ב"אגף הסרטן", ספרו של זוכה פרס הנובל אלכסנדר סולז'ניצין מ-1966, יש דמות של רופאה, ראש מכון הקרינה, המגלה שהיא חולה בסרטן ומסרבת לשמוע על טיפול. נזכרתי בדמותה של לודמילה במהלך הצפייה בשני הפרקים הראשונים של "חולי אהבה", הדרמה החדשה של קשת 12. גיבורת הסדרה, עמליה לוי, היא כירורגית במחלקה האונקולוגית באיכילוב, שמגלה שיש לה גידול ממאיר בשד. בניגוד להנחיות שהיא נותנת למטופלות שלה, עמליה (איילת זורר) לא הקפידה על בדיקות שגרתיות, והגוש גדל עד שהבחינה בו במישוש מקרי. בתגובה לגילוי, עמליה מתכנסת בתוך עצמה, לא עונה לטלפונים מהרופאים (אמנון וולף, חנה לסלאו) ודוחה שוב ושוב את הניתוח. רופאים, כך נאמר, הם המטופלים הכי גרועים.

>> מצעד העשור: 20 הסדרות הישראליות הכי טובות מאז 2014
>> מה רואים החודש: 27 סדרות חדשות ששוות בדיקה בפברואר

עמליה מנחה את שירין (שאדן קנבורה), הרופאה המתלמדת שמלווה אותה, לתפוס מרחק רגשי מהמטופלים, שאם לא כן היא תתקשה לעשות החלטות רפואיות נכונות. למטופלות היא נוהגת לומר "נעשה כל מה שאפשר ונקווה לטוב". גם למחלה שלה היא מנסה להתייחס בריחוק מקצועי, אבל כשאף אחד לא רואה היא מרשה לעצמה להתפרק. איילת זורר מגלמת היטב את הניגוד הזה בדמותה של אשת הקריירה המצליחה, ומעצבת גיבורה שנרצה לעקוב אחריה בפרקים הבאים.

"חולי אהבה" היא סדרת הטלוויזיה הראשונה שיצרו צמד הקולנוענים שרון מימון וטל גרניט ("מיתה טובה"). בשנה שעברה יצא למסכים סרטם דובר האנגלית "סוף טוב", עיבוד בעייתי למחזה של ענת גוב על שחקנית מפורסמת שמתאשפזת במחלקה אונקולוגית ומתמודדת עם ההכרה בקיצה הקרב. על התסריט לסרט ההוא חתומה רונה תמיר, שכתבה איתם את הסדרה. אני לא יודעת מה קדם למה, אבל על פי שני הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת נראה ש"חולי אהבה" היא יצירה שלמה ומשכנעת יותר, כתובה ומבוימת טוב יותר, שמצאה את הטון הנכון לעיסוק בחומר הלא משובב נפש.

עמליה נמצאת ביחסים ידידותיים עם האקס הנחמד שלה (זוהר שטראוס) ואבי ילדיה בני העשרה. אחותה הצעירה ממנה עדי (נלי תגר) היא סטנדאפיסטית כושלת, שמתקשה למצוא את הסיפור האישי שבאמצעותו תוכל ליצור קשר עם הקהל במועדון שבו היא מופיעה. כשעדי מגלה את עובדת מחלתה של עמליה היא פורצת מיד בבכי, שלא כמו אחותה המאופקת. ואז היא מאמצת לעצמה את הסרטן שלה כבסיס למופע שכולו הומור גרדומים וכובשת את הקהל. התרמית הזאת היא קו עלילתי ודרמתי מוצלח, שמכניס לסדרה תבלין של הומור מחודד, וציפייה לקונפליקט עתידי, והתפקיד יושב על תגר כמו כפפה. אולג לוין תורם נוכחות גברית כריזמטית ומחוספסת כמנהל המועדון ששם עליה עין.

דמות יותר חלקלקה וחמקמקה היא זו של מיכה חדאד (עמוס תמם), חבר כנסת ושר הבריאות לשעבר, שמגיע לשולחן הניתוחים של עמליה בשל סרטן שד. חדאד נמצא בעיצומו של קמפיין בחירות – הוא שואף להיות ראש ממשלה – ומלווה ביועץ שלו (יואב לוי) שרק חושב איך להעלים את המחלה הלא גברית מעין הציבור. נראה שחדאד נבנה בדמותו של יאיר לפיד, ולפחות בפרקים הראשונים הסדרה אינה מגלה לנו מהי נטייתו הפוליטית. בימים אלה של מלחמה ופילוג, הדימוי הזה של הפוליטיקאי הפופולארי נחווה כאנכרוניסטי.

מיכה מפיץ חיוכים לכל עבר, ובעיקר לעבר עמליה, ועל פי שם הסדרה והתקציר בוויקיפדיה נראה שבהמשך יתפתח ביניהם רומן המבוסס על שותפות הגורל. אלא שמיכה נשוי (לדנה סמו) ובשלב זה של הסדרה עדיין לא נוצר מתח מיני בינו לבין עמליה. נראה שהחיוכים שלו הם חלק מהתדמית הפוליטית שבנה לעצמו – עמליה מכנה אותו "נער הפוסטר של איגוד מגדלי הטופו" – והשאלה היא אם בהמשך יתגלה מאחוריהם אדם שלם וראוי לאהבה.

קשה לכתוב ביקורת מושכלת על בסיס צפייה בשני פרקים בלבד. שרה פון שוורצה, שעל פי הדיווחים מגלמת דמות מרכזית של חברה במפלגה של מיכה שחותרת תחתיו, תופיע רק בהמשך, וככל הנראה תחזק את הרובד הפוליטי. יש אופציה שהיא תהיה הנבל המסומן של הסדרה, כי בינתיים כל הדמויות סימפטיות, וזה נאמר לחיוב. האם "חולי אהבה" תעמיק את הכאב והחרדה של ההתמודדות עם המחלה? האם האהבה בין שני הקרייריסטים, שהדחיקו את הסרטן עד שהוא גדל לממדים מסוכנים, תתפתח באופן משכנע ותיגע ללב הצופים? האם הרובד הפוליטי יהיה בעל משמעות? בשלב זה מוקדם מדי לדעת, אבל ההתחלה בהחלט מזמינה להמשיך לצפות.
>> "חולי אהבה", שני 21:30, קשת 12

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• איילת זורר
• עמוס תמם
• נלי תגר

• Facebook
• Twitter
• Email

"נושא השואה תמיד היה מורכב אצלי", אומרת שחקנית התיאטרון הישראלית־גרמנית שרה פון שוורצה, עוד לפני שנשאלה משהו. לרגל יום השואה תעלה בתיאטרון הקאמרי ההצגה "אנה" (בבימוי אלון אופיר) שבה תשתתף פון שוורצה. לא מדובר בעוד יצירה המגוללת את סיפורה של אנה פרנק, אלא באירוע דוקומנטרי שבו השחקנים ממוקמים על במה מסתובבת בתוך מבנה בעל שתי קומות, והקהל צופה בהם כל הזמן מזוויות שונות בסיטואציות המתרחשות בתוך המחבוא. לראשונה המחזה מתייחס גם אל קטעים שצונזרו מיומנה המקורי של פרנק, בהם כאלו העוסקים בתשוקות נעורים שנגנזו בעבר מחמת השמירה על פרטיותה.

"אני מבינה, פיזית, את הקלסטרופוביה של האנשים שחיו שם", אומרת פון שוורצה על הבית עם המחבוא. "הקהל רואה אותנו מכל כיוון. אני גומרת את הסצנה שלי ומיד הולכת לחדר ההלבשה כדי לבדוק בסמסים אם הבנות שלי אכלו. כאן אי אפשר לצאת, אנחנו נכנסים לדמויות ולא יוצאים עד סוף ההצגה. מתלבשים על הבמה. זה סימבול כזה, אובדן של עולם שהיה, של ספרים ותרבות, של עבודה וסדר יום. ההצגה לא מדברת רק על השואה, אלא מתעסקת יותר בסיטואציה עצמה: כולאים אנשים, לא מסיבות של ריאליטי, תוקעים אותם בחלל קטן וכולם צריכים להסתדר".

"זה מצחיק איפה דמויות תופסות אותך בחיים", היא מוסיפה. "אני עכשיו במעבר דירה מתל אביב ליפו. כל הבית שלי ארוז. הייתי צריכה להחליט, כמו הדמות שלי במחזה, עם איזה חפצים אני נשארת ועם איזה לא, וכמוה גיליתי עד כמה לא ידעתי שאני קשורה לחפצים. חשבתי שאני נוודת. כן, בטח". כאילו לא מספיק שהיא עוברת דירה, המטלה המעייפת ביותר המוכרת לאדם, פון שוורצה גם משחקת לצד עמוס תמם בהצגה "כבוד אבוד", מלמדת בבית צבי שיטת משחק שפיתחה, מגדלת שלוש בנות ומרצה על זהויות – נושא שמעסיק אותה עמוקות.

איך היה לעבוד על מחזה שעוסק במלחמה בין שני לאומים שאת משתייכת אליהם?

"היה לי תהליך מאוד ארוך של שנאה למוצא שלי. סירבתי לדבר גרמנית בתור ילדה, התביישתי, עד שהתחלתי לבקר את סבתא שלי. בהצגה הזאת עשיתי לה הומאז' – גילמתי דמות שדומה לה חזותית ובתנועות הגוף. בכלל, המשחק שלי הוא סוג של הומאז' לאנשים שאני מכירה או שהכרתי – ויויאן מ"זגורי אימפריה" היא סול פרץ, המטפלת המרוקאית מהילדות שלי. אנשים הם הצבעים בפלטה שלי. הדוסים שגדלתי איתם כשהתגיירתי ומנגד העולם החילוני לחלוטין של גרמניה ומרוקו. יש לי הרבה חומר לשחק וזו מתנה".

לאן את מרגישה יותר שייכת?

"לא לכאן ולא לשם. אמר לי פעם מישהו שלימד אותי בבית צבי: 'את אף פעם לא היית שייכת'. קשה לשמוע את זה, כי אני בכל זאת מאוד שייכת למקום. אבל אני אישה, אני אמא ואני אמנית – אלו הזהויות היחידות שאני יכולה להגדיר אותן כברורות וכמובילות את החיים שלי".

הבנתי שהיה לך קשה לצאת מהדמות של ויויאן זגורי.

"היא נכנסה לי לתוך ה־DNA. קודם כל עליתי המון במשקל, בישלתי קוסקוס, נכנסתי לדמות לגמרי. הילדות שלי היו שואלות: 'מתי זה יסתיים?', אבל כשהצילומים נגמרו התחילו לזהות אותי ברחוב. התחלתי להילחץ, כי אני מעולם התיאטרון ופתאום אני יוצאת עם הטרנינג בבוקר ומבקשים ממני סלפי. אז הלכתי לספר שלי ועשיתי בלונד קצר – ההפך הגמור מויויאן זגורי. היום בדיעבד אני מבינה שהייתי צריכה לשחרר אותה. הדמויות הולכות איתי. לא ידעתי את זה פעם, אבל עם השנים אני מבינה שהן משפיעות עליי ואני צריכה לשחרר אותן בסוף. אני לא מהגנובים האלה שבשביל תפקיד הולכים שלושה חודשים ביער וסובלים, אני פשוט משחקת. תמיד הייתי בגישה הזאת, אבל עם השנים הבנתי שלמרות שאני כן ממשיכה בשגרת החיים שלי וממשיכה להיות שרה וכל זה, הדמות תמיד נכנסת. ועמוק".

"אנה"

• אנה פרנק
• אנה
• יום השואה
• עמוס תמם
• שואה
• תיאטרון הקאמרי
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

העלאה מחודשת של מחזה קלאסי נחשבת הליכה על בטוח וקריצה ברורה ללב (ולכיס) של מפעלי המנויים וועדי העובדים. טיפול חדשני במחזה קלאסי בניסיון להמציא אותו מחדש זו כבר תעוזה ראויה לשבח. העיבוד החדש ל"חשמלית ושמה תשוקה", מיצירותיו הבולטות ביותר של המחזאי האמריקני טנסי וויליאמס, הוא קודם כל קאמבק מרשים של הבמאי והמנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי הבימה אילן רונן, המגיש כאן את עבודתו המרשימה ביותר בשנים האחרונות.

המחזה, שהועלה לראשונה ב־1947, מתרחש בעיר ניו אורלינס שהייתה חלק בלתי נפרד ממנו. האחיות בלאנש וסטלה הן בנות למשפחה אריסטוקרטית עם שורשים צרפתיים. סטלה התאהבה ונישאה לסטנלי, צעיר חם מזג וגס רוח ממעמד הפועלים ובן למשפחת מהגרים פולנית בשם קובלסקי. בלאנש, אישה שברירית עם גינוני דיווה שירדה מנכסיה, נאלצת לעבור להתגורר עם אחותה וגיסה בדירתם העלובה. מכאן ההתנגשות הטרגית בין בת הטובים האשכנזייה והערס האלים היא רק עניין של זמן.

בעיבוד הנוכחי, קופרודוקציה של הבימה והתיאטרון הקאמרי, מחליפה את ניו אורלינס ההגדרה "שכונה קוסמופוליטית". בלאנש וסטלה מדברות ביניהן ברוסית, ושם משפחתו של סטנלי אינו מוזכר אך בלאנש מתייחסת אליו כאל "התורכי". רונן מנסה (ומצליח) להתיק את העלילה לנוף חדש וקרוב ברוחו לקיבוץ הגלויות בפריפריה הישראלית של ימינו, שבה עורבבו בעל כורחם עולים מחבר העמים ובני עדות המזרח. גם העריכה המוזיקלית המצוינת של מירי לזר כוללת בעיקר אלמנטים אתניים, אפקט המגיע לשיאו בסצנת סקס הפיוס הסוער של סטנלי וסטלה כאשר ברקע שרה השחקנית מיקי פלג־רוטשטיין בערבית את "Ne Me Quitte Pas" של ז'אק ברל.

האם רונן ניסה לשתול בדרמת היצרים של וויליאמס משל ליחסם של גברים ישראלים לנשים מחבר העמים, שרובן תרבותיות ומשכילות מהם בהרבה? כך או אחרת, זהו טוויסט מעניין ומרענן. לאווירה החדשנית תורם עיצוב הבמה הנפלא של נטע הקר, עם קיר הלבנים שעליו מציירים השחקנים בזמן אמת כתובות גרפיטי זוהרות. גם הפיכת אנסמבל השחקנים הגברי למעין מקהלה יוונית המדקלמת הוראות בימוי היא, אחרי שמתרגלים אליה, הברקה.

אבל "חשמלית ושמה תשוקה" היה ונשאר מחזה של שחקנים, בהם פיני קדרון כמיטש, חברו עדין הנפש של סטנלי המחזר בגמלוניות אחרי בלאנש. אנה דוברוביצקי היא סטלה עם כוח נשי ועמוד שדרה, לא שפחת מין כנועה אלא אישה שופעת מיניות הרוצה ואוהבת סקס לא פחות מבעלה. עמוס תמם עוקף בחוכמה את המיתוס של מרלון ברנדו (כוכב המחזה המקורי והסרט שהתבסס עליו) ומגלם להפליא את סטנלי כגרסה משודרגת ואלימה של קזבלן, וכמו במחזמר ההוא מהלך על הבמה כמו פנתר העומד להתנפל בכל שנייה. מעל כולם מצטיינת יבגניה דודינה כבלאנש, שדמות המלכה המתפוררת תפורה למידותיה. לאורך רוב המחזה היא מצליחה להישאר חזקה ומתוחכמת, קונטרה הולמת לתוקפנות האגרסיבית של תמם, מה שהופך את קריסתה למחוזות הטירוף במערכה האחרונה למפגן ראווה מרהיב.

השורה התחתונה:אתה ראשון, יה קזה!

• טנסי וויליאמס
• מחזה קלאסי
• יבגניה דודינה
• מרלון ברנדו
• עמוס תמם
• רימייק
• ביקורות מחול ותיאטרון
• ביקורות
• אדפטציה
• תרבות