שנים לפני שאונלי פאנס הפך את הפורנו למוצר שכל אחד יכול ליצר מביתו, היה את Girls Gone Wild. המותג האמריקאי נולד אי שם בשלהי שנות ה-90, הפך תוך שנתיים לתעשייה שמכניסה 20 מיליון דולר ולסמל של הפרעות האמריקאית, לטוב ולרע. חבורת צלמים סליזיים מסתובבים בחגיגות מארדי גרא וספרינג ברייק כדי לצוד צעירות שיכורות, ולצלם אותן חושפות את החזה, ואז מוכר את הקלטות ברחבי אמריקה. גם מבלי להיות עיתונאי חוקר, קל לזהות את כל הדגלים האדומים מסביב.

>>אל תקרא לזה קאמבק: 6 ראפרים ישראלים שחזרו למוזיקה אחרי שנים

מותג הפורנו הנודע לשמצה הפך, דרך פרסומות מאוד בולטות, לתופעה שזלגה גם לתרבות המיינסטרים – ובהתאם, הכניס המון כסף, ועורר המון שערוריות במהלך שנותיו, אבל בטח לא נפתיע אף אחד מקוראינו כשנספר שהיה הרבה יותר מה לגלות מתחת לפני השטח. אחרי הכל, משהו תמיד הרגיש שם לא לגמרי חוקי, או הגיוני. הדוקומנטרי בן 3 החלקים "Girls Gone Wild: The Untold Story", שיצא ברשת פיקוק אתמול, מפרק את סיפור מותג הפורנו, הנזק ההיקפי שיצר, וכמובן – הזוועות האישיות של האדם שעומד בראשו.

נו מה, חשבתם שלא יהיו הפתעות? כי הסדרה מתבססת על הישג עיתונאי קטן – ריאיון עם ג'ו פרנסיס, היזם מאחורי המותג שחי בהחבא במקסיקו, לאחר שברח מרשויות החוק באמריקה. ההישג, מבחינות רבות, הוא הריאיון החשוף שהוא מעניק לדוקומנטרי, שאמנם מתקיים ללא מצלמות וידאו, אבל מגיש בקולו של האדם את כל האמת, גם הלא נוחה, ומנסה לעמת אותו עם הנזקים שעשה. קשה לקרוא לזה בינג נחמד, אבל בהחלט תיעוד מסקרן להעביר איתו ערב.
Girls Gone Wild: The Untold Story, זמין בפיקוק

• מה רואים הלילה
• עירום
• תיעודי
• דוקומנטרי

פליז תפסיקו להסתובב טופלס

באופן תאורתי, הפניה מיועדת לגברים ונשים כאחד. בפועל, אנחנו מדברות בעיקר לגברים, כי הם אלו שמרשים לעצמם. נכון, חם בחוץ וזה מבאס. כבר אוקטובר והמעלות עדיין נושקות ל-30, ההתחממות הגלובלית באמת כאן. אבל היא גלובלית – מה שאומר שלכולנו חם. על כן, כל עוד אני לא יכולה ללכת בלי חולצה ברחוב, גם אתם לא. הפטמות שלכם לא יותר טובות משלי, וכנראה שלשנינו חם באותה מידה. ולא, אני לא מעוניינת לראות את הכרס בירה שלכם כשאני צועדת ברחוב – ותתפלאו, אבל גם לא את הקוביות שעבדתם עליהן קשה.

וגם אל תעשנו לנו על הפרצוף

אין כמו לעמוד בשמש בתחנה ולחכות לקו 44 כשהבנאדם לידך החליט שבא לו בדיוק עכשיו להצית סיגריה, ולהפוך אותך בעל כורחך למעשן פאסיבי. זה אולי סעיף טרחני, אבל זה באמת מעצבן – ולא, אנחנו לא נגד עישון, תעשו מה שבא לכם – פשוט לא עלי. חכו עם הסיגריה, אולי בדיוק נגמלתי מההרגל או שפשוט לא בא לי עשן דוחה מסביבי בעודי מחכה לקו שלא מגיע אף פעם? ייאללה, תקראו אלן קאר או משהו.

וסגרו בבקשה את הרמקול

הסעיף הזה מיועד גם למי שמסתובב עם JBL ברחוב וחושב שלכולם ממש בא לשמוע סקאזי בפול ווליום, וגם למי שצועד באמצע שיחה על דיבורית, או רואים סרטונים של הנכדים בלונה פארק. אוזניות, מכירים את ההמצאה הנפלאה הזו? כי היא נועדה לשמור על שלווה ושקט רצויים במרחב הציבורי. הצטיידו בכאלה ותעשו לכולנו טובה. מזלנו שכבר אין לאף אחד נוקיה וכבר לא שומעים ילדים שעוברים על כל הצלצולים שיש למכשיר להציע.

והייתם משתינים ככה בחצר שלכם?

סורי, פשוט לא. צריך להסביר בכלל, או שכולם יודעים שאנחנו מתקיימים בין בני אדם אחרים? זה לא משנה כמה אתם שיכורים או כמה הפיפי היה דחוף – הסיכוי שמישהו יראה אתכם ויאלץ להתמודד עם המראה פשוט לא שווה את זה. חוץ מזה, ריח של שתן ברחוב זה מבחיל, ובחלק מהאמפמים יש שירותים. אז זה הזמן לעבוד על שרירי רצפת האגן, ולהתאפק קצת.

ומי צופר כמו משוגע? זו שכונת מגורים!

למה לצפור כמו סייקו כשאפשר לספור עד חמש ולהירגע? כנראה שהטויוטה מלפניכם מצאה חנייה ולוקח לה רגע, או שההיא בדיוק מורידה רגע משהו אצל חמותה, או מה זה משנה בכלל למה?! כל עוד מגדלי התאומים לא נופלים שוב, אין שום הצדקה לצפור ככה. אולי זה מסר זן ניו איג'יי מעצבן, אבל תירגעו, הצפירה כנראה גם לא תזרז כלום. אתם בעיר צפופה ופקוקה עד אימה, וכשאתם עולים לאוטו זה משהו לקחת בחשבון. אתם בכלל מבינים כמה תושבים שומעים את הצפירה שלכם? כי אם לא,יש אתר לזה.

ותפסיקו כבר לרכב על המדרכה

המדרכה היא נחלתם של הולכי הרגל, וזהו. רק הם. וגם ככה אין לציבור הזה הרבה זכויות בעיר, אוהרבה מדרכות נורמליות. שבילי האופניים אולי טעונים שיפור, אבל היי – הם באמת השתפרו. אבל זה אומר שעליכם לרכוב על השביל, או בזהירות על הכביש, ולא לגרום לנו לבהלות מיותרות בעת הליכה תמימה ושגרתית. כן שליחי וולט, אנחנו מדברים במיוחד אליכם. תנו לצעוד בשקט.

ודי כבר להתמזמז באמצע הרחוב כמו טינאייג'רים

אם כבר הולכי רגל, זו גם בעיה. כלומר, אנחנו אוהבים את האוהבים של העיר, ורוצים שתל אביב תמשיך להישאר סקסית – אבל אם כבר מצצתם את הפרצוף לפרטנר שלכם, בבקשה תמצאו איזה פינה צדדית. כי לעבור לידכם זה פשוט מביך מדי, ואתם צריכים להתבייש. אבל טיפה, ואז תשיגו חדר.

אה, ובבקשה אל תתפללו בהפרדה מגדרית

טוב נראה לנו שזה די ברור כבר לא?

• ❤ תל אביב
• טור דעה
• חוף
• רחוב
• עירום

האמנית שרון פידל לא תיארה לעצמה שמיצג ספונטני שלה בתחנת אוטובוס יגרור תגובות כה סוערות ברשת. השבוע פרסמה פידל סדרות תמונות בחשבון הפייסבוק שלה, בה היא נראית עומדת בתחנת אוטובוס בחזייה ותחתונים. "ממתינה באשקלון/אשדוד/גבעתיים (מה זה משנה), בלי טיפה של פילטר ומייקאפ", כתבה בפוסט. "כבר לא צריך שוגר דדי, נהג אוטובוס זה הכי משתלם היום".

בין היתר, כתבה פידל בתיאור של אחת התמונות: "אני והרב-קו שלי והתדלדלות שרירים ועור", והבהירה כי תוך כדי שהיא מוחה עלהדרת נשים מהתחבורה הציבורית, ההתנגדות שלה היא גם לאידיאל היופי הבלתי מושג. "כמו חלק מחברות פייסבוק שלי, מעל גיל 50 וכוסיות, כנראה אצטרך להעלות גם את עצמי בתחתונים וחזייה, כי מגיע גם למתדלדלות ונוזלות זכות קיום. אני אייצג אתכן לפני העלייה לאוטובוס", כתבה ערב לפני כן, כשהביעה את כוונתה לקיים את המיצג.

הפוסט זכה למאות תגובות מנשים רבות, ביניהן גם כאלה מהקשת הימנית של הפוליטיקה, אשר עודדו את פידל ותמכו במיצג המקורי. לצדן, היו כמובן גם מי שפחות התחברו, בלשון המעטה, או שהתקשו לקבל את הטשטוש בין האמנות למציאות. אחד המשתפים את הפוסט של פידל טען כי היא "מנסה להתגרות בציבור החרדי" ותיבל לסיום בהערה אייג'יסטית: "מאיזה בית אבות ברחת?".

בפוסט נוסף שפרסמה בשעות הערב, הסבירה פידל: "רוצה להסביר לאלו שנבהלו שאולי אעלה על אוטובוס. לא חשבתי לעלות על אוטובוס בכלל, אני אמנית רישום וידאו ומיצג, ומתעסקת המון בגוף, בנשיות, בחיים, במוות. מבחינתי זו בכלל לא פרובוקציה, זו אמנות ומחאה שמנסה להעביר המון מלל שקשה כבר לכתוב. אני אעשה כל מה שאני יכולה במסגרת מצבי, להתנגד בכל תוקף ליהדות החדשה שצפה לה כאן פתאום. תחיו, אל תכתיבו לי כלום, זו בחירה שלי. לפני שנה כולם ציקצקו 'מה פתאום זה לא יקרה', אז זה קורה ממש, וזה מתחיל בזה, וייגמר בדכאון עם חוקים הלכתיים בכנסת".

לגבי נושא דימוי הגוף כתבה: "נשים/גברים/ נערות/נערים, לא צריך להצליח לאהוב את הגוף שלנו, זה יכול לקחת חיים שלמים, חבל על הזמן. פשוט לחיות איתו כפי שהוא ושהעולם יתפוצץ". וסיכמה: "זה לא בגד ים, זה תחתונים וחזייה".

>> הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "את"

• הבועה
• עירום
• מחאה
• מיצג

מה יותר לא עדכני מאשר לצפות בשורה של גברים בעלי חזות של חנונים חרמנים, שמדברים על נשים עירומות ומתארים איזה איברים נחשפו למצלמה ומאיזו זווית? סרטו התיעודי של דני וולף (בהוט 8 וביס דוקו) נוצר ב-2020 ומקדיש כמה שניות הכרחיות ל-#MeToo, אבל זה מרגיש כמו עצם שנתקעה לו בגרון. רוב הזמן הוא מאמץ את הדיכוטומיה של שמרנות מול מתירנות, ומתנהל כאילו נוצר לפני העידן "השמרני" הנוכחי.

זה בולט, למשל, בקטע הקצר והלא רציני שמוקדש לסצנת האונס באמצעות חמאה ב"הטנגו האחרון בפריז" של ברטולוצ'י, לעומת קטע אחר בסרט שבו כמה מהדוברים מרכיבים פילמוגרפיות של סצנות העירום של שחקניות כמו מלני גריפית.

"ההיסטוריה של העירום בקולנוע" ערוך בקצב מהיר מקטעי סרטים וקטעי משפטים שנאמרים על ידי המוני מרואיינים, בהם מעין היסטוריונים של הנושא, כולם גברים, וגם שחקנים ושחקניות ובמאים ובמאיות (הסרט שמר מרחק מדוברות פמיניסטיות). יש בסרט יש לא מעט פרטים מעניינים, וגם כמה חלקיקי תובנות, אבל השעתיים הארוכות שלו אינן מנסחות אמירה מגובשת, והוא אפילו קצת מתיש.

הסרט מתחיל ממש מראשית ימי הקולנוע, כדי להראות שעירום היה תמיד חלק בלתי נפרד מהקולנוע. מבין הסרטונים הקדם-קולנועיים שיצר אדוארד מייברידג' בשנות השבעים של המאה ה-19, וולף בחר להראות לנו את אלה של גבר עירום הולך ושל אישה מתפשטת, ואינו מתייחס להבדל ביניהם – אנטומיה מול פיתוי. משם הוא ממשיך לספק מעין היסטוריה של התפתחות הקולנוע דרך היחס שלו לעירום, בעיקר של נשים.

התובנות והדוגמאות המעניינות ביותר נמצאות בחלק הראשון, המוקדש לימי הסרט האילם. לא הכרתי את הסיפור על אודרי מנסון, מודל של אמנים שהצטלמה בעירום לסרטונים של המפיקים העצמאים שמרדו במונופול של אדיסון בתחילת המאה העשרים. גם באותם סרטונים היא נותרה סטאטית כמו פסל כדי שזה ייחשב לאמנות, ולא לפורנו.

חשיבות חברתית מעושה תמיד היתה דרך להצדיק עירום נשי. ססיל ב. דמיל, אחד הבמאים המצליחים בהוליווד משנות העשר ועד החמישים של המאה העשרים, ידע היטב לנצל את הפיתוי של העירום הנשי, דרך שיבוצו בשורה של אפוסים תנ"כיים מפוארים כמו "עשרת הדברות" מ-1923, בשם האותנטיות ההיסטורית, לכאורה.

אחרי כארבעים דקות של גברים מדברים על נשים ערומות, זה מתחיל להיות קצת לא נעים, עד שמלקולם מקדואל צץ על המסך, ומדבר על עצמו כמי שהצטלם בעירום מלא, עם ובלי נשים ערומות לצידו, לסרטי המופת "והיה אם…." ו"תפוז מכני". עירום גברי זכור נצפה גם ב"נשים מאוהבות" של קן ראסל מ-1969, שעליו מנוסחת אחת התובנות היותר מעניינות. בסרט, המבוסס על ספרו של ד.ה. לורנס, יש סצנה סקסית שבה אוליבר ריד ואלן בייטס מתאבקים בעירום ליד אח בוערת. כשהסרט הופץ בארה"ב, הסצנה נחתכה, והצופים ראו רק את תחילתה ואת סופה, כשהשניים שוכבים על הרצפה מתנשמים. כך נוצר הרושם השגוי שמדובר ב"מעשה סדום" (כדברי העד המומחה), והצנזורים השיגו תוצאה הפוכה מזו שאליה התכוונו.

בהמשך הסרט השחקניות דיאן פרנקלין ("הבתולה האמריקאית האחרונה" מ-1982) ולינדה בלייר (הילדה מ"מגרש השדים") מספרות קצת על הלחץ שהופעל עליהן להופיע בעירום, רנה ריפל מספרת על כך שאנשים עלומים מביישים אותה על הופעתה ב"נערות השעשועים", ומתאמת אינטימיות אומרת כמה מילים על התפקיד החדש הזה בקולנוע. אבל בשלב הזה הסרט כבר מפורר לחלוטין. "ההיסטוריה של העירום בקולנוע" מנסה להקיף יותר מדי ומפסיד מכך. בסופו של דבר הוא מתפקד כמעין ארכיון של סצנות עירום על פי תקופות עבור מי שרוצה לחקור את הנושא יותר לעומק.

3 כוכבים

Skin: A History of Nudity in the Movies בימוי: דני וולף. ארה"ב 2020, 130 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• דוקומנטרי
• הוט
• ערוץ 8
• עירום

זה קורה לפחות פעם אחת ביום במהלך חודשי הקיץ. גבר בלי חולצה, לעתים אפילו בלי מכנסיים של ממש, רק זוג תחתוני בוקסר מהוהים משימוש יתר, חולף על פניי ברחוב, מטייל עם כלבו, רץ, מתקן רכב או סתם חי את חייו הנוחים, ואני לא מסוגלת שלא להתרגז. לא מדובר בקנאת פין גרידא. כלומר אני אכן מקנאה, אבל אין זו קנאה מז'אנר "למה לו מותר ולי לא" (אם כי למה לו מותר ולי לא, לעזאזל?), אלא כעס אמיתי ואידיאולוגי שנוגע לעובדה שגופם של גברים שייך להם ולהם בלבד, והם רשאים לעשות איתו מה שפאקינג מתחשק להם, בעוד עבורי ועבור חברותיי הנשים המצב רחוק מלהיות כזה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם רק אעז להסתובב חשופת חזה.

ובכן, לא צריך לחשוב, כי השבוע החלטתי לנסות את העניין אחת ולתמיד. לא ברחוב, כי יש גבול גם לתעוזה שלי, אבל בחוף הים בתל אביב, המעוז הכי פחות שמרני בתוך העיר הכי פחות שמרנית בתוך מדינה שמרנית רצח.
הניסוי הראשון התרחש בחוף הכלבים. שכנעתי חברה להסיר את חזיית בגד הים יחד איתי וכך שכבנו על מגבותינו, מנסות לדוג מבטים מחוצפים. הבעיה היחידה היתה שהשעה שבע בערב כבר חלפה, החושך החל לרדת, ומלבד העובדה שרבים מהעוברים ושבים ודאי לא ראו כלל שאנחנו חצי עירומות, גם לא הייתה כל הצדקה לגיטימית להתערטלות שכן השמש המשזפת התחלפה מזמן בשקיעה ורודה, וכל הסיפור נראה די דבילי.

אלה שכן הבחינו בשדינו המשוחררים השתדלו מאוד להביט לכיוון אחר, ויירשם במיוחד איש הערקיטאס שבימים כתיקונם לא מוותר על הכנסה פוטנציאלית ודואג לגשת אלינו ולהציע את מרכולתו, והפעם פשוט ויתר מראש. פרטיקה יעילה בסך הכל. לסיכומו של עניין נדמה היה שהסביבה מובכת הרבה יותר מאיתנו.

המשטור הפנימי חזק מהכל

הניסוי השני התרחש כעבור יומיים בחוף אביב, הידוע יותר בכינויו חוף הדולפינריום, שם חשפתי חזה בין השעות תשע לעשר בבוקר, לצד שלוש חברות שסירבו להצטרף. למודת ניסיון הזדקפתי גאה במיטת השיזוף שלי, בודקת בחקרנות את עיני המתרחצים והמתרחצות. שוב נמנעו הבריות מאינטראקציה איתי, למעט כמה נערים צעירים שהגניבו מבטים כשחשבו שלא השגחתי, ואישה אחת שנראתה מרוצה ממני מאוד. בשלב מסוים ניגש אליי גבר כבן 50 ומשהו, ובלי להתבלבל הסתכל היישר לפרצופי ואמר: "כדאי לך להתלבש, ייתנו לך דוח. בשבוע שעבר הייתה כאן בחורה שקיבלה קנס 500 ש"ח מפקח של העירייה".

הכצעקתה? תחקרתי את העירייה בנושא, שטענה שאכן פעלתי בניגוד לחוק, אולם הסיפור של האיש לא היה ולא נברא: "סעיף 6א לחוק העזר העירוני – הסדרת מקומות רחצה אוסר על אדם להימצא בשפת הים ללא לבוש רגיל או ללא בגד רחצה. הקנס בגין עברה זו הוא בסך של 320 ש"ח. האיסור חל על שני המינים ללא אבחנה וכך ינהג גם הפיקוח ככל שיידרש. בניגוד לנטען, בחודשים האחרונים כלל לא נרשמו דוחות בגין עבירה זו בחופי תל אביב־יפו".

ניכר כי הרשויות המוניציפליות אינן ששות לאכוף עניינים שקשורים בעירום, אולם מה בדבר רשויות המדינה? האם קיים חוק רשמי שאוסר על התערטלות בציבור? בדיקה קצרה העלתה שלא בדיוק. הצעה לתיקון חוק העונשין שהגיש ב־2011 ח"כ נסים זאב מש"ס בעקבות צילומי ספנסר טוניק בים המלח ביקשה לקבוע כי "התערטלות בפומבי, לרבות התערטלות לשם אמנות או פרסום, היא עברה שדינה שנת מאסר", אבל היא לא התקבלה. לפי עו"ד שי בלו, "אין היום חוק האוסר על התערטלות כשלעצמה. עם זאת קיימות עברות הקבועות בחוק שמצבי התערטלות מסוימים, הפוגעים בערכים מוגנים הבאים לידי ביטוי באותן עברות, עשויים להיכלל בהן: סעיף 349 לחוק העונשין קובע עברה שעונשה שנת מאסר על העושה מעשה מגונה בפומבי, סעיף 215 אוסר גרימת מטרד ציבורי, וסעיף 216 אוסר התנהגות פסולה במקום ציבורי, הכוללת התנהגות מגונה".

בתנועת פשטות המקדמת עירום חברתי מספרים: "החוק בישראל אינו מתייחס במפורש להתערטלות בפומבי. דוחות, כשניתנים כאלה, מתייחסים למגוון עברות כמו הפרת הסדר הציבורי, מעשה מגונה וכו'". במשטרה מחזקים עמדה זו ואומרים: "התערטלות בציבור היא עברה מסוג מעשה מגונה בפומבי והיא מטופלת ככל עברה אחרת בחוק העונשין. אין הבדל בין המינים בנושא. בעיקרון אין מקומות ציבוריים בהם מותר להתערטל, אולם כל דבר ייבחן לגופו של עניין".

מה אנו למדות מכל זה? אני רשאית להסתובב טופלס כמו צרפתיות וגרמניות בפארקי אירופה? התשובה היא ככל הנראה כן, שכן על פי התגובות המסויגות שניתנו, נראה שאף גוף לא ימהר לנקוט כלפי הליכי משמעת, אולם המכשלה טמונה דווקא באזרחים שמסביב, ויכולתי לשאת את אות הקין שמעשה כזה מביא עמו. אפשר לראות במדיניות של אי אכיפה שאותה נוקטות עיריית תל אביב־יפו ומשטרת ישראל במגוון עניינים, בהם גם שימוש בסמים קלים, סימן להתקדמות. לעומת זאת ייתכן שהיעדר חוקים בנושא מעיד דווקא על משטור פנימי חזק כל כך מצד הישראלים, שמייתר כל שימוש בהפעלת כוח פורמלי.

• הבועה
• עירוני
• עירום
• חוף הים בתל אביב