לפעמים אי אפשר לשתוק יותר. עיתונאי חדשות 13 גילו את זה בשבועות האחרונים, אחרי שנים של ניסיונות בלתי פוסקים לכרסם בחופש העיתונות שלהם במטרה להכפיף את שידוריהם לנרטיב השלטוני. הם שתקו כשהנחיתו מעל ראשם את איילה חסון, הם שתקו כשהפכו את אבישי בן חיים מכתב לענייני חרדים לאורקל לענייני נתניהו של המהדורה המרכזית, הם שתקו כשפיטרו את ברק רביד ואושרת קוטלר ולוסי אהריש ואבי עמית. היה זה המינוי של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד העורכת הראשית שלהם שהוציא אותם מהבונקרים וגרם להם להפסיק לשדר עסקים כרגיל. אתמול הגיעה ההחלטה לחסל את "איזור מלחמה", תוכניתו היומית של רביב דרוקר, ואיתה החשש שעיתונאי חדשות 13 התעוררו מאוחר מדי.

>> בשביל זה יש עיתונות: 10 סיבות להיאבק על עתיד חדשות 13
>> גלית דיסטל אטבריאן אמרה מההההה: כך הורדנו את העיניים מהכדור

ההחלטה להוריד מהמסך את תוכניתו של דרוקר נגועה במניעים פוליטיים ברורים, ובכירי רשת 13 אפילו לא ניסו להסתיר זאת. כי אפשר להבין הורדה של תוכנית מהאוויר כשהיא לא מביאה מספרים; זאת הרי המשמעות של טלוויזיה מסחרית לטוב ולרע. אבל כשמדובר בתוכנית *היחידה* של רשת 13 שמצליחה לנצח חלק מהמתחרות שלה, מביאה רייטינג יפה מאוד לשעת השידור שלה וקהל צופים נאמן, ובכל זאת מורידים עליה את הגרזן – צריך להיות תמים ברמות של צופה ערוץ 14 כדי לא להבין מה קורה פה.

כניסתה של שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד מנכ"לית חדשות 13 נגועה בחוסר סבירות קיצוני, כי לא רק שאינה עיתונאית והיא חסרת כל ניסיון מקצועי בניהול מערכת חדשות, אלא שגם הייתה ממובילי מבצע החיסול של חדשות 10 (שמרבית חברת החדשות של רשת 13 הגיעה מתוכה) מטעם נתניהו כשמונתה על ידי ממשלתו ליו"ר הרשות השנייה. האישה הזאת אמורה לנהל את גוף התקשורת הכי ביקורתי כלפי השלטון בטלוויזיה? או שהיא אמורה לדאוג שלא ישאר גוף תקשורתי כזה בישראל? התשובה ברורה וזועקת.בנימין נתניהו מנהל כבר שנים מאבק נגד ערוץ 10 בגלגוליו השונים, ולפחות חלק מההסתבכויות שלו בתיק 1000 ותיק 4000 קשורות במישרין לאובססיית השליטה שלו בחברת החדשות של הערוץ. מאז פרסום תחקיר "ביבי טורס", גם המאבק שלו נגד רביב דרוקר עבר לפסים אישיים לחלוטין.

הורדת התוכנית היומית שלו – שאינה מופקת על ידי חברת החדשות, כי אם על ידי חברת ההפקה של דרוקר עצמו – נועדה לפגוע בכיסו וביוקרתו המקצועית ולהשפיל אותו, כולל קיצוץ מתוכנן בתוכנית התחקירים שלו ("המקור"), כדי שיעזוב גם את תפקידו כפרשן הפוליטי הבכיר של חדשות 13.גם אם "איזור מלחמה" לא הייתה לטעמי האישי, הסיפור כאן הוא הרי לא התוכנית אלא המגיש שלה. לכולם ברור מי רוצה את הראש שלו. אתם יכולים לקרוא לו "גורם מדיני בכיר". כשקוראים את הרשימה שלפניכם מבינים בדיוק למה.

הסיפתח: יומני עמרי שרון (2006)

היום, נהוג לייחס לדרוקר עוינות אישית כלפי בנימין נתניהו. אבל ב-2006, דרוקר העניק לנתניהו מתנה לא קטנה – רגע לפני מערכת הבחירות, שבה נתניהו נאבק עם קדימה. היומנים של עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה, העידו איך במינויים פוליטיים ניהלה המשפחה את המדינה. התחקיר לא ממש הפיל את קדימה (או עזר לנתניהו, שהתרסק בבחירות האלה), אבל כן הוכיח כמה דרוקר פשוט נאבק בחזקים – ולא משנה מאיפה הם באים.

הפיצוץ: ביבי טורס (2011)

יש האומרים שזו הסיבה שבגללה הגענו לכאן. התחקיר המקיף נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו והמיליארדרים שמימנו לו את הנסיעות היה כל כך מטלטל – שהוא כמעט גרם לסגירת הערוץ. נתניהו נעלב, והציב בפני ראשי הערוץ – שנאבק על חייו מסיבות כלכליות – משוואה פשוטה: ותרו על דרוקר, והערוץ נשאר בחיים. הערוץ סירב (ובצדק) ומשם החל מחול השדים שנמשך עד היום – מסדרה של מהלכים רגולטוריים שנועדו להחליש את הערוץ ועד הדחתו של דרוקר מלוח השידורים. החקירה הפלילית נסגרה אחרי לחץ גדול מצד ראש הממשלה וכניעה של היועץ המשפטי ויינשטיין – אבל את הפרצוף של המנהיג ראינו כולנו בשידור חי.

לחם עבודה: תחקיר עופר עיני (2011)

כשפורסם התחקיר הזה, עופר עיני נחשב לאחד האנשים הכי חזקים בישראל. יו"ר הסתדרות קשוח שבחש באירועים פוליטיים (כמו כניסת מפלגת העבודה לממשלה ב-2009). את כתם השחיתות על תדמיתו של היו"ר – הוא הראה כיצד עיני השפיע על "עמל", רשת החינוך של ההסתדרות ופעל למינוי מקורבים בתוכה, כולל לזוגתו דאז, מנכ"לית הרשת רווית דום – אי אפשר היה להסיר יותר. גם שם זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר העובדה שעופר עיני הוא כבר לא מהאנשים החזקים בישראל – קשורה גם לתחקיר הזה.

התעמולה: תחקיר ישראל היום (2013)

בפעם הראשונה נחשף "מפעל הנקניקיות" המפורסם: שש שנים לאחר שנוסד, דרוקר פרסם את התחקיר שגילה איך עובד העיתון שעבד בשביל נתניהו. מטקסטים ששונו על ידי העורך הראשי, דרך תמונות מחמיאות של הרעייה ועד עיתונאים שהיו ביקורתיים כלפי נתניהו ונדחקו לקרן זווית. גם פרסום התחקיר הזה, כמו לא מעט מהתחקירים של דרוקר, נתקל בקשיים מבית – אבל בסוף התפרסם. "ישראל היום" השתנה מאז מעט, אבל כפי שראינו בפרשת דרוקר – הרצון של נתניהו להשתלט על התקשורת חי וקיים.

השחיתות: תחקיר קק"ל (2015)

חלק מסוד הקסם של דרוקר הוא היכולת להנגיש, גם לאנשים שפחות מעורבים, נושאים מסובכים. אחד מהם היה ההתנהלות המסואבת בקרן הקיימת לישראל, ארגון שלא זוכה בדרך כלל לתשומת לב אבל מחזיק ב-2.5 מיליון דונם, ומגלגל ארבעה מיליארד דולר בשנה (באותה התקופה). התחקיר של דרוקר חשף את הכספים שהם מעבירים למפלגות, את המשכורות המופרזות – והכל על חשבון משלם המיסים. חלק ממה שעיתונות טובה יכולה לעשות – להאיר פינות חשוכות. את הפינה הספציפית הזאת דאגו מאז להחשיך בשבילנו שוב.

הבום הגדול: תחקיר הצוללות (2016)

אולי ה-חשיפה של דרוקר, כזו ששינתה את פני המציאות וגילתה לציבור את פרשיית השחיתות הביטחונית החמורה בתולדות המדינה, בה הוגשו כבר כתבי אישום והוקמה ועדת חקירה ממלכתית שהגישה החודש את מסקנות הביניים שלה, לפיהן ראש הממשלה פגע בביטחון המדינה. בנובמבר 2016 חשף דרוקר את החשד כי קצינים בכירים ועובדי ציבור היטו מכרזים וקיבלו שוחד על מנת לקדם עסקאות לרכישת צוללות מגרמניה. החקירה לקחה זמן, אבל לפני כחודש נשלחו מכתבי אזהרה לשורה של בכירים – בהם, גם נתניהו שעל פי החשד היה קשור לעסקה דרך פרקליטו וקרוב משפחתו, עו"ד דוד שמרון. עוד אירוע שהיה נשאר עמוק באפלה אלמלא דרוקר, שעשה כאן עבודה עיתונאית שצריך ללמד בבתי ספר.

המלוכלך: תיק ליברמן (2018)

היום, אביגדור ליברמן נחשב בעיני רבים כחלק מהאופוזיציה שמנסה להפיל ראש ממשלה מכהן, כמנהגן של אופוזיציות. הרטוריקה של ליברמן נגד המנהיג הכושל גורמת לאלה שרוצים בהחלפתו של נתניהו – להיצמד אליו. אבל האמת היא שליברמן תמיד נשאר אותו פוליטיקאי – כזה שלא הוכח נגדו דבר אבל משאיר אחריו שורה של חשדות שלא באמת התפוגגו. בתחקיר שפרסם דרוקר, יחד עם ברוך קרא וגלי גינת, שלושת העיתונאים המוכשרים הצליחו להראות איך זה קרה: כיצד הצליח ליברמן לחמוק שוב ושוב מרשויות החוק – ועד כמה התרשלו בעבודה מולו. תזכורת טובה לכך שגם בתוך הפוליטיקה של היום וה"כן ביבי לא ביבי", עדיין חשוב לזכור את ההבדל בין נקי למלוכלך.

תיק 4000 (2018)

באוקטובר 2015 חשף גידי וייץ ב"הארץ" את הכפפתו המערכתית של אתר "וואלה" לטובת מערך התעמולה של נתניהו, בתמורה להטבות רגולטוריות בשווי מיליארדי שקלים לבעל האתר דאז, שאול אלוביץ', במסגרת עסקת בזק-yes. ב-2018 הצליחו דרוקר וברוך קרא להנגיש את הפרשה הסבוכה באמצעות שלל עדויות ומסמכים של עובדי האתר ולמצק את החשדות הלא פשוטים נגד נתניהו. עוד מקרה שבו דרוקר סייע לאינטרס הציבורי, נגד האינטרס של המשפחה.

העד: הקלטות ניר חפץ (2020)

בשנת 2022 פרסם דרוקר במסגרת "המקור" את תחקיר ניר חפץ, כולל ריאיון עם עד המדינה מספר 1 בתיקיו הפליליים של ראש הממשלה. זה היה פספוס, אבל שנתיים קודם לכן שם דרוקר את ידיו על הקלטות של אותו חפץ, שהחלו לפרוס את התמונה הגדולה על השיגעון שמנהל אותנו, מראש הממשלה ומהאנשים שמקיפים אותו, ועוד מהאדם שהיה הכי קרוב אליו. ניר חפץ הוא בטח לא אביר איכות השלטון, אבל המידע שדרוקר קיבל נשאר איתנו, והבהיר עד כמה עסוק נתניהו בניהול המדינה לטובתו האישית ולא לטובת האזרחים.

האחרון? תחקיר מירי רגב (2024)

תחקיר אחד יותר מדי? יתכן שהכתבה החשובה והמקוממת על שרת התחבורה ועל קרקס הקונספירציות והפרוטקציות שמנהלות אותה, לצד ההתמקדות המוחלטת בשיקולים זרים ועניינים אישיים, הייתה מבחינת נתניהו וכנופייתו הקש האחרון שהוביל להדחתו של דרוקר מהרצועה של 19:00 בערב. דרוקר עשה את זה לא בשבילו, אלא בשבילנו; הוא הביא כהרגלו מידע שגרם לכך שאנחנו רואים ביתר בהירות את האנשים שמנהלים את חיינו. בין אם זה נתניהו, משפחת שרון, ליברמן, עופר עיני או מירי רגב – דרוקר נמצא שם, בנקודות המכריעות כדי להגיד את האמת.במדינה מתוקנת ונורמלית הוא היה גיבור. בישראל של 2024 הפרס שהוא מקבל הוא הדחה. מהאנשים האלה זה אות כבוד של ממש. האמת של דרוקר תמיד תהיה חזקה יותר ממכפישיו.

• המסך
• רביב דרוקר
• מחדל נתניהו
• בנימין נתניהו
• מחאת הדמוקרטיה
• רשת 13
• ערוץ 10

• Facebook
• Twitter
• Email

האיחוד המסתמן בין רשת לערוץ עשר צפוי לעשות הרבה רעש בחודשים הקרובים. בהנחה שהמפץ הזה יאושר על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים, ואם וכאשר תמכור רשת את חלקה בחברת החדשות לקשת, רשת ועשר יתאחדו לערוץ אחד. לכאורה, מדובר בחדשות לא רעות, מתבקשות אפילו בתחום שמדמם סכומי עתק מאז פיצול ערוץ 2 בנובמבר האחרון.

רשת ועשר משמשים לזה לזה כמכסה לסיר. הראשונה מתחרה בקשת בגזרת הבידור, במידה הולכת וגוברת של הצלחה, ועם האיחוד אולי סופסוף תאמץ לחיקה גם תכנית סאטירה בעלת כישרון הישרדות ותסנף בחזרה את "גב האומה". השנייה מתחרה בתכנים של חברת החדשות (חדשות 2 לשעבר) ביעילות כבירה. הצופים יעדיפו אמנם את אפשרות הבחירה המשולשת, אך יודעת כל צופה בעלת ממיר תלת ערוצי שאין זה ממש משנה. התנודה ממילא נעשית בין שני ערוצים חביבים במיוחד, והצער על הנסיגה מהרפורמה שהולידה את קשת 12 ורשת 13 (ויצרה יצור כלאיים משונה של חברת חדשות שמשדרת בשני ערוצים מתחרים), חסרת סיכוי ממילא במתכונתה הנוכחית, הופך שולי בלבד.

למהלך האיחוד המתבקש בין רשת לעשר אורבות סכנות חשובות יותר, שמאיימות להפוך צעד לא נורא, שישיב אותנו שנתיים אחורה, לצעד שישיב את הטלוויזיה והעיתונות הישראלית לראשית שנות ה-90. עלינו, אם כך, לחשוש בעיקר מפגיעה אפשרית בתכני חדשות עשר. חברת החדשות המצוינת של הערוץ, שזכתה לחופש יחסי תחת בעלת השליטה RGE, תיאלץ עתה לעבוד תחת אנשי עסקים מן המניין שלהם אינטרסים כלכליים שונים, בהם אודי אנג'ל ועידן עופר. ללא חברת החדשות, ערוץ עשר-רשת העתיד לבוא הוא אקדח סרק מפלסטיק. על הצופים להיות חרדים לכתבי החדשות, ל"המקור" המצוינת עם רביב דרוקר וברוך קרא, ובמידת מה גם לשאר הרוח של "לונדון את קירשנבאום", הרבה יותר ממשחק האצבעות המשולש שבממיר.

במבט קצר טווח לאחור, מובן כי הרפורמה שפיצלה את הזכייניות רשת וקשת הייתה בעלת ערך בידורי מעיקרו. להוציא את משבצת "פגוש את העיתונות" ואת משבצת לפני החדשות, שהפכו ב"קשת" מחדשותיות לרכילאיות, הסטטוס קוו העיתונאי נותר כמות שהוא. אולם המתמטיקה של תכניות הבידור מסתדרת מאליה, ובמובן זה אין להרבות בדאגה. הפורמטים מקבילים ("מאסטר שף" – "משחקי השף"), ההפקות מצליחות ונכשלות לסירוגין ("כמה רחוק" – "הזדמנות האחרונה לאהבה"), וסדרות המקור חוזרות על אותו הטריק ("צומת מילר" – "חיים שלי"). אם השלכות הרפורמה – כמו האיחוד המסתמן בין שני הילדים הפחות מקובלים בשכונה – יטלטלו את המאזן הנוכחי בין שתי חברות החדשות, כאן עלינו כבר לאמץ מבט חשדני.

• המסך
• רשת
• ערוץ 10
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

התקשורת שמאלנית. המשפט הזה הוא תמצית עידן הפוסט-אמת, מה שזה לא יהיה. אין משמעות לשאלה האם זה נכון, מה שחשוב הוא שהפוליטיקאים שכנעו, העם השתכנע, ועכשיו זו האמת. התקשורת שמאלנית. ומה עושה תקשורת שמצאה את עצמה לפתע מחוץ לגדר, מופצצת יומם וליל בהאשמות על בוגדנותה כלפי המנהיג ועל רכרוכיותה בפני המנסים להשמידנו? האם היא מתעקשת לומר את האמת הקשה לשמיעה ולעיכול? האם היא שומרת בקנאות על תפקידה החשוב כרשות הרביעית, ככלב השמירה של הדמוקרטיה? לא, לרוב היא מתרפסת. ככה זה בעידן המסחרי.

התקשורת הישראלית, ברובה הגדול, עושה לישראלים נעים. היא מרגשת אותם כשהם רוצים להתרגש, עוזרת להם להוריד דמעות כשהם רוצים להוריד דמעות, וכועסת בכעסם. הדברים הקשים באמת נשארים על רצפת חדר העריכה. דוגמה מאלפת להתרפסות של התקשורת הישראלית בפני הצופים והפוליטיקאים היא ההתקרנפות של ערוץ 10, שמגיעה לשיאה היום (ה'), כשכל תוכניות הערוץ ישדרו מגוש עציון.

כבר תקופה שערוץ 10 מנסה "לרדת אל העם", כאילו שצריך לרדת כדי להגיע אליו, ומשדר כל כמה זמן ממקום אחר בישראל. "ערוץ 10 מתחבר לפריפריה" – בעפולה, בטבריה, בעכו, בירושלים ובמצפה רמון. ככה, מקווים קברניטי הערוץ, העם יחוש חיבור וירגיש שאכפת לנו ממנו. ברור שכדי "לחבר" את העם לחדשות 10 צריכים לעסוק במהדורה המרכזית ובשאר התוכניות פחות בתל אביב ובמסדרונות הכנסת ויותר בענייני היום יום שמעסיקים אנשים שגרים בעפולה, בטבריה, בעכו, בירושלים ובמצפה רמון. אבל אין כמו לשדר ממרכז מסחרי ולמשוך קהל שיתקהל מסביב למצלמות כדי לגרום למגישים ולכתבים להרגיש שהם עושים משהו עבור העם.

מילא מצפה רמון ועכו, אבל גוש עציון? האם גוש עציון היא פריפריה? גוש עציון היא בכלל לא במדינת ישראל. נראה ש"הירידה אל העם" לא הספיקה, וראשי הערוץ הבינו לאן צריך באמת לקרוץ, מי באמת מנהל את ההצגה. בלי תמיכת המתנחלים, האליטה החדשה, ערוץ 10 ימשיך להחשב שמאלני רחמנא ליצלן, מוקצה מעצם מהותו. לכאורה, קברניטי הערוץ רואים לאן הרוח נושבת וזזים עם הקונצנזוס ימינה. "גם המתנחלים הם אזרחים, גם הם צופים בחדשות", הם מנסים לשדר. אבל המחשבה הזו דומה לאשליה של מפלגת העבודה שאם היא תזוז ימינה המצביעים יבואו לקראתה, ולא כך.

עצוב לראות ערכים נרמסים עבור אשליית הרייטינג, שגם כך לא יגיע. עצוב לראות מכירת חיסול של כל מה שתקשורת כנה ומקצועית אמורה לעשות. "קרוב לבית", כך ממתגים בערוץ 10 את יום השידורים המיוחד. אבל קרוב לבית של מי?

• המסך
• ערוץ 10
• חדשות 10
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בסרט התיעודי ״לאן לפלוש עכשיו״ מטייל הבמאי מייקל מור במדינות שונות ברחבי העולם, כדי לגלות מדוע החיים בהן טובים יותר מבארצות הברית. הוא לומד על מהפכת החינוך שעברה פינלנד, על בתי הכלא השיקומיים של נורבגיה, ועל מדיניות ימי החופש הנדיבה של איטליה. התחושה הראשונית שעולה מצפייה בסרט היא שבמקומות אחרים טוב הרבה יותר. התחושה השנייה היא של "היי, אולי אפשר ללמוד מהם משהו". צפייה ביצירה התיעודית של ערוץ 10 מעניקה תחושה אחרת.

מצב מערכת הבריאות הציבורית על הפנים. זה עצוב, זה מרתיח, וזה ידוע כבר יותר מדי זמן. הילה אלרואי, פרשנית הבריאות של חדשות 10, מגיעה להזכיר לנו את זה, במסגרת הסדרה הדוקומנטרית ״סלפי ישראל״, שמבקשת לצייר תמונת מצב של החברה הישראלית, כשהיא מפנה מדי שבוע זרקור על תופעה אחרת. הפרק ששודר אמש (ג') התמקד באופן בו מפקירה המדינה את הטיפול בקשישים, או כפי שהגדיר זאת התקציר: ״תחקיר מיוחד על קריסת השירותים הסיעודיים״.

עבודת התחקיר אינה העניין המרכזי בפרק הקשישים של ״סלפי״. היא שם, אך כמו תכניות פריים טיים דוקומנטריות אחרות, גם ״סלפי״ לוקה ברטוריקה של תכנית ריאלטי ובוחרת להתמקד בסיפורים האישיים, אלו המכוונים לבלוטות הרגש. ייאמר לזכותם שבחרו כאן בסיפורים יומיומיים; לא מחלות נדירות שדורשות תרופות נסיוניות שאינן נכללות בסל הבריאות, אלא התמודדויות סיעודיות נפוצות שעלולות לקרות לכל אחד. למען האמת, סביר להניח שהן קרו לכל אחד: כל מי שיש קשיש במשפחתו נתקל באחד מהסיפורים הללו. ״סלפי״ יודעת היטב שהיא מתעסקת בבעיה של כולנו.

הנתונים שהוצגו אתמול בפרק מבהילים, אבל לא מבהילים מספיק. שירותי הרפואה כרוכים בביורוקרטיה סבוכה שרק הופכת אותם נגישים פחות כשמדובר באנשים מבוגרים; המערכת זורקת את הקשישים מגורם אחד לשני כשבסופו של דבר הנטל נופל באופן כמעט בלעדי על בני המשפחה; יש מעט מאוד רופאים מומחים בגריאטריה, תחום התמחות שהפופולריות שלו רק הולכת ויורדת. ניר קידר, סמנכ״ל לכלכלת בריאות במשרד הבריאות, מזהיר כי בשנים הקרובות יתרחש משבר חברתי אם לא ניערך עכשיו. אבל איך? זה פחות מטריד את ״סלפי״.

זה אמנם לא מתפקידה של ״סלפי״ למצוא פתרונות, אבל גם להראות לנו קשישים שסובלים ואת בני המשפחה שלהם שכורעים תחת הנטל זו לא בדיוק מטרתה של יצירה דוקומנטרית. נקודת אור מוצאים ב״סלפי״ במרכז הרפואי הגריאטרי ״בית רבקה״, מעין אוטופיה סיעודית לגיל השלישי שם אין מחסור במטפלים והמטופלים משתקמים באמצעות סימולציות וידאו ועובדים מסורים. יכול להיות שנפתור את המשבר עם עוד עשרה מוסדות כאלו ברחבי הארץ, אבל כנראה שאת הבעיה הזו צריך לפתור ברמת התשתית ונראה שאף אחד — לא הילה אלרואי, לא הרופאים והפרופסורים המרואיינים, ולא משרד הבריאות — לא יודע מאיפה להתחיל.

מייקל מור לקח את צוות הצילום שלו והלך לראות במו עיניו מה קורה במדינות אחרות בעולם. נראה כאילו התחקיר המיוחד של ״סלפי״ אפילו לא עשה גוגל. גם אם זה לא היה מספק את הפתרונות להצלתה של מערכת הבריאות הקורסת, זה היה לפחות מעשיר את ״סלפי״, ששואפת להיות תכנית דוקומנטרית מובילה, אך נופלת בשטיקים של ריאלטי.

• המסך
• קשישים
• סלפי
• ערוץ 10
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מי מאיתנו לא מצא את עצמו במהלך חייו עומד בפני פרשת דרכים, מתלבט לפני קבלת החלטה גורלית ומשנת חיים. המצב הזה מוכר לכל אדם, וגם התקווה שמישהו יגיע, ייקח אותנו ביד ויראה לנו את הדרך להחלטה אינה זרה עבור רבים מאיתנו. זה הרעיון העומד מאחורי ״ההחלטה״, סדרת התעודה של ערוץ 10 בה מובילים מירי נבו ואלי אילדיס משתתפים בנבכי הדילמה בה הם נמצאים, עד להחלטה הדרמטית.

אילדיס ונבו מגיעים בוואן מהודר, ובמשך 48 שעות דחוסות הם יבלו עם איש או אישה לפני החלטה גורלית ויפגישו אותם עם מומחים, אנשי מקצוע, וסתם אנשים רגילים כמוהם. כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה אנשים שמשליכים מעצמם על חוויה של אדם אחר, שלא לדבר על המצלמות שמסביב. איך אפשר לקבל החלטה בתוך סיר הלחץ הזה? מסתבר שאפשר, והמפתח לקבלתה הוא ההבנה שכל התחקיר שבעולם לא ימנע את אי הוודאות שבכל מקרה תהיה.

אל המסקנה הזו מגיעה מירי חי בערך באמצע הפרק ששודר אמש (א'). מירי היא נשאית של גן המעלה משמעותית את סיכוייה לחלות בסרטן השד ובסרטן השחלות. היא בת 34, רווקה, ומתלבטת אם לעבור כריתה מונעת של השדיים והשחלות, או למצוא אהבה ולהביא ילדים, ורק אז לעבור את ההליך המניעתי. הזמן משחק פה תפקיד קריטי: למירי סיכוי של 80% לחלות בסרטן השד ו- 50% לחלות בסרטן השחלות, וזה יכול לקרות בכל יום. עם הידיעה הזו היא נאלצת לחיות ולעמוד בפני החלטה קשה עד בלתי אפשרית.

אז הולכים לאילדיס ונבו, שני אנשים שמנחים ביחד כבר 18 שנה את ״חדשות הספורט״, אבל יש מי שחשב שהם המתאימים ביותר להוביל את חי ואת שאר המשתתפים בתכנית אל עבר ההחלטות החשובות בחייהם. תפקידם בתכנית לא לגמרי ברור: בעוד חי נשלחת אל רוב הפגישות לבדה, אילדיס ונבו צופים בהן מתוך הוואן ומפרשים עבור הצופים את מה שלא נזקק כלל לפרשנות. מה שאולי הכרחי בשידורי ספורט, מיותר לחלוטין כשזה מגיע למפגשים כל כך חד פעמיים ששום דבר בהם לא נאמר בין השורות. אין סאבטקסט, הכל מובא לצופים פשוטו כמשמעו. זה מותיר את אילדיס ונבו ישובים ברכב, לבושים שניהם בחולצות פולו בצבע נייבי, מתבוננים במסך ופולטים לחלל הוואן משפטים סתומים כמו ״איזה חבורה מדהימה של נשים״, ״הן מדהימות״. בשביל זה לא צריך מנחה, ובוודאי שלא שניים.

האיזון בתכנית בין הגורמים הרגשיים של ההחלטה לאלו המדעיים, האובייקטיביים לכאורה, נעשה בצורה פשוטה וחכמה, כזו שיכולה לגרום לצופה לקוות שזה מה שיעשה כשיצטרך לקבל החלטה חשובה. חי נפגשת עם רופאים, אבל גם עם קבוצת תמיכה של נשים נשאיות הגן, בעל שאשתו הייתה נשאית אף היא ונפטרה מסרטן, ועם אישה שהייתה במקום דומה לשלה וקיבלה כבר החלטה. החלק המעניין ביותר הגיע לקראת סוף הפרק, בו נפגשת חי עם פרופסור יוסי יסעור, מומחה לתורת קבלת החלטות. יסעור ביקש להכניס את הדילמה לתוך נוסחה מדעית, אך במקביל נשאר מכבד ורגיש לכובד האמוציונלי שלה.

לאחר המפגש הזה מתקיים ״מעמד ההחלטה״, בו מתבקשת המשתתפת להכריז על החלטתה ברוב הוד והדר מול המצלמות. וכאן אנחנו נזכרים שאנחנו בסך הכל בתכנית ריאליטי. משפטי מפתח מתוך המפגשים שערכה חי חוזרים כפלאשבקים בשחור ולבן, קרובות משפחתה נאספות ומקריאות לה קטעים שכתבו לכבודה. ואז, ברגע השיא, נאספים כולם ביחד עם צמד המנחים על מנת לשמוע ממירי חי את מי היא מעמידה להדחה. סליחה, מה החליטה.

השפה הטלוויזיונית של הריאליטי השתלטה כבר מזמן על ז׳אנרים נוספים בטלוויזיה, וחבל — זה מעולם לא תרם ערך מוסף לאף תכנית. לא ש״ההחלטה״ היא יצירה דוקומנטרית טהורה, אבל במסגרת הגבולות שהציבה לעצמה — תכנית שפוגשת אנשים על פרשת דרכים ועוזרת להם לקבל החלטה — היא מתפקדת לא רע, ואין שום סיבה להרוס עם טקסיות מזויפת של מועצת השבט בפרק של ״הישרדות״.

• ביקורות
• ערוץ 10
• ההחלטה
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות