בימים אלה, כמו שכבר הבנתם אם אתם עוקבים אחרינו בימים האחרונים, השידור הציבורי חוגג 90 שנות קיום. ולטלוויזיה הישראלית היו במהלך התקופה הזאת לא מעט רגעי שיא – רגעים מדהימים והיסטוריים שהערוץ הראשון הביא למסך. אבל אין סיבה לייפות את העבר: היו גם הרבה רגעים פחות זוהרים, לעתים משונים, לעתים מביכים, לעתים ביזאר של ממש, כאלה שייזכרו ולא לטובה. עכשיו כשתאגיד השידור הציבורי הציל את הקונספט של שידור ציבורי, קל להסתכל אחורה על הימים המסואבים של רשות השידור הישנה והמקולקלת ולצחוק, אבל בזמן אמת הכשלים והפדיחות של הערוץ עוררו גלים קבועים של זעם, ביקורת ודיונים בכנסת. כמה טוב שכל זה מאחורינו. אה, רגע.

>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> בואו נעוף יחד: 10 הפתיחים הכי נצחיים של הטלוויזיה החינוכית
>> ארץ מוזרה: מצעד הקליפים הכי ביזאריים של השידור הציבורי

חזי קוקה מוריד את השאלטר (1986)

כנראה הסיפור המטורלל בתולדות השידור הציבורי: ועדי הטכנאים זעמו על הכוונה לשדר במהדורת "מבט" קטע שצילם צוות צילום זר בוידאו, ובמהלך שידור המהדורה, ברגע שידור הקטע, משך יור הוועד, חזי קוקה, את השאלטר הראשי של השידור והחשיך אותו במדינה כולה למשך דקות ארוכות. במהומה שפרצה בעקבות האירוע השביתו הטכנאים את שידורי הערוץ במשך ארבעה ימים שלמים, כולל איומים של ההסתדרות להשבית את המשק כולו בשביתת תמיכה, ובהמשך הקרבות בין ועדי הטכנאים להנהלת רשות השידור הושבתו שידורי הערב של הערוץ במשך 52 ימים ברציפות. זה בדיוק מה שזירז את החקיקה סביב הקמת הרשות השנייה וערוץ 2. תחילת הסוף של ערוץ 1.

חיים יבין נגד מתכת הזבל ומתכת המוות (1991)

קטע שנכנס לקאלט – בעיקר בגלל האבסורדיות שבתוכו. מדובר בתוכנית של "מבט שני", תוכנית התחקירים והדוקו של הערוץ, שבה שודר סרט תיעודי של סטיבן וולס על תרבות המטאל בארצות הברית. חיים יבין, שהגיש גם את "מבט שני" (ולא הסתפק ב"מבט") ניפק סביבה הכתבה קריינות ארכאית ופוצית אופיינית לרוממה – כזו שניסתה לתאר תופעת רוק במונחים עבריים תקניים ובעיקר יצאה מלאה בטעויות מפדחות, מוזרה, מצחיקה ומעוררת קרינג' עוד לפני שידענו מה זה קרינג'.

התחתית של הצהוב עם זוהר ארגוב (1987)

אחד הראיונות הגדולים והמדוברים בתולדות רוממה. 10 בינואר 1987, יום שישי בערב, זמן צפיית שיא עם 100 אחוז רייטינג, ותכנית האירוח "ממני" בהגשת מני פאר מארחת את זוהר ארגוב, מלך הזמר המזרחי של אותה תקופה ומי שזה עתה יצא מגמילה אחרי התמכרות לסמים. המפגש בין פאר לארגוב (שניהם כבר אינם בין החיים, לצערנו) היה מדהים – מצד אחד הוא הביא שיאים עיתונאיים; ומצד שני הוא היה גם מביך ואולי נצלני והציג את ארגוב באחד מרגעי השפל שלו. ארגוב סיפר, ללא צנזורה, על ההתמכרות הקשה שלו ועל מחטים בוורידים. בתוך הטלוויזיה הנקייה שרוממה ייצגה, זה היה רגע צהוב במיוחד ששינה במידה רבה את עיתונות הבידור בישראל.

דן מרגלית והעיזה (2011)

הקטע היחיד בעשירייה שאין לו תיעוד ברשת, וכנראה שגם בצדק. מדובר באירוע שהתרחש ב-5 בדצמבר, 2011, אז החליט מגיש "ערב חדש", דן מרגלית ז"ל, להביא עיזה לאולפן. למה? המטרה המשונה היתה להוכיח שחלב עזים יכול לרפא פצעים בפה. וכך, מערכת התוכנית שלחה תחקירנית אלמונית אל העיזה כדי לקבל את החלב שלה ישר לפנים בשידור חי. הוא בוודאי היה מעדיף שישכחו לו את הרגע הזה, אבל זיכרון הוא דבר משונה.

סליחה, תקלה: קדם אירוויזיון (2011)

חלק מהתדמית הגרועה שנוצרה לרשות השידור הישנה היתה התקלות הטכניות המרובות בשידורים. זה זכר עוד לימים הראשונים של הטלוויזיה, שבהם לצד חריצות ותחושת חלוציות, היתה גם עבודה מקצועית לא משהו בכלל. אבל מסתבר שהמורשת הזאת נמשכה עד ממש לא מזמן – כולל בקדם של 2011, בהגשת שירי מימון ואקי אבני, שהיה… איך נאמר? תשפטו בעצמכם. התיעוד מתוך "טלוויזיה במיטבה", בהגשת דודו ארז, של "קשת".

הקרקס של אופיר אקוניס ואחמד טיבי (2008?)

הזמן: איפשהו באיזור סוף העשור הראשון של ה-2000. המקום: עוד אחד ממשדרי החדשות הבלתי נגמרים של הערוץ. עימות חדשותי אחד מיני רבים בין שני חברי כנסת – אופיר אקוניס מהליכוד, ואחמד טיבי מרע"מ/תע"ל. השניים התקוטטו והתקוטטו סביב המשט לעזה, עד לרגע שבו הם חשבו שהמצלמות כבות – ואז הם התחבקו לכיף מרהיב של חיבה בצחוק גדול. מדהים איך לפעמים גם תקלות טכניות מסוגלות לספר לנו לא מעט על הפוליטיקה שלנו.

חיים יבין VS. אילנה דיין (1989)

דו קרב במשקל כבד, בין שניים מעיתונאי הטלוויזיה הכי גדולים שצמחו כאן – אבל הרבה לפני שדיין צמחה לגדולתה. השנה היא 1989, וחיים יבין מגיע לראיון פרידה מתפקיד מנהל הטלוויזיה. מולו עומדת מגישת "ערב חדש", אילנה דיין הצעירה (אז רק בת 25). דיין, כהרגלה בקודש, באה לשאול את השאלות הקשות – ונתקלה במופע פאסיב אגרסיב מדהים מצידו של יבין, שנגמר בחיוך ציני. קטע מעורר התפעלות, של עוינות שאפשר להרגיש באוויר. יחד עם הקרינג'.

משה גרטל ונגסתה בגמבה (2012)

משה גרטל הוא אגדה של ממש בשידורי הספורט הישראליים. הוא היה מוכר לצופי ערוץ 1 בזכות הפעם שבה שאל את צביקה שרף האם הוא עומד להתפטר (וחטף בפרצוף "תתפטר אתה!"), אבל בעיקר בזכות שידורי השחייה המעולים – של מי שהיה שחיין בעצמו. באולימפיאדת לונדון 2012, החליט גרטל לפתוח את הקווים לשאלות מהקהל תוך כדי התחרויות. זה נגמר בלא מעט אנשים שהסתלבטו עליו והוא הקריא את זה בשידור. רגע מאוד מצחיק שגרטל חטף עליו הרבה ביקורת, שלא בצדק.

עמוס ארבל נותן בסקראץ' (1988)

כמו בפרשת "מתכת הזבל", גם כאן אפשר לראות פער מסוים – בין הערוץ הראשון, שכבר בשנות השמונים היה מבוגר למדי, לבין הניסיון להתכתב עם "הדור הצעיר". בשנת 1988 הגיש עמוס ארבל ז"ל את "בין הכיסאות", תכנית האירוח המיתולוגית, ובה אירח שני תקליטנים שהשתתפו בתחרות בינלאומית שנערכה בארץ, על רקע הסברם של אילן בן שחר הגדול. התוצאה משעשעת למדי – כולל סממנים ראשונים לתרבות ההיפהופ. ואל תפספסו את הרקדנים הדקורטיביים שבאו להדגים. גרובי.

אבי פירסט נקרע מצחוק (2003?)

פירסט לא היה ידוע בקריירה עיתונאית מרשימה מדי, אבל ייזכר בזכות רגע אחד – משונה. המגיש הצעיר הגיש כתבה על תערוכה חדשה ש… נגמרה עם כלב מפמפם עמוד. המגיש לא ידע בדיוק איך לאכול את הפריים המשונה הזה, ופרץ בצחוק גדול – שהתקשה להשתלט עליו גם בהמשך. לכלב שלום, לאבי פירסט שלום – ורק אנחנו נזכרים מדי פעם בקטע הזה, כשבא לנו לצחוק שוב.

יקצם ציקי ציקי צם (1992)

קדם אירוויזיון 1992 היה רגע שיא בתרבות הקאלט הישראלית. מהשירים – שכללו בין היתר, שלאגרים כמו "זה רק ספורט" ו"זודיאק", ועד קטעי הקישור; שבהם מיטב הבדרנים של התקופה הגיעו כדי להראות את שלהם. הבכיר שבהם היה דודו טופז, שכבר אז היה במגעים מתקדמים לעבור לערוץ 2 החדש, אבל קפץ חזרה לרוממה בשביל העת החגיגית. התוצאה היא ההגדרה המילונית של המונח "התיישן רע" – טופז, לבוש בקימונו ובעיניים מלוכסנות, מדקלם שיר מוזר על לחן יפני מאוד אופייני על השתלטות היפנים על העולם. כי, אתם יודעים, אסייתים. להגנתו של טופז ז"ל ייאמר שזה לא הדבר הכי מביך שהוא עשה בחייו, אבל גם את זה נזכור מ-90 שנה של שידור ציבורי.

• המסך
• הערוץ הראשון
• ערוץ 11
• תאגיד השידור הציבורי

יום העצמאות של השנה הוא אירוע מורכב, אבל אנחנו תמיד בצד של האסקפיזם. ובאותה הזדמנות נזכיר שיום העצמאות הוא גם יום הולדתה ה-56 של הטלוויזיה בישראל: ביום העצמאות של 1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים, היינו עדים לשידור הטלוויזיה העברי הראשון – עם מצעד צה"ל וקונצרט קלאסי, מאוחר יותר באותו ערב. קצת חסר אפקט וואו.

>>סרט כחול לבן: 15 הסרטים הישראלים הטובים של המאה ה-21, עד כה

ב-56 שנה, הטלוויזיה בישראל עברה לא מעט תהפוכות – אחרי 25 שנה של מונופול הגיעו הכבלים, הערוץ השני, הלוויין, ערוץ 10 ועוד ערוצים ושידורים רבים. הטלוויזיה ליוותה אותנו ברגעים המשמחים, ברגעים הטראגיים – וגם סיפקה לנו בעצמה לא מעט רגעים שפשוט אי אפשר לשכוח. אז לכבוד יום העצמאות אספנו לכם 10 רגעים כאלה – רגעים שבהם ישבת מול המסך, ופשוט לא האמנת שזה קורה. רגעי ה"וואו" של הטלוויזיה. סורי, אבל המערכונים של מ.כוערת בחוץ.

הקלטת הלוהטת (14 בינואר, 1993)

אחרי נפילת הליכוד בבחירות 92, והתפטרותו של היו"ר (וראש הממשלה לשעבר) יצחק שמיר ז"ל – מתפתח קרב ירושה מר בליכוד. במוקד, עומדים שניים – דוד לוי, שר החוץ לשעבר; ובנימין נתניהו, פוליטיקאי צעיר ושאפתני, שמגיע אחרי קדנציה עטורת תהילה כשגריר ישראל באו"ם. אלא שבלילה אחד – מערכת הבחירות הזו הסתבכה לגמרי. זה קרה כשמהדורת "מבט" של אותו ערב נפתחה בהופעה דרמטית של נתניהו, שהצהיר קבל עם ועולם ש"בכיר בליכוד, מוקף בחבורת פושעים" (היום כבר אפשר לספר שזה היה דוד לוי) מנסה לסחוט אותו באמצעות קלטת בה הוא, איש נשוי, מקיים יחסי מין עם אישה אחרת. במציאות, אגב, לא היתה קלטת – והפרשה נגמרה בהתנצלות של נתניהו, שנתיים אחר כך, אבל את הרגע המרהיב ההוא אף אחד לא ישכח. אולי רק נתניהו עצמו.

דיאנה רוס מגיעה לדן שילון (1995)

מעטים זוכרים את האירוע הישן והמאובק שנקרא "כינוס הפועל". בשנת 95', האירוע שהיה מעין קונטרה של מועצת הפועלים ל"מכביה" המפורסמת (שחיה וקיימת עד היום), התרחש בפעם האחרונה – וגולת הכותרת שלו היתה זמרת שהופיעה בטקס הפתיחה; דיאנה רוס, סולנית להקת ה"סופרימס" המיתולוגית ודיווה לא קטנה בזכות עצמה. רוס הגיעה לארץ רק למען ההופעה, אבל מי שניסה לשכנע אותה להגיע לתכנית היה דן שילון. רוס בהתחלה התנגדה לרעיון, אך לאחר מכן הסכימה בתנאי אחד: שהיא לא תשיר. שילון, עיתונאי ערמומי במיוחד, עשה לה תרגיל. הראיון נפתח כסדרו, המגיש שאל כמה שאלות חולין – ואז הלהקה החלה לנגן את "Do You Know", אחד הלהיטים הגדולים של רוס. הזמרת כמובן לא יכולה היתה לסרב, ומיד פרצה בשירה – לתדהמת שילון עצמו, ההפקה שלו והקהל מסביב. זה היה רגע מקסים של ספונטניות, ממי שנודעה כבר אז כדיווה לא קטנה – ובעיקר המחיש כמה דן שילון היה חזק, אפילו על זמרות גדולות מחו"ל.

חברים הכי טובים. דן שילון ודיאנה רוס. צילום מסך ערוץ 2

אהוד ברק אצל נסים משעל (יולי 1995)

95', כמה חודשים לפני רצח רבין, ברק הוא רמטכ"ל לשעבר. בקיץ של אותה שנה מתפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר צאלים ב' – על התרגיל שהסתבך, ובמסגרתו מתו חמישה חיילים. התחקיר שם אחריות גדולה מאוד על הרמטכ"ל דאז, שהגיע זועם לאולפני הערוץ הראשון. הראיון של ברק עם משעל קצת נשכח בדיעבד, אבל הוא הפך לרגע מכונן – רגע שבו הראיונות עם פוליטיקאים יצאו מחליפת הברזל ומהנימוס של "מוקד", והפכו לקרב ההיאבקות החופשית של היום. ברק ומשעל נמצאים ראש בראש, מנהלים ראיון לוהט וסוער שעולה גם לטונים גבוהים. ברק, אגב, התאושש מהפרשה ולימים הפך להיות ראש ממשלה. משעל הפך למרואיין מצליח, ולימים בעליה של תכנית אחרת, הפעם בערוץ המסחרי.

ציפי שביט והחייזרים (ינואר 1997)

בשיאו, דודו טופז יכול היה לעשות הכל. הרייטינג שהוא הביא לערוץ 2 ול"קשת" היה בשמיים, וטופז עצמו נחשב לאחד האנשים החזקים בישראל. ובשיא האגו טריפ המטורף שלו (שכולנו חווינו יחד איתו) הוא באמת חשב שאם יבואו חייזרים זה יהיה אליו. בינואר של 97' שודר "ספיישל החייזרים הגדול" של "הראשון בבידור", שבו טופז הבטיח לצופים כי חייזרים ינחתו בכדור הארץ בזמן השידור שלו. בסוף היה חייזר שנכנס לבמה – אבל זו היתה ציפי שביט, בחליפה ירוקה, אחרי שהיא מוציאה מפיה את המשפט האלמותי: "אני משה ואתה מפריע לי לחרבן". זה היה רגע שאי אפשר לשכוח, בעיקר בגלל הגורם שלא היה על המסך – הקהל, שנהר בהמוניו (כולל כותב שורות אלה) כדי לראות האם באמת יגיעו חייזרים לארץ, רק כי דודו אמר.

חלב בחלל (אוגוסט 1997)

כן, היו תקופות שבהן פרסומת היתה אירוע. לא סתם אירוע, אלא משהו בעל משמעות בינלאומית. באמצע שנות התשעים הסתבכה חברת "תנובה" בפרשת הסיליקון בחלב, לאחר שנחשף בתחקיר "מעריב" כי החברה הוסיפה לחלב העמיד דל השומן שלה כימיקל שנחשד כמסרטן. הפרשה עשתה רעש גדול, "תנובה" נתבעה בבית המשפט, ובסופו של דבר התנצלה בפומבי על הכנסת הכימיקל. אבל אז הגיע הספין – כנראה הגדול בתולדות מדינת ישראל, למעט אלו של נתניהו. זה קרה כאשר במסגרת מירוק התדמית, "תנובה" השקיעה כחצי מיליון דולר בפרסומת שבה נראה ואסילי, הקוסמונאוט של מעבורת החלל "מיר", שותה את חלב תנובה כשהוא בחלל החיצון. אני ממש זוכר את הרגע שבו ישבתי לראות את הפרסומת, נדהם. זה היה הכוח של הטלוויזיה, וגם כוחו של הפרסום – כוח שכבר איננו עוד.

השרוף חושף (מאי 2000)

ראשיתו וסופו של האירוע הזה ברגע אחד סימבולי – הרגע שבו הוריד חיים צינוביץ' את המסכה שעטה על פניו. "השרוף", הזמר שכבש את המדינה עם סיפור חיים טראגי, התברר כלא אחר מאשר "פייק ניוז", עוד לפני שנשיא עם הפרעת אישיות הפך את זה לסלוגן. אחרי כתבת השער ב"ידיעות אחרונות", ולהיט מדינה שלא הפסיק להתנגן ברדיו, רק בתכנית האירוח של יאיר לפיד התברר כמה מאחורי העשן לא היתה באמת אש, ובוודאי לא בלון גז שהתפוצץ – כולה חיים צינוביץ'. הראיון של צינוביץ' עם לפיד, כן גם הוא, היה רגע מדהים – ובעיקר מחיאות הכפיים הסוערות שאחריו. צינוביץ' לא הפך לכוכב, אבל העיתונות הישראלית כולה קיבלה שיעור כואב במיוחד בהצלבת מקורות ובבדיקת סיפורים עיתונאיים. ועוד בפריים טיים.

ירון לונדון נגד אורן זריף (אוגוסט 2008)

כיום אורן זריף הוא אנקדוטה, אבל לפני כמעט שני עשורים הוא היה כוכב בהתהוות. דמות פופולרית שרכשה פרסומות בעיתונים, והיתה ידועה כ"הילר" שמסוגל לרפא מחלות באמצעות כוחות על. ומי שכמובן לא יכול היה לפספס את ההזדמנות לעקוץ אותו היה ירון לונדון, אחת מאגדות הטלוויזיה שלנו ודמות שתמיד אהבה להטיל ספק. ב-2008 זריף הגיע לאולפן של "לונדון וקירשנבאום" כדי לספר על ההחלטה לכפות על עובדיו להוסיף את השם "זריף" לשם משפחתם. מהר מאוד זה התפתח לעימות מדהים ודי משעשע בין זריף ללונדון, שבו – כמו תמיד – כוכב הטלוויזיה ניצח בגדול.

דן מרגלית נגד ג'מאל זחאלקה (ינואר 2010)

אירוע שהתברר בדיעבד כהיסטורי: בתחילת שנת 2010 הגיע ח"כ ג'מאל זחאלקה, אז בבל"ד, להתארח ב"ערב חדש" אצל צמד המגישים רונן ברגמן ודן מרגלית. ברקע – גם אז, מסתבר – ריחף המצב הקשה ברצועת עזה והפגנות בישראל. הראיון הפך לעימות בוטה למדי בין זחאלקה למרגלית כאשר חבר הכנסת האשים בשידור חי את אהוד ברק ש"הוא מנגן מוזיקה קלאסית ורוצח ילדים". העיתונאי והפוליטיקאי התכתשו דקות ארוכות, עד שבסופו של דבר זחאלקה פשוט יצא מהאולפן. יש שיראו בכך תקרית מבודדת, אך יש מי שיסמן את זה כרגע שבו התקשורת הפכה באופן רשמי לזירת קרב בין ניצים, לתפארת הרייטינג של מדינת ישראל.

אילנה דיין לא אומרת (נובמבר 2016)

סתיו 2016. "עובדה", תכנית התחקירים הוותיקה והמוערכת בישראל, פותחת עונה בכתבה נרחבת על לשכת ראש הממשלה. את הכתבה אף אחד לא זוכר, אבל את מה שקרה אחריה בהחלט כן. בצעד נדיר מחליטה המגישה אילנה דיין להקריא את תגובת לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, תגובה עמוסה בהשמצות פראיות וב-50 גוונים של דיבה, ככתבה וכלשונה. מילה במילה, באינטונציה רהוטה. זה היה רגע שכל מי שראה אותו, בשידור חי וגם לא, לא יכול לנתק מהזיכרון. התגובה הבהמית של לשכת נתניהו כלפי תחקיר עיתונאי היה רגע שפל מרהיב – אולי גם הרגע שבו נתניהו עצמו קצת התקנא בדונלד טראמפ, ואיבד את זה בדרך לגרסתו הנוכחית. משפט הסיום של דיין – "מה אומרים? לא אומרים" – הפך לנכס צאן ברזל, ולרגע טלוויזיוני שאין שני לו.

מלחמת האזרחים של שאולי (מרץ 2021)

מערכת הבחירות שהתקיימה באביב של 2021 היתה הרביעית תוך שנתיים. תוך כדי השנתיים הללו, ישראל היתה במערבולת שכללה מחאה נרחבת נגד נתניהו, התפרצות מגפת הקורונה, ומשבר פוליטי עצום במסגרתו שוב ושוב לא הצליחו להרכיב ממשלה. בליל הבחירות, שנייה לפני המדגם, הגיע המערכון הפשוט למראה – שאולי, הדמות האהובה כל כך שמגלם אסי כהן ב"ארץ נהדרת", פוצח במונולוג של נביא זעם על מלחמת האזרחים שעתידה להתרחש. זה היה מונולוג מרהיב, הן מבחינת הטקסט והן מבחינת הביצוע, אבל יותר מכל הוא הפך לרגע שנכנס עמוק עמוק לזיכרון הקולקטיבי. רגע שבו קומיקאי חבוש פאה אמר בפני האומה את האמת הכואבת שאף אחד אחר לא הסכים לגלות. יותר משלוש שנים אחרי, אי אפשר שלא לחשוב על המונולוג הזה שוב. ועד כמה הוא היה כמעט תיאור מדויק של המציאות של ישראל העתידה לבוא.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• ערוץ 11
• ערוץ 2
• הכי טובים

יש סדרות שכולנו זוכרים שראינו. הקולקטיביות, הבלתי נשכחות. ה"סיינפלד", "הסופרנוס" ו"הסמויה". סדרות טלוויזיה שהפכו מזמן למשהו יותר עמוק, משהו שאומר עלינו משהו. יצירות תרבותיות שממשיכות ושורדות עשרות שנים. ויש כאלה שלא.

>>הלם הלם הלם: הרגעים הכי "וואו" בתולדות הטלוויזיה הישראלית

רוב הסדרות שעולות על המסך הרי לא מגיעות למעמד של קלאסיקה – רחוק מזה. וגם בבועה הקטנה שלנו, יש סדרות שכנראה כבר הספקתם לשכוח. הנה עשר סדרות ישראליות שהדחקנו חזק חזק, אבל היו. ועוד איך היו. נשבעים שהיו.

שבט כהן

סוף האייטיז ותחילת הניינטיז בערוץ הראשון, רגע לפני הקמת ערוץ 2, היתה תקופה שבה הרבה מאוד פורמטים נזרקו לאוויר. הלהיט הבולט היה ה"סיטקום", קומדיית המצבים, שפרחה באותה תקופה גם באמריקה. בארץ ההצלחה של "קרובים קרובים" גרמה לרבים לנסות ולחקות – והדוגמא הפעם כושלת במיוחד. "שבט כהן" היתה סדרה על משפחה ישראלית (בכיכובם של אברמל'ה מור ושושיק שני), שהסיפור הגדול שלה היו היוצרים – האבא טומי לפיד והבן יאיר, שחשבו שהולכים לשחק אותה בגדול. בספר "זכרונות אחרי מותי", שכתב יאיר בשמו של טומי, נאמר המשפט "בדבר אחד חידשנו: המצאנו סדרה קומית לא מצחיקה". ואכן, אחרי ביקורות שליליות ואחוזי צפייה נמוכה, "שבט כהן" ירדה אחרי 10 פרקים בלבד.

איצ'ה

כנראה שמדובר בפתיח הכי מזוהה עם ערוץ 2 של תחילת שנות התשעים – זה שבו ספי ריבלין ז"ל מתאמן מול הטלוויזיה, עולה ויורד מעל בנאדם ששכוב מתחתיו – אך הסדרה זכורה פחות. "איצ'ה" היתה סיטקום ישראלי שהתבסס על "הכל נשאר במשפחה" הקלאסית מאמריקה: ריבלין ז"ל היה איצ'ה, ארצ'י באנקר ישראלי, גבר טיפוסי שעובד בתחנת מוניות ולא מת על מיעוטים. הסדרה החזיקה מעמד כמעט שלוש שנים וזכתה לצפייה לא רעה בחייה, אבל די הודחקה לאחר מותה. הדבר היחיד שנשאר ממנה היה אותו פתיח – וגם מנגינת האקורדיון, שמי שאחראי עליה הוא לא אחר מאשר מתי כספי.

כן, מה?

גידי גוב יבדל"א וזוגתו ענת ז"ל היו אחד הצמדים הכי פוריים בתרבות העברית. גידי התפרסם כזמר, שחקן ומולטי טאלנט עוד לפני שמישהו המציא את המילה; ענת הפכה לימים לתסריטאית ומחזאית מוערכת. אבל גם אנשים מאוד מוכשרים יכולים לפספס; וזה מה שקרה עם הסיטקום הצה"לי, שנכתב ע"י ענת וגידי כיכב בו בתפקיד הראשי – זה של מליק, איש קבע שמנסה להתמודד עם חיי המשפחה. גם דב נבון מופיע פה, באחד התפקידים הראשונים שלו אי פעם על המסך – רגע לפני שיהפוך למגה סטאר.

צה"ל 1

הנה נושא שלא מתעסקים בו מספיק בתקשורת הישראלית: גלי צה"ל! בשנת 1997 עלתה הסדרה הקומית ב"רשת" – והתיימרה לספר, תחת שם קוד של תחנה פיקטיבית, את סיפור התחנה המיתולוגית. מפקד גל"צ דאז, משה שלונסקי, לא אישר לסדרה להצטלם בתחנה – והיא נדדה למקומות אחרים. שמוליק וילוז'ני גילם את המפקד, רמה מסינגר את קצינת הניהול – וגם שורה של שחקנים צעירים כמו שרון קנטור, ליאור מילר, עמוס שוב, דנה אשכנזי ואורי גוטליב היו החיילים. מה נשאר מצה"ל 1? כנראה שרק שיר הפתיחה, "מחפש אותך", שכתב אלון אולארצ'יק.

כסף קטלני

אמצע שנות התשעים בערוץ 2 התאפיינו בשליטה של סדרה אחת פופולרית במיוחד – "רמת אביב גימל", אופרת הסבון המוצלחת של טלעד. וברבות השנים, קמו לה לא מעט מתחרים, כשהבולטת שבהן היתה הסדרה הזו של קשת, שיצרו איציק גלעד ודני כפיר וביים הבמאי המוערך ערן ריקליס. עם קאסט שחקנים שכלל את נתי רביץ, גלית גיאת, רפי תבור ואפילו סנדי בר (אולי כקונטרה ליעל בר זוהר של רמא"ג), הסדרה עסקה בעולמות העסקים ומאבקי השליטה – והיתה גם יקרה במיוחד, מה שהביא לסופה אחרי 4 עונות ו-52 פרקים בסך הכל.

פאזל

בשנת 1999 רצו בקשת לעשות סדרה על… משהו. ארבעה סטודנים בראשית גילאי השלושים (ביניהם יואב צפיר) שחיים את חייהם בירושלים, בין דירת שותפים לבית קפה שכונתי. הסדרה היתה סיטקום על דייטינג, על עבודה, על לימודים… ובעצם,היתה על כלום. אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא היחידים – הביקורות מיהרו לאזכר את "סיינפלד" כהשראה מובהקת, וללא כישורי הכתיבה של ג'רי ולארי, הסדרה בקושי החזיקה עונה קצרה אחת, ולא השאירה שום עקבות משמעותיים. חבל, היה מעניין לראות "תרגיע" בגרסתו של יואב צפיר.

חדר מלחמה

חוזרים אל יאיר לפיד, שבשנות האלפיים המוקדמות כבר היה כוכב לא קטן. הטור ב"ידיעות" שגשג, התכנית בערוץ 2 הפכה למדורת השבט, ובשיא ההצלחה לפיד חלם להיות ארון סורקין. כך נוצרה "חדר מלחמה", מעין גרסה ישראלית (הכי ישראלית) ל"הבית הלבן", שעסקה בגוף מודיעיני סודי שהוקם בלשכת ראש הממשלה. ליאור אשכנזי, איילת זורר, אלי פיניש וששון גבאי כיכבו בסדרה, שזכתה לפרומואים מפוצצים ותחושה של משהו מתמשך – אבל נגמרה רק אחרי עונה אחת, עשרה פרקים, וביטוי אחד שנשאר שגור – "רוה"מ". באנגלית זה נשמע יותר טוב.

סיטי טאוור

ספק אם יש מוצר יותר כיפי ויותר נפוץ בטלוויזיה הישראלית מאופרת הסבון הטראשית. הפעם מדובר ב"סיטי טאוור" של רשת – ששודרה במשך 29 פרקים, ושרדה עונה אחת בלבד. דן תורג'מן, במקביל להצלחה הגדולה של "לגעת באושר", ענת עצמון, רות גונזלס בתפקיד דרמטי ראשון (ודי אחרון) וגם צביקה פיק, שכתב את שיר הנושא ומופיע בסדרה כשחקן. גם "סיטי טאוור" לא הצליחה להכות שורשים ולהתפתח למשהו שאנחנו זוכרים, ונשארנו רק עם השיר של צביקה פיק – "הלילה הוא הלילה". זה לא רק אני, נכון? נכון?!

משפחת קמיצ'לי

כמו לא מעט סדרות שמופיעות ברשימה הזאת, גם כאן היה ניסיון לאמץ פורמט מצליח מחו"ל. "משפחת קומאר" היתה סדרה בריטית על משפחה הודית, שבונה לעצמה אולפן טלוויזיה ומארחת סלבריטיז. בארץ התקנאו ברעיון, והחליטו ללכת על משפחה מרוקאית שמנסה לעשות את זה בעצמה – ואפילו שיבצו אותה ביום שישי בערב, בתחושה שיש להם להיט גדול ביד. בדיעבד, היה שם קאסט לא רע – שכלל את ישראל קטורזה, משה איבגי, ירדן בר כוכבא ואפילו שולה חן (!) – אבל "קמיצ'לי" היתה פלופ די מהדהד שירד מהאוויר אחרי שש תכניות בלבד.

נישואים פלוס

חיקויים, כבר אמרנו? בשנת 2012, שנים אחרי שסדרת המקור הקלאסית ירדה מהאוויר באמריקה, ניסתה "קשת" להחיות את הפורמט גם בישראל. הקשיים ליוו את הסדרה מהרגע הראשון – צחי גראד, שהיה אמור להיות התשובה הישראלית לאל באנדי, זז הצידה, כשבמקומו הגיע ליאור אשכנזי (בחירה הרבה פחות אופיינית). דורית בר-אור היתה פגי, נועה וולמן היתה קלי… אתם יכולים לנחש לאן זה הלך. "נישואים פלוס" הישראלית נפלה אחרי שתי עונות, 50 פרקים, רייטינג נמוך וביקורות שליליות. המקור מהניינטיז, שאוטוטו חוגג ארבעים שנה, מופיע בערוץ הקומדיות הקרוב לביתכם.

• המסך
• סדרות ישראליות
• ערוץ 11
• טלוויזיה ישראלית

כשעלה לאוויר בשנת 2017, המשימה של תאגיד השידור הישראלי הייתה גדולה ומורכבת יותר מסתם להביא רייטינג או לעורר באזז. המבחן גם לא היה האם יצליח או לא יצליח לשפר את ערוץ 11, כי הרף היה מלכתחילה ברצפה. האתגר האמיתי היה לצאת מטריטוריית הסערה הפוליטית ולהפוך לחלק רגיל, יומיומי וניטרלי של עולם התרבות המקומי. הדרמה הפרלמנטרית הגדולה סביב עליית הערוץ עוד מהדהדת לפעמים, חמש שנים אחר כך (ע"ע הראיון האחרון של גלית דיסטל אטבריאן), אבל במבט לאחור זה נראה כמו זיכרון רחוק, אפילו מוזר.

היום כבר קשה לדמיין את הטלוויזיה הישראלית בלי כאן 11 המשודרג, וזה עוד לפני שדיברנו על כאן חינוכית, ההסכתים, הדיגיטל או הרדיו. כל סדרת מקור של כאן 11 מעוררת אוטומטית עניין מעצם היותה חלק מהרפרטואר של הערוץ. מבט זריז על רשימת ההפקות של הערוץ מגלה שפע מדהים של תכנים – ובעיקר גיוון בסוג התוכן, בפורמטים ובסדרי הגודל.

>>11 תכניות שהופכות את כאן 11 לערוץ הטוב ביותר

אותו ערוץ ששידר סדרות אירוע גדולות ומתוקשרות כמו "טהרן", "מנייאכ" ו"שעת נעילה" סיפק גם סדרות קטנות יותר, כמו "שב"ס", "המפקדת" ו"חזרות", תוכניות סאטירה מ"זהו זהו!" דרך "היהודים באים" ועד "פעם בשבוע עם תם אהרון", שעשועון, המון דוקומנטרי ודוקו-ריאליטי וגם יציאות מפתיעות שלא היו מוצאות בית בשום מקום אחר, כמו "קופה ראשית" או "החנות שיש בה הכל".

בואו נשווה את זה רגע למה שקורה בערוצים 12 ו-13 המקבילים – הרבה מאוד ריאליטי ואקטואליה, קצת שעשועונים, תכניות בידור והרבה הישענות על טאלנטים מוכרים ומותגי על קיימים. הערוצים המסחריים לא ממהרים להמר על תוכן חדש – לא כולל פורמטים "חדשניים" של ריאליטי. זה יכול להכעיס, אבל זה גם לגמרי מובן.

>>דוקאביב 2022: איזה סרטים לראות בפסטיבל הקולנוע התיעודי?

ההצלחה של כאן 11 תלויה בין היתר בהבנת הפריוולגיה העצומה שלו: ערוץ ציבורי אמור לתת את התוכן הטוב, המגוון והמושקע ביותר במגבלות התקציב שלו, לא לחקות טלוויזיה מסחרית. לפעמים זה אומר להיות החלוצים לפני המחנה שנותנים צ'אנס ליוצרים צעירים, ולפעמים פשוט לתת צ'אנס לאנדרדוגים שפריים טיים מסחרי לא ימצמץ לכיוון שלהם. להם יש תחרויות בישול עם שפים מפורסמים? אנחנו נכנס ווירדוז לבשל אחד לשני בדירה מתפרקת ונהפוך לשיחת היום. הם מעלים עוד עונה מלאה בכוכבים של "הזמר במסכה" או "הישרדות VIP"? לנו יש סופרמרקט ביבנה.

מעבר לזה, כאן 11 בולט בדרך שבה הוא מכבד את היוצרים, התכנים והצופים שלו כאחד. בשביל לצפות בתוכן אין צורך להירשם, לשלם או להסתבך עם אתרים רבע-מתפקדים – הכל עולה ליוטיוב ולאתר בקלילות, רגעי שיא מפורקים החוצה מהפרקים כדי שיקבלו חיים חדשים בסושיאל. וזה לא רק הנגישות, אלא גם שימוש חכמים ברשת עם קבוצות מעריצים, בדיחות נישה כמו לופ של שעה ל"אני נינה", חבילות סטיקרים, פריימים מוכנים ליצירת ממים וכן הלאה. נכון, התוכן מצדיק את ההשקעה, אבל רשת 13 לא השקיעו אפילו עשירית מזה בלהיטי רשת כמו "טלוויזיה מהעתיד" ו"זאת וזאתי".

יכול להיות שרצף ההצלחה הזה ייקטע בהמשך, שההחלפה הצפויה (אך העוד לא סופית) של מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ תשבש את הפעילות או שהדיווחים על התעמרות בעובדים יתגלו כקצה הקרחון. ובכל זאת, בחמש שנות פעילות קצרות ועמוסות, כאן 11 החזיר לנו את האמון בטלוויזיה הישראלית. מהצד זה נראה כמעט קל – פשוט תעשו תוכן טוב ותקדמו אותו כמו שצריך. כאמור, לא את כל זה אפשר לשכפל גם לערוצים מבוססי רייטינג ופרסומות, אבל בחייאת, תעתיקו דבר או שניים, יש כל כך הרבה מה ללמוד.

• המסך
• כאן 11
• תאגיד השידור הציבורי
• ערוץ 11

לעולם לא אשכח את הקיץ הכי טוב אי פעם, אי שם בחטיבת הביניים.טוב זה בבירור היה שקר. אני אפילו לא בטוח איזה קיץ זה היה. משהו שבין כיתה ו' ל-ח', כבר לא ילדה אך עדיין לא לחלוטין אישה. התקופה היא סוף הניינטיז, המקום הוא צפון הנגב. קחו את הסטריאוטיפים הכי מכוערים שיש לכם על קיבוצים בכלל ופריפריה בפרט, ותכפילו ב-50. אפס קשר לעולם החיצון, אנשים שעברו חיים שלמים בלי לפגוש מעמד סוציו-אקונומי אחר, בילויים שכוללים נסיעה של כמעט שעה כדי לצאת לבאולינג בבאר שבע והכי חשוב: שני ערוצים בטלוויזיה בלבד.

זה נשמע כמובן מעט ועצוב, אבל אז, עבורנו, זה היה המון: ערוץ 2 החדש הכפיל בבת אחת את כמות התוכן שצפינו בו בן לילה, עם דברים נוצצים שלא ראינו עד אותו רגע כמו… אמ… אוקיי בעיקר כמו פרסומות, אבל איזה פרסומות! אני די בטוח, בלי ציניות, שחלק ניכר מהצפייה בטלוויזיה באותה תקופה כללה בינג' פרסומות ברמת הפקה שהייתה נראית לנו אז מהחלל החיצון. מדובר על 25 שנה אחורה, בתקופה בה תשומת הלב לנזקי הטלוויזיה הייתה משהו שעוד לא הומצא, וכמובן – בקיבוץ, מה שאומר אפס פיקוח הורי ואור ירוק לראות כמה טלוויזיה שבא לנו, בלי מבוגר שילחץ על הכפתור. אני די בטוח שעד היום אני שומר חסד נעורים לפיצה האט, ונותן לה צ'אנס אחרון אחרי צ'אנס אחרון, רק בזכות הג'ינגל ההוא שצפינו בו בשעות לא שעות.

אבל בפראפרזה לטקסט אחר מהניינטיז, לא באנו לדבר על פיצה האט, באנו לדבר על הקיץ ההוא. באותו קיץ קרה דבר מופלא: לא ברור אם בזכות החלטה בדרגים הגבוהים של הקיבוץ, או אולי מתנה מהמועצה לשידורי כבלים ולוויין, "נפתח" לנו, ילדי הקיבוץ במערה של אפלטון, פתח לעולם החיצון בדמות ערוץ 6. ערוץ הילדים. ששטוס. כל זה. עוצמת המפגש הייתה שקולה רק למפגש בני האינקה עם הקונקיסטאדורים הספרדים הרכובים על סוסים, רק שאנחנו היינו כמובן בתפקיד בני האינקה, ולא היה לנו מושג מה הולך לקרות.

המושג "פומו" לא היה קיים אז, אבל כנראה שבאותו רגע נתקלתי בו לראשונה. שתבינו, התכנים עצמם היו כיפיים מאוד, אבל לא משני עולמות. מה שטלטל את העולם שלי הייתה הידיעה שיש עולם חיצוני, והוא פועל בלעדינו, וקורים שם דברים, הרבה הרבה יותר דברים מאשר בעולם שלנו: יש שם שחוק ודמע, אבל יש שם גם את דונה וקלי שבאות באותה שמלה לנשף, פרקר לואיס שמצווה על הצוות שלו לסנכרן שעונים, גולשים בזמן ש.. אה.. גלשו בזמן?! אני מניח?! ואל באנדי שנתקל באישה שמנה בחנות הנעליים, אש שבחר בפיקאצ'ו, הוגו שפספס קפיצה כי איזה ילד בשם יואב התבלבל במקשים ויעל בר זהר שחטפה מקלחת סליים. נראה לי, אני כבר מבולבל.. כל זיכרונות הילדות הכיפיים שלכם? הרכבתי אותם מחדש עכשיו מתוך מגירה בזיכרון שלי שנקראת "מה?! איך לא ראית את…?!?!".

>>ספרות זולה, קולנוע טוב: 22 הסרטים הכי טובים של שנות התשעים

את כל הרשימה הזו ועוד אני מכיר כמו שאתאיסטים מכירים את הרעיון של צום ביום כיפור: למדתי לדקלם את זה אחרי השפלות אינספור מצד חיילים/סטודנטים/חברים/אנשים שהילדים שלי ושלהם באותו גן, שפשוט לא הבינו איך פספסתי נכסי צאן ברזל כאלו – אבל את אף אחד מהם לא חוויתי במו עיני. אני פשוט ראיתי דיג'ימון בזמן שכולם ראו פוקימון. חווייה שכזו יכולה להוביל אדם לשני כיוונים: הראשון, הכיוון ההגיוני, הוא להפוך לתולעת טלוויזיה ולא להפסיד יותר אף פרק או רפרנס אזוטרי, כי שנית מצדה לא תיפול. אבל בגלל שאני פוץ מתחכם, הלכתי על הכיוון השני: להיות זה שלעולם לא יהיה בפומו טלוויזיוני כי הוא ויתר על המשחק.

אני הוא האדם שראה שלושה פרקים בלבד של משחקי הכס, רק שלוש עונות של שובר שורות, שהפסיק עם בוג'אק ארבעה פרקים לפני סוף התכנית. אה, והסדרה הזו שמשודרת עכשיו ושכולם מדברים עליה? אני אחכה שתסיימו, עד שהדיבור יירגע ורק אז אחליט אם שווה להשקיע את הזמן שלי בזה. זו בוודאי לא ההחלטה החכמה או משהו, זו פשוט ההחלטה העצלני – בחרתי להישאר בסטייט אוף מיינד של שני ערוצי טלוויזיה. לגבי שאר התוכן? נחכה שזקני הקיבוץ יחליטו שכדאי שנצפה בו למשך חודשיים, ואז נראה אם כדאי לי.

רוצים עוד תוכן טלוויזיוני והמלצות צפייה?באתר "הספוילר"תוכלו למצוא כל מה שידביק אתכם למסך

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 891 // משחררים את הניינטיז
• ערוץ 2
• נוסטלגיה
• ערוץ 11