Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"החמצן של הדמוקרטיה": פרס אופיר למפעל חיים יוענק לאורי ברבש
אורי ברבש (צילום: תמה ברבש)
הבמאי הוותיק אורי ברבש יקבל בחודש הבא את פרס אופיר למפעל חיים על 50 שנות יצירה פורצת דרך, שבין שיאיה המועמדות לאוסקר על "מאחורי הסורגים" וההצלחה המסיבית של "טירונות". בשנים האחרונות הוא עוסק בעיקר בתיעוד המאבק בהפיכה המשטרית. ברבש: "ללא יצירה מקורית אנו נידונים לחיות בשקר עם עצמנו"
פרס מפעל חיים יוענק השנה בטקס פרסי אופיר לבמאי וליוצר אורי ברבש, כך הכריזה הבוקר האקמיה לקולנוע וטלוויזיה בהחלטה מתבקשת אך בכל זאת מפתיעה. ברבש, שבשנה הבאה ימלאו לו 80, חתום על עשרות יצירות וביניהן סרטים עלילתיים, סרטי דוקו וסדרות טלוויזיה שהפכן לחלק מהדי.אן.איי הקולנועי של מדינת ישראל, ובראשם הסרט "מאחורי הסורגים" והסדרות "טירונות" ו"מילואים".
עם היוודע דבר הענקת הפרס, מסר ברבש: "זוהי גאווה גדולה לזכות בהוקרת האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה. אני מודה מעומק ליבי לכל היוצרים, הצלמים, השחקנים, העורכים, הגריפים, התאורנים, המפיקים והעושים במלאכת היצירה. כולנו שליחי ציבור וחובתנו בימים נוראים אלו לשמור על ערכי מגילת העצמאות, להשיב את כל החטופים ומיד ולסיים את המלחמה האומללה. יצירה מקורית, חופשית, חסרת גבולות ופשרות היא החמצן לחברה דמוקרטית. בלעדיה אנחנו נידונים לחיות בשקר עם עצמנו. סוצקבר, משורר היידיש הנפלא אמר: 'במקום שבו נגמרות האפשרויות, שם מתחילה האומנות'".
תמיד על הסט. אורי ברבש (צילום: תמה ברבש)
הבחירה בברבש מפתיעה, שכן לאורך מרבית הקריירה שלו זכו הסרטים שיצר יחד עם אחיו, התסריטאי בני ברבש, לביקורות נוקבות ואף עוינות שהתקשו לראות את הביקורת החברתית הנוקבת שלו דרך המיליטריזם שעטף חלק מיצירותיו המוקדמות. סרטיו של ברבש הרבו לעסוק בנקודות השבר של החברה הישראלית ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובחירת האקדמיה בו, בזמן שבו הממסד עסוק במתקפה מתמדת על עולם התרבות והיצירה, היא בהחלט סוג של מסר אמיץ.
"אורי ברבש, שמציין בימים אלה 50 שנה של יצירה, הוא אחד הבמאים הישראליים המוכרים והמשפיעים בקולנוע הישראלי. מאז שסרטיו שודרו לראשונה בטלוויזיה הישראלית ב־1975 ועד היום, ברבש ממשיך בעשייה אמנותית חסרת פשרות, שמשאירה חותם עמוק על התרבות הישראלית", נימקו חברי האקדמיה. "בשנות ה-80' הפכו פניו למזוהות עם הקולנוע הישראלי בישראל ובזירה הבינלאומית. לצד אחיו, התסריטאי והסופר בני ברבש, הוכיח שסרטים אישיים ופליטיים, שעוסקים בנושאים מצפוניים שנויים במחלוקת יכולים להפוך להצלחות קופתיות מקומיות ובינלאומיות".
עוד הוסיפו חברי האקדמיה בנימוקיהם לפרס כי "ברבש עסק בסרטיו בנושאים רגישים של החברה הישראלית ויצר מהם דרמות נפיצות שזכו לתהודה עצומה. ב-1984 יצא 'מאחורי הסורגים' בו כלא ישראלי הופך למיקרוקוסמוס שמייצג את החברה הישראלית ואת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט הפך את ברבש לשם בינלאומי והיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. הסרט גם זכה בפרס כינור דוד והביא בשעתו כ-600 אלף צופים לבתי הקולנוע; בשנים האחרונות עבר לעסוק בנושאים הקשורים בשואה ובשימור הזיכרון שלה. סרטו התיעודי "דבש שחור: שירת חייו של אברהם סוצקבר" היה מועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי ב-2019. כל אלה הופכים את זכייתו בפרס להוקרה מתבקשת ומרגשת".
ברבש לא רק פרץ את הדרך לקולנוע הישראלי בחו"ל עם "מאחורי הסורגים" (שהיה כאמור מועמד לאוסקר וגם זכה בפרס המבקרים בפסטיבל ונציה), אלא שינה גם את פני הטלוויזיה בישראל עם סדרות כמו "סיטון", "קו 300", "טירונות" ו"האמת העירומה" שנמכרה ל-HBO. בשנים האחרונות הוא יצר גם שתי סדרות רשת, "מדינת ישראל נגד מערכת הבריאות" ו"מדינת ישראל נגד החינוך הממלכתי", שעסקו במאבק הרופאים ובמאבק המורים נגד ההפיכה המשטרית. ב-2024 שודר בכאן 11 סרטו התיעודי "הזמן השבור", שעקב אחר לוחמי יום כיפור במחאה נגד ההפיכה המשטרית בשנת היובל לטראומה הלאומית, כל הדרך עד טבח שבעה באוקטובר ואחריו. כבוד. >> טקס פרסי אופיר יתקיים ב-16.9 בסינמה סיטי גלילות בהנחיית תום יער ושירה נאור
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אם יש מישהו שהעלה את השקשוקה לדרגת מנת דגל לאומית הרי שזה בינו גבסו. מאז תחילת שנות ה-90 הוא משגר לסועדים רעבים מחבתות שקשוקה לוהטות על רקע תפאורה אותנטית של סמטאות שוק הפשפשים וכיכר השעון.
שקשוקה של דוקטור שקשוקה. צילום: אנטולי מיכאלו
גבסו נולד ביפו, שבה הוא מבשל עד היום, למשפחה ממוצא טריפוליטאי. הרומן שלו עם בישול מקצועי החל כבר בגיל 10, כשהעדיף לעבוד במסעדה במקום ללכת לבית ספר. בשנת 1991 נפתחה מסעדת דוקטור שקשוקה וגבסו התחיל להכין שקשוקות כפי שלימד אותו אביו. כשלקוחות שהכירו את המסעדה של הוריו נכנסו לשאול אם יש קוסקוס ומפרום, הוא הרחיב מעט את התפריט. הפריצה לתודעה הציבורית אירעה כשמימי שרתון, מבקרת המסעדות המיתולוגית של הניו יורק טיימס, כללה את השקשוקה והמסעדה ברשימת Foods To Eat Before You Die: A Food Lover's Life List 1,000.
שקשוקה התקבעה בתודעה כנציגה מובהקת של המטבח הישראלי ומאז אפשר למצוא אותה בכל מקום, ממזללות בהודו ועד מסעדות שף בניו יורק. בישראל הדוקטור הפך לחביב הקהל, עממיקו ואלפיון העליון כאחד. הסמיכות ליועזר תרמה גם היא לפופולריות ולקשרים אישיים של גבסו עם בכירי השפים. זכור במיוחד הקשר בינו ובין רפי כהן, שאף עבד תקופה מסוימת במסעדה. השתתפות בריאליטי רויאל שף, טור אוכל באתר ynet וסדרת סלטים ממותגת בשיתוף אחד היצרנים הגדולים בארץ ביססו את מעמדו של גבסו כאושיית אוכל. לפני כשנתיים פתח הדוקטור את בינו בפיתה בשדרות רוטשילד. כשאנשים בגילו מחשבים מסלול לפנסיה גבסו עדיין מתייצב כל בוקר במטבח ועושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – שקשוקה, מפרום, חמשוקה ושווארמה באותו חיוך ועם אותם דיוק ואהבה.
הפרס יוענק לגבסו בטקס פרסי האוכל שיתקיים בהיכל התרבות בתל אביב בסוף דצמבר.
גם השפים הגדולים ביותר בארץ החלו את דרכם מכדורי השוקולד של רות סירקיס. בטקס פרסי האוכל האחרון הענקנו למלכה האם של הקולינריה הישראלית פרס מפעל חיים. צפו #פרסיהאוכל2018 #EatingAndDrinking18
כבר כמה ימים – מאז שפורסמה ב״הארץ״ התוכנית של משרד התרבות לגבש רשימת יצירות אסורות – מסתובבת ברשת עצומה בשם ״הרשימה השחורה – אנשי תרבות מסרבים לשתוק״. העצומה פומפוזית גם באיכות השמות המופיעים בה וגם במספרם. נכון לכתיבת שורות אלה נאספו בה כמעט 5,000 חתימות, אבל העצומה הזאת היא שארית מהקיץ האחרון, מכוונת בכלל לשרת התרבות מירי רגב, וגם כשלפני יותר מחצי שנה היו בה אלפי חתימות שום דבר לא באמת השתנה. גם מי שיש לו מה להפסיד ישרבב פנימה את שמו, בין שזה מדאגה ואכפתיות אמיתית ליסודות הדמוקרטיה הנסדקים, ובין – למקרה שהדברים יסתדרו – כדי להיזכר כמי שהיה בצד הנכון של ההיסטוריה.
זה ממש בסדר, הגיוני ומובן, אבל אין בעצומות האלה, עד כה, שום דבר שמדגדג את הקונצנזוס. לכל היותר הן מעצבנות ימנים ונותנות נחת לשמאלנים, בעוד המציאות מתעוותת וממשיכה את דרכה במסלול אפל. דווקא עכשיו הבחירה של אחינועם ניני לפרוש מאמ״י (ארגון אמני ישראל) עקב ההחלטה להעניק פרס מפעל חיים לאריאל זילבר היא צעד אמיץ. לא בגלל ההשלכות שלו כלפי ניני עצמה – יהיו אשר יהיו – אלא כיוון שיש במעשה הזה יותר אקטיביות מאשר שרבוב שמה בעצומה.
אין הפתעה גדולה בכך שזילבר, שב־15 שנה האחרונות נרשמו תחת שמו לא מעט התבטאויות גזעניות, הומופוביות ונוטפות שנאה, נבחר לקבל את הפרס. כשבאמ״י אומרים שהם לא מערבבים פוליטיקה ואמנות, פיהם ולבם ופיהם – אפשר להאמין שאין חבר בוועדת הפרס שחשב אפילו לרגע להעניק לזילבר את הכבוד בגלל דעותיו החשוכות. אבל אותם אמנים שחותמים על עצומות, בשמם גם מחולק פרס למי שלא היה חושב פעמיים אם לסתום להם את הפה; בגלל הדעות, לא היצירות.
הבחירה להתנתק מארגון שהבחירות שלו לא תואמות את ערכיה היא לגיטימית, והקריאה לעשות כמוה אינה בבחינת סתימת פיות, אלא פשוט החלטה שלא להיות מזוהה, בשום צורה, עם מי שעומד מאחורי אמירות אנטי מוסריות. אפשר להמשיך לחתום על עצומות, יש משהו מנחם בלהיות חלק מקולקטיב צודק, אך בסופו של דבר יהיו אלה המעשים – נחרצים יותר או פחות מאלה של ניני – שיוכלו להביא לשינוי. אבל לא היא ולא אף אחד אחר יוכלו לעשות זאת לבד. ההירתמות המיידית לעצומות היא אמנם הבעת עמדה, אך היא לא תוביל לשום מקום, אין לה מטרות ויעדים. חתימות כבר לא עושות כותרות כמו פעם, לא מכנסים בעקבותיהן דיונים דחופים וספק אם מישהו מתקשה להירדם בגללן. את החתימות אפשר לחלק למעריצים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אריה אליאס, שחקן הקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון, הלך לעולמו היום (7.5) בגיל 94. אליאס, זוכה פרס אופיר למפעל חיים, זכור בעיקר בזכות תפקידיו בסרטים "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"השוטר אזולאי".
אליאס עלה ארצה מעיראק בשנת 1947 ושירת בצה"ל במלחמת העצמאות. לאחר שחרורו ניסה להשתלב בעולם התיאטרון, ולימים טען כי מבטאו המזרחי הקשה עליו בקבלת תפקידים. קריירת המשחק שלו החלה לתפוס תאוצה ב-1965 בזכות התפקיד הראשי שקיבל בסרט "הילד מעבר לרחוב". לאחר מכן לקח חלק בשורה של סרטים פופולאריים בקולנוע הישראלי ובתפקיד בסדרת הטלוויזיה המצליחה "הילדים משכונת חיים". לימים זכה בפרס מפעל חיים מטעם איגוד אמני ישראל ומטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע.
[tmwdfpad]
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שלום על ישראל: ישראל אהרוני בראיון לרגל זכייתו בפרס מפעל חיים
מה הקלישאה הכי מעיקה בעיניו, איפה תמצאו אותו בשבע בבוקר, איזה תמונות לא יקבלו ממנו לייק, ומי רצה להשרות אותו במרינדה? הענקנו לישראל אהרוני את פרס מפעל החיים לשנת 2014, ולרגל המאורע הוא השיב למטח השאלות של השף והחבר עומר מילר
בא לי לקיים איתך ראיון קצת אחר. אולי כי אתה דמות ידועה מאוד וכולם מכירים אותך ואולי כי אנחנו אחרי אינספור שעות של פגישות משותפות ואני יודע שיש עוד הרבה ממך שאנשים לא נחשפו אליו.
"יאללה".
[tmwdfpad]
אני רוצה להתחיל דווקא בהפתעה. אתה מתכנן לפתוח מסעדה חדשה?
"ובכן, כנראה. לא ממש 'מסעדה' כמו פעם, אבל מסתמן שאני הולך לפתוח דוכן אוכל בשוק שרונה החדש. צפו להפתעות, אולי".
איך התחושה לקבל פרס מפעל חיים? לא רבים יודעים, אבל אתה השף הראשון שזכה לגרפיטי על קירות תל אביב. ספר קצת.
"תראה, כל עניין הפרס הזה הוא קצת משונה. קודם כל זה כיף גדול ואני שמח על קבלתו. אבל הבה נודה. אני בן 63 וזה מספיק שנים כדי לצבור ניסיון וידע, ובינינו, אני די 'מפעל', ככה שלפחות על פי הצירוף הזה, זה הגיוני. אבל אם נדבר טיפה יותר ברצינות: באופן המסורתי, הקלאסי, פרס מפעל חיים די רומז שאתה כבר עם רגל אחת בקבר או שהעשייה שלך כבר מאחוריך. אבל בתפיסה עכשווית ומודרנית יותר, שבה הגבולות מיטשטשים ממילא וההגדרות הנחרצות והחד משמעיות של פעם כבר לא ממש רלוונטיות, אז דווקא הגיוני וברור לתת פרס מפעל חיים למי שאכן עשה הרבה דברים בתחומו, אבל עדיין נמצא בעיצומה של העשייה, תהא אשר תהא".
"ובעניין הגרפיטי. זה היה בערך לפני 25 שנים. כבר היו בעיר כתובות גרפיטי כמובן, אבל הראשונה שנעשתה עם שבלונה הייתה: 'יושרה אהרוני במרינדה', וזה אחרי שאכלתי לכולם את הראש על השריית בשר במרינדה סינית לפני הבישול. זה היה אז מושג חדש וכנראה הביא את הסעיף למישהו".
לאיזו שנה היית רוצה לחזור?
"אני ממש לא טיפוס נוסטלגי ואין בי געגועים לתקופות אחרות. התפיסה שלפיה פעם הדברים היו טובים יותר, תוקעת. דווקא היכולת להישאר מעודכן, להמשיך לחפש את הדבר הבא, ללמוד, לדעת עוד ועוד ולא לנוח על זרי הדפנה או להישאר שבוי בעבר, מאפשרת רעננות מחשבתית ועשייה פורה לזמן ממושך. ההבנה שאוכל לא מתקיים בעולם סגור בפני עצמו, אלא כחלק מפסיפס תרבותי שלם, מאפשרת ראייה רחבה ופחות סטריאוטיפית, שפותחת אפשרויות רבות וגדולות יותר. וזה נכון, כמובן, בכל תחום, לא רק בתחום שלנו".
מה הקלישאה הקולינרית הכי מעיקה לדעתך?
"'חומרי גלם איכותיים וטריים'. כאילו, דא! ברור שחומרי גלם טריים ואיכותיים, אלא מה? יש מישהו שחושב לבשל מחומרי גלם רקובים וגרועים? גם הדבר הזה של 'חומרי גלם מקומיים' הוא מעיק, שלא לומר מגביל במידה מסוימת. ברור שרוב המצרכים שבהם אנחנו משתמשים הם מקומיים מתוקף היותנו פה, אבל אין שום פסול להשתמש איפה שצריך בחומץ משובח מיובא, נניח, או בתבלין שלא קיים פה. הרעיון המרכזי הוא להרחיב את הטווח ולא לצמצם אותו. ומצדי גם את 'למדתי לבשל מסבתא שלי' ו'האוכל שאני הכי אוהב בעולם זה הקציצות של אימא שלי' כבר אפשר להוציא מהמחזור ולמצוא קלישאות חדשות".
מה האתגר הגדול ביותר שלקחת על עצמך?
"האתגר הבא. ברצינות. ראה דבריי בעניין הנוסטלגיה".
תאר לי בבקשה את היום המושלם מבחינתך.
"אני ישן מעט. לא אוהב לישון. בעיניי זמן שינה הוא זמן מבוזבז. אני קם מוקדם בבוקר ויושב לבד בשקט בסלון, השדרה (רוטשילד) פרושה לפניי, היום עולה לאט לאט ואני מת על זה. בשבע בבוקר אני כבר במכון הכושר. כל יום. אני עובד המון. אני כותב מדור שבועי ב'ידיעות אחרונות' ולא החמצתי שבוע אחד אפילו, ספר שאני מוציא כמעט כל שנה (כבר 25 ספרים) תוכניות טלוויזיה שבהן אני מעורב בכל פרט, פרויקטים שונים שאני משתתף בהם, חברים, משפחה וכל זה. בסופו של דבר זו קומבינציה של היפראקטיביות קלה, עם הפרעת קשב קלה, אובססיביות קלה, סקרנות בלתי נגמרת. ולמרות כל אלה, יש לי גם די זמן פנוי. זה כנראה סוג של מנגנון פנימי שמייצר סוג של חלוקת קשב וזמן באופן מוצלח".
אתה אוהב לאכול במקדונלד'ס?
"לא, למה?"
ישראל אהרוני. צילום: איליה מלניקוב
יש משהו שאתה ממש שונא לאכול?
"ברור שיש דברים שאני אוהב יותר ודברים שאוהב פחות, אבל ממש שונא – לא חושב. אולי חוץ מקרום של חלב, שמשום מה דוחה אותי במיוחד".
לאיזה מקום בעולם הכי בא לך לנסוע ועדיין לא היית בו?
"אוי, אין שום שאלה: אירן ותימן. שני מקומות שמסקרנים אותי מאוד ומהרבה סיבות, ודי מעצבן שאין שום אפשרות שאגיע לשם ולא מסתמן שזה הולך להשתנות בזמן הקרוב".
יש לך זיכרון אהוב במיוחד מחייך במטבח?
"כן. פעם אחת הזמנתי לתפוח זהב את ז'אק למלואז', שף שמאוד אהבתי פעם, בעל מסעדה הנושאת את שמו באזור בורגונדי שבצרפת ומחזיקה בשלושה כוכבי מישלן. הזמנתי אותו שיבשל איתי ארוחה. זו הייתה סאגה ארוכה, כי הוא פחד לבוא לארץ המדבר־גמלים ופצצות ברחובות. בסוף הוא הגיע והכנו יחד ארוחה משותפת במטבח וזו הייתה חוויה שאני זוכר במיוחד".
איזו אמנות מועדפת עליך?
"אמנות אחת? איזו מין שאלה זאת? למה אני צריך לבחור? אני לא! אני מאוד אוהב מוזיקה על גווניה השונים, אמנות פלסטית, מחול, במיוחד את להקת בת שבע, אבל לא רק, מאוד אוהב קולנוע. לא מת על תיאטרון".
ספר או טלוויזיה?
"אני קורא היום פחות מאשר קראתי בעבר ורואה הרבה יותר טלוויזיה ממה שראיתי בעבר. אני ג'אנקי של סדרות טלוויזיה ורצוי במרתונים של שישה־שבעה פרקים ביום".
ישראל אהרוני. צילום: איליה מלניקוב
מה תיקח לאי בודד?
"אין לי שום כוונה לנסוע לאי בודד, לא מת על מקומות שקטים ופסטורליים. אני צריך אקשן או לפחות פוטנציאל לאקשן. אי בודד זה לגמרי לא בשבילי. שכח מזה".
איזו סוג של מסעדה חסר לך בנוף התל אביבי? פתחת את יין יאנג לפני 30 שנה. ספר קצת על רוטשילד של אותם ימים.
"במציאות אידיאלית קיים המגוון כולו, מדוכני אוכל רחוב זולים ופשוטים ועד מה שקוראים אצלנו 'מסעדות יוקרה' וכל מה שביניהם. בסך הכל המגוון והטווח פה לא רעים בכלל. קצת חסרות לי יותר מסעדות טובות־זולות וגם בכיוון היוקרתי הייתי רוצה לראות יותר פריצות דרך מעבר למה שכבר יש – ויש!"
"רוטשילד של לפני 30 שנה לא דומה לשדרה של היום. כולם צחקו עליי שאני הולך לפתוח מסעדה ברחוב הנידח הזה. לא הייתה אז ברוטשילד אף מסעדה נוספת. בכלל, לקראת חמש אחה"צ השדרה הייתה מתרוקנת ובשעות הערב המוקדמות ובלילה היא הייתה שוממת. אתה יודע שלקח לי יותר מחמש שנים לקבל ליין יאנג רישיון מהעירייה בתואנה ש'זה לא אזור למסעדות'? טיעון שהטריף אותי. איפה אתם חיים? יש עוד עיר בעולם ששדרה כזו לא הייתה הופכת לעורק מרכזי עם בתי קפה, מסעדות, חנויות, גלריות, אירועים. לקח קצת זמן, אבל בסוף זה קרה".
מה דעתך על מבקרי אוכל?
"יש מבקרי אוכל טובים יותר וטובים פחות בדיוק כמו שיש טבחים טובים יותר וטובים פחות. צריך לדעת להתמודד גם עם אלה וגם עם אלה. אין לי סבלנות לבכיינות סביב הנושא. אם הביקורת ראויה ומקצועית, כדאי להקשיב לה, גם כשהיא לא לגמרי מחמיאה".
אתה עדיין אוהב מסעדות? לא נמאס?
"אני בהחלט אוהב מסעדות, אם כי אני הולך היום פחות ממה שהלכתי פעם, כשהיו לי מסעדות. וכשאני כבר הולך, אני ממש רוצה שהיא תהיה נהדרת".
מה מעציב אותך?
"לא מגלה. למה לבאס עכשיו?".
מה לדעתך אנשים חושבים עליך?
"אחד המשפטים הכי נפוצים שהייתי שומע פעם מאנשים שהיו פוגשים אותי לראשונה זה 'אתה דווקא נורא נחמד' עם דגש על הדווקא, ללמדך שעד אז הם היו בטוחים שאני לא נחמד ומה רבה ההפתעה. אני יודע שפעם חשבו עליי שאני מתנשא ומרוחק. אני לא, ואני חושב שהיום כבר לא חושבים עליי ככה. אני מקווה לפחות".
מה המילה האהובה עליך?
"יש לי נטייה קלה למילים מפוצצות כמו 'בינות' שזו מילה קצת פומפוזית ל'בין'".
שלושה אנשים שהשפיעו על חייך או טלטלו אותם?
"בוא נסתפק בהשפיעו במקום טלטלו, אוקיי? ובכן, הראשונה היא אשה יקרה בשם חווה טון שכבר מזמן לא בחיים, שאצלה אכלתי לראשונה בחיי אוכל סיני, והמפגש הזה בפשטות שינה את חיי. יש לי חבר נפש טוב, נקרא לו מרדכי, שדרבן אותי ותמך בי לאורך כל השנים לעשות את כל הדברים שאני אוהב. שאול אברון פתח בפניי דלתות לעולמות קולינריים שלא ידעתי עד אז על קיומם".
מה השיר האהוב עליך?
"תלוי מתי שואלים אותי. היום זה שוב 'Long Walk' של ג'יל סקוט, שהיא אחת הזמרות האהובות עליי".
סופגנייה או דונאט?
"סופגנייה".
לאיזו עדה אתה הכי מתחבר קולינרית?
"אני חושב שמכל המטבחים האתניים בארץ אני הכי אוהב את הפרסי שלא מספיק מוכר מעבר לקלישאות לגביו. מדובר במטבח מעניין, מגוון ומרתק בעיניי".
מה הקטע שלך עם להתחפש כל פורים בהשקעה מוטרפת?
"ככה זה אצל טווסים עם נטיות גרנדיוזיות וטוטאליות. פורים זה המימונה שלנו".
[interaction id="549805d708b0f9895127d560"]
מה השאלה הכי נדושה שאנשים שואלים אותך ברחוב?
"מי מבשל אצלכם בבית? התשובה היא: בעיקר אני".
מה דעתך על דור השפים הצעיר?
"אני חושב שהדור הצעיר ראוי באופן כללי להערכה רבה. אני מסתכל על מה שקורה היום בתחום ואני די מתפעל ממה שקורה. צריך לזכור שלפני 30 שנה היה פה שדה קולינרי די צחיח וכמעט לא קיים. היום המקום שוקק ורוטט בשפע של כישרונות שממשיכים תהליכים קולינריים תרבותיים שקורים פה באופן מעורר השתאות".
יש שמועה שאתה לא עושה לייקים באינסטגרם על תמונות של חתולים. האמנם?
"אכן. אני איש של כלבים".
לאיזו דמות היסטורית מהעבר היית רוצה לבשל? יש לך מחשבה מה הארוחה תכלול?
"ליאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית המעניינת והמרתקת מכולן, עבורי. כשהוא יבוא, אחליט מה לבשל לו".
מי הכי מצחיק לדעתך? ומה מפחיד אותך?
"גידי גוב הוא האיש הכי מצחיק בעולם בתקופה הזו של חיי, בעיקר כשהוא לא מנסה להצחיק. חשמל די מפחיד אותי".
מתי תעבור לטבעונות?
"לעולם אל תאמר לעולם לא. ובכל זאת, מתי אתה?".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
