Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
סאנדנס בוער: הפגנה פרו-פלסטינית הטריפה את הפסטיבל הנחשב
ההפגנה הפרו-פלסטינית בפסטיבל סאנדנס (צילום: אראיה דוהני/גטי אימג'ס)
פסטיבל סאנדנס קיווה לחגוג את שנתו ה-40 בלי מהומות, אבל כ-200 מפגינים פרו-פלסטינים ומספר כוכבי קולנוע הרעישו את העיירה המנומנמת. נועה תשבי, שהגיעה לפסטיבל עם משלחת משפחות החטופים, הביעה בתקשורת האמריקאית זעזוע מתמיכתם של אמריקאים בארגון הג'יהאדיסטי: "הם מחויבים גם להשמדה שלכם"
פסטיבל סאנדנס, מהחשובים שבפסטיבלי הקולנוע בעולם הנושא על ראש שמחתו את יוצרי האינדי, נערך בימים אלה כהרגלו בפארק סיטי, יוטה, זו השנה ה-40 ברציפות. על היארצייט החגיגי העיבה אתמול הפגנה פרו-פלסטינית סוערת שהשתלטה על הרחוב המרכזי של העיירה המנומנמת בו נערכים מרבית האירועים וההקרנות של הפסטיבל, בהשתתפות כ-200 מפגינים שגרמו למשטרה המקומית לחסום את הרחוב הראשי לתנועה.
אל ההפגנה הצטרפו גם מספר כוכבי קולנוע שנוכחים בפסטיבל, ביניהם מליסה באררה (שפוטרה מהסרט "צעקה 7" עקב התבטאויות שהביעו תמיכה בטבח ה-7.10) והשחקנ.ית הטרנסי.ית אינדיה מור ("Pose"), כשמהקהל נשמעות קריאות קצובות נגד הנשיא ג'ו ביידן ("ג'נוסייד ג'ו, כמה ילדים הרגת היום"), בעד הפסקת אש וכמובן שלל סלוגנים אנטי-ציוניים ואנטי-ישראליים.
בפסטיבל נוכחת גם משלחת של משפחות החטופים שיצאה מישראל בהובלתה של נועה תשבי, המשתתפת בפסטיבל כפאנליסטית מן השורה. ההפגנה ביום ראשון הדהימה רבים בעולם הקולנוע, שהתקשו להבין מדוע מתרחשת ההפגנה בפסטיבל מול המשפחות, גם אם ההפגנה לא כוונה אליהם. "תפסיקו להגיד לנו לשנוא אחד את השניה", אמר.ה אינדיה מור בהפגנה, "הילדים הפלסטינים שנרצחו לא אחראים לגורל החטופים".
Noa Tishby, a former Israeli special envoy for antisemitism, was incredulous when speaking with@Varietybefore sitting for an official#Sundancepanel running concurrent to the protest.https://t.co/0pAit2XzF0
את הצד הישראלי בתקשורת ייצגה נועה תשבי בגבורה, כששוחחה עם "וראייטי" והגיבה להפגנה בחריפות: "מחריד מה שקורה כאן עכשיו. זו קבוצה של אנשים חסרי ידע וכיוון, שבמקום לקרוא לשינוי אמיתי במזרח התיכון – הם עומדים שם ומפגינים למען פלסטינים. בצד אחד יש דמוקרטיה, וכמו כל דמוקרטיה, יש בה פגמים. אבל בצד השני יש ארגון ג'יהאדיסטי שחרט השמדת עם על דגלו, והוא מחויב גם להשמדה של ארצות הברית, ובכל זאת תומכים בהם במעוזי השמאל הליברלי כאילו הם לוחמי חופש". הנהלת הפסטיבל, שקיוותה לשבוע א-פוליטי, סירבה להתייחס להפגנה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הרימייק הזה גורם למקור הצרפתי להיראות כמו גרסה לא סופית
מתוך הסרט "קודה"
המבקרת שלנו ממש לא מחבבת רימייקים, בעיקר כאלה שנועדו לאנשים שלא אוהבים לקרוא כתוביות ולכן מה רבה ההפתעה - גרסה אמריקאית מהנה וטובת לב לסרט הצרפתי "משפחת בלייה" שמותירה את המקור, ובכן, מאחור. רק חבל שלא נתנו לו מעט יותר קרדיט
רימייקים, על אחת כמה וכמה כאלה שנוצרים עבור אנשים שלא אוהבים לקרוא כתוביות תרגום, הם בבסיסם טקסטים טפיליים. לא רק זאת, רוב רובם פחות טובים מהסרטים שעליהם הם מתלבשים, כן, כולל "השתולים" זוכה האוסקר של מרטין סקורסזה. לכן "קודה", רימייק אמריקאי ללהיט הצרפתי "משפחת בלייה", מפתיע כל כך. השילוב בין דרמה משפחתית לסיפור התבגרות עם שירים מוצלח במידה כזו, שהוא הופך את המקור למעין דראפט לא סופי.
אבל לפני שאעבור למנות את מעלותיו של הסרט, שעלה בשירות הסטרימינג אפל TV, אני בכל זאת רוצה להשמיע טרוניה. העובדה ש"קודה" מבוסס על סרט צרפתי מ-2014 מופיעה באותיות קטנטנות כשתי דקות אחרי תחילת כותרות הסיום – כלומר הרבה אחרי שכל הצופים כבר כיבו את הטלוויזיה, או זפזפו הלאה. כך מתקבל הרושם ששון הדר, ששמה מופיע פעמיים מיד עם תום הסרט, כתבה וביימה תסריט מקורי לחלוטין, וזה לא פייר. אני תוהה אם השופטים בפסטיבל סאנדנס שהעניקו ל"קודה" את פרס הסרט הטוב ביותר, היו מודעים לכך, ומקווה שהבמאי והתסריטאים של "משפחת בלייה" קיבלו תשלום מספיק גבוה כדי לפצות על העלבון.
ובכל זאת, "קודה" מספק את ההצדקה האמנותית היחידה לעשות רימייק – הוא מתקן את הליקויים של הסרט המקורי ומציע גרסה טובה יותר מכל בחינה. כמו "משפחת בלייה" הסרט מספר על בת שומעת להורים חרשים, שבני משפחתה נסמכים עליה בתקשורת שלהם עם העולם. כשהיא מצטרפת למקהלת בית הספר והמורה מזהה אצלה כשרון אמיתי, נפתחת בפניה דלת לחיים אחרים, והיא מתחבטת בין האחריות שלה כלפי משפחתה לבין בחירה בדרך עצמאית.
התסריט הצרפתי קצת קרטע ויצר קונפליקט מלאכותי סביב ההחלטה הלא ברורה של הגיבורה לא לספר לבני משפחתה שהיא שרה. אבל שתי סצנות מרגשות מאוד של הופעתה על הבמה מול הוריה ביטלו כל אפשרות להתנגד לסרט. ב"קודה" אותן שתי סצנות משיגות את אותו אפקט (בכיתי בדיוק באותו מקום), והחוטים הדרמטיים ביניהם ארוגים טוב יותר. כך, למשל, רובי מספרת לאמה כבר בהתחלה שהיא הצטרפה למקהלה, וזו מגיבה בביטול: "את בת עשרה. אילו הייתי עיוורת היית רוצה לצייר?".
"קודה" מעביר את הסיפור לעיירת החוף גלוסטר שבמסצ'וסטס, והופך את הוריה של רובי לדור שלישי של דייגים. זה מוסיף לדרמה אתרי צילום יפים ורובד חברתי מעניין. אחיה החירש של הגיבורה הוא עכשיו מבוגר ממנה, ויחסו לאחותו מורכב יותר– הוא תומך ברצונה לפרוש כנפיים גם משום שהוא רוצה שהוריו יתחילו לסמוך עליו יותר.
הבדל נוסף בין הסרטים הוא בליהוק התקין פוליטית של הסרט האמריקאי. הפעם את דמויות החרשים מגלמים שחקנים חרשים, והופעותיהם מצדיקות לגמרי את המדיניות. השם הכי גדול בסרט הוא של מרלי מטלין, שזכתה באוסקר בגיל 21 על "ילדים חורגים לאלוהים" (1986) והפכה מאז לשחקנית עסוקה מאוד, בעיקר בטלוויזיה. היא נהדרת כתמיד בתפקיד האם שמטילה את חששותיה על בתה. בתפקיד האב הקשוב יותר לצרכים של בתו מופיע טרוי קוטסור, שעדיין אין לו ערך בוויקיפדיה על אף היותו שחקן תיאטרון מנוסה. קוטסור ניחן בפנים חזקות, והוא מעצב דמות כריזמטית ומגניבה. אני מניחה שבעקבות הופעתו כאן הוא יקבל עוד הזדמנויות. אמיליה ג'ונס השומעת שבתפקיד הראשי היא עסקת חבילה – גם שחקנית שובת לב וגם זמרת מעולה.
הדר, מהתסריטאיות של "כתום הוא השחור החדש", עושה הכל נכון. אפשר כמובן להבחין במרכיבים המוכרים של התבנית העלילתית ולדעת לאן כל זה הולך (גם אם לא ראיתם את "משפחת בלייה"), אבל היא מעשירה אותה בשלל ניואנסים אנושיים. הקשר בין הדמויות מרגיש טבעי, ואותנטי ולא לוחץ, ההומור הנעים מעורר הרבה חיוכים והבימוי מעודן יותר. וכשמגיע שיר הסיום – ביצוע אינטימי ויפה ל"Both Sides Now" של ג'וני מיטשל – אנחנו כבר שבויים לגמרי. אז תמצאו חברים שיש להם אפל TV ותארגנו לכם ערב צפייה, כי זו הדרך (החוקית) היחידה לצפות בסרט טוב הלב הזה. 4 כוכבים Coda בימוי: שון הדר. עם אמיליה ג'ונס, מרלי מטלין. ארה"ב 2021, 111 דק'
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פסטיבל סטימר: מה קורה כשהמציאות המדומה מגיעה לקולנוע?
ביי ישיבה סטטית מול סרט, שלום מציאות מדומה. משקפי המציאות המדומה והכלים האינטראקטיביים הולכים ופולשים לעולם הקולנוע. פסטיבל קולנוע חדש וראשון מסוגו בארץ מנסה להוכיח שמדובר בעתיד התחום
אהבו פעם נערה במשקפי VR . טל גולדברג, עדי לביא, טל הרינג וענבל שרין אנלן (צילום: יולי גורודינסקי)
כל מי שלמד קולנוע מכיר את הסיפור על הקרנת הקולנוע הראשונה, שבה הצופים שהוקרן בפניהם סרט המציג רכבת נכנסת לתחנה כה פחדו מהתמונה שנגלתה להם עד שחלקם נסו מן החדר בצרחות. אנחנו נוטים לצחוק על אותם אנשים נאיבים שלא הכירו את הטכנולוגיה של הקולנוע וחשבו שהתמונה בשחור לבן היא רכבת אמיתית, אבל רק בשבוע שעבר כותב שורות אלו (שראה מספיק סרטים בחייו וגם ניסה כמה פעמים משקפי מציאות מדומה) מצא את עצמו, בעודו עוטה משקפי סמסונג גיר VR, נשען אחורה בבהלה כדי לחמוק מדינוזאור מאיים. ככה זה כשיושבים לשיחה עם מארגני פסטיבל סטימר לקולנוע אינטראקטיבי.
מציאות מדומה היא אחת ממילות הבאזז הכי חמות כיום בתעשיית הסרטים האמריקאית ובעמק הסיליקון, וקולנוע אינטראקטיבי הוא המקום שבו שתי תעשיות הבידור הכי משפיעות בעולם נפגשות סוף סוף בתקווה לשנות את חיינו פעם אחת נוספת. כמה מהחברות הגדולות בעולם משוכנעות שהעתיד שם: סמסונג משקיעה בציוד צפייה וצילום ב־360 מעלות, פייסבוק קנתה את אוקולוס ריפט (אולי החברה הכי מפורסמת בעולם בתחום הזה כיום), סוני עובדת על משקפיים משלה למשחקים ומיקרוסופט הציגה לפני כחצי שנה את ההולו־לנס, משקפיים למציאות מרובדת (משקפיים שיציגו הולוגרמות על גבי העולם האמיתי, כך שהמשתמש יוכל לתקשר ולשחק איתן).
מה שטוב לספילברג ולסקורסזה
בינתיים בהוליווד, יותר ויותר במאים, כמו רידלי סקוט וכריסטופר נולן, כבר שלחו ידם בתחום וגם סטיבן ספילברג, מרטין סקורסזה ואחרים עובדים על חוויות מציאות מדומה. גם בפסטיבל סאנדנס הוצגה, לצד התחרות הרשמית, מסגרת מיוחדת לסרטים אינטראקטיביים. סטימר יהיה פסטיבל הקולנוע הראשון שיעסוק אך ורק במציאות מדומה ובקולנוע אינטראקטיבי, בתקווה לפתוח את הרעיון החדשני בפני הקהל הישראלי שעדיין נמצא מאחור בתחום הזה. מארגני הפסטיבל – עדי לביא, ענבל שרין אנלן וטל הרינג, שלושתם מהחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב – מנסים לגרום לתעשיית הקולנוע הישראלית ולאקדמיה לשים לב למה שהרבה פסטיבלים בחו״ל כבר מסמנים כזן חדש של קולנוע (וקולנוענים) שהולך לשנות את הצורה שבה אנחנו חווים סיפורים.
״אנחנו יוצרים בפלטפורמות אינטראקטיביות״, מספרת לביא, ״אבל אין עם מי לדבר על זה בארץ. השפה של הקולנוע האינטראקטיבי מתפתחת בעולם, אבל לא כאן. מרוב תסכול התחלנו לחשוב על תוכנית החלומות שלנו – מקום שמאפשר לחבר בין יוצרים חדשים ליוצרים שכבר שנים בענף״. במסגרת הלימודים עבדה לביא על פרויקט תיעוד ים המלח ב־360 מעלות. ״אני רוצה לתעד את המקום הזה לפני שהוא נחרב״, היא הסבירה, אבל כשהיא הגיעה עם הפרויקט לכיתה היא זכתה לצחוק ולחוסר הבנה הן מצד המורים והן מצד הסטודנטים. “׳את מי זה מעניין?׳, שאלו אותי״.
מקימי פסטיבל סטימר סלון (צילום: יולי גורודינסקי)
אם לא תטעם, איך תדע
״חלק מהבעיה נובעת מכך שרוב האנשים עדיין לא ניסו את הטכנולוגיה הזאת. אתה צריך קודם לשים עליך את המשקפיים בשביל להבין את הפוטנציאל העצום״, אומרת אנלן. ואכן, חלק מהמטרה של הפסטיבל היא קודם כל להנגיש את הנושא לציבור המבקרים, שיוכל להתנסות במדיום מדובר אבל זר לרוב האנשים. אולי זה מה שיוכל לבטל את הפחד והזלזול שקיים בתחום מצד הצופים והיוצרים.
גם טל הרינג נתקל בלא מעט סירובים ותהיות. ״תהיתי איך אפשר לספר סיפור קולנועי בטכנולוגיה אחרת. באתי לכמה מרצים בחוג והם פשוט לא הבינו מה רוצים מהם. הם פסלו את זה מיד. גם כמה במאים שפגשתי אמרו, איך מביימים ככה? הרי אתה מאבד את השליטה של הבמאי אם אתה נותן לצופה להסתכל לאן שהוא רוצה. זה אחרי שהם אמרו לי לא. עכשיו אנחנו רואים שהאורחים והיוצרים בפסטיבל אמרו לעצמם שאף שהם עוד לא יודעים לאן המדיום הזה מתפתח, הם רוצים לנסות לספר בו סיפור״.
לעומת הוליווד, שתמיד חיבקה במאים שאימצו טכנולוגיות חדשות, ישראל אינה ידועה בחדשנות הטכנולוגית שלה בתחום הקולנוע. עד לפני חמש שנים המושג ״סרטי ז׳אנר״ נחשב עדיין לתופעה בחיתוליה, ורק בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר סרטים שמוכנים לשלב אפקטים מיוחדים, כמו ״אבוללה״, שבו המפלצת שעל שמה נקרא הסרט נוצרה כשילוב של בובה עם אנימציה, או ״אני לא מאמין, אני רובוט?!״ (שמושפע מאוד ממשחקי מחשב) ששילב צילום לייב עם אפקטים דיגיטליים. אחד היוצרים של ״אני לא מאמין, אני רובוט?!״, טל גולדברג, ישתתף בחממת הסרטים הראשונה של הפסטיבל. ״מסקרן אותי לנסות לראות איך עושים קומדיה במציאות מדומה. אני מגיע לזה כגיימר ומעניין אותי לראות את השילוב בין קולנוע למשחקי מחשב. זה רק טבעי שזה יתרומם בארץ, במיוחד באווירת הסטארטאפים שיש כאן״.
מקימי פסטיבל סטימר סלון (צילום: יולי גורודינסקי)
איפה את, מדינת הסטארטאפ?
כולם מסכימים שדווקא בתחום הסטארטאפים, הרבה יזמים ישראלים זיהו את הפוטנציאל ומנסים להיכנס לתחום. גם הטכנולוגיה נהיית זמינה יותר ויותר: יש יותר מצלמות שקולנוענים יכולים להתנסות בהן ודרכים רבות יותר ליצור סרטים אינטראקטיביים ומשחקי וידיאו עם עלילה א־לינארית, ועדיין נדמה שבמאים רבים חשים מאוימים מהרגע שבו לצופה יינתן כל כך הרבה כוח שהוא יהיה זה שיחליט לאן הולכים, איפה מתמקדים ולאן מסתכלים בתוך הסיפור.
“יש לנו פאנל שטל (גולדברג) מנחה בהשתתפות ארי פולמן״, מספר הרינג, ״שנקרא ‘שפה קולנועית ומציאות מדומה׳. זה האתגר: איך אני יכול לספר את הסיפור שלי אם הצופה יכול להסתכל לאן שהוא רוצה? נכון שזה לא כמו הסרט המסורתי, עם עריכה ומשך זמן מוגדר, אבל יש אלמנטים נוספים שאתה יכול להשתמש בהם בשביל לבנות סיפור. לא צריך להסתכל רק על האלמנטים שאתה מאבד ביכולת הסיפור שלך, צריך להסתכל על האלמנטים שאתה מקבל״. ״האמת היא שמשחקי וידיאו כבר בונים את השפה הזאת״, מוסיף גולדברג. “יש מתח בין קולנוע למשחקי וידיאו שהוא בדיוק קו הגבול בין פסיבי לאקטיבי, שבו הצופה שואל אם הוא רוצה לקחת חלק או לצפות מהצד״.
כולם מסכימים שמציאות מדומה לא נועדה להחליף את הקולנוע, אלא להיות מדיום חדשני שיוכל להביא סיפורים ממקום אחר. אחת האורחות בפסטיבל היא נוני דה לה פלמה, חלוצה בתחום המציאות המדומה. דה לה פלמה, שטבעה את המונח “עיתונות אימרסיבית״, טוענת שבמקום שהקורא יקבל מידע מכותרות וצילומים, שבהם הוא צופה מהצד, צרכן העיתונות יוכל להיכנס לנעליו של האובייקט המסוקר. למשל, לעבור את המסלול שעובר פליט מסוריה, לראות מה הוא משאיר מאחור ולאן הוא הולך. הרעיון של מציאות מדומה נקשר בעבר בעיקר לבריחה מהמציאות, לאובדן קשר עם העולם שלנו ולעולם של פנטזיה בלתי פוסקת, אבל נדמה שהחלוצים החדשים בתחום דווקא מעוניינים דווקא לחבר אותנו למציאות ולתת לנו את ההזדמנות לחוות אותה מבעד לעיניו של מישהו אחר.
פסטיבל סטימר סלון לקולנוע אינטרקטיבי ומציאות מדומה, 2.3 ־ 5.3, CCA (המרכז לאמנות עכשווית), תל אביב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
