תשע שנים עברו מאז הפעם הראשונה (והיחידה) שראיתי את בילי ג'ואל על במה. באצטדיון בפרנקפורט, יחד עם עשרות אלפי אנשים שהתקבצו על המשטח וביציעים, הגענו לראות מישהו ששיא היצירה שלו התרחש ארבעים שנה קודם. הייתי שם כי היה בי משהו שהתאהב בו – גם בכתיבת השירים הנפלאה, אבל בעיקר בטקסטים. בשילוב בין יכולת הלחנה אלוהית, קול אדיר בגרון (שלא נעלם גם בהופעה ההיא) ובעיקר כנות כמעט אכזרית במילים. הקוקטייל הזה הפך את בילי ג'ואל לאחד האמנים הגדולים בתולדות המוזיקה האמריקנית.

עכשיו, כשהוא בן 76 ובאווירה סיכומית משהו, מגיע גם האפוס הדוקומנטרי "And So It Goes" ("ככה זה", בתרגום לעברית), סרט תיעודי בשני חלקים (שעתיים וחצי כל אחד) שהופק על ידי HBO. טום הנקס היה המפיק בפועל, סוזן לייסי וג'סיקה לוין ביימו את מה שנועד לכלול את סיפור החיים המפותל והמטורף של ג'ואל, דרך השירים. שני החלקים יוקרנו השבוע בסינמטק תל אביבבמסגרת פסטיבל סאונדטראק 2025(החלק הראשון ב-18.11 והשני ב-21.11).

בשנים האחרונות, במקביל לשקיעת הוליווד ולעלייתם המפוארת של שירותי הסטרימינג (נטפליקס בראשם), הז'אנר הדוקומנטרי חווה עדנה. הפיצ'רים הגדולים והפיקטיביים הרבה פחות מרגשים (וגם אזלו מהמדפים) ואנשים מחפשים יותר את הדבר האמיתי – החיים. בין אם זה "טייגר קינג" או "הריקוד האחרון" – הקורונה בישרה על הפריצה של הסרטים והסדרות התיעודיות אל התודעה הקולקטיבית. אבל, כידוע, היה לזה גם קאץ'.

>> סאונדטראק: האיש הקטן מהטלוויזיה. יואב קוטנר לימד אותנו הכל
>> סאונדטראק: הילד הזה נעלם ב-1932. הגיע הזמן לתת לו קול חדש לגמרי
>> סאונדטראק: אני כל כך אוהב ליצור קליפים. זאת טעות שתיגמר בכאב לב

כי למרות העובדה שהכותרת הייתה "דוקומנטרי", בשל העובדה שהיצירה לא היתה מתוסרטת, קיבלנו את ז'אנר הסדרות והסרטים מטעם. כך היה הדיל ב"ריקוד האחרון", בסדרה על בקהאם, בסדרה על הארי ומייגן. הסובייקטים פתחו את הדלת למצלמות ואל עולמם האישי, היו מוכנים לחשוף את עצמם במידת מה, אבל גם שמרו על עצמם מהצדדים האפלים באמת ובדרך כלל אף הפיקו את הדוקו על עצמם בעצמם. חשיפה תמורת ליטוף – זה היה הדיל, שהצליח מאוד מסחרית ולכן היה מקובל על כל הצדדים.

"ככה זה" הוא סרט דוקו אחר מכל הנ"ל. ג'ואל הוא זה שמוביל את העלילה – הראיון האישי איתו הוא לב הסרט – אבל אי אפשר לומר שהוא עושה לעצמו הנחות. להפך. ג'ואל כמעט מתעקש לנבור בכל פצע אישי שהיה לו בחיים – הנטייה החוזרת ונשנית לאלכוהוליזם, היחסים הכואבים עם אבא שלו, מערכות היחסים התכופות עם נשים (האיש התחתן ארבע פעמים), התקופה שבה התרסק (גם פיזית) והפך לבדיחה וגם את הפעמים שבהם נבגד על ידי כמה מקרוביו.

מי שרואה את הדוקו, לא רואה לפניו גיבור עשוי ללא חת. ג'ואל הוא אדם מאוד לא מושלם – רחוק מלהיות סמל להתנהלות אישית או מוסר צרוף. ג'ואל גם לא מחפש שיאהבו אותו – הוא מודה בחסרונות שלו בצורה ברורה, שם אותם על השולחן ולא מנסה לייפייף. באופן אבסורדי, דווקא העובדה הזאת גורמת לך לאהוב ולהעריך אותו יותר. אותו, ואת השירים שיצר מתוך הכאב האינסופי.

כי לצד הסיפור האישי, זו סדרת דוקו מוזיקלית נפלאה. היא מספרת גם את הסיפור של האמן שהוא היה – הילד שגדל בכלל על מוזיקה קלאסית, שהתפתח עם הרוק אנד רול ושהפך – בין טעות לטעות – לאחד המוזיקאים הכי מצליחים בארה"ב.היא מתארת איך ג'ואל החל בתור מטאור, עבר סגנונות, זכה להכפשות ולהילולים מצד המבקרים, אבל בדרך כתב כמה מהשירים הכי גדולים שיצאו בפופ-רוק האמריקני אי פעם – מ"Piano Man" האייקוני, דרך "New York State Of Mind", להיט מטורף כמו "Uptown Girl" ועד "We Didn't Start The Fire". בדרך, מופיעות גם עדויות משורה של מוזיקאים שעבדו איתו, וגם כאלה שלא – ביניהם סטינג, ברוס ספרינגסטין, פול מקרטני, פינק, הראפר נאס (בהופעה מפתיעה) ואפילו הכנר יצחק פרלמן.

זה סרט מעולה למעריצים של ג'ואל (כמו עבדכם), ולא בטוח כמה הוא נגיש למי שפחות מודע להישגים שלו. בסופו של דבר, זאת יצירה בת חמש שעות – מה שמעורר את השאלה האם לא היה עדיף לחלק את זה לחתיכות קצת יותר קטנות (נניח, סדרה בת חמישה פרקים), אבל אולי המדיום הוא המסר – ג'ואל בחר בדרך שלו לספר את הסיפור, ואם הוא יעייף אתכם בדרך, אז שיהיה. מה אכפת לו.האווירה הסיכומית שבאוויר, בסרט וגם בפס הקול שלו (בן לא פחות מ-155 קטעים שונים), לא באה סתם. ג'ואל כבר בן 76, ואפילו לפרמיירה של הסרט בפסטיבל טרייבקה הוא לא הגיע בגלל מחלה נוירולוגית ממנה הוא סובל, ובגללה גם ביטל כמה הופעות. יש תחושה ברורה שהשעון מתקתק וג'ואל – על מקומו במוזיקה האמריקנית והעולמית – בהחלט שווה את הכבוד הזה.

לא פשוט לצלוח את "ככה זה", אבל שווה לכל חובב מוזיקה בעולם לעשות זאת. זאת יצירה שמספרת סיפור מוזיקלי ואישי מדהים, והיא ממחישה כמה לפעמים האומץ לספר את הסיפור במלואו – גם על הצדדים האפלים והקשים שבו – שווה לאמן הרבה יותר מאשר עוד יצירה מתחנפת שמוציאה אותו טוב.

כשישבתי שם, באצטדיון בפרנקפורט, זה הרגיש מאה אחוז חיים – גם כשצעקתי את המילים ל"אפטאון גירל" (כן, תתמודדו), וגם כשהתרגשתי עד דמעות מ"פיאנו מן" (אחד השירים האהובים עליי ועל אדם יקר בחיי, שהיה לידי בהופעה הזאת). זאת הדרך המדהימה של ג'ואל לחבר אותך אליו – בתחושה שהוא מצד אחד גאון יצירתי וכותב שירים מדופלם, אבל גם בנאדם שיכול לשלוח לך חץ ישר לתוך הלב. בדיוק כמו הסרט הארוך, המרגש, העוצמתי והמקסים שהוא הוציא תחת ידיו.
>> בילי ג'ואל: ככה זה // And So it Goes // חלק א' 18.11, חלק ב' 21.11, פסטיבל סאונדטראק, סינמטק תל אביב.כרטיסים כאן

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• מוזיקה
• דוקומנטרי
• HBO
• פסטיבל סאונדטרק

>> "אירוע שנאה ותקווה!"ינחת על פסטיבל סאונדטראק בשבוע הבא(רביעי 19.11 21:30), ויציג חגיגה שלמה סביב להקת הת'ראש מטאל הגרמנית והמונומנטלית קריאייטור, עם סרט חדש ואיוונט מטאל לפנים, כולל הקדמה קצרה של ישי שוורץ, יבואן הופעות המטאל הבכיר בישראל ומי שעומד מאחורי ארבע מתוך חמשת ההופעות של קריאייטור בארץ. לאחר ההקרנה תתקיים שיחת זום עם הבמאית קורדולה קבליץ-פוסט בהנחיית המוזיקאי אלכס דרול יונוביץ', מחוץ לאולם יהיה גם דוכן פופ-אפ של המטאל-שופ, ויותר טוב מזה יכול להיות רק טור של ישי שוורץ על הלהקה היחידה במטאל שמצטטת את חנה ארנדט ומכינה כבר יותר מ-40 שנה קוקטייל מולוטוב מוזיקלי נגד הרוע. בואו פוגו.

>> סאונדטראק: האיש הקטן מהטלוויזיה. יואב קוטנר לימד אותנו הכל
>> סאונדטראק: הילד הזה נעלם ב-1932. הגיע הזמן לתת לו קול חדש לגמרי
>> סאונדטראק: אני כל כך אוהב ליצור קליפים. זאת טעות שתיגמר בכאב לב

"אתה מבין, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת… אבל הריח של הברזנט השרוף עושה לי כאב חד בקרקעית הבטן" (אהוד בנאי/מקרה קב"ן)
הקב"ן שלי היה Extreme Aggression, אלבומה הרביעי של Kreator שיצא ב-1989 עם נפילת מסך הברזל, הוא תפס אותי בן 14 וחצי בשיא הספיגה המוזיקלית והרעיונית. הקב"ן מגרמניה (Essen, עיירת פועלים אפורה) הקצין את האלמנטים שכבר נחרטו בי הודות ל-Master Of Puppets ו-Rust In Peace (מטאליקה ומגהדת'): האינדבידואל מעל לקולקטיב, המדינה היא כלי ולא מטרה קדושה, אלו שמובילים אותנו הם גם אלו שמבצעים בנו ניסויים. אלא שבעוד שתי ענקיות המטאל היו באופיין פוליטיות יותר, אצל Kreator המסר היה פרסונלי על חוסר האונים של השונה בחברה אטומה והרסנית, וזה ירה בכל החזיתות כששיר הדגל מבחינתי היה Some Pain Will Last, צעקה מזוקקת של זעם ודמעות.

ב-1992 Kreator הגיעו לישראל, רובי פורל הביא אותם. כך התחלתי את דרכי בעולם ההפקות. הדבקתי פוסטרים של המופע על קירות רעננה והרצליה, זוכר את עצמי בהופעה ברוקסן מתפרע כמו מטורף, הם הגיעו עם האלבום Coma Of Souls (מישהו אמר חברה אטומה ולא קיבל?), ולפניהם ניגנו Amaxez שאני חייב להזכיר את שמם ומי שהיה שם מבין ויודע. Kreator חשפו שיר חדש: Europe After The Rain, שיר זועם בעל אופי חצי פאנק שמוחה על עליית הימין הפאשיסטי באירופה. עפתי.
יומיים אחר כך הם ירדו באוטובוס למדבר יהודה לצלם את הקליפ לשיר הנושא לאלבומם הבא Renewal.

שנת 1992 והחברה הרבה יותר פתוחה, אווירה של שינוי בעולם, גם בארץ. Renewal לוקח את הלהקה למחוזות המטאל המתועש, סמפלרים, ריפים קטועים, וטקסטים הרבה יותר חדים כנגד הדת, הפאשיזם והצד הרע של המהפכה הטכנולוגית. רוב המעריצים פחות התחברו, בעיני זו היתה גאונות. הקליפ שודר באופן קבוע ב MTV.

ובכלל, Kreator כלהקה גרמנית לא פחדה להתמודד באומץ עם העבר ההיסטורי, עוד בשנות השמונים והתשעים ובמידה רבה יותר בשנות האלפיים. סולן הלהקה Mille Petrozza, חצי איטלקי במוצאו, החל מסוף האייטיז לתת בכל הופעה "נאום" שהלך והתארך עם השנים כנגד הלאומנות באירופה. בעולם המטאל של האייטיז הטקסטים ש-Kreator החלה לעסוק בהם מ-1987 והלאה היו נוף חריג. לא היו להם שירים על שטויות. הכל היה סופר רציני, עם מסר. נכון שרמת העומק ידעה מאז עליות וירידות אבל המהות תמיד שם. אני חושב שחלק מהסיבה היא שפטרוזה עצמו גדל על דד קנדיז ו-Bad Religion וקייט בוש וסוניק יות', יד ביד עם המטאל הקלאסי. כשאתה גדל על אלו ככותבים, סביר להניח שלא יצאו לך טקסטים על דאחקות או על זומבים.

פאסט פורוורד על הניינטיז שהיו מלאות באקספרימנטים מוזיקלים (אלבומים כמו Endorama האמיץ למשל וגם ביקור הזוי ב-1996 של הלהקה ב… נתניה) ובתחילת המילניום Kreator חוזרת עם אלבום בשם Violent Revolution שמזכיר מאד את Coma Of Souls (גם בעטיפה), עם שיר נושא שמדמה את בני האדם כבשר למכירה באטליז. פטרוזה עצמו, צמחוני שהפך מאז לטבעוני ,מלווה את השיר בקליפ בהתאם. Second Awakening מאותו אלבום עוסק באנטישמיות באירופה כשהטקסט נע בין הצדעה לכושר העמידה היהודי לבין סיפור הישרדות אישי כביכול, אבל המילים על "אלפיים שנות רדיפה" מחדדות.

שנה לאחר מכן טסתי לגרמניה להקליט אלבום עם להקתי דאז, Nail Within. המפיק היה האריס ג`ונס שהפיק אלבום של Kreator ב-1986. הזמנתי את פטרוזה להתארח באלבום, והאיש לקח רכבת של 5 שעות כל כיוון והגיע לסטודיו כדי להשתתף ולשיר. אני זוכר את עצמי באולפן מחלק לו הוראות מהקונטרול, "תשיר ככה, תחדד את המילה ההיא", ופתאום קולט שאני בן ה-14 וחצי מרעננה אומר לסולן של Kreator איך לשיר באלבום שלי. הוא נתן שם הופעת אורח שלא אשכח והרים את השיר. הוא גם לא לקח ממני שקל. בא עם כל הנשמה.

האלבום Enemy Of God כבר הביא הקצנה טקסטואלית, "הם לא אוהבי האלוהים, הם אויבי האלוהים" אמר אז פטרוזה בראיונות על אל קאעידה ומחבלי האיסלם הקיצוני. האלבום הכיל גם את השיר Suicide Terrorist והמסר היה ישר לפנים, בלי דימויים, הראיונות שנתן אז פטרוזה היו בהתאם: "ההיכרות אתכם כישראלים נתנה לי לראות את הצד השני של המטבע, הצד שבדרך כלל לא מראים בתקשורת האירופאית. ארגוני הטרור שונאים גם אותנו כגרמנים והפתרון חייב להיות גלובלי, המלחמה בהם צריכה להיות עולמית, זו לא רק בעיה של ישראל", כך בראיון שערכתי עמו ב-2005 עם צאת האלבום.

עברו 4 שנים והשיר Warcurse מתוך האלבום Hordes Of Chaos ממשיך ומקצין את הקו האנטי-נאצי. בנקודה הזו פטרוזה מקדיש לימין הפאשיסטי מגוון שירים בהופעות, מ Flag Of Hate הישן והעצבני, דרך Riot Of Violence שהיה השיר הפוליטי הראשון שלהם. מעניין למי היה מקדיש כיום את Hidden Dictator מ-1990 אם היה מנגן אותו בלייב.

ב-20 השנים האחרונות התחלתי אני להפיק את ההופעות שלהם בישראל, פעם אחר פעם, מופע אחר מופע. הפכתי לישראלי שהכי מזוהה איתם, בארבי אחר בארבי, ואז רידינג, ובארבי וחוזר חלילה. מהופעה להופעה הקהל הלך וגדל. תמיד שילבתי את ההופעות עם הדפסה מקומית של האלבום שיצא באותה השנה. שתבינו: הדפסות מהדורה ישראלית של אמן בינלאומי זה דבר שהיה מנת חלקם של אמני מיינסטרים עד סוף הניינטיז. ב-20 השנה האחרונות לא מדפיסים בישראל אלבומים בינלאומיים כמעט, לא של מטאליקה ולא של דפש מוד ולא של ברוס ספרינגסטין. של מי כן? של Kreator, אלף עתוקים פיזיים של דיסק (!) מכל אלבום שיצא ב-20 השנה האחרונות, מה זה אומר על הקהל שלהם בארץ? שהוא לויאלי. מה זה אומר עלי? שאני יותר אידיאולוג מאיש עסקים. שאני עדיין בלב המעריץ ההוא מרעננה.

באחת ההופעות שלהם בבארבי נתנה הלהקה אישור להשתמש בקטעי צילום עבור קליפ של "אורפנד לנד" המספר סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים בין ערבייה מוסלמית לצעיר ישראלי תל אביבי, הקליפ שיצא רשמית בעולם עורר כמובן שיח אקטיבי ולא ירד מהכותרות.פטרוזה עמד גם לא פעם לצד הקהילה הגאה ושיר כמו Side By Side, שיוצא נגד הומופוביה ונכלל באלבום Gods Of Violence, אומץ בחום על ידי מטאליסטים רבים מהקהילה ומחוצה לה.

אין הרבה אמנים שהשפיעו עלי מוזיקלית ורעיונית כמו Kreator. כתף אל כתף איתם אני שם את מטאליקה, את ניק קייב, ספרינגסטין, הקיור ושלום חנוך. כן הם ב-Level כזה. כשאני מסתכל פנימה לנפש ובודק באמת מי בנה אותי רעיונית, גוף העבודה שלהם ובעיקר בין השנים 1988-1992 היה לי מצפן ומורה דרך ומנחה אותי עד היום בלא מעט נקודות בחיים. הסרט שיצא השנה, Hate and Hope שיוקרן בשבוע הבא בסינמטק תל אביב בפסטיבל סאונדטראק, הוא הזדמנות נהדרת גם למי שלא מכיר ובוודאי למי שכן לבוא ולחוות את היופי הייחודי שבלהקה הזו. "המציאות מפחידה יותר מכל סרט אימה או אלבום מטאל" אמר פטרוזה בראיון ב-1991. מי כמונו מבין, מי כמונו מזדהה, מי כמונו יודע.

• ❤ תרבות
• פסטיבל סאונדטרק
• מטאל
• מטאל ישראלי
• סינמטק תל אביב

>> רועי ריק ישתתף בתחרות הקליפים הישראלית הראשונהשתתקיים בפסטיבל סאונדטראק (21.11) עם הקליפ שביים ליוגי, ובמקביל באותה שעה ממש ישיק בפסטיבל עצמומופע בכורה מטורף לאלבום שלו "הפחד מהריק", שהוא לא רק אלבום אלא גם סרט ואסופה של 9 קליפים (ויהיו עוד), כשעל הבמה יעלו איתו גם אקו ויוגי. האם יצליח להתפצל כמו אמבה ולנכוח בשני האירועים? העולם בלתי צפוי ואי אפשר לפסול שום דבר על הסף

1.

ביום הולדתי השנה קמתי וישר הפרתי את הבטחתי שלא לגלול בשום דבר בתצורת מסך במשך היום. להגנתי יאמר שבאותו יום הפסקת האש נכנסה לפועל סוף סוף, עם דיווחים על חזרת החטופים ונסיגת הצבא, והתחלתה של מציאות שונה, גם אם לא פחות מתוסבכת, תהיה אשר תהיה. בתום גלילה אינסופית צדה את עיני ידיעה איזוטרית שערוץ אם.טי.וי, שבדיוק כמוני סופר ארבעים וקצת שנות פעילות על כדור הארץ, עומד להיסגר. נזכרתי שבתוך ים המשימות שאני דוחה, הייתי אמור לשלוח לאם.טי.וי ישראל את כל הקליפים מתוך האלבום/סרט שלי. וגם שעוד לא ממש קידמתי את הופעת ההשקה של הפרויקט. גילוי נאות:21.11 בסינמטק במסגרת פסטיבל סאונדטראק.

2.

אומרים שבעידן התוכן החדש אין טעם לקליפים, ואם יש טעם אז הוא נגמר בגלל הבינה המלאכותית. אין לי מושג. אין לי גם מושג מה חשבתי לעצמי כשנקבעה ההופעה הזו. אבל השבח לאל ולכל מי ששואל שהיא מתרחשת לאחר הפסקת האש, לפחות הזו. עכשיו אין ברירה אלא לקדם, כי אני מושקע בה לחלוטין, והיא חגיגה חסרת הגיון עלי מסך ועלי במה, שמתאימה בול לפסטיבל שמקדש את החיבור בין מוזיקה לקולנוע. אבל לפני זה קידום אחר: ממש באותו היום ובאותו הסינמטק, פסטיבל סאונדטראקעורך לראשונה תחרות קליפים ישראלית. עם נבחרת משובחת שלוקטה מתוך מאות קליפים שנוצרו מאז 2023. גם קליפ שאני ביימתי ליוגב גלוסמן (יוגי) משתתף בה וזה לכבוד רב לי מאוד, ביו רבים ומעולים.

3.

אני לא יודע אם אם.טי.וי ישראל עוד בכלל קיים, כלומר עוד לפני שסגרו אותו. אין לי טלוויזיה בבית מאז צוק איתן. גם מכשיר וידאו כבר מזמן אין לי, ועדיין על אחד ממדפיי, במצב שמור לחלוטין, יש קלטת וידאו של רדיוהד שנקראת "7 פרסומות טלוויזיה" – אסופה של 7 קליפים של רדיוהד מימי טרום ה-DVD. כבר אז מאוד התערערתי שלהקתי הנערצת מתייחסת כך לצורת האמנות הנשגבת הזו שאני רואה בלופים. יותר משהייתי ילד מפתח, הייתי ילד קליפים שחוזר הביתה וישר מתיישב מול הטלוויזיה, לפעמים שוכח להוציא את האוכל מהמקרר. היה זה הקליפ של רדיוהד ל"סטריט ספיריט", שהיום לא הייתי מכניס לטופ 7 שלהם, שזעזע את עולמי. ביים אותו ג׳ונתן גלייזר, ההוא של "אזור העניין" שכיום מתעניין באזורנו אך לא מעוניין.

4.

יש כל מיני רגעים, שפתאום משהו מופיע לי בזווית העין איזו תנועה בחלל – ואני מתייק אותה במגירה של לעשות מזה קליפ איכשהו מתישהו ומקווה לא לשכוח. פעם ביקרתי חבר מרמת הגולן והוא הראה לי אוטובוס דן ישן שהוא משפץ שיהיה ראוי למגורים. שלושה חודשים אחר כך צילמנו שם בסוף שבוע אחד של מינוס מעלות שני קליפים ליוגב גלוסמן. זה היה כבר אחרי שחזרנו משיקגו, שם שהינו במשך שנה לדוקטורט של קרן זוגתי. אז הקור לא הרשים אותי. בשיקגו נורא פחדתי שאני לא אמצא את עצמי, אז לפני שעזבנו הזמנתי את כל חבריי לקייטנת הקלטות של ארבעה ימים וארזתי את זה להארדיסק גדוש בתקווה שיצא מזה מתישהו אלבום. אהבתי את שיקגו. קרן שנאה. היה ברור לי שאני חייב לצלם בה משהו לפני שנעזוב. מתן בדיוק סיים לצלם איזו סדרה, קניתי לו כרטיס, שכרתי עדשות ואמרתי שנפתור את השאר כבר על הדרך.

5.

אני כל כך אוהב ליצור קליפים, בחיי. החוק היחיד שלי, הן כמוזיקאי והן כבמאי, הוא שאני לא נכנס לפרויקט אם אני לא הולך להנות ממנו בכל רגע. בגלל זה הדבר הראשון שאני אומר לאמן שבודק איתי אופציה לביים לו קליפ הוא שלדעתי הכנה זו טעות ובזבוז כסף שמובילה לכאב ראש ולב. אני אפילו מגדיל ומשקיע מחשבה בחלופות יותר ריאליות וזולות יותר לתוכן שלא דורשות אותי. אם הוא עדיין מתעקש, ומפנים בכל נימי נפשו שזו דרך שבסיומה אכזבה, אני מנסה לחשוב על רעיון לקליפ, וסובל עד שמקליק לו פתאום רעיון שמאלץ אותי לגבש בלחץ צוות חמוד, שבכל יום צילום מחדש אני מובך עד עמקי נשמתי שהעזתי להעיר את כל אלו לפנות בוקר בשביל גחמה. אבל זה כיף לצלם – אני זוכר שבקליפ של יוגי רק צחקנו כל הזמן מבעד לכפור, על אף ואולי למרות ששבוע לפני כן אבחנו לקרן סרטן השד. הייתה תחושה של שלאגר. זה היה מיועד לאלבום האחרון של יוגי באנגלית, שיצא בקמפיין נפלא בדיוק ב-6 באוקטובר.

6.

מאוד אוהב את הקליפ הזה של יוגי. לא נראה לי שנזכה. גם ככה לצערי לא אנכח. אהיה ממש ליד באולם 1 המיתולוגי בהכנות להשקה – שהיא באמת הולכת להיות חגיגה מוזיקלית-קולנועית אחרת לחלוטין. יוגב גרוסמן מתארח. אקו גם. ויחד עם להקה עתירת כשרון ולב על הבמה ומופע וידאו ארט משוגע חי על המסך, נחגוג את הפחד מהריק, על 16 שיריו, עשרות משתתפיו, 9 קליפים (יש עוד בדרך) וגם סרט אחד קצר-ארוך על הריק ועל הפחד. את כל אלה אגב עמדתי לגנוז כבר. בין הסרטן והמלחמה זה כבר היה גדול עליי והתפרק לי בין הידיים. אבל אז ביימתי את הקליפים לענר שפירא ז״ל, שנהרג במיגונית ב-7.10 תוך שהוא משליך החוצה רימונים ומציל חיים במסירות נפש. את האלבום שלו לא זכה להוציא בחייו אבל התעקש שהוא יצא בכל זאת, ולא נתן לי להתפשר על סנטימטר, וייסר אותי לילות עד שרעיון הקליק לו. ומשהו מן האומץ שלו, המסירות שלו ליצירה, דבק גם בי.

7.

אולי הבינה המלאכותית תשנה לגמרי את עולם הקליפים. אולי שינתה כבר. אולי זה לא משנה כשאין כבר אם.טי.וי וגם ככה הכל נעשה בשביל תשומת לב של דקת מלבן ורטיקלית. גם המוזיקה. עוד לא הספקתי לראות משהו ששינה את ילד הקליפים שבי. אבל זה יקרה. בלתי נמנע. מתישהו הבינה תשתנה ותשנה. לא ברור מה יהיה אמיתי יותר. אפילו יוטיוב יאבד. לנו בכל אופן ממתינות שנים של מאבק חברתי עצום על זהות המקום הזה בתום הפסקת האש לכשתפסק סופית ויוחזרו שלושת החללים החטופים הנותרים. מה יהיה המקום של מוזיקה בכל זה אין לדעת. שלא לדבר על קליפים. טוב שאנחנו עוצרים רגע וחוגגים רגע את צורת האמנות הנשגבת הזו, בנקודה הכי מבודדת תרבותית כרגע שהיא עולם המוזיקה העצמאי בישראל. עבור ג׳וני גרינווד. עבור כל הלוקים בשיקול דעתם שקמים ממש מוקדם ליום צילום שלא משתלם, או נשארים ערים לילה של עריכה שלא יושבת או סיעור מוחין שלא מקליק, רק בשביל עוד רגע של חדווה יצירתית משותפת.

• ❤ תרבות
• יוצרים כותבים
• פסטיבל סאונדטרק
• קליפים
• אינדי ישראלי

בתור פסטיבל שמתמקד בחיבור בין מוזיקה לקולנוע, עולם הקליפים תמיד היה יקר ללבנו. בשנה הראשונה של פסטיבל סאונדטראק הצדענו ל-MTV, אבל הרבה לפני ש-MTV הגיע אל פתחנו, היה לנו את יואב קוטנר שבפינה צנועה ב"זהו זה" – מדורת השבט של הנוער בישראל של האייטיז ותחילת הניינטיז – הקרין לנו מדי שבוע קליפ חדש ממעבר לים, לפעמים אפילו שניים.

בימים ההם לא חסרו לנו גיבורי רדיו, ולאלה מאיתנו שהיו מסורים במיוחד לצריכת מוזיקה היו גם גיבורים ומורים בדמותם של מוכרים בחנויות תקליטים ומבקרי מוזיקה במקומונים. הם היו הצינור שלנו למוזיקה חדשה מחו"ל. אבל לראות קליפים לא היה לנו איפה כמעט בכלל. קליפים לועזיים יכולנו לראות כמעט אך ורק ב"עד פופ" וב"זהו זה" – תכניות שבועיות עם זמן מסך מוגבל.

את "זהו זה" אהבנו מאינספור סיבות, אבל הכי אהבנו בה את פינת הפופ של יואב קוטנר. בכל שבוע הוא היה זורק לצופים פירור בדמות וידאו קליפ חדש – לפעמים מיינסטרימי, של להקת מצעדים זו או אחרת, ולעיתים קרובות דווקא אלטרנטיבית ולא מוכרת. כמו בפיפ-שואו, הוא היה נותן לך הצצה ואז סוגר את החלון ומותיר אותך רעב לעוד. ובשביל עוד היית צריך לצאת ולחקור. בעולם של מקורות מידע מוגבלים, נטול לינקים או עמודי ויקיפדיה, להשיג מידע על להקה שהתאהבת בקליפ שלה אצל קוטנר היה קווסט אינסופי – וזה היה כל הכיף!

>> סאונדטראק: הילד הזה נעלם ב-1932. הגיע הזמן לתת לו קול חדש לגמרי
>> נחשפות: 9 ישראליות שהולכות לכבוש את העולם עם הקול שלהן
>> משהו גדול וטוב: שובו של אינדינגב הוא תמונת הניצחון של השפיות

"זהו זה" הייתה מראה למציאות שאנחנו חיים בה, בעוד הפינה של קוטנר הייתה שער לעולמות אחרים. קחו פרק רנדומלי מ-1990: ציפי שביט בתפקיד מורה נכנסת לתחנת משטרה ומתעקשת לעזור לשוטר דבל'ה גליקמן לתפוס את האופנובנק – שודד הבנקים ששיגע את המדינה באותה תקופה. עוד באותו הפרק: שיר מלנכולי של בועז שרעבי המלווה בצילומים של מכונה שמדפיסה עיתונים עם תמונתו של סדאם חוסיין וכותרות על מלחמת המפרץ, ופינת "לקראת גיוס" בה להקת פיקוד גדנ"ע שרה ב-ר' מתגלגלת שיר היתולי לעידוד הגיוס להנדסה קרבית.

ואז, מגיחה פינתו של קוטנר. במבט ראשון ניתן לחשוד שמדובר בעוד ישראליאנה מוכרת – אחרי הכל הוא לובש חולצה של פינק פלויד ומזמזם משהו על כוורת. אבל אז, ללא התראה מוקדמת, הוא מציג לקהל את להקת הפול. הפול! ככה לאור יום – ושוב בשידור החוזר! אי אפשר בכלל לדמיין משהו כזה קורה היום. בזכות היד החופשית שניתנה לקוטנר בפינתו, קרה נס וכל ילדי ישראל נחשפו למארק אי סמית, בקליפ של Telephone Thing בפריים-טיים של הטלוויזיה החינוכית. ועוד בזמן מלחמה! לא יאומן כי יסופר.

בגדול, "זהו זה" צחקה על המציאות הישראלית באותם ימים. בתור ילדים, למדנו ממוני, גידי, דב'לה, בראבא וקושניר על עולם המבוגרים: על האינפלציה הדוהרת, על פקקים ובעיות חנייה, על מפלס הכנרת, על יורדים שחולמים לעשות את המכה באמריקה, על הביורוקרטיה והפוליטיקה. ובתוך כל זה היה מקום אסקפיסטי אחד שאיפשר לנו לחלום ולפנטז על עולמות רחוקים, לעיתים סוריאליסטים ופנטסטיים.

כזה היה הקליפ של The King of Rock 'n' Roll – להיטם הגדול ביותר של הלהקה הבריטית פריפאב ספראוט, שיצא ב-1988. זה שיר פופ נפלא ומדבק שבכל פעם ששומעים אותו שוטף אותך אושר. קוטנר הכיר לנו את הקליפ המצחיק שלו, בו חברי הלהקה התרווחו על כסאות נוח בזמן שמלצר-צפרדע מגיש להם קוקטיילים ושלישיית נקניקיות בלחמנייה רוקדות מסביב לבריכה. זה היה מסוג הקליפים שאחרי שראית לא יכולת לשכוח יותר לעולם. אולי קשה להבין את זה היום, כשאנחנו יכולים לזמן לעצמנו כל אימג' שנרצה לראות בלחיצת כפתור. אבל בזמנו, אחרי שראינו את הקליפ של The King of Rock 'n' Roll, חיינו השתנו לנצח.

עוד קליפ בלתי נשכח שקוטנר חשף אותנו אליו באייטיז היה Life’s What You Make It של טוק טוק, בו מארק הוליס מנגן על פסנתר באמצע יער אפלולי בלילה קפוא. אדים יוצאים מפיו והוא זז כמו דמות מהחבובות, בעוד היער רוכש חיות לילה: ינשופים, צפרדעים וזוחלים למיניהם."נראה להקה אנגלית שהם להקה מאוד מצליחה אבל משום מה לא זוכה להכרה בארץ", אמר קוטנר בטון המדוד שלו, כמו מורה להיסטוריה, אבל כזה שמלמד אותנו בדיוק מה שאנחנו רוצים לדעת. "קוראים להם טוק טוק, דיבור דיבור. הם הוציאו כבר שלושה אלבומים, שלושתם יצאו גם בישראל, ואף אחד מהם לא הצליח. דווקא היום בעידן הפופ האירופי של כל מיני להקות שעושות מוזיקה דביקה ומרגיזה, כדאי לשים לב ללהקה שעושה משהו קצת שונה מבחינה מוזיקלית". ואז התחיל הקליפ.

אלה רק שלוש דוגמאות מתוך אינספור. ומכיוון שבפינה הקטנה הזאת שלו קוטנר הכיר לנו להקות, שירים וקליפים שהפכו לחלק מאיתנו וילוו אותנו עד יומנו האחרון, נקיים בפסטיבל השנה אירוע מיוחד המפגיש שני עורכים מוזיקליים ואנשי רדיו גדולים: קוואמי ישוחח על הבמה עם קוטנר על הימים ההם, והשניים יקרינו כמה מהפינות האיקוניות ומהקליפים ששודרו בהן. וזהו זה.

>> דנה קסלר היא המנהלת האמנותית של פסטיבל סאונדטראק, שייפתח ביום שלישי הקרוב (18.11) ויהפוך למשך חמישה ימים את הסינמטק לחגיגה של מוזיקה וקולנוע וכל מה שביניהן.התוכנית המלאה והגדושה מחכה לכם כאן
>> בחזרה לפינת הפופ של יואב קוטנר ב"זהו זה", שישי 21.11 14:45, פסטיבל סאונדטראק, סינמטק תל אביב.עוד פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• יוצרים כותבים
• פסטיבל סאונדטרק
• זהו זה
• יואב קוטנר

שלושה צעירים תל אביביים מחליטים לעשות סרט. משהו עכשווי, אמיתי, שמדבר את הדור שלהם. הם מוצאים ספר חדש ומקומי שיש עליו דיבור, וכותבים תסריט בהשראתו. הם מצליחים לשכנע כמה משקיעים פרטיים להיפרד מכמה שקלים, ובתקציב זעיר ממש הם מרימים יצירה שכולה לב וחזון. הם מגייסים כמה שחקנים מוכרים, בית ספר שיסכים שתלמידיו ישתתפו בהפקה, ניצבים נלהבים, צוות טכני מצומצם, וכוכב חדש – גיבור הסרט, נער חיוור, יפה בלורית ותואר. את עמק יזרעאל הם מצלמים באמת בעמק, אבל את המערה שהם צריכים הם מוצאים באיזו פינה בשכונת בורוכוב בגבעתיים, מכל המקומות.

>> נחשפות: 9 ישראליות שהולכות לכבוש את העולם עם הקול שלהן
>> משהו גדול וטוב: שובו של אינדינגב הוא תמונת הניצחון של השפיות

הסרט יוצא וממלא אולמות בכל הארץ. הביקורות ברובן מתפעלות: דבר כזה עוד לא היה כאן. גם אם ההפקה קצת מחוספסת, הסרט מקורי, סוחף, מיוחד. ארגון ימני קיצוני, שלא ראה בכלל את הסרט, קורא להחרים אותו כי הוא שמאלני מדי. אף אחד לא מתרגש. השלישיה שלנו כל כך מבסוטית, שכשמגיע מפיק אמריקאי ומבקש לקחת את הנגטיבים אתו להדפסה, הפצה ותהילת עולם, הם מסכימים מיד. הבחור לוקח, וזאת הפעם האחרונה שמישהו רואה אותו. או את הסרט שלנו.

באמת סיפור עצוב, אתם אומרים – אבל שמעתי כבר מאה כאלה. ואני אומרת – נכון, אבל לא מ-1932. 'עודד הנודד" נוצר בארץ ישראל של המנדט הבריטי, להלן הסרט העברי הראשון. פרי דמיונם של שלושה משוגעי קולנוע – חיים הלחמי, נתן אקסלרוד וצבי גולדין – הסרט באמת הצליח ואז נעלמו כל עותקיו. בשנות החמישים שיחזרו הלחמי ובנו יוסי את הסרט מחומר שנשאר על רצפת חדר העריכה, ובזכותם יש לנו היום עותק להקרנה נדירה.

לשמחתי הסרט היה אילם (למרות שכבר היה סאונד בקולנוע), כי לחבורה שלנו לא היה מספיק תקציב לפלא הזה, סרט מדבר. לשמחתי, כי אני יכולה להמציא לו היום פסקול חדש לגמרי – וזה בדיוק מה שעשיתי. מהרגע הראשון היה ברור לי שכל המוזיקה של עודד הנודד גרסת 2025 תהיה מקומית ועכשווית, אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו לחצתי פליי בבת אחת על קטע שקותימן הוציא השנה, ועל סרט כמעט בן מאה, והם ישבו ביחד כאילו נוצרו אחד עבור השני.

המשכתי לנסות עם סבבה 5, יונתן דסקל, מאיה דוניץ ויותם אבני. המוזיקה החדשה הרימה את הסרט העתיק בדיוק לאן שיוצריו רצו שיעוף – לפסגה רעננה, מבודחת קצת, מותחת, חלוצית ונוגעת ללב. בכלל בלי לנסות נוצרה כאן מחווה מלאת אהבה לשורשי התרבות שלנו ולאמנות שחולמת תמיד על הדבר הבא, על פריצת גבולות, על עינוג הקהל.

את כל הטרקים היפים האלו ארזתי בקפידה עם כמה קטעים מקוריים שלי, ואני אדג'ה אותם עם הסרט, לייב על הבמה, בתוספת נגינה חיה של סמפלר ישן עם קרן אינפרא אדומה שמופעלת בתנועות ידיים – מה שקוראים "תקלוט חי", שבו כל הקרנה שונה ומיוחדת, והטראקים מתערבבים עם התוספות החיות לכדי משהו חדש לגמרי.
>>עודד הנודד: הסרט העברי הראשון – בליווי תקלוט לייב של אליוט,חמישי 20.11 20:30, פסטיבל סאונדטראק.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• פסטיבל סאונדטרק
• יוצרים כותבים
• אליוט
• קולנוע ישראלי