ב-2026 תמריא החללית ארטמיס 3. זאת מיועדת להיות הטיסה הראשונה לירח מאז שאפולו 17 ביקרה שם ב-1972. על תכנית ארטמיס עובדים בנאס"א מאז 2017, ונראה שהיא עוררה את גל הסרטים מן העת האחרונה שמציגים זוויות שונות על המסעות לירח, ומכשירים את דעת הקהל לקראת הטיסות הבאות. ל"האדם הראשון" של דמיאן שאזל, "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" של ריצ'רד לינקלייטר, והסרט התיעודי המהולל "אפולו 11", מצטרף עכשיו "קח אותי לירח". הסרט בבימויו של גרג ברלנטי ("באהבה, סיימון") הופק עבור שירות הסטרימינג של אפל, אבל בעקבות התגובות הטובות בהקרנות המבחן הוחלט להפיצו קודם לכן בבתי הקולנוע.

>> איך לא ראיתם: כל ביקורות הקולנוע של יעל שוב במקום אחד
>> עטוף בסרט: 21 הסרטים הכי טובים שאפשר לראות בדיסני+ עכשיו

ואכן זהו סרט מבדר, שנישא על גבי הופעה נהדרת של סקרלט ג'והנסון, ומחומש בכימיה מבעבעת בינה לבין צ'נינג טייטום, אבל יכול להיות שאילו נועד מראש למסכי הקולנוע, "קח אותי לירח" המתפרש על פני 132 דקות היה זוכה לעריכה מהודקת יותר, שהיתה מורידה ממנו דקות מיותרות. תסריט הביכורים של רוז גילרוי הוא תערובת ז'אנרית שמשלבת קומדיית סקרובול (קומדיה רומנטית מטורללת) עם פרטים היסטוריים מדויקים, ומתובלת בתיאוריית קונספירציה, עם חתול שחור בתפקיד האקדח של צ'כוב. רוב הסרט מהנה, לפעמים מאוד, אבל לאורך הדרך יש רגעים שבהם הוא הולך לאיבוד בין הז'אנרים, לפני שהוא מתארגן מחדש.

"קח אותי לירח" מתרחש בשנות השישים, ומבחינת הרומנטיקה המודל הוא קומדיות הסקרובול של דוריס דיי ורוק הדסון מאותן שנים. כמו הדמות שמגלמת דיי ב"אהובי חזור אלי", קלי ג'ונס (ג'והנסון) היא פרסומאית בשדרת מדיסון, שמנצלת את הסקס אפיל ואת החשיבה המהירה שלה כדי למכור קרח לאסקימוסים – כלומר מכוניות ספורט לגברים. יום אחד פולש לחייה גבר מסתורי עם כובע שחור (וודי הרלסון) המציג את עצמו כסוכן מו ברקוס שפועל בשירות הנשיא ריצ'רד ניקסון.

ברקוס יודע שלג'ונס יש סוד גדול וזהויות אלטרנטיביות – כן, כמו דון דרייפר – והוא מציע לה הצעה שהיא אינה יכולה לסרב לה. העניין הוא שב-1962 הנשיא קנדי הבטיח לאומה שחללית אמריקאית תנחת על הירח לפני 1970, אבל בשנים שחלפו הפוקוס עבר למלחמת וייטנאם והציבור איבד עניין בתכנית המאוד יקרה. ויש גם סנטורים שמתנגדים לבזבוז. יחד עם העוזרת שלה (אנה גרסיה בתפקיד לא מפותח) ג'ונס יורדת לפלורידה ליחצן את הירח.

קול דיוויס (טייטום) הוא מנהל השיגור חמור הסבר, שג'ונס מסתבכת לו בין הרגליים. הוא אמנם נדלק עליה ממבט ראשון, אבל אין לו זמן לאהבים, מה גם שהרעיונות השיווקיים שלה – כמו לשלב את האסטרונאוטים ארמסטרונג, אולדרין וסקוט בפרסומות לשעונים ומשקאות קלים – נראים לו מופרכים. איכשהו ג'ונס משתלטת על הבסיס, ועושה בו כשלה. חלקו הראשון, הפקחי והקצבי של הסרט מוקדש לקרב בין המינים, משולב במרוץ לחלל, והוא מבוסס בחלקו על אמת – סוכנות החלל האמריקאית אכן שיתפה פעולה עם חברות פרטיות ושיווקה לאמריקאים מיני מוצרים כגון אלה המוצגים בסרט.

אבל דיוויס הוא לא רק בחור רציני, הוא גם סוחב רגשות אשמה בשל התאונה האמיתית שבה ניספו שלושת האסטרונאוטים של אפולו 1 ב-1967, וזה קצת מכביד על הקומדיה. ואז, עמוק אל תוך העלילה, אחרי שדיוויס וגו'נס הופכים לבני ברית ואפילו מתנשקים, הסרט משנה כיוון. מו ברקוס חוזר ודורש מהפרסומאית – זה לא ספוילר כי זה כלול בטריילר – לספק לו צילומים פיקטיביים של נחיתה על הירח שיבוימו בחשאי בהאנגר סמוך, וישודרו בשידור ישיר במקום הנחיתה האמיתית. ההצדקה היא שחייבים לנצח את הרוסים במרוץ לחלל, ואסור להשאיר מקום לטעויות.

שמו של הפרויקט הסודי הוא "ארטמיס" – קריצה לתכנית החלל האמיתית של המאה הנוכחית. החלק הזה של הסרט משתעשע עם שלל תיאוריות הקונספירציה לגבי זיוף הנחיתה, וכולל הרבה אזכורים של קובריק. לאמונות העקשניות האלה תרם הסרט "קפריקורן 1" מ-1978, שתיאר הפקה של צילומי נחיתה פיקטיבית על מאדים, ונראה ש"קח אותי לירח" שואל ממנו נקודות. אף שבסופו של דבר כוונתו של הסרט היא להלל את הדבר האמיתי, בשלב הזה הוא הולך ונעשה יותר ויותר מופרך. חלק מהמופרכות היא לצורך הקומדיה, והיא משעשעת בהחלט, אבל יש חוסר אמינות גם בעלילה המקבילה, זו המתארת את הנחיתה האמיתית. סיקוונס מיותר לגמרי על משהו שצריך להספיק לעשות בדקה ה-90 פוברק לצורך יצירת מתח – כאילו שאין די מתח בטיסה לירח.

עם זאת, כל פעם שג'והנסון על המסך היא מפעילה את כל הקסם שלה, ואפילו מתבלת במבטאים שונים. זאת הופעה פקחית, תוססת וסקסית, והיא ראויה לאוסקר, אף שקשה להאמין שהסרט הזה יביא אותה לשם. טייטום מגלם היטב את דמות ה"סטרייט מן" הקפדן שג'והנסון מקפיצה עליו חידודים כמו היה קיר. השניים כמעט מצליחים לפצות על כך שפרט להם, אין בסרט דמויות של ממש. ג'ים ראש ("קומיוניטי") מצחיק למשך כמה דקות כבמאי קפריזי, והארלסון מותיר רושם בזמן הקצר שלו על המסך, אבל ריי רומנו, שכבר מזמן הוכיח את עצמו כשחקן אדיר, מבוזבז לגמרי בתפקיד לא ברור כאחד מאנשי נאס"א. כל שאר המוני השחקנים הם לא יותר מסטטיסטים, בהם דונלד אליס ווטקינס בתפקיד המדען השחור – היו כאלה.

הצילום של דריוש וולסקי, שמרבה לעבוד עם רידלי סקוט, מלא אור, והשמלות התקופתיות של ג'והנסון מוסיפות צבע לעולם הגברי המעונב. גם טייטום הולבש בחולצות טריקו צבעוניות וצמודות, שמחמיאות לשרירי החזה שלו ורומזות להתאמה ביניהם למרות הכל. בסופו של דבר זה סרט חמוד ושנון למדי על שיווק המסע לירח, שככל הנראה הוא עצמו חלק מקמפיין שיווק של המסעות הבאים.

3.5 כוכבים
Fly Me to the Moon בימוי: גרג גרלנטי. עם סקרלט ג'והנסון, צ'נינג טייטום, וודי הרלסון. ארה"ב 2024, 132 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• סקרלט ג'והנסון
• קומדיה רומנטית

נטשה רומנוף היתה דמות די מוזנחת בסרטי "הנוקמים". מגניבה, מסקרנת, אבל לא מפותחת ולא מפוענחת. מאז שנצפתה ב"איירון מן 2" ב-2010 החלו דיבורים על כך שצריך לתת לה סרט משלה, אבל קפטן מארוול הגיחה מאחור והקדימה אותה למסך כגיבורה הראשונה שמובילה סרט של מארוול,והיא עשתה את זה נהדר. ב-2020, כשהאלמנה השחורה כבר היתה מוכנה להסתער על העולם, באה הקורונה והחזירה אותה למדף. עכשיו היא סוף סוף יוצאת לדרך, והיא לא כל מה שיכולנו לצפות לו.

היקום של מארוול מובחן מהיקום המקביל של DC קומיקס לא רק בגיבורים אלא גם בצבעוניות ובטון ההומוריסטי. אבל אם נניח בצד את הגרסה של זק סניידר ל"ליגת הצדק" נדמה שהשנה שני האולפנים החליפו מקומות – "וונדר וומן 1984",שעדיין מוצג על המסכים בארץ, הוא שאפתני ואדיר היקף, אבל גם ניחן ברוח טובה ובהומור, ואילו "האלמנה השחורה" הוא הבומבסטי וחמור הסבר שבין השניים. ונטשה רומנוף מזילה בו לא מעט דמעות, רק שהן לא חודרות ללב.

אחרי האירועים שתוארו ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", נטשה הופכת למבוקשת ונאלצת להסתתר. ההפוגה הזאת ממחויבותה לנוקמים מאפשרת לה להתפנות לבחינה של יחסיה עם המשפחה היחידה שהכירה – כלומר הסוכנים הרוסיים שהתחזו להוריה והעמידו פנים שהם משפחה אמריקאית טיפוסית. "האלמנה השחורה" מתחיל ב-1991 (השנה שבה התמוטטה הפרסטרויקה – אבל זה לא מוזכר בסרט שמתרחש במין בועת זמן) כש"המשפחה" נחשפת ובורחת לקובה בסיקוונס אקשן סוחף.

כותרות הפתיחה שאחריו מלוות בביצוע מלנכולי של מליה ג'יי ל"מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה, ומספקות תקציר של החיים האלימים והמרים של נטשה ו"אחותה הצעירה" ילנה, שתוכנתו להיות "אלמנות" – שם קוד למתנקשות בשירות דרייקוב (ריי ווינסטון). אחריהן אנחנו קופצים ל-2016 כשילנה (פלורנס פיו מ"נשים קטנות") משתחררת באמצעים כימיים מהשליטה של דרייקוב במוחה (היא מסניפה מין אבקה אדומה ומיד הופכת לאדם חופשי), ושולחת מסר לאחותה שהשתחררה לפניה והשאירה אותה מאחור.

הדרמה של הסרט מתמקדת בשאלה מה מגדיר משפחה, והאם המשפחה המזויפת יכולה להפוך למשפחה אמיתית. אותה שאלה עולה שוב ושוב בסרטי החבורות של מארוול ו-DC קומיקס, וגם בסדרת "מהיר ועצבני" ונדמה שכבר לא נותר מה להוסיף. בכל זאת, הרגעים הכי מבדרים בסרט אכן עוסקים ברגעי ההתוודעות מחדש של חברי "המשפחה". ילנה מגחכת על הפוזה של נטשה, אלכסיי (דיוויד הארבור מ"דברים מוזרים"), שמתעקש שהוא המקבילה הרוסית לקפטן אמריקה, עושה בושות כמו כל אבא כשהוא מתעקש ללבוש את החליפה הישנה שכבר לא ממש מתאימה, ואמא מלינה (רייצ'ל וייס) אומרת לנטשה לשבת ישר.

אבל רוב הזמן זה סרט אקשן מתובל בעוד אקשן. ומשום שנטשה ושאר האלמנות שאומנו על ידי דרייקוב אינן ניחנות בכוחות-על אמיתיים, וגם לא מצוידות באביזרים מיוחדים (כמו איירון מן ובאטמן), הבומבסטיות של האקשן האווירי – במה שאמור להיות שיאו של הסרט – כל כך מופרכת שהיא מרוקנת את האקשן ממתח. וזה פוגם באימפקט של הסרט – כי האקשן אמנם מבוים היטב אך הוא אינו דרמתי ואינו קומי, הוא רק אקשן.

כשהמפיקים החליטו שהם רוצים במאית לסרט, הם נפגשו עם יותר מ-65 במאיות, בהן לוקרציה מרטל הארגנטינאית שסיפרה בראיון שאמרו לה "אל תדאגי לסצנות האקשן, אנחנו נטפל בזה". כלומר, את הקטע הזה תשאירי לגברים. אני לא יודעת עד כמה, אם בכלל, קייט שורטלנד האוסטרלית, שהגיעה לכאן מדרמות קשוחות ודלות תקציב, היתה מעורבת בבימוי האקשן, אבל נראה שהיא נתנה לו להשתלט על הסרט. בתסריט יש רמזים לדרמה – כמו רגש האשמה שרודף את נטשה ביחס לבתו של דרייקוב – אבל הם לא מפותחים באופן שמותיר חותם כלשהו.

וזה חבל. כי עם צוות שחקנים משובח כמו שיש כאן אפשר היה לעשות הרבה יותר. כמה מהרגעים הכי מבדרים שייכים להארבור ויש כבר כאלה שקוראים לתת לו ספין אוף. וייס, לעומת זאת, מבוזבזת לחלוטין בתפקיד המדענית, ודמותה הלא מפותחת מתקשה לשאת את הפיתולים העלילתיים שהולבשו עליה. ואילו פיו – נראה שהיא כאן כדי לרשת את מקומה של סקרלט ג'והנסון בתפקיד האלמנה השחורה. כפי שרומזת הסצנה שאחרי כותרות הסיום, בקרוב נראה אותה כילנה במיני סדרה "הוקאיי".
3 כוכבים
Black Widow. בימוי: קייט שורטלנד. עם סקרלט ג'והנסון, פלורנס פיו, רייצ'ל וייס, דיוויד הארבור, ריי ווינסטון. ארה"ב 2021, 133 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• מארוול
• סקרלט ג'והנסון