם משפט אחד). משם היא המשיכה להוליווד. בגיל 11 היא נבחנה ל"ג'ומנג'י", אך הפסידה את התפקיד לקירסטן דנסט המבוגרת ממנה בשנתיים. היא כשלה בעוד כמה אודישנים, ובהחלט יכול להיות שהעובדה שלא הפכה לילדה כוכבת כמו זו המוצגת ב"היו זמנים בהוליווד", תרמה לחוסנה הנפשי.

שנה אחרי כן היא כבר זכתה לגלם תפקיד ראשי בסרט העצמאי "מני ולו". הופעתה הבוגרת בסרט על שתי אחיות שבורחות מבתי אומנה וחוטפות אישה שתטפל בהן, זיכתה אותה במועמדות לפרס הספיריט (האוסקר של הקולנוע העצמאי), ושכנעה את סופיה קופולה ללהק אותה, חמש שנים אחרי כן, ל"אבודים בטוקיו".

"היא הייתה בת 12 ואני ממש אהבתי אותה", אמרה קופולה ב-2018. "כבר אז היה לה את הקול הצרוד הזה והוא נראתה בוגרת מאוד לגילה. הייתה בה איכות יוצאת דופן והתחברתי לזה. היא יכולה להעביר הרבה בלי להגיד דבר. הייתה לי תחושה לגביה. לא הופתעתי כשהיא המשיכה לעשות הרבה דברים שונים, אבל אני מופתעת כשאני מתבוננת אחורה וקולטת כמה צעירה היא הייתה. היא הייתה רק בת 17".

העשור של סקרלט ג'והנסון

אותו קול צרוד וסקסי הוא שעורר את הקריאות הראשונות להעניק לה מועמדות לאוסקר ב-2013, כשגילמה ב"היא" תוכנת מחשב סקרנית ומלאת חיים שמפתחת מודעות עצמית וגורמת לחואקין פיניקס להתאהב בה. המבקרים היללו ("מנותקת מגופה עתיר הקימורים, קולה אינו פחות מפתה, אבל הוא גם מלא רוך ופליאה", כתב המבקר של וראייטי) ואולפני וורנר ניהלו קמפיין במטרה להשיג לה מועמדות, אבל חברי האקדמיה לא השתכנעו מהטיעון שעיצוב דמות מורכבת על ידי קול בלבד הוא הישג מרשים אף יותר מאשר הופעה שנסמכת גם על הבעות פנים וגוף (עד כה, אף שחקן עדיין לא זכה במועמדות על תפקיד קולי). ג'והנסון הפליאה להשתמש בקולה גם בתפקידי הנסיכה ב"בובספוג – הסרט", הנחש ב"ספר הג'ונגל" והכלבה הדוגמנית ב"אי הכלבים".

בין לבין היא סיפקה הופעות חושניות ומלאות חיים בסרטים מוערכים, בהם "נערה עם עגיל פנינה" ו"נקודת מפגש" שזיכו אותה במועמדויות לגלובוס הזהב, והייתה מצחיקה במיוחד כדיווה מניו ג'רזי שמכורה לקומדיות רומנטיות ב"דון ג'ון". ב-2005 היא לוהקה לראשונה לסרט מד"ב עתיר תקציב שנועד לשבור קופות, אך "איילנד" כשל במשימה. היא המשיכה לעבוד במרץ בסרטים טובים יותר ("יוקרה") ופחות ("יומני האומנת"), עד שאמילי בלאנט פרשה מתפקיד האלמנה השחורה ב"איירון מן 2" (לפי הפרסומים הצילומים התנגשו עם תוכניות אחרות שלה), וג'והנסון זכתה בתפקיד גיבורת העל שהפך אותה לכוכבת על.

זה היה ב-2010 והפתיחה הזאת סימנה את העשור הבא כעשור של סקרלט ג'והנסון (לצד ג'ניפר לורנס). אחד משיאיו היה "מתחת לעור" המכשף של ג'ונתן גלייזר (2013), שבו גילמה אישה מסתורית (חייזרית?) המפתה גברים בודדים. הסרט אמנם יצא מפסטיבל ונציה בידיים ריקות וכשל בקופות, אך הפך מאז לאחד הסרטים הנערצים של העשור ודורג שני בסקר של אינדיווייר. שנה אחרי כן היא גילמה אישה הזוכה בכוחות על אנושיים שגם מכלים אותה מבפנים, ובמו ידיה הפכה את "לוסי" של לוק בסון ללהיט קופתי.

התארים "סקסית" ו"מפתה" כבר הופיעו כמה פעמים בטקסט ואפשר להצמיד אותם להופעות נוספות שלה על המסך ומחוצה לו (ב-2011 היא הייתה מועמדת לתפקיד הראשי ב"נערה עם קעקוע דרקון" אבל הבמאי דיוויד פינצ'ר טען שהיא "סקסית מדי" לתפקיד). היא אינה פצצת סקסבמסורת הבלונדינית התמימהכמו מרילין מונרו. הופעתה הפתיינית משדרת פקחיות ואף ערמומיות במסורת ורוניקה לייק וקתלין טרנר. זה לא רק הקול והשפתיים הבשרניות שהופכים אותה לפאם פטאל של המאה ה-21. נראה שזה גם חוסר הפחד שלה לעשות ולומר מה שהיא באמת חושבת. וודי אלן ליהק אותה לשלושה סרטים שקידמו את הקריירה שלה והיא שומרת לו אמונים גם היום, כשכולם מפנים לו את גבם. בראיון שהעניקה להוליווד רפורטר בספטמבר 2019 אמרה ג'והנסון: "אני אוהבת את וודי. אני מאמינה לו ואני אעבוד איתו בכל הזדמנות".

ההתבטאות הזאת עוררה הרבה תגובות זועמות, בהן אחת מרונן פארו, ובראיון לוואניטי פייר בנובמבר היא חידדה את דבריה, בלי לסגת מעמדה הקודמת: "רק בגלל שאני מאמינה לחבר שלי לא אומר שאני לא תומכת בנשים ומאמינה לנשים. אני חושבת שצריך לבחון כל מקרה לגופו. אי אפשר לקבל הצהרה גורפת. זאת האמונה שלי. וככה אני מרגישה". כזכור, ג'והנסון חטפה גם כשהחליטה לשמש כפרזנטורית של סודה סטרים המיוצר בשטחים, אך סרבה להתנצל על בחירתה, ובמקום זאת החליטה לסיים את תפקידה כשגרירה של רצון טוב בארגון אוקספם, משום שהארגון הנלחם ברעב מסביב לעולם ביקר אותה אחרי שהופעל עליו לחץ.

זה לא שהיא לא מקשיבה. לחץ מאסיבי כן שכנע אותה לסגת מהסכמתה לגלם טרנסג'נדר בסרט "Rub & Tug", וזאת אחרי שתגובתה הראשונית שלחה את הזועמים לפנות לשחקנים שגילמו דמויות טרנסיות לפניה. "למדתי הרבה מהקהילה מאז שהשמעתי את ההצהרה הראשונית שלי על הליהוק שלי והבנתי שהיא הייתה חסרת רגישות", היא אמרה מאוחר יותר. בכל אופן, צמד המועמדויות הנוכחיות לאוסקר מוכיחות שכל ההתקפות האלה לא הזיקו לה ולא ערערו את מעמדה כאחת השחקניות האהובות בהוליווד.

ב-1 במאי ייצא למסכים "האלמנה השחורה". הסרט יתמקד בנטשה רומנוף, שג'והנסון הפכה לאחת הדמויות היותר מגניבות ביקום הקולנועי של מארוול. האוהדים מחכים כבר שנים לסרט הזה, ויש התוהים אם זה לא מאוחר מדי. אבל התגובות לטריילר טובות, ואם זה תלוי בג'והנסון, "האלמנה השחורה" יהיה ניצחונה הגדול ביותר.

• המסך
• קולנוע
• סקרלט ג'והנסון
• אוסקר

• Facebook
• Twitter
• Email

סקרלט ג'והנסון היא לא מהשחקניות שמסתירות את הדעות הפוליטיות שלה. בינואר האחרון היא עמדה על הפודיום במצעד הנשים בוושינגטון ונאמה על הזכות להפלות. אחר כך היא לעגה לאיוונקה טראמפ במערכון ב"סאטרדיי נייט לייב". גם כשהיא באה לדבר על הסרט החדש שלה, "הרוח במעטפת" – רימייק לסרט אנימציה יפני משנות ה־90 – היא עוברת לפוליטיקה די מהר. היא זועמת והיא רוצה שכולם ידעו את זה. יש שחקנים שחוששים לצאת מגבולות התפקיד שלהם, אבל היא ממש לא אחת מהם.

ב"הרוח במעטפת" את משחקת סייבורגית. איך ניגשים לשחק דמות לא אנושית?

"זה היה מגביל, אין בה שום דבר מיותר. היא יעילה, היא לא חושבת על הדבר הבא שהיא תגיד, היא לא נוירוטית. היא לא בדיוק מכנית, אבל היא שועטת קדימה, וכשחקנית את נשענת על ניואנסים פיזיים, קוליים, אלו הדברים שקהל מתחבר אליהם. היה חשש לצאת מונוטונית, אבל הייתי צריכה להישאר נאמנה לחוויה שלה".

יש לך עניין רחב יותר באופן שבו טכנולוגיה משפיעה עלינו?

"אני נזהרת מטכנולוגיה, כנראה יותר מאדם שלא נמצא בעין הציבורית. רק מי שאיבד את האנונימיות שלו יכול להעריך אותה באמת! אנחנו חיים בעולם שבו כל המידע עלינו משותף כל הזמן. קשה לי להבין למה מישהו יסכים לזה מרצונו, בגלל זה אני לא בשום רשת חברתית".

כשחקנית לא בדיוק בחרת לוותר על האנונימיות.

"נכון, זה חלק מהעבודה, זה שינוי שהייתי צריכה לעשות. זהו תוצר לוואי מצער של עבודה שאני אוהבת, וזו גם אחת מהסיבות שבגללן אני יכולה לעשות את העבודה שאני אוהבת. אבל אני לא מרגישה שאני צריכה לוותר על החיים הפרטיים שלי באופן פעיל. אני לא חייבת לחלוק כלום".

זו תקופה מעניינת לחשוב בה על העתיד. את חושבת שהאירועים הפוליטיים האחרונים הפכו את העתיד לנושא חשוב מתמיד?

"כן, ואנחנו די מנומנמים. בארצות הברית אין שירות חובה או משהו בסגנון, אז אנשים אפילו לא בהכרח חושבים להצביע. במקומות אחרים זו החלטה של חיים ומוות! עכשיו זה הביא אותנו לממשל החדש הזאת, וזה מפחיד".

מה הכי מפחיד אותך בזה?

"בעיקר ההשלכות הסביבתיות, כי זה שעון שאי אפשר להשיב אחורה. היו לנו כבר ממשלות פרימיטיביות, כלומר לא פרוגרסיביות, אבל הנשיא הזה הוא חסר תקדים, כי אין לו שום ניסיון פוליטי – כלום. הוא בן אדם לא צפוי וברור שהוא מגלומן. הוא מנותק לגמרי. כבר כמה עשורים שאין לו מושג מה באמת קורה בעם".

אף שכל הקמפיין שלו ביסס אותו כ"איש העם".

"אבל אני לא חושבת שהוא באמת נתפס ככזה, אני חושבת שיש אנשים שכל כך שונאים את עצמם שהם לא יכולים באמת להצביע למישהו שפונה אליהם. הם פשוט אמרו לעצמם: בואו ננסה משהו חדש! ולא חשבו מה זה אומר בכלל. זה טיפשי וזו בורות וזה מתסכל. אבל הנה, קיבלנו ארבע שנים של חשכה. לא נורא, אני נשארת לקרב".

את בוחרת סרטים שיאתגרו אותך באופנים שונים – סרטים פיזיים יותר ואחר כך סרטים אמוציונליים או אינטלקטואליים יותר?

"כן, אני אוהבת לדחוף את עצמי הכי רחוק שאפשר ולראות מה קורה – אני אשחק את הדמות הכי 'סקסית', מה שזה לא אומר, או דמות שהיא דבר בלי גוף, או גוף רובוטי עם מוח אנושי. זה מדהים לראות כמה אפשר למשוך ולמתוח את עצמך. זו הזדמנות מדהימה לחקור את עצמך".

• סקרלט ג'והנסון
• סרטים
• תרבות