מתחם Black Box בקניון ארנה מציג תערוכה מקיפה של קית' הרינג, אחד האמנים האמריקאים הכי חשובים שהיו. אם נתעלם לרגע מהעובדה שכן, זה מוזר מאוד לראות תערוכה שנמצאת בתוך קניון - נגלה שיש כאן כ-200 עבודות מקור מדהימות (וגם לא מעט מרצ' מגניב)
אני מתחילה מהסוף: התערוכה של קית' הרינג, שנפתחה לפני כשבועיים בהרצליה, היא תערוכה חשובה. היא מציגה כ־200 יצירות מקור של הרינג, שהיה אחד האמנים החשובים של ז'אנר הפופ ארט האמריקאי, ואחד האמנים החשובים במחצית השנייה של המאה ה־20 באופן כללי. הוא נולד בפנסילבניה בשנת 1958, בגיל 19 יצא מהארון ומיד אחרי עבר לניו יורק. ואנחנו מדברים על ניו יורק של סוף הסבנטיז וראשית האייטיז, כזו ששונה מרחק שנות אור מזו של היום, בטח בכל מה שקשור באמנות ובטח בכל מה שקשור בהומואים. ואלה היו שני הדברים המשמעותיים בחייו.
הוא התחיל ללמוד אמנות באופן רשמי, אבל על ההצלחה הגדולה שלו אחראיים בסופו של דבר ציורי הקיר שהיה מצייר ברחבי העיר, בעיקר בתחנות הסאבווי, בתחילת דרכו. אז קראו לזה "גרפיטי", היום קוראים לזה "סטריט ארט" ומוציאים סיורים סביב הז'אנר במיטב הערים הגדולות בעולם. אבל כאמור, ניו יורק באייטיז.
תקופת הפעילות של הרינג היתה קצרה בהרבה מזו של אמני פופ חשובים אחרים כמו אנדי וורהול או רוי ליכטנשטיין. הוא נכנס לסצנה באיחור יחסי, ועזב אותה הרבה לפני המתוכנן, שנפטר בשנת 1990 כתוצאה מסיבוכים של מחלת האיידס. כי כאמור, ניו יורק באייטיז. ועל אחת כמה וכמה, הומואים בניו יורק באייטיז.
הרינג לעולם ייזכר כזה שצייר דמויות אנושיות בקו מתאר שחור, הוא ייזכר בזכות הצבעוניות הרבה, הלבבות, ובזכות היותה של האמנות שלו פופ ארט הלכה למעשה – כשבשלב מסוים בציר הזמן לא היה מרצ'נדייז בכל כולו של העולם המערבי שלא כוסו באימג'ים שלו. הוא אפילו פתח אז חנות משלו שמטרתה היתה למכור מהדורות של עבודות מקוריות שלו – מה שהיווה אולי הדוגמה הכי מוחשית לניסיון של אמנות הפופ לחבר בין גבוה ונמוך.
בחזרה לשנת 2023, לתערוכה Untitled שמוצגת במתחם Black Box על פני שטח של כ־1,000 מ"ר בקניון ארנה – מקום שעד כמה שזכור לי הוקם בתחילת שנות האלפיים, ועדיין מצליח לשדר וייב חזק של אייטיז (ולא נראה לי שזה לרגל התערוכה). את התערוכה, שהעבודות בה מגיעות כולן מהאוסף של גארי קאסינלי – היורש ובעל העיזבון של הרינג, הביאה ארצה חברת Art Hub. מדובר באותה החברה שהביאה לכאן בשנים האחרונות תערוכות כמו אלה של פרידה קאלו, ואן גוך ומונה – תערוכות חוויותיות, אור־קוליות, לכל המשפחה והמילה הכי חשובה, כמובן, אימרסיביות.
זה לא המצב במקרה של התערוכה הנוכחית. העבודות של הרינג, בניגוד לאלה של קאלו או מונה, הן עבודות מקור. גם המרצ'נדייז שמוצג בה – שעוני סווטש שהחזירו אותי בבת אחת לכיתה ד' ותקליטים שעיצב הרינג לדיוויד בואי או אלטון ג'ון – הם מקוריים. זו תערוכה שהיתה בקלות יכולה להיות תערוכה מוזיאלית. היא חשובה מספיק, היא בהיקף מספיק גדול, היא באיכות מספיק טובה. לפני שהגיעה ארצה היא אכן הוצגה במוזיאונים, ביניהם Fenimore Art Museum בניו יורק, Naples Florida Art Institute בפלורידה ואחרים. נכון, זה לא ה־MoMA, ובכל זאת.
עקרונית, אין לי בעיה שתוצג אמנות בקניון ארנה. להפך. אני נוקטת בגישה מאוד פלורליסטית בכל מה שקשור בהצגת אמנות ואני חושבת שיש מקום להכל, וכמה שיותר יותר טוב. הבעיה עם התערוכה הנוכחית, זה שהיא קצת לא לכאן ולא לכאן. בניגוד לתערוכות הקודמות שהוצגו במתחמים מסוג זה – לא מדובר בתערוכה לילדים. היא אולי תהיה טיפה יותר חוויתית לילדים מביקור סטנדרטי במוזיאון, הודות לשלושה תאי סלפי וחלל חמוד שעוצב בסגנון הסאבווי בניו יורק, אבל בזה זה מסתכם. מעבר לזה מדובר בתערוכת אמנות פר אקסלנס, עם הסברים מפורטים ובגובה העיניים (הנה משהו שמוזיאונים יכולים ללמוד ממנו), ויצירות שהן אולי קצת יותר צבעוניות או קומיקסיות מהרגיל. אבל משפחות או ילדים שיצפו לחוויות האימרסיביות שהתרגלו אליהן – לא ימצאו אותן פה. אפקט הוואו איננו.
מעבר לזה יש בה לא מעט אימג'ים הומו־אירוטיים אינטנסיביים, שהם חלק בלתי נפרד מהיצירה של הרינג. יכול להיות שבלי להתרכז יותר מדי הילדים שלכם יפספסו שמדובר באורגיה בין גברים. אבל יכול להיות גם שלא. ולא אומרת שזה לא לג'יט שהם יראו גם אמנות כזו – רק קחו את זה בחשבון. נקודה חיובית שאולי זה המקום להזכיר – התערוכה מוצגת בשיתוף איגי, ארגון הנוער הגאה, משהו שלא מן הנמנע שיש כאלה שפתחו עליו עיניים במציאות החשוכה שאנחנו חיים בה.
מצד שני, זו גם לא בדיוק תערוכה מוזיאלית. היא כן היתה יכולה להיות כזו גם אם היא לא מוצגת במוזיאון, ומספרים שהושקע סכום של 4-8 מיליון שקלים בהבאתה ארצה, אבל כנראה שלא משנה כמה ננסה – קניון ארנה אינו מוזיאון. התצוגה, התאורה, החוויה הכללית – הכל כמעט. חסר ההידוק האחרון, הסופי, שהתערוכה היתה עוברת אם היתה מוצגת במוזיאון. עבור אנשים שמתורגלים בצריכת אמנות בחללים מוזיאליים או גלריסטיים – זה מורגש.
היצירות נהדרות. כמו תמיד, בעיקר אלה הלא מוכרות. בלי התינוק הזוהר ובלי הקולור־בלוקס. יש כאלה שנמצאות אפילו על גבול הרישום, עם או בלי צבע מינימלי, והן הרבה יותר מעניינות מכל אלה שהיו לנו על כל הטי־שירטס והקלמרים פעם. מעבר ליצירות עצמן יש גם כרזות מקוריות מהחנות שפתח הרינג בעצמו, פרסומות שיצר לחברות מסחריות, הפקות אופנה ועוד כל מיני גודיז שלאנשים נוסטלגיים כמוני (שנולדו בזמן הנכון) יגרדו קצת בבלוטות הגעגוע.
ולאסט באט נוט ליסט: המחיר. כרטיס לתערוכה (למבוגרים וגם לילדים, אם בכל זאת החלטתם להביא אותם) הוא 119 שקלים. יש הנחות של חברות האשראי ומועדונים למיניהם (ויש פירוט נרחב באתר), ועדיין – זה יותר מדי. גם כשמדובר בתערוכה אימרסיבית ללא עבודות מקור עם מופעים אור־קוליים ומשקפי VR זה יותר מדי, וגם כשמדובר בתערוכה של 200 עבודות מקור של אחד האמנים הכי חשובים בהיסטוריה זה יותר מדי. לסיום אזכיר שהכניסה לכ־90 אחוז מחללי האמנות בארץ היא חינמית לחלוטין, ולצד הנחות חברי המועדון – אולי הגיע הזמן שתתחילו לנצל גם את זה.
מתחם BLACK BOX, קניון ארנה הרצליה, 119-149 ש"ח
