יגאל שילון הלך השבוע לעולמו בגיל 78. מי שמסתכל היום על מפת הטלוויזיה, כמעט ולא יכול להאמין עד כמה הדמות הזו היתה גדולה על המסך בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים – האיש עם הסיגר, במאי הפרסומות שהפך לבמאי של סרטי מתיחות ולאחראי על אחד מהלהיטים הגדולים בתולדות ערוץ 2, "פספוסים", שלהטה על המסך של הערוץ השני במשך 14 שנים.לכבודו ולזכרו של שילון ז"ל, יוצר שפרץ דרך ועשה לכולנו הרבה גוד טיים (בעיקר אם אתם בגיל הנכון), ליקטנו מהזיכרון את 10 הרגעים הגדולים, המטורללים והבאמת-שידרו-את-זה-בטלוויזיה שהוא והתוכנית שלו הכניסו לחיינו. בדיעבד כבר מותר לומר: במיטבן, אלה היו מתיחות מבריקות וטלוויזיה מצוינת.

>> פספסנו: יגאל שילון ז"ל היה הרבה יותר ממלך המתיחות של ערוץ 2

10. מתיחת הרכבת

מדובר באחת הקלאסיקות העל זמניות הגדולות של הפורמט. הרגע שבו אלי יצפאן, איש בעל מניות בהיסטוריה של "פספוסים" ושל שילון ז"ל, מחופש לנהג רכבת עם מבטא רוסי כבד. באמצע הדרך הוא נעצר ושואל נהגים עוברים ושבים איך הוא מגיע לחיפה, ואחר כך מנסה עוד לעשות פרסה עם הרכבת. מערכון קלאסי של יצפאן, שרק בקע כאן מביצת הטאלנט שלו והפך לא מעט בזכות התוכנית לכוכב ענק.

9. החתן השיכור ("אם שותים")

לצד המתיחות למפורסמים (שעוד נגיע אליהן), והמתיחות היצפאניות המושקעות, "פספוסים" הצליחה רבות בזכות סרטוני הוידאו הביתיים – מקרים שבהם תועדו אנשים במצלמת וידאו, עושים דברים מוזרים מאוד, בדרך כלל בטעות. בגמר פספוסים של חורף 1999 השתתף הקטע הזכור היטב בהשתתפות חתן שהשתכר עד כלות ביום חתונתו, ונקלט במצלמות אומר למיקרופונים דברים כמו "רצית להתחתן איתי, רויטל… אני לא יודע למה". וזה עוד הרגע הכי פחות מביך בסרטון.

8. ישראל משהו משהו (האקונה מטטה)

סוף המילניום ותחילת שנות האלפיים עשו טוב ליחסים בין ישראל וקניה. בין היתר, גם בזכות הסכמי אוסלו וכיתה ב"ששטוס" שנסעה למדינה האפריקנית – אבל גם בזכות הקטע הזה, שניצח את גמר פספוסים 2001. מדובר בחותר קנייתי שפגש לא מעט ישראלים – אז למד עברית, והחל לשיר שיר שנוגע לאקטואליה של אותן השנים. "שרה נתניהו אוהבת מתנות, אריה דרעי הוא זכאי, איציק מרדכי…". עוד מערכון ביתי שהפך לקלאסיקה אדירה.

7. המופע של סטיב

כן, לא בדיוק פספוסים, אבל כן פרויקט צדדי שהצליח לא מעט. מדובר בשנת 2003, ותחילתו של ז'אנר הריאליטי בישראל – כאשר בהשראת "המופע של טרומן", יגאל שילון החליט ללכת על המתיחה הגדולה מכולן – לקחת את חייו של סטיב פרנקל, איש אלמוני שיום אחד קיבל את ג'וב חייו – לשחק בטלנובלה "אהבה מעבר לפינה". אלא שכמו ב"טרומן", גם כאן – העולם שהוא חי בו היה מבוים לחלוטין. סדרה ששודרה במשך שלושה שבועות, ועוררה לא מעט עניין.

6. רון חולדאי בהופעת בכורה

היום, חולדאי מוכר בתור ראש העיר הנצחי של תל אביב, אבל באמצע שנות התשעים הוא עוד היה מנהל "גימנסיה הרצליה" בעיר. לקראת מופע סיום של התיכון, החליט שילון – שהבת שלו למדה בגימנסיה – לבצע מתיחה אדירה בהשתתפות המנהל חולדאי. הנמתח היה מולי שפירא ז"ל, מגיש תכנית הרדיו הגל"צית "בילוי נעים", כאשר חולדאי הסביר לו שציוניו של בנו, דן (לימים סער שקד ב"מסודרים"), גרועים מדי והוא צפוי להיות מסולק מבית הספר. אירוע שבדיעבד הוציא את שפירא גדול, וגם נתן חשיפה ראשונה לחולדאי – לפני שיהפוך לאחת הדמויות הבולטות בעיצוב חייה של העיר העברית הראשונה.

5. רלף קליין יאמן את מייקל ג'ורדן?

מדובר בכותרת שבדיעבד נראית דמיונית – כי היא הייתה. שיקגו בולס היתה הקבוצה הטובה בעולם בשנות התשעים, ובמוקד שלה עמד השחקן הגדול בתולדות המשחק – מייקל ג'ורדן. אבל ברגע אחד, התפרסם דיווח אמריקני לפיו שיקגו תזיז את המאמן שלה, פיל ג'קסון, ותמנה דווקא את רלף קליין, מאמן מכבי תל אביב לשעבר. המתיחה הקלאסית של שילון על שימי ריגר ועפר שלח, צמד פרשני ה-NBA שישבו באולפן ולא האמינו, היתה מהטובות והמשוגעות שחווינו, והפכה לקלאסיקה. תיעוד של הרגע היפה הזה לא מצאנו, אז קחו במקום את הופעת הבכורה של שילון ו"פספוסים", כל הדרך מ-1988.

4. תקרית דיפלומטית

עוד סמל מובהק לניינטיז היו האופטימיות המדינית ותחושת השלום שבפתח. ב-1998 פוגש אחמד טיבי, אז אפילו לא חבר כנסת אלא יועץ צמוד ליאסר ערפאת, שני עיתונאים – בן כספית ועמנואל רוזן. בידיו היתה אינפורמציה מרעישה – הגענו להסכם על הסדר קבע מול ישראל. אלא ששם נוצר הקונפליקט – רוזן עובד בערוץ 2 (זה היה שעה לפני המהדורה ב-20:00), כספית כותב ב"מעריב" ויפרסם – אם יפרסם – רק בבוקר למחרת. בזמן שהשניים רבים על הסקופ המטורף, שילון יצא החוצה – ושם קץ למתיחה. בדיעבד, זה נראה כל כך אופטימי, שאי אפשר לא להיות עצוב.

3. יצפאן נעצר

מה קורה כשהמותח הגדול הוא נמתח בעצמו? מדובר במתיחה שצולמה בחו"ל, בה שילון החליט להפיל קורבן דווקא את חברו הקרוב – אלי יצפאן. כשהשניים שהו באמסטרדם, ביימו סיטואציה שבה יצפאן נעצר על הסגת גבול (לא פחות). המשפט האייקוני "יגאל, איפה עומר" – הפך את המתיחה למי שנבחרה לגדולה מכולן, בתחרות שהתקיימה ב-1999. אחחח, גוד טיימז.

2. המתיחה הסורית

אחת המתיחות הגדולות בתולדות התוכנית – שעוררה גם סערה גדולה בשעתה. מדובר על טיסה של כמה מכוכבי שנות התשעים שהיו אמורים להופיע בקריית שמונה, אבל במסגרת המתיחה כשהם נחתו דווח להם שהם בעצם נחתו בסוריה. סיטואציה די מלחיצה, שעוררה גם ביקורת גדולה על התוכנית – אבל מתיחה מאוד זכורה, שגם הובילה את אהוד מנור ז"ל שהשתתף בה – לבקש שהיא לא תשודר. המערכון נגנז ושודר לראשונה רק בתוכנית המחווה "חוזרים לפספוסים" ששודרה ברשת 13 ב-2022 וחזרה למתיחות הגדולות של התוכנית.

1. מי רוצה להיות מיליונר (ושירי הלר)

מדובר בקלאסיקה על זמנית. הימים הם תחילת שנות האלפיים, והלהיט הגדול היה "מי רוצה להיות מיליונר" בהגשת יורם ארבל. המתיחה התרחשה ברגע שבו שירי הלר, דוגמנית צעירה ואלמונית דאז, באה להתחרות; ודווקא אחרי שהיא מתקשה בשאלות הראשונות, בדרך אקראית לגמרי, היא פשוט שולפת תשובה אחרי תשובה – עד שאלת המיליון, שבה נשלף כי הכל היה מתיחה, והלר ידעה את השאלות מראש. רגע מצחיק מאין כמוהו, ורגע שיא בתולדות "פספוסים". המתיחה הוסרה מיוטיוב, אבלאת התיעוד המלא אתם יכולים לראות כאן. קלאסיקה.

• המסך
• ערוץ 2
• מתיחות מצחיקות
• ניינטיז

יגאל שילון הלך לעולמו בגיל 78, אמרו הכותרות. הוא היה כמובן ממלכי הרייטינג הראשונים של ערוץ 2 בשנות התשעים, עם הלהיט העממי "פספוסים", תוכנית המתיחות והבלופרז שכבשה את הפריים טיים של רשת, כשלצדו אלי יצפאן בתחילת דרכו. גם את כל זה אמרו הכותרות. אבל האמת היא שיגאל שילון היה הרבה יותר ממלך המתיחות של ישראל.

>> זה היה הלילה שבו העולם הלך לעזאזל. והטלוויזיה הייתה בסדר
>> יהודי טוב: סוף סוף יש סיבת קיום לסדרת הדוקו של גורי אלפי

הסיפור של יגאל שילון היה סיפור שיוצרים ותיקים ומוכשרים רבים מכירים. זה הסיפור שקורה ליוצרים כשהדבר הגדול הראשון שהם עושים בעולם האמיתי נורא נורא מצליח. והדבר הגדול הראשון שיגאל שילון עשה הוא הסרט "חייך אכלת אותה" בכיכובו של יהודה ברקן (1980), אחד הסרטים הישראלים המצליחים ביותר קופתית בכל הזמנים. מאותו רגע הלך ונבנה לו כלוב מקצועי של זהב.

במהלך שנות ה-80' הוא ביים וייצר סרטי מתיחות נוספים בשרשרת, בתחילת הניינטיז הגיעה הפינה הפופולרית "פספוסים" בתוכנית האירוח של גבי גזית, שהובילה את הדרך לתוכנית "פספוסים פלוס" שהפכה אחר כך ל"מועדים לשמחה" בערוץ 1 הישן והרע, ומשם עברה לערוץ 2 עם הקמתו וחזרה למותג "פספוסים", ומשם במשך 15 שנה הצחיקה את הציבור הישראלי כל הדרך אל הבנק (של שילון). במקביל הוא הפך גם לאחד מבמאי הפרסומות המצליחים והמבוקשים בישראל ("הקרב על המילקי" הוא המאסטרפיס העל-זמני שלו). הכל היה זהב.

הפספוס הגדול שלנו, ובעיקר של תעשיית הטלוויזיה של אותם ימים, היה שלא הבנו ששילון הוא לא סתם מתחן מבריק עם תחביב צדדי של חידות לשוניות, אלא סוג של גאון טלוויזיוני. הפספוס היה שכל הגאונות הזאת התנקזה אל המקום המוגבל שהקצתה לו תעשיית הבידור המקומית. שלא תהיה טעות: שילון נהנה מהמתיחות הנאה עזה, ילד שובב נצחי שבוודאות היה שמח לחזור לתיכון עם חבריו הפוחזים לספסל הלימודים – דודו טופז ומני פאר – ולהמשיך לעשות שטויות לנצח. הוא בוודאי לא סבל מהנישה המצומצמת שבתוכה מצא את עצמו ולא טיפח תסכולים של גאון מבוזבז. אבל התשוקה שלו הייתה המצלמה ומה שהיא מאפשרת. טלוויזיה. קולנוע.

יגאל שילון הצליח לפצח את האטום של הנוסחה הבידורית האולטימטיבית שהגדירה את ערוץ 2: כל המדינה מוזמנת, כולם יכולים להשתתף, מסביב יש שואו גדול ומלא סלבז ופרסים גדולים, ההומור עממי עם טאץ' של רשעות וקוסמטיקה של רוח טובה, צוחקים בהחלט עליך אבל גם לגמרי איתך. פיל-גוד לכולם. "פספוסים" הייתה מעטפת שחיברה בין מספר פורמטים בידוריים מצליחים בארה"ב ("Funniest Home Videos" ו"Candid Camera") ותפרה אותם יחדיו בתרגום לישראלית מושלמת, והיה לה תפקיד מרכזי ביצירת ה-DNA של ערוץ 2 כטלוויזיה של העם, למען העם ובכיכובו של העם.

את הפוטנציאל הטלוויזיוני העצום של שילון אפשר היה לפגוש בניסיון הכמעט בודד שלו לפרוץ את גבולות כלוב הזהב של של "פספוסים". ב-2003 הוא הבריק עם "המופע של סטיב", פורמט ריאליטי פורץ דרך שהקדים את זמנו וצריך לנסות מתישהו שוב, ובמרכזו אדם מן הישוב בשם סטיב פרנקל, והפקה שלמה שנועדה לגרום לו להאמין שנבחר לככב בטלנובלה מצליחה. ההשראה הייתה כמובן "המופע של טרומן", הרייטינג היה גבוה, אבל הביצוע ספג ביקורות קשות ממבקרי אותם ימים והזכיינית רשת, חסרת תעוזה כתמיד, לא נתנה עוד צ'אנס ליצירה הבאמת מקורית הזאת.

שילון הבין את החיבור של הצופים לטלוויזיה כמו מעטים לפניו, ועוד ניסה בעשור שעבר להמשיך ולחדש עם פורמטים מקוריים ("נראה אותך", "אמבוש", "תראו מי שואל"), אבל הטלוויזיה המסחרית הפכה להיות מקום שחוששים להמר בו על מקוריות וחוששים עוד יותר לאפשר לטאלנטים לחרוג מהנישה שלהם. האיש עם החיוך התמידי והסיגר התמידי שתקוע בו פינה את מקומו בפריים טיים בלי טנטרומים, אבל אווירת הפיל-גוד עזבה את המסך יחד איתו. פספסנו.

• המסך
• ערוץ 2
• מתיחות מצחיקות
• הספד

יום העצמאות של השנה הוא אירוע מורכב, אבל אנחנו תמיד בצד של האסקפיזם. ובאותה הזדמנות נזכיר שיום העצמאות הוא גם יום הולדתה ה-56 של הטלוויזיה בישראל: ביום העצמאות של 1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים, היינו עדים לשידור הטלוויזיה העברי הראשון – עם מצעד צה"ל וקונצרט קלאסי, מאוחר יותר באותו ערב. קצת חסר אפקט וואו.

>>סרט כחול לבן: 15 הסרטים הישראלים הטובים של המאה ה-21, עד כה

ב-56 שנה, הטלוויזיה בישראל עברה לא מעט תהפוכות – אחרי 25 שנה של מונופול הגיעו הכבלים, הערוץ השני, הלוויין, ערוץ 10 ועוד ערוצים ושידורים רבים. הטלוויזיה ליוותה אותנו ברגעים המשמחים, ברגעים הטראגיים – וגם סיפקה לנו בעצמה לא מעט רגעים שפשוט אי אפשר לשכוח. אז לכבוד יום העצמאות אספנו לכם 10 רגעים כאלה – רגעים שבהם ישבת מול המסך, ופשוט לא האמנת שזה קורה. רגעי ה"וואו" של הטלוויזיה. סורי, אבל המערכונים של מ.כוערת בחוץ.

הקלטת הלוהטת (14 בינואר, 1993)

אחרי נפילת הליכוד בבחירות 92, והתפטרותו של היו"ר (וראש הממשלה לשעבר) יצחק שמיר ז"ל – מתפתח קרב ירושה מר בליכוד. במוקד, עומדים שניים – דוד לוי, שר החוץ לשעבר; ובנימין נתניהו, פוליטיקאי צעיר ושאפתני, שמגיע אחרי קדנציה עטורת תהילה כשגריר ישראל באו"ם. אלא שבלילה אחד – מערכת הבחירות הזו הסתבכה לגמרי. זה קרה כשמהדורת "מבט" של אותו ערב נפתחה בהופעה דרמטית של נתניהו, שהצהיר קבל עם ועולם ש"בכיר בליכוד, מוקף בחבורת פושעים" (היום כבר אפשר לספר שזה היה דוד לוי) מנסה לסחוט אותו באמצעות קלטת בה הוא, איש נשוי, מקיים יחסי מין עם אישה אחרת. במציאות, אגב, לא היתה קלטת – והפרשה נגמרה בהתנצלות של נתניהו, שנתיים אחר כך, אבל את הרגע המרהיב ההוא אף אחד לא ישכח. אולי רק נתניהו עצמו.

דיאנה רוס מגיעה לדן שילון (1995)

מעטים זוכרים את האירוע הישן והמאובק שנקרא "כינוס הפועל". בשנת 95', האירוע שהיה מעין קונטרה של מועצת הפועלים ל"מכביה" המפורסמת (שחיה וקיימת עד היום), התרחש בפעם האחרונה – וגולת הכותרת שלו היתה זמרת שהופיעה בטקס הפתיחה; דיאנה רוס, סולנית להקת ה"סופרימס" המיתולוגית ודיווה לא קטנה בזכות עצמה. רוס הגיעה לארץ רק למען ההופעה, אבל מי שניסה לשכנע אותה להגיע לתכנית היה דן שילון. רוס בהתחלה התנגדה לרעיון, אך לאחר מכן הסכימה בתנאי אחד: שהיא לא תשיר. שילון, עיתונאי ערמומי במיוחד, עשה לה תרגיל. הראיון נפתח כסדרו, המגיש שאל כמה שאלות חולין – ואז הלהקה החלה לנגן את "Do You Know", אחד הלהיטים הגדולים של רוס. הזמרת כמובן לא יכולה היתה לסרב, ומיד פרצה בשירה – לתדהמת שילון עצמו, ההפקה שלו והקהל מסביב. זה היה רגע מקסים של ספונטניות, ממי שנודעה כבר אז כדיווה לא קטנה – ובעיקר המחיש כמה דן שילון היה חזק, אפילו על זמרות גדולות מחו"ל.

חברים הכי טובים. דן שילון ודיאנה רוס. צילום מסך ערוץ 2

אהוד ברק אצל נסים משעל (יולי 1995)

95', כמה חודשים לפני רצח רבין, ברק הוא רמטכ"ל לשעבר. בקיץ של אותה שנה מתפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר צאלים ב' – על התרגיל שהסתבך, ובמסגרתו מתו חמישה חיילים. התחקיר שם אחריות גדולה מאוד על הרמטכ"ל דאז, שהגיע זועם לאולפני הערוץ הראשון. הראיון של ברק עם משעל קצת נשכח בדיעבד, אבל הוא הפך לרגע מכונן – רגע שבו הראיונות עם פוליטיקאים יצאו מחליפת הברזל ומהנימוס של "מוקד", והפכו לקרב ההיאבקות החופשית של היום. ברק ומשעל נמצאים ראש בראש, מנהלים ראיון לוהט וסוער שעולה גם לטונים גבוהים. ברק, אגב, התאושש מהפרשה ולימים הפך להיות ראש ממשלה. משעל הפך למרואיין מצליח, ולימים בעליה של תכנית אחרת, הפעם בערוץ המסחרי.

ציפי שביט והחייזרים (ינואר 1997)

בשיאו, דודו טופז יכול היה לעשות הכל. הרייטינג שהוא הביא לערוץ 2 ול"קשת" היה בשמיים, וטופז עצמו נחשב לאחד האנשים החזקים בישראל. ובשיא האגו טריפ המטורף שלו (שכולנו חווינו יחד איתו) הוא באמת חשב שאם יבואו חייזרים זה יהיה אליו. בינואר של 97' שודר "ספיישל החייזרים הגדול" של "הראשון בבידור", שבו טופז הבטיח לצופים כי חייזרים ינחתו בכדור הארץ בזמן השידור שלו. בסוף היה חייזר שנכנס לבמה – אבל זו היתה ציפי שביט, בחליפה ירוקה, אחרי שהיא מוציאה מפיה את המשפט האלמותי: "אני משה ואתה מפריע לי לחרבן". זה היה רגע שאי אפשר לשכוח, בעיקר בגלל הגורם שלא היה על המסך – הקהל, שנהר בהמוניו (כולל כותב שורות אלה) כדי לראות האם באמת יגיעו חייזרים לארץ, רק כי דודו אמר.

חלב בחלל (אוגוסט 1997)

כן, היו תקופות שבהן פרסומת היתה אירוע. לא סתם אירוע, אלא משהו בעל משמעות בינלאומית. באמצע שנות התשעים הסתבכה חברת "תנובה" בפרשת הסיליקון בחלב, לאחר שנחשף בתחקיר "מעריב" כי החברה הוסיפה לחלב העמיד דל השומן שלה כימיקל שנחשד כמסרטן. הפרשה עשתה רעש גדול, "תנובה" נתבעה בבית המשפט, ובסופו של דבר התנצלה בפומבי על הכנסת הכימיקל. אבל אז הגיע הספין – כנראה הגדול בתולדות מדינת ישראל, למעט אלו של נתניהו. זה קרה כאשר במסגרת מירוק התדמית, "תנובה" השקיעה כחצי מיליון דולר בפרסומת שבה נראה ואסילי, הקוסמונאוט של מעבורת החלל "מיר", שותה את חלב תנובה כשהוא בחלל החיצון. אני ממש זוכר את הרגע שבו ישבתי לראות את הפרסומת, נדהם. זה היה הכוח של הטלוויזיה, וגם כוחו של הפרסום – כוח שכבר איננו עוד.

השרוף חושף (מאי 2000)

ראשיתו וסופו של האירוע הזה ברגע אחד סימבולי – הרגע שבו הוריד חיים צינוביץ' את המסכה שעטה על פניו. "השרוף", הזמר שכבש את המדינה עם סיפור חיים טראגי, התברר כלא אחר מאשר "פייק ניוז", עוד לפני שנשיא עם הפרעת אישיות הפך את זה לסלוגן. אחרי כתבת השער ב"ידיעות אחרונות", ולהיט מדינה שלא הפסיק להתנגן ברדיו, רק בתכנית האירוח של יאיר לפיד התברר כמה מאחורי העשן לא היתה באמת אש, ובוודאי לא בלון גז שהתפוצץ – כולה חיים צינוביץ'. הראיון של צינוביץ' עם לפיד, כן גם הוא, היה רגע מדהים – ובעיקר מחיאות הכפיים הסוערות שאחריו. צינוביץ' לא הפך לכוכב, אבל העיתונות הישראלית כולה קיבלה שיעור כואב במיוחד בהצלבת מקורות ובבדיקת סיפורים עיתונאיים. ועוד בפריים טיים.

ירון לונדון נגד אורן זריף (אוגוסט 2008)

כיום אורן זריף הוא אנקדוטה, אבל לפני כמעט שני עשורים הוא היה כוכב בהתהוות. דמות פופולרית שרכשה פרסומות בעיתונים, והיתה ידועה כ"הילר" שמסוגל לרפא מחלות באמצעות כוחות על. ומי שכמובן לא יכול היה לפספס את ההזדמנות לעקוץ אותו היה ירון לונדון, אחת מאגדות הטלוויזיה שלנו ודמות שתמיד אהבה להטיל ספק. ב-2008 זריף הגיע לאולפן של "לונדון וקירשנבאום" כדי לספר על ההחלטה לכפות על עובדיו להוסיף את השם "זריף" לשם משפחתם. מהר מאוד זה התפתח לעימות מדהים ודי משעשע בין זריף ללונדון, שבו – כמו תמיד – כוכב הטלוויזיה ניצח בגדול.

דן מרגלית נגד ג'מאל זחאלקה (ינואר 2010)

אירוע שהתברר בדיעבד כהיסטורי: בתחילת שנת 2010 הגיע ח"כ ג'מאל זחאלקה, אז בבל"ד, להתארח ב"ערב חדש" אצל צמד המגישים רונן ברגמן ודן מרגלית. ברקע – גם אז, מסתבר – ריחף המצב הקשה ברצועת עזה והפגנות בישראל. הראיון הפך לעימות בוטה למדי בין זחאלקה למרגלית כאשר חבר הכנסת האשים בשידור חי את אהוד ברק ש"הוא מנגן מוזיקה קלאסית ורוצח ילדים". העיתונאי והפוליטיקאי התכתשו דקות ארוכות, עד שבסופו של דבר זחאלקה פשוט יצא מהאולפן. יש שיראו בכך תקרית מבודדת, אך יש מי שיסמן את זה כרגע שבו התקשורת הפכה באופן רשמי לזירת קרב בין ניצים, לתפארת הרייטינג של מדינת ישראל.

אילנה דיין לא אומרת (נובמבר 2016)

סתיו 2016. "עובדה", תכנית התחקירים הוותיקה והמוערכת בישראל, פותחת עונה בכתבה נרחבת על לשכת ראש הממשלה. את הכתבה אף אחד לא זוכר, אבל את מה שקרה אחריה בהחלט כן. בצעד נדיר מחליטה המגישה אילנה דיין להקריא את תגובת לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, תגובה עמוסה בהשמצות פראיות וב-50 גוונים של דיבה, ככתבה וכלשונה. מילה במילה, באינטונציה רהוטה. זה היה רגע שכל מי שראה אותו, בשידור חי וגם לא, לא יכול לנתק מהזיכרון. התגובה הבהמית של לשכת נתניהו כלפי תחקיר עיתונאי היה רגע שפל מרהיב – אולי גם הרגע שבו נתניהו עצמו קצת התקנא בדונלד טראמפ, ואיבד את זה בדרך לגרסתו הנוכחית. משפט הסיום של דיין – "מה אומרים? לא אומרים" – הפך לנכס צאן ברזל, ולרגע טלוויזיוני שאין שני לו.

מלחמת האזרחים של שאולי (מרץ 2021)

מערכת הבחירות שהתקיימה באביב של 2021 היתה הרביעית תוך שנתיים. תוך כדי השנתיים הללו, ישראל היתה במערבולת שכללה מחאה נרחבת נגד נתניהו, התפרצות מגפת הקורונה, ומשבר פוליטי עצום במסגרתו שוב ושוב לא הצליחו להרכיב ממשלה. בליל הבחירות, שנייה לפני המדגם, הגיע המערכון הפשוט למראה – שאולי, הדמות האהובה כל כך שמגלם אסי כהן ב"ארץ נהדרת", פוצח במונולוג של נביא זעם על מלחמת האזרחים שעתידה להתרחש. זה היה מונולוג מרהיב, הן מבחינת הטקסט והן מבחינת הביצוע, אבל יותר מכל הוא הפך לרגע שנכנס עמוק עמוק לזיכרון הקולקטיבי. רגע שבו קומיקאי חבוש פאה אמר בפני האומה את האמת הכואבת שאף אחד אחר לא הסכים לגלות. יותר משלוש שנים אחרי, אי אפשר שלא לחשוב על המונולוג הזה שוב. ועד כמה הוא היה כמעט תיאור מדויק של המציאות של ישראל העתידה לבוא.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• ערוץ 11
• ערוץ 2
• הכי טובים

לעולם לא אשכח את הקיץ הכי טוב אי פעם, אי שם בחטיבת הביניים.טוב זה בבירור היה שקר. אני אפילו לא בטוח איזה קיץ זה היה. משהו שבין כיתה ו' ל-ח', כבר לא ילדה אך עדיין לא לחלוטין אישה. התקופה היא סוף הניינטיז, המקום הוא צפון הנגב. קחו את הסטריאוטיפים הכי מכוערים שיש לכם על קיבוצים בכלל ופריפריה בפרט, ותכפילו ב-50. אפס קשר לעולם החיצון, אנשים שעברו חיים שלמים בלי לפגוש מעמד סוציו-אקונומי אחר, בילויים שכוללים נסיעה של כמעט שעה כדי לצאת לבאולינג בבאר שבע והכי חשוב: שני ערוצים בטלוויזיה בלבד.

זה נשמע כמובן מעט ועצוב, אבל אז, עבורנו, זה היה המון: ערוץ 2 החדש הכפיל בבת אחת את כמות התוכן שצפינו בו בן לילה, עם דברים נוצצים שלא ראינו עד אותו רגע כמו… אמ… אוקיי בעיקר כמו פרסומות, אבל איזה פרסומות! אני די בטוח, בלי ציניות, שחלק ניכר מהצפייה בטלוויזיה באותה תקופה כללה בינג' פרסומות ברמת הפקה שהייתה נראית לנו אז מהחלל החיצון. מדובר על 25 שנה אחורה, בתקופה בה תשומת הלב לנזקי הטלוויזיה הייתה משהו שעוד לא הומצא, וכמובן – בקיבוץ, מה שאומר אפס פיקוח הורי ואור ירוק לראות כמה טלוויזיה שבא לנו, בלי מבוגר שילחץ על הכפתור. אני די בטוח שעד היום אני שומר חסד נעורים לפיצה האט, ונותן לה צ'אנס אחרון אחרי צ'אנס אחרון, רק בזכות הג'ינגל ההוא שצפינו בו בשעות לא שעות.

אבל בפראפרזה לטקסט אחר מהניינטיז, לא באנו לדבר על פיצה האט, באנו לדבר על הקיץ ההוא. באותו קיץ קרה דבר מופלא: לא ברור אם בזכות החלטה בדרגים הגבוהים של הקיבוץ, או אולי מתנה מהמועצה לשידורי כבלים ולוויין, "נפתח" לנו, ילדי הקיבוץ במערה של אפלטון, פתח לעולם החיצון בדמות ערוץ 6. ערוץ הילדים. ששטוס. כל זה. עוצמת המפגש הייתה שקולה רק למפגש בני האינקה עם הקונקיסטאדורים הספרדים הרכובים על סוסים, רק שאנחנו היינו כמובן בתפקיד בני האינקה, ולא היה לנו מושג מה הולך לקרות.

המושג "פומו" לא היה קיים אז, אבל כנראה שבאותו רגע נתקלתי בו לראשונה. שתבינו, התכנים עצמם היו כיפיים מאוד, אבל לא משני עולמות. מה שטלטל את העולם שלי הייתה הידיעה שיש עולם חיצוני, והוא פועל בלעדינו, וקורים שם דברים, הרבה הרבה יותר דברים מאשר בעולם שלנו: יש שם שחוק ודמע, אבל יש שם גם את דונה וקלי שבאות באותה שמלה לנשף, פרקר לואיס שמצווה על הצוות שלו לסנכרן שעונים, גולשים בזמן ש.. אה.. גלשו בזמן?! אני מניח?! ואל באנדי שנתקל באישה שמנה בחנות הנעליים, אש שבחר בפיקאצ'ו, הוגו שפספס קפיצה כי איזה ילד בשם יואב התבלבל במקשים ויעל בר זהר שחטפה מקלחת סליים. נראה לי, אני כבר מבולבל.. כל זיכרונות הילדות הכיפיים שלכם? הרכבתי אותם מחדש עכשיו מתוך מגירה בזיכרון שלי שנקראת "מה?! איך לא ראית את…?!?!".

>>ספרות זולה, קולנוע טוב: 22 הסרטים הכי טובים של שנות התשעים

את כל הרשימה הזו ועוד אני מכיר כמו שאתאיסטים מכירים את הרעיון של צום ביום כיפור: למדתי לדקלם את זה אחרי השפלות אינספור מצד חיילים/סטודנטים/חברים/אנשים שהילדים שלי ושלהם באותו גן, שפשוט לא הבינו איך פספסתי נכסי צאן ברזל כאלו – אבל את אף אחד מהם לא חוויתי במו עיני. אני פשוט ראיתי דיג'ימון בזמן שכולם ראו פוקימון. חווייה שכזו יכולה להוביל אדם לשני כיוונים: הראשון, הכיוון ההגיוני, הוא להפוך לתולעת טלוויזיה ולא להפסיד יותר אף פרק או רפרנס אזוטרי, כי שנית מצדה לא תיפול. אבל בגלל שאני פוץ מתחכם, הלכתי על הכיוון השני: להיות זה שלעולם לא יהיה בפומו טלוויזיוני כי הוא ויתר על המשחק.

אני הוא האדם שראה שלושה פרקים בלבד של משחקי הכס, רק שלוש עונות של שובר שורות, שהפסיק עם בוג'אק ארבעה פרקים לפני סוף התכנית. אה, והסדרה הזו שמשודרת עכשיו ושכולם מדברים עליה? אני אחכה שתסיימו, עד שהדיבור יירגע ורק אז אחליט אם שווה להשקיע את הזמן שלי בזה. זו בוודאי לא ההחלטה החכמה או משהו, זו פשוט ההחלטה העצלני – בחרתי להישאר בסטייט אוף מיינד של שני ערוצי טלוויזיה. לגבי שאר התוכן? נחכה שזקני הקיבוץ יחליטו שכדאי שנצפה בו למשך חודשיים, ואז נראה אם כדאי לי.

רוצים עוד תוכן טלוויזיוני והמלצות צפייה?באתר "הספוילר"תוכלו למצוא כל מה שידביק אתכם למסך

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 891 // משחררים את הניינטיז
• ערוץ 2
• נוסטלגיה
• ערוץ 11

רוני דניאל הלך לעולמו מדום לב וזו הזדמנות לדבר בשבחו: פרשן צבאי מונומנטלי, מחובר ומקושר, בעל נוכחות תקשורתית סמכותנית וחזקה שרבים היו מוכרים עבורה את נשמתם. צריך לומר את הדברים האלה דווקא בצל הביקורת הקשה שהוטחה בו לאורך השנים. לא היו ולא יהיו פרשנים רבים על מסך הטלוויזיה שלנו עם היכולת הזו למגנט את הצופים ולתת להם את התחושה שיש כאן מומחה שיודע באופן אבסולוטי על מה הוא מדבר. במשך כמעט 30 שנה בפריים טיים של ערוץ 2 (ואחר כך ערוץ 12) הוא חצב לעצמו מעמד נדיר של אורקל ביטחוני. זה היה ידוע: כשהוא מדבר – גם במטכ"ל מקשיבים.

עבור חברת החדשות, רוני דניאל היה אחד האסים התמידיים בשרוול, אוטוריטה שלעתים נדמה היה שצה"ל עצמו כולו מדבר מגרונו. היתרון הזה, בכל הקשור לרייטינג ולשואו הטלוויזיוני, היה גם חסרון עצום מבחינה עיתונאית. קראו לו "מר ביטחון", ממש כמו לאריאל שרון בזמנו, אבל קראו לו גם "דובר צה"ל האמיתי" והחוכמה המקובלת בין מבקרי התקשורת והטלוויזיה הייתה שדניאל סוגד למנגנון הצבאי ומשרת את האינטרסים שלו לא פחות מאת האינטרס העיתונאי והאזרחי. בהזדמנויות רבות מספור אימץ דניאל את גרסת הצבא תוך שהוא מוותר אפילו על מראית עין של ביקורתיות. בהזדמנויות אחרות גם לא חסך ביקורת מהצבא – אבל בעיקר כשלא פעל בעוצמה מספיקה לטעמו.

על המסך, במהדורת החדשות המרכזית וב"אולפן שישי", דניאל היה התגלמות המיליטריזם הישראלי, הדוד הפז"מניק של כולנו שמכיר את כל הבכירים במערכת הביטחון ומהגג על אסטרטגיה צבאית כאילו מתוך הבור בקריה. הוא העריץ את הצבא בכל מאודו והאמין כמעט ללא תנאי בצדקתו. בזמנים מבצעיים, בין אם בלבנון, בשטחים או בעזה, הוא חבש את הקפל"ד ולבש את השכפ"ץ ונדמה היה שבעוד רגע יסתער על אויבינו עם הסכין בין השניים. זה הפך אותו למטרה קבועה לביקורת חריפה, אבל הביקורת המקצועית לא הזיזה לו ולעורכיו במאום. את הסחורה הוא תמיד סיפק, מבחינתם.

"אני פה בשביל לשדר ולא לברוח מהמסך בשעת מצוקה", אמר דניאל בטון הנוזפני האופייני לו כשהתבקש בשידור להתפנות למקלט בזמן שדיווח משדרות תוך כדי אזעקה במבצע עופרת יצוקה. זה היה רוני דניאל קלאסיק, אתוס גברי זחוח של עוז וגבורה בשידור חי, זלזול באויב וביריבים פוליטיים, בוז לכללי העיתונות הבסיסיים ביותר. ואין בכלל ספק שהצופים בבית אהבו את זה. גם בימים שבהם הוא נראה כמו פארודיה על עצמו, נוכחותו סביב שולחן מדורת השבט תרמה לחברת החדשות את הערך המוסף של הסמכות שאין לערער עליה – ומי שמערער עליה הוא כנראה אחמד טיבי או חנין זועבי. כך זה היה עם דניאל: אתה איתנו או נגדנו.

בשנים האחרונות, ככל שהתמעטו הסקופים שהביא מהשטח, נדמה היה שגוברת הביקורתיות שלו כלפי הצבא והשלטון. לשיא הגיעו הדברים ב-2016, עם פיטוריו של בוגי יעלון מתפקיד שר הביטחון ומינויו של אביגדור ליברמן תחתיו, אז אמר דניאל ש"אני לראשונה מרגיש, בגלל הפוליטיקה הזאת, אחרי השבוע הזה, שאני לא בטוח שאני רוצה שהילדים שלי ישארו כאן" ועורר את תדהמת כולם, כולל ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שמיהר להתקשר אליו ולפייס אותו. זה לא מה שאמור לקרות כשפרשן מבקר בחריפות את השלטון.

אבל כזה היה דניאל, בסופו של דבר, בשר מבשרו של הממסד הצבאי שנהנה יותר להתקוטט באולפן עם חברי כנסת ערבים מאשר לזעזע את אמות הספים בצה"ל. הצבא נהנה מבחינת דניאל ממעמד של קדושה ויכול היה לטעות רק אם לא פעל במלוא עוצמתו. זאת כמובן תמיד עיתונות גרועה מאוד, אבל הטלוויזיה לא מחפשת עיתונות טובה ואת השואו שהיא מחפשת רוני דניאל נתן לה תמיד בכמויות. יהי זכרו ברוך.

• המסך
• החדשות
• חברת החדשות
• רוני דניאל
• ערוץ 2
• ערוץ 12
• טור דעה