הנה סיפור הצלחה די מדהים שעף כאן בישראל נמוך מתחת לרדאר: חברת מחקר המדיה הבריטית K7 Media קובעת כי פורמט הטלוויזיה המתוסרט המצליח ביותר בעולם הוא לא אחר מאשר "כבודו", דרמת הפשע של yes (יוצרים: רוני ניניו ושלמה משיח) ששודרה בישראל במשך שתי עונות בין 2017 ל-2019. מאז 2020 זכתה הסדרה לעיבודים בהפקת yes Studios בשבע מדינות בעולם, רובן שווקי טלוויזיה מרכזיים ביותר, כך מפרסם אתר חדשות תעשיית הבידור "וראייטי".

האדפטציה המוכרת ביותר של "כבודו" היא כמובן "Your Honor" של רשת הפרימיום שואוטיים, בכיכובו של בריאן קרנסטון ("שובר שורות") בתפקיד הראשי, שזכתה כבר לשתי עונות שהתקבלו בביקורות מעורבות ובהצלחה מינורית מבחינת מספרי הצופים. ביולי 2022 אמר קרנסטון שהעונה השנייה של הסדרה תהיה האחרונה, אך מאז חזר בו וסיפר ששואוטיים מעוניינת בעונה שלישית שבה ישמש רק כמפיק. פרט לגרסה האמריקאית המוצלחת הופקו גרסאות של "כבודו" בשלוש השנים גם בצרפת, גרמניה, איטליה, הודו, רוסיה וטורקיה.

על פי הדו"ח של K7 Media, שוק העיבודים המתוסרטים זינק מאז 2020 ביותר מ-50 אחוז, ופורמטים מתוסרטים שניתנים לעיבוד בשפות אחרות הולכים והופכים לסחורה חמה בשוק מכירת הפורמטים הגלובלי שהתמקד בשני העשורים האחרונים בעיקר בריאליטי ובשעשועונים, זאת הודות לכך שהפורמטים המצליחים מגיעים עם "הוכחת קונספט" אחרי שסחפו קהל ובאזז בארצות המקור שלהם. התורמות העיקריות למגמה הזאת הן בריטניה וישראל, שאוחזות יחד, כמעט שווה בשווה, ב-35 אחוז מכל אדפטציות הדרמה בעולם, כשדרום קוריאה נושפת חזק בעורפן.

"כבודו", כזכור, עוסקת בשופט מוערך מבית משפט השלום בבאר שבע שבנו הצעיר נאשם בדריסת רוכב אופנוע למוות תוך נהיגה ללא רישיון. רוכב האופנוע מתגלה כבן למשפחת פשע מהדרום שמטפחת שנאה יוקדת לשופט גם כך, והוא מוצא את עצמו הולך ומסתבך בין השאיפה לשמור על החוק ובין הרצון להגן על בנו ועל חייו. בסדרה כיכבו בין היתר יורם חטב הנפלא, הישאם סולימאן, אלמה דישי, לוסי אהריש, יבגניה דודינה ועוד. בשנת 2017 זכתה הסדרה בפסטיבל "סיריסמאניה" בקאן, מה שנתן את האות להצלחתה בשוק הבינלאומי.

• המסך
• yes
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות
• פורמט

• Facebook
• Twitter
• Email

נמאס ממאסטר שף? אם הרייטינג הוא אינדיקציה, אז לצופים המכורים קצת נמאס. אם להסתמך על הפרצופים של השופטים, אז לפחות להם ממש הרבה נמאס. ואילו אנחנו, הפשוטים שבאדם והצנועים שבצופים, מבקשים רק דבר פשוט אחד: תעיפו לנו מהעיניים את הכלום ברוטב שום דבר ותיבול דמעות של סבתא הזה.

העולם מלא בפורמטים של ריאליטי אוכל. כמה מלא? כמו הבטן שלנו אחרי סיבוב לאנץ' בשוק הכרמל. אין מקום לדחוף פירור אבל בכל זאת דוחפים ודוחפים. מה שטוב בזה, לידיעת קברניטי ערוץ 12 וערוץ 13, הוא שאפשר גם לא להיתקע עשור עם אותו חריימה בפריים טיים. אפשר לקנות פורמט חדש. אפשר אפילו – אנחנו יודעים שזה נשמע דמיוני – להמציא פורמט אוכל מקורי. אז נכון, די ברור שריאליטי אוכל רציני ונטול מלודרמה טראגית דוגמת "טופ שף" הנהדרת לא יהיו להיט ענק על המסך הישראלי, אבל אם נודה באמת שום דבר הוא לא להיט ענק על המסך הישראלי. וכדי להביא את ה-12 עד 18 אחוז רייטינג הקבועים שלכם אתם יכולים גם לעבוד קצת יותר קשה. תתחילו מצפייה בחמשת הפורמטים הבאים, אולי יבוא לכם איזה רעיון.

"בבית עם איימי סדריס"

הקומיקאית האדג'ית איימי סדריס (הנסיכה קרוליין ב"בוג'ק הורסמן", "'Strangers With Candy") בתוכנית בישול ואירוח מטורללת ומתוסרטת חלקית, בה היא מציגה לעולם – כנראה ברצינות מוחלטת אבל אין לדעת – את חיבתה לבישול, אירוח ומלאכת יד. קצת כמו בתיה עוזיאל על קריסטל מת', מביאה סדריס מדי תוכנית שלל טיפים וטריקים לבית ולמטבח, מבשלת ואף מארחת באולפן חברים וקולגות, והכל נראה כמו הזיית סבנטיז קיצונית שיצאה מדעתה ולעולם לא תשוב.

רימייק מקומי: קשה לעשות לזה רימייק מקומי כי אין לנו ולא תהיה לנו איימי סדריס, אבל דמיינו שתום יער של עוד 15 שנה אוהבת לבשל ולעשות מגזרות נייר.

"לנצח את בובי פליי"

האיירון-שף הג'ינג'י מהניינטיז הפך לאחד השפים הכי אהובים ולוהטים בארה"ב ואחרי שלל פורמטים בהשתתפותו שלף את האס המנצח: תוכנית קטנה ופשוטה עם שני שופטים, במסגרתה מתמודדים שני שפים מקצועיים על הזכות להתחרות מולו בסיום התוכנית. השף הזוכה מבין השניים מתמודד מול פליי בסיבוב האחרון, ובוחר את המנה שעליו ועל פליי להכין, בדרך כלל מנת הדגל שלו. השופטים מוטים במתכוון נגד פליי, מייחלים להפסדו ומריצים עליו דאחקות. פה ושם הוא אפילו מפסיד.

רימייק מקומי: "לנצח את ישראל אהרוני", אולי השף היחיד בארץ שמסוגל להומור עצמי בריא.

“מטבח בלי רחמים"

פורמט מבריק באמת מבית Food Network (חפשו: "Cutthroat Kitchen") ובו מתחרים זה בזה שפים בכירים וחובבים מול שלל מכשולים שההפקה מערימה עליהם, כשתוך כדי התוכנית מציג בפניהם המנחה מכשולים נוספים – נגיד, לבשל באמצעות כלים של מטבח צעצוע בלבד – כשאחד מהם זכאי להחליט על איזה ממתחריו ישית את המכשול. המנחה, אלטון בראון מ"איירון שף", מפגין בקיאות קולינרית גבוהה ומשאיר את כל הפאן והטראש-טוק לשפים, הכל מצחיק ומדהים והשמחה רבה.

רימיק מקומי: "נינג'ה במטבח" בהנחיית אסי עזר ורותם סלע. התסריט כבר כותב את עצמו.

"קצוץ"

טד אלן, מהקאסט המקורי של "קוויר איי", מנחה כבר עשור ביד רמה את ריאליטי האוכל המצוין הזה ("Chopped") ובו מתחרים מדי פרק ארבעה שפים מקצועיים שנאלצים להתמודד עם פריטי מזון מפתיעים ומלחיצים מדי סיבוב, ביניהם מאכלים אקזוטיים ושלל התקלות כמו שפתי חזיר כבושות, סקאלופס מיובשים מומלחים או סתם אשכי שור. נסו להכין מנה ראשונה מאבטיח, קישוא, סרדינים וגבינה מפולפלת כדי להבין את גודל האתגר והפלא.

רימייק מקומי: יואב רבינוביץ' ינחה כי אנחנו מקדמים פה את החברים שלנו ובין המרכיבים הסודיים יהיו לוף צה"לי, במבה אדומה וחומוס מקופסת שימורים.

"חמולה במטבח"

ועכשיו ברצינות: הפורמט המצליח הזה של הבי.בי.סי (חפשו בנטפליקס את "The Big Family Cooking Showdown") תפור על הטלוויזיה שלנו ובעיקר על הישראליות עצמה. הרעיון הפשוט והחמים הוא שמשפחות מתחרות זו בזו בבישול המנות האהובות עליהן כל הדרך אל הגמר. הבריטים המאופקים שומרים על וייב פיל-גוד מפרגן ונינוח, המנחים והשופטים עוטפים אותם בחיבה ובחמלה, והקומפורט פוד שמתבשל עושה חשק להתחבק עם כל מאמא, פאפא ודודה שאי פעם היו לכם. להיט.

רימייק מקומי: קשת תהפוך גם את התוכנית הנעימה הזאת למסחטת דמעות ירודה, אז עדיף לתת אותה לפלגמטים מערוץ 13 ולא לקוות ליותר מדי.

• המסך
• פורמט
• אוכל
• ריאליטי
• הכי טובים

• Facebook
• Twitter
• Email

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את המלה הזאת, "פורמט". רגע לפני זה עדיין חשבתי בתמימותי שסיפור, או שיר, או מנגינה, זה משהו שממציאים. ואז נפתחו השמיים, או יותר נכון נפתחה הדלת למשרדו של מישהו שהיה לרגע מפיק טלוויזיה רב השפעה, והוא ישב בפנים ולעס סיגר כי כבר היה אסור להדליק אותו בבניין, לעס ודיבר ולעס ודיבר, וכל מילה שלישית שלו היתה "פורמט", ואני זוכר שבהתחלה חשבתי שהוא טועה בי וחושב שאני מישהו אחר, כי הכרתי פורמטים בריאליטי והכרתי פורמטים בשעשועונים, אבל אני באתי לדבר איתו על סיפור שנורא רציתי לספר באמצעות הרעיון המיושן הזה שנקרא "סדרת טלוויזיה", סיפור עם התחלה אמצע וסוף – אתם יודעים, נו. עלילה, גיבורים, כל זה. אבל הוא, בעודו לועס את מה שכבר בוודאי חזר להיות טבק גולמי, אמר: "זה סיפור טוב, אבל צריך לפרמט אותו, הוא לא מספיק מפורמט, אני קונה פורמטים, ואני לא רואה פה פורמט."

ואני זוכר כמה השתוממתי אז, כי "לקנות פורמט" של סיפור היה בעיני דומה למישהו שנורא רוצה להתאהב, אז הוא אומר למשרת שלו: "לך תביא לי אשה מהשוק, לא משנה איזה, אבל שתהיה בפורמט של אשה – אני כבר אתאהב בה."

[tmwdfpad]מאז נלעסו הרבה סיגרים בהרבה חדרי ישיבות מאובזרים, ואני חייב להודות שההיסטוריה היתה לצד המפרמטים (בענין הפירמוט; הקטע הזה של ללעוס סיגרים לא ממש תפס). ואנשים, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, באמת הצליחו להתאהב בזונה שהזמינו מקטלוג. קונים פורמט, מביאים הביתה, מסירים את העטיפה, ואומרים לעצמם: זאת אהבה!

וזה מזמן פרץ מעבר לתחום הצר של התרבות: אנשים מדברים על הזוגיות שלהם כאילו היתה פורמט, שאם רק ילמדו את רזיו ישלטו בכל מה שקורה בליבם; על חיי המין שלהם; על חלומותיהם! רק לפני שבוע מישהו סיפר לי על “פורמט של חלום שיש לו" –

ואם בחלומות נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי המציאות?

ואני נזכר איך כשהייתי ילד, ושמעתי את סיפור הגבורה של אורי אילן, הגיבור – לא, אין מילה אחרת לזה, בואו נגיד את האמת, ככה זה גיבורים, ועשרות שנים של ציניות לא עוזרות לי כרגע להתגבר על המחנק בגרון –אותו חייל שנפל בשבי הסורי וגופתו חזרה עם תשעה פתקים חבויים – טוב נו, גם גיבור וגם גרפומן של פתקי התאבדות – שהמפורסם בהם היה, כמובן, “לא בגדתי".

ואני נזכר איך הדבר שהכי הטריד אותי בתור ילד, זה מה אעשה אם יום אחד אפול אני בשבי הסורי, והגעתי למסקנה שהדבר היחיד שיגרום לי לגלות סודות מדינה לסורים האכזרים זה אם הם יכריחו אותי לאכול גבינת קוטג', ממש ממש שנאתי גבינת קוטג', הייתי יכול להקיא רק מהמחשבה על גבינת קוטג', אז אם איכשהו הם יעלו על זה – הלך עלי, והלך על המדינה.

והרי זה כל כך דבילי, המחשבות האלה של ילד בן תשע, זה כל כך מנותק מכל הסבר הגיוני של המציאות, אבל ככה זה כשאתה בן תשע, ואף לא מסביר לך כלום, ואתה שומע את הדבר הזה וצריך איכשהו להכניס אותו לתוך תמונת העולם שלך, ואתה מייצר לעצמך פורמט – שיקרי, אידיוטי, חסר כל תבונה, אבל לפחות הגיוני, לעזאזל! לפחות מפחית במשהו את החרדה מלחשוב שמישהו, איפשהו, עובר עינויים איומים בלי שום סיבה, ומחורר פתקים מבוהלים שאחר כך משה דיין ישכתב אותם ואלתרמן יהלל אותם כדי למכור את החרא הזה לאומה כולה – הרי הוא לא היה צריך להתאבד; הרי הוא היה בן 19; הרי הוא הגן על סודות שכבר התגלו זה מכבר – אז הכל יותר טוב מהכאוס הזה. מהאימה הזאת. מהמוות. מחוסר התוחלת. מגבינת קוטג'. איחחח!

התאווה לשלוט בגורל, בואו נקרא לזה. היכולת, אפילו אם היא מומצאת לחלוטין, לא להיות חשופים להטלת הקוביות האכזרית של החיים. הרי היא כל כך מפתה – כל כך מבטיחה – שבקלות נוותר בשבילה על המימד המסתורי של הקיום; בקלות, ממש בקלות, נהיה מוכנים לקבל את הרומנטיקה שלנו, את האירוטיקה, את כל מה שנסתר מאיתנו, כשהם ארוזים בעטיפה נאה, עם הוראות הפעלה ותקן בטיחותי מחמיר. שיהיה פורמט. רק שלא יהיה הכלום הזה, שממתין לנו מעבר לפינה.

• אנשים
• רומנטיקה
• מסתורין
• טור
• פורמט
• טורים אישיים ובלוגים