"התחרות הרשמית" היא קומדיה עם שאיפות סאטיריות על תעשיית הקולנוע בכיכובם של אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז, שזה טוב ויפה אבל לא מספיק. עם תסריט מפוספס ואבחנות אבודות (שלא לדבר על היעדר העומק), אל תצפו לראות אותו זוכה בשום פרס

6 ביוני 2022

אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז, שתי פצצות כריזמה, הם הכוכבים הספרדים הכי גדולים בעולם. שניהם גדלו בסרטים של פדרו אלמודובר, אך לא ממש נפגשו אצלו (פרט לסצנה קצרה ב"לעוף מהתרגשות" החלש). עכשיו הם משחקים לראשונה זה לצד זו לאורך סרט שלם, וללא ספק נהנים לעשות זאת. זה כוח המשיכה העיקרי של "התחרות הרשמית" – קומדיה עם שאיפות סאטיריות, המתבוננת על פלח מסוים של התהליך של הפקת סרט, לפני שהמצלמות נכנסות לפעולה.

לצידם מופיע אוסקר מרטינז הארגנטינאי, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2016 על הופעתו ב"האזרח המכובד", סרט קודם של צמד הקולנוענים הארגנטינאים גסטון דופראט ומריאנו כהן, שכתבו וביימו את "התחרות הרשמית". השחקן הרביעי בסרט הוא בניין מבודד שניחן בארכיטקטורה מודרניסטית ונראה כמו מוזיאון לאומנות בלי הציורים. החללים הגדולים והכמעט ריקים של הבניין הם אתר ההתרחשות המרכזי. משמשים מעין תיבת תהודה למשחקי הכוחות בין שלושת הגיבורים ומעניקים לסרט ממד תיאטרלי.

התירוץ להגעתם לשם: קולנוענית מהוללת, שזכתה בדקל הזהב ובפרס הבימוי בפסטיבל ונציה (עוד יבוא היום), מלהקת שני שחקנים לסרטה הבא – כוכב קולנוע בינלאומי ושחקן תיאטרון רב מוניטין – ויוצאת איתם לתשעה ימי חזרות. צילומי "התחרות הרשמית" החלו במרץ 2020, אך הופסקו אחרי ימים ספורים בגלל הקורונה. הם חודשו בספטמבר אותה שנה, בזמן שספרד שבה ונכנסה להסגר בשל עלייה במספר החולים. הסרט כלל אינו מתייחס למגפה העולמית, אך נדמה שנוכחותה מורגשת במיעוט האנשים על המסך ובריחוק ביניהם. הריקנות הזאת מייצרת חוויה מנוכרת, אקספרימנטלית במידה, והשחקנים מתקשים למלא אותה.

ריקנות וניכור בראי הקורונה. "התחרות הרשמית". צילום: יח"צ

קרוז, מחומשת ברעמת תלתלים אדומים, מגלמת את הבמאית לולה קואבס כאמנית אובססיבית ומלאה בעצמה, שמתעקשת לחדור עמוק לתוך נשמותיהם של השחקנים שלה. לכן היא מאתגרת אותם בסדרת תרגילי משחק מוקצנים, שבאחד מהם היא דורשת מהם לשחק סצנה מתחת למה שנראה כמו סלע ענקי המשתלשל מעגורן שהזמינה במיוחד. אבל מעבר לפרודיה, הסרט לא מצליח לשכנע אותנו שיש לה תפיסת עולם אומנותית מגובשת – כזו שתהפוך אותה לקולנוענית זוכת פרסים.

הדרמה של התסריט שכתבה מתמקדת בקונפליקט בין שני אחים, שאחד מהם אחראי למות הוריהם. לולה ליהקה בכוונה שחקנים שמגיעים מעולמות תרבותיים מנוגדים, במטרה למחוץ את האגואים המנופחים שלהם, ולנצל ואף לטפח את המתח ביניהם. בנדרס הוא, באופן טבעי, הכוכב הבינלאומי פליקס ריברו, שרוב סרטיו אינם מן המיטב. הוא גבר נרקיסיסט ושטחי שמסתמך על מראהו המצודד ואינו רגיל לעשות חזרות, והוא נוהג לאחר כדי להפגין את חשיבותו, אבל הוא שחקן יותר מוכשר מכפי שנראה במבט ראשון. ואילו מרטינז המבוגר ממנו הוא איבאן טורס המתנשא, שמעמיד פנים שהוא מתנגד לתחרויות ופרסים, אך מפנטז בסתר שהוא זוכה באוסקר (כדי שיוכל לדחות אותו).

כבר לא יהיה לנו זוכה אוסקר מכאן. "התחרות הרשמית". צילום: יח"צ

החלק הכי אבסורדי ומוצלח בסרט הוא הפתיחה שבה מנכ"ל חברת תרופות זקן, שרוצה להשאיר חותם לפני מותו, שוכר את לולה לביים סרט במימונו. חוזה לואיס גומז מספק הופעה מבדרת כמיליארדר הקלולס והשמרן, שאין לו כל עניין בתוכן של הסרט, רק במוניטין שהוא עשוי להביא לו. אלא שלנקודת המוצא הזאת אין השפעה על המשך הסרט. אחרי הפתיחה המממן כמעט נעלם מהמסך, והתסריט אינו מנצל כראוי את העובדה שלולה נאלצה/הסכימה ללהק את בתו לתפקיד מרכזי. אחר כך הסרט עובר לשלב החזרות, והופך לסדרה של תרגילי משחק שלא מתקדמת לשום מקום מעניין. התסריט מכוון את חיציו הלא מחודדים לעבר אומני הקולנוע והאגואים שלהם, אבל אין בו אבחנות או הפתעות של ממש. במהלך הצפייה היה רק רגע עוצמתי אחד שהפתיע אותי, וסיפק לי חוויה מערערת. רוב הסרט אינו מגיע לשם.

את הנאה העיקרית מספקת הופעתו המרובדת והשנונה של בנדרס – נחמד לראות אותו מגחך על הקריירה ההוליוודית הלא מאוד מזהירה שלו. ליהוקו לצד מרטינז, שהוא גם במאי תאטרון, תואם את הדמויות שהם מגלמים בסרט, ומניב כמה רגעים טובים. ההופעה של קרוז חיצונית יותר, ונסמכת בעיקר על התספורת הלא טיפוסית והבגדים האופנתיים שעוצבו עבורה. בסך הכל "התחרות הרשמית" מבדר לפרקים, אך אין בו מספיק חיוניות (שלא לדבר על עומק), ונדמה שהוא נסמך יותר מדי על ההישג הראשוני של ליהוק צמד הסטארים.

★★★ 3 כוכבים
Competencia oficial בימוי: גסטון דופראט ומריאנו כהן. עם פנלופה קרוז, אנטוניו בנדרס. ספרד/ארגנטינה 2021, 114 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

אלפרד היצ'קוק

מתים לצעוק: עשרה סרטי אימה שידירו שינה מעיניכם

נעלו את הדלת, כבו את האורות והשאירו חפץ כבד בהישג יד. לכבוד עליית הסרט "קרימזון פיק" הכנו עבורכם רשימה של עשרה סרטי אימה שאתם חייבים לראות

מתוך "פסיכו"

מאתענבר נעמן

19 באוקטובר 2015

קרימזון פיק (2015)

סרטו החדש של גיירו דל טורו. אדית היא סופרת צעירה הבורחת מעברה נשבית בקסמיו של זר מסתורי (טום הידלסטון) ועוברת לגור איתו ועם אחותו (ג'סיקה צ'סטיין) באחוזה על גבעת קרימזון פיק. עד מהרה היא נסחפת לחגיגה מסוכנת ואפלה של רוחות, דם, אלימות ופחד, אשר ייגרמו לאדית להיזכר בטרגדיה קשה מעברה.
[tobutton text="%22%u05DC%u05DE%u05D5%u05E2%u05D3%u05D9%20%u05D4%u05D4%u05E7%u05E8%u05E0%u05D4%20%u05D1%u05E8%u05D7%u05D1%u05D9%20%u05D4%u05D0%u05E8%u05E5%22" link="%22http%3A//timeout.co.il/%25D7%2594%25D7%259E%25D7%2593%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259A/%25D7%25A1%25D7%25A8%25D7%2598%25D7%2599%25D7%259D/%25D7%25A7%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259E%25D7%2596%25D7%2595%25D7%259F-%25D7%25A4%25D7%2599%25D7%25A7%22" theme="red1" target="_blank" ]

הניצוץ (1980)

יצירת המופת של סטנלי קובריק המבוססת על ספרו של סטיבן קינג. סופר (ג'ק ניקולסון) ומשפחתו עוברים לגור למשך החורף במלון על מנת לתחזק אותו עד עונת התיירות הבאה. עד מהרה דני, ילד המשפחה, מתחיל לקבל חזיונות על משפחה שנרצחה במלון, וג'ק מתחיל לאבד את שפיותו ויוצא להרוג את אשתו ובנו.

סיוט ברחוב אלם (1984)

הסרט שגרם לדור שלם של צעירים לפחד ללכת לישון. חבורה של צעירים נרדפת על ידי רוצח בעל כפפה עם סכינים שמסוגל לפלוש לחלומותיהם. ככל שהסרט מתקדם מגלים הצעירים שהוריהם מסתירים סוד אפל הנוגע לרוצח. בעקבות הצלחתו צולמו לסרט מספר סרטי המשך.

מגרש השדים (1973)

רייגן ואמה השחקנית מגיעות לג'ורג'טאון לצילומי סרט, והיא נתפסת בדיבוק של שד שטוען שהוא השטן. שני כמרים נקראים על מנת לבצע בה טקס טיהור ולגרש ממנה את השד. הסרט היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר, והיה לסרט האימה הראשון שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר.

האחרים (2001)

הרשימה הזאת לא תהיה שלמה ללא סרט העוסק ברוחות רפאים. גרייס ושני ילדיה החולניים חיים באחוזה רחבת ידיים בבריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. כאשר מגיעים לבית שלושה משרתים חדשים, מתחילה להתרחש סדרה של אירועים על טבעיים הגורמת לאם המשפחה לחשוד שהבית רדוף רוחות.

פסיכו (1960)

הסרט הקלאסי של אלפרד היצ'קוק. מזכירה שגנבה כסף מהמעסיק שלה מוצאת את דרכה אל מלון בייטס, המנוהל על ידי נורמן בייטס ואמו הלוקה בנפשה. כאשר היא נרצחת משפחתה שוכרת בלש פרטי שיחקור את האירועים. הסרט נחשב לאחד המצליחים של היצ'קוק, ויש לו השפעה רבה על עיצוב הז'אנר, בעיקר בסצינת המקלחת המפורסמת ועיצוב פס הקול.

הסוג הרביעי (2009)

פסיכולוגית בעיירה קטנה באלסקה מגלה חלומות החוזרים אצל רבים מהמטופלים שלה. כאשר חלקם נעלמים ללא הסבר, היא מתחילה לחשוד שחייזרים אחראיים להתרחשויות המוזרות. כאשר הסרט יצא הסתובבה שמועה עיקשת כי הוא מבוסס על אירועים אמיתיים, ולמרות הצהרותיהם של היוצרים כי הוא בדיוני לחלוטין, הוא ממשיך להצית את דמיונם של חובבי תיאוריות קונספירציה.

גותיקה (2003)

מירנדה היא פסיכיאטרית מתעוררת בבית החולים בו היא עובדת ומגלה כי היא מואשמת ברצח בעלה, וכי היא רדופה על ידי רוחה של ילדה שנרצחה. כעת מירנדה יוצאת לגלות מדוע היא רצחה את בעלה, ומה עלה בגורלה של הילדה.

תינוקה של רוזמרי (1968)

סרטו הקלאסי של רומן פולנסקי עוקב אחרי דמותה של רוזמרי, אישה שנושאת ברחמה את בנו של השטן. לאורך ההיריון ועד הלידה היא מגלה כי השכנים שלה עובדים את השטן והם אלו שאחראים על שקורה לה. ייחודו של סרט זה הוא בכך שפולנסקי בחר במודע שלא להראות את התינוק השטני מתוך ההבנה שהדבר שהצופה לא יכול לראות ומשלים בדמיונו הוא מפחיד מכל דימוי שהיה מעלה על המרקע.

המנסרים מטקסס (1974)

הראשון בסדרת הסרטים שעוסקת במשפחת קניבלים הרוצחת אנשים וניזונה מבשרם, ובראשם "פני עור" (Leatherface), המזוהה על ידי המסכה שהוא עוטה לאורך כל הסרט, העשויה עור אדם. סדרת הסרטים שאפה השראה מאד גין, רוצח אמריקאי שיצר רהיטים מגופות קורבנותיו. דמותו של גין, אגב, היוותה השראה גם לדמותו של נורמן בייטס בסרט "פסיכו" ולדמותו של חניבעל לקטר בסרט "שתיקת הכבשים".נעשה בשיתוף גלובוס גרופ