>> אפרת לוי היא פסנתרנית מובילה ומוערכת ומנהלת מוזיקלית בקונצרטים ברחבי העולם. בחודש הבא (20.3) היא תשתתף בסדרת קונצרטים של מוזיקה קלאסית שמקיימת עיריית תל אביב-יפו החל מהשבוע (20.2) ומדי יום חמישי במרכז הקהילתי בית השחמט ברמת אביב, בהשתתפות טובי המוזיקאים בתחומם, חלקם תושבי ותושבות השכונה וסביבתה.פרטים נוספים על סדרת הקונצרטים כאן.

>> רחוב שלם בבר אחד ומקום של אמת // העיר של רועי פריצי פרידמן
>> קיבוץ בתוך תל אביב וחלום של כל גרגרן // העיר של עמרי הכהן

1. קונסרבטוריון שטריקר

מקום שהיה לי בית שני מאז שאני זוכרת את עצמי. ביליתי שם ימים שלמים, אם בחדר של המורה האהובה והאגדית שלי מלכה מבורך, ואם בחזרות באולם האודיטוריום, לפעמים אפילו היינו נחים על הרצפה בין שורות המושבים כשהשעות היו מאד מאוחרות. המשכתי שם בשלל תפקידים גם כשסיימתי את לימודי, סדרנית, ספרנית, מדפדפת בקונצרטים. כיום אני מלווה שם את המקהלה והילדים שלי לומדים שם פסנתר. המקום שינה את אופיו וצורתו וזה תמיד קצת צובט בלב, אבל עדיין יש שם אנשים שאיתם אני יכולה להתרפק על העבר והזכרונות.
לואי מרשל 25

2. דיזנגוף פינת בן גוריון

אחת הפינות התוססות והאהובות עלי בעיר. אני קשורה באופן אישי למקום כי יש לנו שם חנות משפחתית שהיתה של סבתא שלי (הוקמה ב-1950).בחלק מהחנויות השכנות עובדים אנשים נפלאים והפינה הזו היא כמו בית. אמנם הרבה עסקים התחלפו עם השנים וזה תמיד קצת עצוב, אבל עדין יש מקום לזכרונות.בשנות העשרים של חיי גרתי שם עם חברה וזו זכורה לי כאחת התקופות הכי כייפיות ויפות שלי בעיר.

3. קפה גרונימן

אני מודה שלא יוצא לי לשבת שם הרבה, אבל זו אחת הפינות הקסומות בעיר. חבר'ה צעירים שפתחו מקום שהוא הרבה מעבר לרק אוכל, הוא קהילה. הם מרימים שם שלל פעילויות קהילתיות ואפילו יצא לי לשתף איתם פעולה ולהופיע שם עם סדרת הקונצרטים שלי "אופרה למשפחות". זה היה אחד המופעים היותר מוצלחים שהיו לנו וזה בזכות האווירה המיוחדת שהם הביאו לחורשה.
רידינג 34

4. סטודיו אנט

ה-מקום בעיר להופעות. סטודיו אנט נמצא בדרום העיר ברחוב שביל המרץ וזה מקום פשוט מושלם מכל בחינה. העיצוב יוצא דופן ביופיו ויש ממש אווירה של סטודיו ניו יורקי סופר מגניב. היחס לאומנים והתמיכה בהם, אפשר לומר, נדירים בנוף ארצנו ופשוט תענוג שיש מקום כזה להופיע. לא מספיק קהל מגיע לשם לדעתי וזה ממש חבל. שווה לעקוב אחרי לוח המופעים.
שביל המרץ 2

5. פארק הירקון

המדשאה הגדולה בפארק הירקון בה נפגשים אנשים עם כלבים – אחד המקומות היחידים שמרגישים לי כמו הפארקים בקליפורניה. ירוק ירוק ירוק, גדול, פתוח, אוויר טוב ואפשר לזרוק למרחקים לכלב המאושר (רק שלא יביאו לשם עכשיו פקחים).

מקום לא אהוב בעיר:

הפרויקט שבונים בכיכר המדינה – שלושה מגדלים אימתניים שנראים כמו נלקחו מסרט אימה.גדלתי בויצמן, כיכר המדינה היתה במסלול הקבוע שלי לקונסרבטוריון. כילדים, כל ל״ג בעומר היינו חוגגים בחלק המרכזי של הכיכר, המדשאה והשביל שמסביב לה, שהיום הופך לגוש הבניינים הכל כך לא קשור הזה. כל בוקר כשאני עוברת שם נחמץ לבי למראה הבניינים האלה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחת היצירות היותר חזקות שראיתי לאחרונה – "רקוויאם המלחמה" באופרה בבימוי הגאוני של עידו ריקלין. התחושה הזו שאנחנו כל כך זמניים פה, הזילות של חיי האדם, המוות שמרחף מעל ראשנו כבר שנה וחצי (והיסטוריה שלמה של עם) – הרגשתי איך כולם בקהל מצטמררים יחד, מעולם לא זכורה לי הופעה שהיה בה כזה שקט מופתי בקהל. כולם היו פשוט המומים. חייבים חייבים להפסיק את המלחמה וההרג המיותר ולהחזיר את כל החטופים הביתה!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
העבודה השוטפת עם תאטרון הנוער שלי, ובשיאה הפקה שהעלנו של "אנני", נתנו לי אינסוף כוח ותקוה בימים אחרי שהמלחמה החלה. על אף הקושי הרב, נפגשנו קבוצה של ילדים מדהימים שמגיעים מרחבי הארץ, לשיר ולרקוד וליצור יחד. במרכז עמד השיר הידוע "Tomorrow" מתוך המחזמר, שכל מילה בו היתה כאילו נכתבה למצב בו אנו נמצאים. שיר של תפילה ותקוה לימים יפים יותר, מושר על ידי דור העתיד, שכל מה שהוא רוצה זה חיים יפים שלווים של מוזיקה ויצירה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושבת שכל מטרה שאדם בוחר לתרום או להתנדב עבורה היא מבורכת. לצערנו לא חסרים תחומים שבהם יש צורך בהתנדבות ותרומות ולכן כל עוד תורמים אני חושבת שזה העיקר.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
היחידים שצריך להרים להם ולחזק אותם עכשיו הם משפחות החטופים, שבעל כורחם גם הפכו לסוג של תל אביבים. אני לא יכולה לדמיין איך הם עוברים את מה שהם עוברים. כולנו צריכים להיות שם עבורם ולעשות הכל על מנת שיקיריהם יחזרו הביתה.

מה יהיה?
אני באמת לא יודעת מה יהיה. אחרי יותר מעשור בחו״ל, חזרנו הביתה לפני שנתיים, לכל הבלגן. ועם כל זה שאנחנו יכולים בקלות לקום וללכת, לא מתחשק לי להיות בשום מקום אחר. אז אני מאד מקוה שמהמקום הנמוך הזה נוכל רק לצמוח וכולנו נוכל לגדל פה את הילדים שלנו בשקט ושלווה ובלי מלחמות, מחוץ ומבית.

• העיר שלי
• פסנתר
• קונצרט
• פארק הירקון
• סטודיו אנט
• גרונימן
• רחוב דיזנגוף
• כיכר המדינה

• Facebook
• Twitter
• Email

אם תשאלו את לובומיר מלניק איך הוא מרגיש כשהוא מנגן על פסנתר, הוא יאמר שהוא חש כמו רוח על פני הארץ, כמו כל אוקיינוס על פני האדמה וכמו כל הר וגבעה; כמו הוריקן של אנרגיה שהוא לגמרי שקט וחסר תנועה, במצב קיומי חסר חלל שבו הזמן לא שריר וחסר נטל, שבו החיים עצמם עומדים כאור בוהק של טוהר. אלא אם הוא יתעצל, כמו בדרך כלל, ואז הוא פשוט יאמר: "אי אפשר להסביר את זה!".

למען ההגינות יש לציין שהתיאור של מלניק עשוי להיות לא לגמרי מופרך. הפסנתרן האגדי, בן 70, אחראי על יצירת ז'אנר פורץ דרך בשם "Continuous Music", המשלב נגינה קלאסית עם מינמליזם ויוצר נופי סאונד מדידטיביים. קצת כמו אריק סאטי על פטריות וספיד באותו הזמן, רק מוזר. כחלק מהטכניקה שלו, מלניק מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולייצר ביד אחת 19 וחצי תווים לשנייה – מהיר יותר מהקצב שבו יונק דבש מנפנף בכנפיו.

קשה להפריד את המראה של מלניק מהצלילים שהוא מייצר: הזקן והשיער הארוכים והלבנים שלו מקנים לו ארשת מסתורית, שמעניקה ממד כמעט מיתי ליכולות שלו, שאותן הוא מכנה "מתנת אלוהים". אוצר המילים שלו מסגיר עבר היפי, והוא אף הודה בעבר שהתרבות ההיא תרמה להיווצרות הסגנון המוזיקלי שלו. עם זאת כיום הוא מתקשה להגדיר מהו היפי, והקשר שלו עם חברי הקהילה מעידן הדלי נותר רופף, אם לא חמוד. "מדי פעם אני פוגש איש זקן ברחוב עם שיער ארוך ואנחנו מהנהנים זה לזה", הוא אומר.

בתחילת החודש הבא יגיע מלניק לראשונה לישראל לרגל הופעה יחידה במרכז ענב לתרבות, שם יוכלו תל אביבים לחוש לזמן קצר כאילו הם רוח על פני הארץ, או לפחות נמצאים בנוכחות אחת כזאת. "אני מצפה מאוד לנגן בישראל", הוא אומר ל־Time Out בריאיון נדיר. "חושש מעט, לעולם אין לדעת אם אנשים יאהבו את זה, אבל נקווה לטוב ביותר".

מלניק נולד באוקראינה ובילדותו היגרה משפחתו לקנדה, שם הוא החל בלימודי פסנתר קלאסיים. באותם ימים הוא עדיין לא התבלט בשום צורה, אך בשנת 1968 כשיצא האלבום "In C" של חלוץ המוזיקה המינימליסטית טרי ריילי הוא הושפע עמוקות. ב־1970 הוא עבר לפריז, שם למד פילוסופיה והושפע מרעיונות התנועה ההיפית וממוזיקאים כמו ראבי שנקר. כשעבד כשרת בבית האופרה של פריז הוא פגש את הכוריאוגרפית הדגולה קרוליין קרלסון, שביקשה ממנו ללוות בפסנתר את כיתת הריקוד שלה. המפגש הזה חולל במלניק שינוי, כפי שהעיד בעבר בריאיון לגרדיאן: "היא העבירה אותי ואת המוזיקה שלי טרנספורמציה, קרוליין לא צעדה על האדמה, היא ריחפה מעליה", הוא אמר. בהדרגה הוא החל ליצור את הסגנון הטרנסצנדנטי שלו, שהשתלב עם סגנון הריקוד של קרלסון. הוא העיד שגווע ברעב באותה תקופה, אבל דווקא מאותו מקום של חוסר משהו חדש נוצר, והוא הגיע לראשונה למחוזות מוזיקליים שאיש לא דרך בהם קודם.

"אני חושב בוודאות שסאונד יכול לפתח את המוח שלנו לצורה מתקדמת, אבל כמוזיקה", מסביר מלניק. "מוזיקה היא מסתורין מעבר לסאונד, אף אחד לא יודע מה זה. אנחנו רק בני אנוש. זו שגיאה עצומה מבחינתו להיות כמו הבונים של מגדל בבל, רק שבמקום עץ ואבנים אנחנו בונים אותו מאבנים ועצים מדומיינים שאותם אנחנו מכנים 'פיזיקה' ו'אסטרונומיה', ו'מיקרו' ו'מאקרו'. אנו חושבים שאנו מסוגלים להבין את הקיום של עץ פורח או של גרגר חול על חוף הים, אבל אנחנו משלים את עצמנו. אנחנו לא מבינים דבר".

בראיונות קודמים איתך טענת שהמדע לא מבין מה זה סאונד. מה זה סאונד לפי תפיסתך?

"ובכן, זה באמת נושא מעורר מחלוקת כי המדע לא מבין כלום לגבי כלום, ואנחנו חיים בתקופה מסוכנת. אנשים הוטעו, במכוון, כדי לחשוב שהעולם והיקום והישויות הפיזיות יכולות להיות מתוארות על ידי פיזיקה, מדעים ואסטרונטמיה – אבל הם לא. כל מה שהמדע אומר לנו שגוי, אבל מוצג כ'טענת ברזל'. אנשים לא משתמשים במוח שלהם, ולכן הם מקבלים כל מה שאנשים בחלוקי מעבדה אומרים להם, למרות שהם יכולים להבין ולראות שזה שגוי. סאונד הוא דוגמה מצויינת לכך: זה עניין מטאפיזי טהור, ולא יכול להיות מתואר על ידי מדענים ולא על ידי אף אחד. אני לא יכול להסביר מה זה סאונד בגלל שאני אנושי, אבל כל מי שקרא את ספר בראשית יודע שאלוהים ברא בעזרת קולו את המראות הראשונים. הוא לא חשב את המראות, הוא השמיע אותם. כדי שזה יתבצע הצליל היה צריך להתחרש, ולכן אני חושב שאני צריכים להתייחס לצליל באמצעות צורות מחשבה חדשות".

ב־40 השנים האחרונות הספיק מלניק לחיות ביער בשוודיה, בשטוקהולם, בגרמניה ובטורנטו. אף שבמשך שנתיים רצופות בתחילת שנות ה־70 הוא הקדיש כל יום מחייו לשכלול הטכניקה שיצר, לצד מוזיקה ששיחרר באותו עשור ובזה שאחריו ובזה שאחריו – 17 אלבומים בסך הכל – ההכרה שלה הוא ראוי הגיעה רק שנים מאוחר יותר, כאשר הלייבל האוונגרדי, Erased Tapes, החתים אותו והאלבום " Corollaries" יצא ב־2013. באותו לייבל חתומים גם נילס פראהם ואולפור ארנלדס (חצי מהצמד Kiasmos ואינסטרומליסט נאו־קלאסי מוערך בזכות עצמו), שניהם מוכרים היטב לחובבי הטכנו והאלקטרוניקה הניסיונית, שניהם מעריצים מושבעים של מלניק והסגנון הקלאסי־מינימליסטי שלו. דרכם ודרך המוזיקה שלהם, קהלים מהספקטרום שבין אינדי רוק לאמביינט טכנו זכו להיחשף ולהתענג על יצירותיו של מי שנחשב לפסנתרן המהיר בעולם כיום. בימים אלה מלניק מוכר בכל העולם, והוא מופיע בכל מקום, החל מאולמות קונצרט בטוקיו ועד לפסטיבלים כמו פרימוורה שבברצלונה.

מהי המחמאה הגדולה ביותר שקיבלת?

"אדם אחד ראה בזמן הופעה שלי על הבמה שההילה שלי וההילה של הפסנתר התאחדו לכדי ישות אחת, שזאת למעשה האמת: אנחנו עושים את זה. אני אוהב פסנתרים והפסנתרים אוהבים אותי. לגבי המוזיקה שלי, אני חושב שהדבר הנחמד ביותר שנאמר לי היה על ידי אישה צעירה שהגיעה לקונצטרט מלאה במחשבות שליליות ובחרדות וכשהיא יצאה היא הרגישה חדשה ורעננה, כמו אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי שהתמזגו לשעתיים, שזה באמת משהו שנגינה מתמשכת עושה, זה היופי של הפסנתר השר שמביא דברים טובים לאנשים. אני מרגיש גם שיש הרבה אהבה במוזיקה, במקום עמוק שלה, וזאת האהבה הזאת שעוזרת לאנשים. לצד זאת אני מקבל לפעמים גם תגובות הפוכות מאנשים ששונאים את זה, מה שעושה אותי עצוב. טוב, ככה הם החיים".

לאיזה עוד מוזיקה אתה מקשיב?שמעת משהו טוב לאחרונה?

"מוזיקה פשוט נמצאת בסביבתי, בחלקה נפלאה, בחלקה נוראה. אני מוצא יופי אבסולוטי במוצרט, באך ושוברט ובפליקס מנדלסון, היוצר הכי לא מוערך של 30 השנים האחרונות. אבל אני אוהב גם רוקנ'רול, קאנטרי, פופ מודרני, הרבה דברים. אין לי ז'אנר חדש מועדף, מוזיקה טובה ויפה תמיד שווה האזנה, אני כן חושב שלשמוע פיס של בטהובן חשוב יותר מלשמוע את 'הוטל קליפורניה', אבל שניהם נהדרים לפעמים, תלוי ברגע הנתון. אנחנו לא יכולים רק לחיות את הקיום הגבוה של מוזיקה, הנשמה שלנו גדלה מגם וגם, בשניהם יש צורך. אגב, בחרתי בהוטל קליפורניה כדוגמה כי אני חושב שמדובר בפיסת מוזיקה מיסטית, זה לא רק מוזיקה, יש שם יותר ממה שנראה לעין".

העובדה שמלניק יצר ז'אנר שלא יש מאין, מעוררת בו פחד שהסגנון הזה יימחה ביחד איתו מעל פני האדמה לאחר מותו. פסנתרנים קלאסיים לרוב לא מתפנים ללמוד סגנונות חדשים, לאחרים פשוט אין טכניקה שבה ניחן מלניק. באותו ריאיון ב"גרדיאן" הוא תהה: "מדוע ברא אלוהים את הפלא המוזיקה המתמשכת רק כדי שהיא תיעלם? אני מפחד, מפחד שאמות והמוזיקה הזאת תגווע ביחד איתי, כי היא אינה מובנת לעולם הקלאסי".

"הלוואי, הלוואי, הלוואי שהייתי יכול להעניק אותה לפסנתרנים אחרים", הוא אומר, "אבל הם נחושים באופן עיקש ומסרבים, ואין להם מושג מהם מפסידים בכך".

מרכז ענב לתרבות, אבן גבירול 71 תל אביב, שישי (5.4) 20:00, 95־135 ש"ח

• מרכז ענב
• פסנתר
• מוזיקה
• תרבות