"התביישתי לדבר גרמנית": שרה פון שוורצה כבר לא מתעקשת על זהויות
בהצגה על חייה של אנה פרנק, התפקיד של שרה פון שוורצה - שנולדה בגרמניה וגדלה בישראל אחרי שהוריה התגיירו - כמו נתפר בשביל ללחוץ על כל הכפתורים הרגישים בחייה. מבחינתה זה בסדר, היא גם ככה אף פעם לא מרגישה שייכת
"נושא השואה תמיד היה מורכב אצלי", אומרת שחקנית התיאטרון הישראלית־גרמנית שרה פון שוורצה, עוד לפני שנשאלה משהו. לרגל יום השואה תעלה בתיאטרון הקאמרי ההצגה "אנה" (בבימוי אלון אופיר) שבה תשתתף פון שוורצה. לא מדובר בעוד יצירה המגוללת את סיפורה של אנה פרנק, אלא באירוע דוקומנטרי שבו השחקנים ממוקמים על במה מסתובבת בתוך מבנה בעל שתי קומות, והקהל צופה בהם כל הזמן מזוויות שונות בסיטואציות המתרחשות בתוך המחבוא. לראשונה המחזה מתייחס גם אל קטעים שצונזרו מיומנה המקורי של פרנק, בהם כאלו העוסקים בתשוקות נעורים שנגנזו בעבר מחמת השמירה על פרטיותה.
"אני מבינה, פיזית, את הקלסטרופוביה של האנשים שחיו שם", אומרת פון שוורצה על הבית עם המחבוא. "הקהל רואה אותנו מכל כיוון. אני גומרת את הסצנה שלי ומיד הולכת לחדר ההלבשה כדי לבדוק בסמסים אם הבנות שלי אכלו. כאן אי אפשר לצאת, אנחנו נכנסים לדמויות ולא יוצאים עד סוף ההצגה. מתלבשים על הבמה. זה סימבול כזה, אובדן של עולם שהיה, של ספרים ותרבות, של עבודה וסדר יום. ההצגה לא מדברת רק על השואה, אלא מתעסקת יותר בסיטואציה עצמה: כולאים אנשים, לא מסיבות של ריאליטי, תוקעים אותם בחלל קטן וכולם צריכים להסתדר".
"זה מצחיק איפה דמויות תופסות אותך בחיים", היא מוסיפה. "אני עכשיו במעבר דירה מתל אביב ליפו. כל הבית שלי ארוז. הייתי צריכה להחליט, כמו הדמות שלי במחזה, עם איזה חפצים אני נשארת ועם איזה לא, וכמוה גיליתי עד כמה לא ידעתי שאני קשורה לחפצים. חשבתי שאני נוודת. כן, בטח". כאילו לא מספיק שהיא עוברת דירה, המטלה המעייפת ביותר המוכרת לאדם, פון שוורצה גם משחקת לצד עמוס תמם בהצגה "כבוד אבוד", מלמדת בבית צבי שיטת משחק שפיתחה, מגדלת שלוש בנות ומרצה על זהויות – נושא שמעסיק אותה עמוקות.
איך היה לעבוד על מחזה שעוסק במלחמה בין שני לאומים שאת משתייכת אליהם?
"היה לי תהליך מאוד ארוך של שנאה למוצא שלי. סירבתי לדבר גרמנית בתור ילדה, התביישתי, עד שהתחלתי לבקר את סבתא שלי. בהצגה הזאת עשיתי לה הומאז' – גילמתי דמות שדומה לה חזותית ובתנועות הגוף. בכלל, המשחק שלי הוא סוג של הומאז' לאנשים שאני מכירה או שהכרתי – ויויאן מ"זגורי אימפריה" היא סול פרץ, המטפלת המרוקאית מהילדות שלי. אנשים הם הצבעים בפלטה שלי. הדוסים שגדלתי איתם כשהתגיירתי ומנגד העולם החילוני לחלוטין של גרמניה ומרוקו. יש לי הרבה חומר לשחק וזו מתנה".
לאן את מרגישה יותר שייכת?
"לא לכאן ולא לשם. אמר לי פעם מישהו שלימד אותי בבית צבי: 'את אף פעם לא היית שייכת'. קשה לשמוע את זה, כי אני בכל זאת מאוד שייכת למקום. אבל אני אישה, אני אמא ואני אמנית – אלו הזהויות היחידות שאני יכולה להגדיר אותן כברורות וכמובילות את החיים שלי".
הבנתי שהיה לך קשה לצאת מהדמות של ויויאן זגורי.
"היא נכנסה לי לתוך ה־DNA. קודם כל עליתי המון במשקל, בישלתי קוסקוס, נכנסתי לדמות לגמרי. הילדות שלי היו שואלות: 'מתי זה יסתיים?', אבל כשהצילומים נגמרו התחילו לזהות אותי ברחוב. התחלתי להילחץ, כי אני מעולם התיאטרון ופתאום אני יוצאת עם הטרנינג בבוקר ומבקשים ממני סלפי. אז הלכתי לספר שלי ועשיתי בלונד קצר – ההפך הגמור מויויאן זגורי. היום בדיעבד אני מבינה שהייתי צריכה לשחרר אותה. הדמויות הולכות איתי. לא ידעתי את זה פעם, אבל עם השנים אני מבינה שהן משפיעות עליי ואני צריכה לשחרר אותן בסוף. אני לא מהגנובים האלה שבשביל תפקיד הולכים שלושה חודשים ביער וסובלים, אני פשוט משחקת. תמיד הייתי בגישה הזאת, אבל עם השנים הבנתי שלמרות שאני כן ממשיכה בשגרת החיים שלי וממשיכה להיות שרה וכל זה, הדמות תמיד נכנסת. ועמוק".
