אלה הם ימים סוערים בתל אביב. המאבק בהפיכה המשטרית משתלט על היומיום ומגיע גם אל המחוזות שנחשבו בעבר כמעוזי אסקפיזם בועתיים, בעיקר בעולמות התרבות, הקולינריה והקלאבינג. יש מקומות, כמו תדר, שכבר מזמן ידעו לעמוד על ההקשר הפוליטי של קיומם ונעמדו בצד הנכון של ההיסטוריה. והערב לוקחים אנשי התדר את הסיפור הזה צעד אחד קדימה: "החוק עבר, משנים פאזה: ערב של הופעות ותקלוטים ברחבה וברפי – ההכנסות בבר ייתרמו להמשך המאבק נגד הדיקטטורה הנרקמת בימים אלו ממש", כך נכתב בעמוד הפייסבוק של מרכז התרבות האלטרנטיבית החשוב בעיר.

"ערב של הופעות" לא בדיוק מתאר את הפסטיבל שעומד להתרחש הערב (ראשון, החל מ-19:00) ברחבה הראשית בתדר, בכיכובם של איה זהבי פייגלין, אלון עדר, סימה נון, שי טרא ליטמן, כהן, ערוץ הכיבוד, פלג וחרדה, כשעל העמדה יתקלטו שוזין וחמודי + חמודה (רסקו). זאת ועוד: במהלך הערב ובין ההופעות ישאו דברים זאב טנא, נעה לנדאו, עדי ברוניקי, אריה הספרי (W.C) ונטע בן פורת. ואלה הם ימים שחשוב לשאת בהם דברים.

עוד ברחבה: דוכנים של סטודיו בעלי מלאכה ובית של סולידריות
סטודיו בעלי המלאכה: בית מלאכה לדפוס רשת ידני ומרכז ללימודי טכניקות דפוס מסורתיות הממוקם בשכונת נגה ביפו. הסטודיו עוסק בשימור, טיפוח ופיתוח של טכניקות מסורתיות של דפוס ידני ושואף לקרב את הקהל הרחב וקהל האמנים והמעצבים לאמנות ההדפס. בדוכן יעמדו פרינטים למכירה של חגי פרגו וסטודיו בעלי המלאכה – כל המכירות תרומה לגיוס כספים.
תרבות של סולידריות: תנועה עצמאית של עזרה הדדית שפועלת במרץ מאז 2020 ומספקת סיוע, תמיכה וחיבור עם מגוון קהילות ברחבי הארץ ומייצרת תשתית של אקטיביסטים.יות שמעודדת למידה משותפת ועשייה סולידרית. בדוכן תוכלו לרכוש מרצ' (שכל ההכנסות גם כן תרומה) ולשמוע על הפעילות הרחבה של תרבות של סולידריות ולהצטרף.

הכניסה חופשית, כנהוג באירועי תדר משמעותיים, אבל כל ההכנסות מהברים יתרמו כאמור ל"מערך עצורים" ולקז"א, שני ארגונים משמעותיים ביותר במכלול המאבק: מערך העצורים של מטה המאבק נגד ההפיכה המשטרית דואג לליווי וייצוג משפטי למפגינים שנעצרו בכל שעות היממה; ואילו קז"א – הקרן למגיני זכויות אדם – מעניקה תמיכה משפטית לפעילי זכויות אדם ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים, שנאבקים כנגד הפרות של זכויות אדם בכל רחבי ישראל ובשטחים הכבושים. דרך פעילויותיה עומדת קז"א בחזית המאבק למען חופש הביטוי וחופש המחאה, ומגנה על הזכות היסודית להיאבק למען זכויות אדם. סיבה טובה לצאת לתדר ממש עכשיו.

• מחאת הדמוקרטיה
• תדר
• סימה נון
• ערוץ הכיבוד

בקיץ שעבר יצא לאקרנים סרטם של ערוץ הכיבוד "עולה לראש", שמציג לנו את השלישייה האהובה של שקד פררה, אסטמה דה-לוקו ולידוי כשלושה מהמוזיקאים הכי מצליחים בארץ. כמובן שבמציאות, מדובר בלהקה פיקטיבית שנוצרה על ידי קומיקאים (רותם קפלינסקי, עומר ריבק ודור מוסקל, בהתאמה), אבל עדיין מוציאה שירים מעולים וממלאת הופעות. היכן עובר הגבול בעצם בין להקה פיקטיבית ללהקה אמיתית? אנחנו לא כאן לדבר על זה. אנחנו כאן כדי לדבר על הלהקות הפיקטיביות האהובות עלינו, מהמסך הגדול והקטן.

ספיינאל טאפ

אם מדברים על להקות פיקטיביות, חייבים להתחיל מ"ספיינאל טאפ", להקת המטאל הבריטית (שבעצם כל חבריה אמריקאים) וידועה כאחת "הלהקות הרועשות באנגליה". לאחר שהופיעו לראשונה בתכנית מערכונים בשנות השבעים, הלהקה שמורכבת ממייקל מקיין ("סמוך על סול"), כריסטופר גסט ("מחכים לגופמן") והארי שירר ("משפחת סימפסון". איזו שלישייה!) זכו לסרט מוקומנטרי (שאז היה ז'אנר יחסית נדיר) משלהם בבימויו של רוב ריינר, שגם מופיע בסרט בתור הבמאי הפיקטיבי מרטין דה-ברג'י. "ספיינאל טאפ" הוא ההגדרה לסרט קאלט, מלא בציטוטים שמצוטטים עד היום, ועדיין נחשב לסטנדרט שלפיו סרטי להקות מומצאות נבחנים. ל"ספיינאל טאפ" היו גם חיים די מרשימים אחרי הסרט, שכללו הופעה ב"משפחת סימפסון" (פרוטקציות), שלושה אלבומים ומספר הופעות חיות גדולות. ״ספיינאל טאפ״ כל-כך משכנעים כלהקה, שאפילו המוזיקאי הבריטי האמיתי למדי, ליאם גלאגר (סולן אואזיס),חשב שהם להקה אמיתית.

The Rutles

"ספיינאל טאפ"נחשב בזמנו לסרט ראשון מסוגו, אבל למעשה, שש שנים לפני כן יצא בטלוויזיה הבריטית סרטו של בוגר מונטי פייתון, אריק איידל, The Rutles: All You Need is Cash. הראטלס היוו פרודיה מאוד ברורה על להקה בריטית מסויימת משנות השישים, והיו מורכבים מארבעה חברים מליברפול ששיגעו מעריצות, גרו עם גורו בהודו והתמודדו עם התמכרות קשה… לתה. סרט הטלוויזיה בן ה-76 דקות הוא אחת מהיצירות היותר טובות שמי מחברי פייתון הצליח ליצור מחוץ לתכנית (טוב, חוץ מטרי גיליאם), עם הופעות אורח של מיק ג׳אגר, פול סיימון, ג׳ורג' האריסון ורוב הקאסט המקורי של "סאטרדיי נייט לייב", והשירים שהמוזיקאי המנוח ניל איינס יצר בשביל הלהקה הפיקטיבית, קליטים ומתוקים כמעט כמו השירים של הלהקה האמיתית.

קונור4ריל/ סטייל בויז

אולי ההשפעה המובהקת ביותר על "עולה לראש" הוא סרטם של שלישיית The Lonely Island, "פופסטאר" (או בשמה המלא והמדהים באנגלית: Popstar: Never Stop Never Stopping, בתורו פרודיה על סרט ההופעה של ג'סטין ביבר Never Say Never) ואחת מהקומדיות המצחיקות ביותר שהוליווד הוציאה בעשור הקודם, שכמובן נכשלה כישלון חרוץ בקופות. אנדי סמברג משחק את קונור4ריל, ראפר/כוכב פופ טיפש ומלא בעצמו שהיה פעם בקבוצת ראפ בשם סטייל בויז, ומוציא אלבום סולו. הסרט הוא מטח בדיחות בלתי פוסק, עם הופעות אורח של כולם (מרינגו סטאר עד סנופ דוג), שאיכשהו גם מצליח לספר סיפור מעניין על חברות, ומה לעשות כשאחד מהצוות שלכם מצליח יותר (כמו סמברג בעצמו, שכיכב ב"סאטרדיי נייט לייב" בזמן שחבריו יורמה טאקון ועקיבא שייפר, שגם כתבו ושיחקו בסרט הזה, נותרו מאחורי הקלעים). וכמובן, שהשירים מעולים: מהשיר של קונור על כמה אוברייטד המונה ליזה (תכלס), דרך הפרודיה הפרועה של הסרט על טיילר דה קריאייטור ועד לשיר הסיום "Incredible Thoughts" שמביא כמה מהתהיות הפילוספיות המגוחכות ביותר במוזיקה.

The Wonders

הסיוט הכי גדול של אמן מוזיקלי הוא להיות ידוע רק בגלל להיט אחד. האמת, שזה כנראה פחות גרוע מלא להיות ידוע בכלל ולמות עני ואלמוני, אבל בסדר, הסיוט השני הכי גדול זה כנראה להיות מה שנקרא "וואן-היט-וונדר". זה מה שקורה ללהקת הסיקסטיז הפיקטיבית The Wonders בסרט "מה שאת עושה לי" בבימויו של טום האנקס. השיר של הלהקה הפיקטיבית, That Thing You Do, נכתב על ידי המוזיקאי האמיתי אדם שלזינגר ז"ל, שהיה גם הבאסיסט וכותב השירים ללהקת הניינטיז Fountains of Wayne (נו, אלה ששרו את Stacy's Mom) וגם כתב ועיבד את השירים בסדרה Crazy Ex-Girlfriendd. באופן מעניין, כמו שמוזיקאי של להיט אחד נשכח עם השנים, כך גם הסרט הזה – הוא עצמו נשכח, בזמן שהשיר עדיין מושמע לעיתים ברדיו, כי הוא פשוט כזה שיר טוב וקליט. ברור שהוא יהיה הלהיט הגדול של הלהקה. גם אם היא מעולם לא הייתה קיימת.

הפיג'מות

רוב הלהקות ברשימה הזו זוכות להצלחה מדהימה ביקום שבו הן קיימות – בין היתר כי זה מאפשר סיטואציות יותר דרמטיות מול כל המעריצות, הכסף והפיתויים. אבל לא כך עם הפיג'מות, להקה של שלושה חברים מנתניה וזמרת מתחלפת, שבמשך תשע עונות (על המסך) ראו בעיקר כשלונות מביכים או התעלמות כוללת מהציבור, בין אם זו הופעה בה הם שוכחים את מילות ההמנון, כתבה בתכנית של מיקי גבע שמוציאה אותם מפגרים, או הופעה ברדיו בה הם שוכחים את הקלטת של המוזיקה שלהם, הפיג׳מות מושפלים שוב ושוב. במציאות שלנו לעומת זאת, הם כוכבי סדרת ילדים קאלטית, וכיום כמה מחברי הלהקה מבצעים את השירים שלהם על במה מול קהל אמיתי לגמרי במסגרת הלהקה (האמיתית, כן, זה קצת מבלבל) עודד פז והקסדות. ובכל מקרה, הם הרבה יותר טובים מ"אין-שטינק".

ג'וזי והפוסיקאטס

סיפורם של הלהקה הפיקטיבית "ג'וזי והפוסיקאטס" הוא מורכב. הן התחילו בקומיקס, עברו לסדרה מצויירת בשנות השבעים וב-2001 זכו לסרט הוליוודי בכיכובן של רייצ'ל לי קוק, טארה ריד ורוזריו דוסון. הסרט הוא למעשה סאטירה מתוחכמת ולא מוערכת דיו על סצינת הפופ/MTV של שנות האלפיים המוקדמות, שכוללת גם קונספרציה ממשלית וגם להקת בנים פיקטיבית בשם "דה ז'ור" (בה היה חבר סת' גרין, שהיום עסוק בעיקר בלנסות להציל את ה-NFT של הקופים שגנבו לו, או משהו כזה). ומוזיקלית? ממתקי פופ-פאנק נוסטלגיים ומופקים לעילא. מה עוד צריך.

2gether

ואם כבר עידן הפופ של שנות האלפיים המוקדמות – ערוץ MTV הרוויח הרבה רייטינג משידור בלופים של קליפים של להקות כמו בקסטריט בויז, אן-סינק ואחרות. זה היה עניין של זמן עד שמישהו בערוץ חשב – למה שלא ניצור להקה משלנו? כך נוצרה 2gether (או 2ge+her, אם אתם רוצים ממש לעצבן אנשים). בלהקת הבנים (וגבר אחד) הפיקטיבית הזאת היה, כמקובל בז'אנר או בקמפיין D&D, חבר אחד מכל סוג: היה את "החמוד", "שובר הלבבות", "הילד הרע", "הביישן" ו"האח הגדול" – חבר להקה מבוגר, שמן וקירח שגולם על ידי קווין פארלי, אחיו של הקומיקאי המנוח כריס פארלי. הלהקה כיכבה בסרט טלוויזיה xtyhrh של MTV וסדרת ספין-אוף והביאה לנו להיטים מתקתקים אבל גם עוקצניים כמו – "Rub One Out", "U+Me=Us" ו-"The Hardest of Breaking up is Getting Back Your Stuff", באנגר על פרידה מחברה קלפטומנית. מי מאיתנו לא היה שם.

CB4

לפני שקיבל סטירה מראפר לשעבר בשידור חי, כריס רוק היה רק קומיקאי שאהב ראפ. הוא כל כך אהב ראפ שפעם הראשונה שהוא התפרסם מספיק בשביל לקבל את ההזדמנות ליצור סרט באורך מלא, הפרויקט שלו היה "CB4", פרודיה עלסצינת הגנגסטא ראפ של שנות התשעים. רוק עצמו מככב בסרט בתור אלברט בראון, מעריץ ראפ חנון מהפרברים, שלוקח את שמו של גנגסטר אמיתי וממציא לו ולחבריו תדמית קשוחה ומזוייפת לחלוטין. השיר הגדול של הקבוצה, "Straight Outta Locash" הוא פרודיה ברורה על "Straight Outta Compton" של NWA, אבל עם שורות כמו "Float like a cannonball, sting like a shark" ושמות חברי להקה כמו Dead Mike ו-Stab Master Arson. הפרודיה עצמה לא רעה בכלל אבל הסרט עצמו, למרות קאסט די טוב והרבה הופעות אורח של ראפרים אמיתיים, די משעמם וחסרה בו סאטירה אמיתית. אבל לפחות יש לנו את השיר האחד הזה.אה, ואת זה.

דדי דדון

ערוץ הכיבוד קיבלו את הפריצה הגדולה שלהם ב"ארץ נהדרת", שם הם כתבו, יצרו את השיר "טניה" בהשתתפות אסי כהן (ב"עולה לראש" גם מופיעות כמה חברות קאסט של התכנית ועקרונית ניתן לראות בו חלק מהיקום הסינמטי של "ארץ". הארץ הסינמטית? לא משנה). אבל זאת, כמובן, לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שתכנית הסאטירה הוותיקה יצרה להקה או מוזיקאי פיקטיבי כחלק מתגובה לטרנד מוזיקלי כזה או אחר בישראל. זה התחיל מפרודיה על להקת שבע (להקת תשע, בגלגול הקומי), ומאז הייתה את להקת אפליקצייה (פרודיה על סינרגיה), אגס קימל (תגובה לגלגול המודרני של הפופ הישראלי באזורי נועה קירל-אגם בוחבוט וכו'), כל הדמויות של תמיר בר, וזו רק רשימה חלקית. אבל הכוכב הפיקטיבי הכי מצליח ש"ארץ נהדרת" הצליחו לייצר הוא כנראה דדי דדון, הזמר המזרחי המתקתק-מלוקק המגולם על ידי אסי כהן, שאחראי ללהיטים כמו "מתוקה מהחיים" ו"זכית בי". כמו כל זמר פיקטיבי טוב, השירים של דדון נעים בין הקליט למגוחך, הפכו ללהיטים "אמיתיים". אנשים עדיין שמים לבני ובנות הזוג שלהם את "זכית בי" על הוול בפייסבוק. האם הם כולם בהכרח מודעים לבדיחה? כנראה שלא כולם.

• המסך
• ערוץ הכיבוד
• דור מוסקל
• כריס רוק
• אסי כהן
• דדי דדון
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 905 // חשיפה לצפון

פיפי ובמבה: העיר של שקד פררה

1. קפה עלית, תחנת סבידור מרכז

אווירה בינלאומית, להרגיש בדיוטי-פרי בלב העיר. כאדם שמפחד מטיסות ורוצה לטעום אווירת חו"ל, אני נהנה לשבת בקפה באולם הנתיבות ולתהות מאיפה האנשים באים ולאן הם הולכים.תחנת סבידור מרכז אומרים לכם

2. החתול והנזם

שי-טל הוא המקעקע הכי טוב בעיר, האיש שהביא לארץ בשנות ה-90' את השדון שיושב על פטריה ולא הרבה נותנים לו קרדיט על זה. אני בא לשי-טל סתם כדי לשבת ולייעץ לאנשים על קעקועים.רחוב הדרדס 71

3. קניון TLV

השירותים הציבוריים הכי יפים בעיר.קרליבך 4 (לא להתבלבל עם הקניון ברחוב החשמונאים)

4. הפסטה במבה, סניף השוק

עוד בתקופת התלמוד תורה שלי בירושלים הייתי פוקד את הסניף הירושלמי. פסטה שלא מהעולם הזה ובמבה שאי אפשר למצוא גם באיטליה.רחוב השוק מאחורי הבסטה של טדי הדופק

5. חניון רדינג חנה וסע

חלק מרשת חניוני "חנה וסע", חניון קונספט שהביא את רעיון ה"חתונה ההפוכה" לעולם החנייה – זה חניון שבו אתה קודם חונה ואז נוסע באוטו.רדינג ליד הנמל

דגים וטמטומים: העיר של לידוי

1. הנילוס

בר הבית שלנו. אני עוד לא זכיתי אבל יש שמועות שביום טוב אפשר לראות שם את נאווה בוקר.אלנבי 33

2. שבתאי היפה

מסעדת דגים אגדית, פנינה יוונית ביפו. מנה מומלצת: הדג הזה עם הטעים בפנים.הצורפים 38

3. רדיו תל אביב

נקודת תצפית מהממת על כל רמת החייל, שם אנחנו מבקרים מעת לעת את טייכר וזרחוביץ׳ כדי לייצר טמטומים ורמטומים.ראול ולנברג 8

4. אמורה מיו

לפעמים כשאני עצוב או סתם מבסוט עד הגג, אני אוהב לאכול קילו אפוגטו וללכת לישון. הקינוח הכי טוב שאכלתי בעולם, ואומר לך את זה הבנאדם שהמציא את הקראק פאי.אבן גבירול 100

5. קריית ספל

האחות הקטנה של קריית ספר, מקום סודי שמתחבא איפשהו בין סמטה אלמונית לפלורנטין. כדי להיכנס לשם צריך לעבור בתוך מספרה של כלבים, לעלות לקומה 9 ושלושה רבעים ולהגיד שמיכל אנסקי שלחה אותך.מבוא הדודאים 3

עוף וחוף: העיר של אסטמה

1. גולדה

רק בתל אביב אפשר למצוא גלידה כזו, ומי שלא מהעיר לא יבין זאת. במשך שנתיים התנדבתי בסניפים השונים שלהם בהוצאת כפיות מהכוס של הטיפים, וזו תחושת סיפוק שאין שניה לה.גולדה, כל הסניפים

2. האפרוח (ברווז) של דודו גבע

אני מאוד אוהב עופות – פרגיות, חזה עוף, כבדים. זו זכות לגור בעיר שעושה כבוד לחיה כל כך טעימה, ועוד יותר זכות שאמן גדול כמו דודו גבע בחר להנציח את האפרוח בכיכר הזו. כמה פעמים ניסיתי לקחת את הפסל הזה הביתה, אבל חיברו אותו טוב. שאפו.כיכר מסריק

3. החוף הסודי

בסוף רחוב פרישמן יש את החוף שכולם מכירים, אבל 50 מטר צפונה יש חוף מדהים וסודי. אני אוהב בשבתות להחנות את הרכב על הטיילת ולרדת להתרחץ. המים מלוחים רוב השנה והחול הכי צפוף בארץ.החוף הסודי, סודי אומרים לכם

4. שער 5

לא של בלומפילד, של הסנטר. איזו כניסה מפוארת – מימין החנות של האיירובוט, משמאל יאנגה, 20 מטר משם אתה כבר בסלקום. הכי קרוב שיש בישראל לטיילת המלכים באילת.

5. הנילוס

כל פעם שבא לי ללכת למקום שלא מכירים אותי אני הולך לשם. רק שם אפשר לראות צייר מדבר עם שיננית, ולקרוא הודעות שלא הספקת לעבור עליהן ולמרות שיש שם מוזיקה בערבית אני חושב שהם אנשים טובים בסך הכל.אלנבי 33

>> "עולה לראש", סרטם של שלישיית ערוץ הכיבוד, עכשיו בכל מיני בתי קולנוע

• העיר שלי
• ערוץ הכיבוד
• דור מוסקל
• אוכלים שותים
• ❤ תל אביב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 904 // העיר הטובה

הקולנוע הישראלי אינו משופע בקומדיות טובות. כידוע, לא חסרים כאן אנשים מצחיקים שכותבים ומופיעים בטלוויזיה ועל במות למיניהן, אבל יצירת קומדיה באורך מלא דורשת פיתוח עלילתי ועיצוב דמויות שיחזיקו קשת דרמתית שלמה. רותם קפלינסקי, עומר ריבק ודור מוסקל, חברי ההרכב שנודע כ"ערוץ הכיבוד", העשירו את עולם הקומדיה הישראלי בשירים פארודיים סוחפים ובמערכונים שכתבו ל"ארץ נהדרת" ולתוכניות נוספות. עכשיו הם מנסים את כוחם בסרט קולנוע באורך מלא (קפלינסקי וריבק למדו קולנוע בסם שפיגל, כך שזאת היתה כוונתם מלכתחילה). רוצה לומר, חברי "ערוץ הכיבוד" כתבו תסריט שהוא בעיקרו רצף של מערכונים פרועים בסגנונות שונים – חלקם מצחיקים מאוד – אבל לצידם יש גם אפיונים מנוגדים של שניים מהגיבורים לצורך יצירת קונפליקט וסוג של קשת דרמתית (חוסר האפיון של הגיבור השלישי הוא חלק מהבדיחה).

לרגל המעבר מיוטיוב למסך הגדול, השלושה החליטו לשלוח את האלטר אגואים הבימתיים שלהם לצבא. למה? כי אם יש בארץ מסורת של קומדיות קולנועיות (פרט לסרטי הבורקס המוכתמים בשלל בעיות) אלה הקומדיות הצה"ליות. אלא שכוכבי הפופ שקד פררה, אסטמה דה לוקו ולידוי הם ילדים מפונקים בני שלושים שניכר שלא שירתו יום מימיהם, ולכן היה צריך למצוא דרך לגייס אותם.

נקודת המוצא השנונה של "עולה לראש" היא שהשלושה הם חלק ממנגנון ממסדי של "תלמידים לשימור" – כלומר סלבריטיז שתורמים כספים למערכת החינוך כדי להמשיך להיות רשומים כתלמידים ולהימנע משירות צבאי. המורה אבי דנגור עושה הכל לרצות אותם (לא רק שבית הספר נקרא על שמם, הם גם סידרו שאחרי המסע לפולין התלמידים ימשיכו לארבעה ימים באיביזה), והשיטה עובדת עד שהם מגלים שהטעות הנוראה ביותר שיכול לעשות סלבריטאי בישראל היא לדבר בגנות צה"ל.

אסטמה לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, הרי אין לו דעות פוליטיות. הוא שיכור ומקנא בבחור במדים שרוקד עם המשפיענית שהוא נדלק עליה (עדן סבן), ולכן הוא מקשקש ("צבא זה מצביעות"). אבל דבריו הונצחו בטלפון נייד והועלו לרשת, והכל קורס בבת אחת. כך הסרט מחווה חיווי סאטירי קולע על החברה הישראלית והפרה הכי קדושה שלה, בלי להסתכן בחיווי פוליטי שיפגע בסיכוייו להגיע לקהל רחב. ולזה קוראים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה רווחית.

סוכנת הלהקה (תום יער) מבהירה לשלושה שהאופציה היחידה לשחזור הקריירה היא גיוס ללהקת היח"צ של הצבא (לצד הופעות בבתי חולים הם מצופים להעלות פוסטים יומיים שיחמיאו לצה"ל), והם אורזים מזוודות ונוסעים. את פניהם מקבלים המפקדת הקשוחה של הלהקה (רותם סלע בתוספת פיאה ושיניים בולטות) והמנהל האמנותי התולעתי (ערן זרחוביץ׳) שגאוותו על כך שפעם כתב את שיר האירוויזיון של מלטה. הפנייה של הסרט למסלול הצה"לי מסומנת באמצעות מחווה מגלגלת מצחוק לסדרה של סרטי צבא כמו "ספיחס", "אפס ביחסי אנוש", "יוסי וג'אגר", וכמובן הקומדיה הצה"לית של השלישיה הגדולה מכולן (כבר אמרתי שהם למדו קולנוע בסם שפיגל?).

הגיוס מקצין את הבדלי האופי בין שלושת חברי הילדות ומייצר מתחים ביניהם, ובשלב מסוים הם מתפצלים – לידוי ממשיך לשיר בעוד ש אסטמה ושקד נשלחים לבסיס מדברי לעבור חינוך מחדש. חוסר ההתאמה לדרישות הנוקשות של הצבא האמיתי הוא אסטרטגיה קומית מוכרת, אבל אני חייבת לציין שהחלק הזה פחות קולע בעיני, אולי משום שהוא מתכתב דווקא עם סרטים זרים כמו "הטוראית בנימין" ו"אפוקליפסה עכשיו", וקצת מאבד את טעמו הפיקנטי. ואיך אנחנו אמורים לקבל את הסוויץ' הפטריוטי של אסטמה? האימהות (אורלי זילברשץ ועלמה זק) שלו אולי מתנגדות, אבל הן לא מייצגות את החיק החמים של הישראליוּת.

זה סרט שטותניקי במסורת הנונסנס, עם המון בדיחות ויזואליות ומילוליות, שחלקן ניחנות בעוקץ סאטירי (כמו העיסוק במסחור של האבל על הנופלים), ויש בו מקבץ הופעות אורח מוצלחות (מירי מסיקה קיבלה את אחד המשפטים הכי טובים). שלושת הסטארים הם שחקנים פחות מיומנים, אך ביחד יש להם קטע. ויש להם שירים טובים – עם מילים מגוחכות כראוי – שהופכים את הסרט למיני מחזמר.

"עולה לראש" מבוים באופן מהוקצע על ידי דניאל אדר, איש "ארץ נהדרת", והצילום של בועז יהונתן יעקב ("עג'מי") מעניק לו מראה של סרט אמיתי, עם משחקי תאורה תומכי אווירה. אבל בגלל שצחקתי המון בחלק הראשון של הסרט, בסופו של דבר הרגשתי תחושת פספוס מסוימת. כי כשהוא נעשה פחות מצחיק, הוא לא נעשה יותר מגובש דרמתית או רעיונית. הפירוד אולי נועד לגרום לגיבורים להבין שיותר טוב ביחד, אבל במהלכו הסרט נחלש, וגם הצופים מבינים שיותר טוב ביחד.

3.5 כוכבים
בימוי: דניאל אדר. עם רותם קפלינסקי, עומר ריבק, דור מוסקל, תום יער, רותם סלע, ערן זרחוביץ', נאיה בינשטוק. ישראל 2022, 90 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• דור מוסקל
• ערוץ הכיבוד
• פארודיה
• סאטירה ישראלית
• קולנוע ישראלי
• קומדיה ישראלית