Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

ציונות

כתבות
אירועים
עסקאות
איור: יובל רוביצ'ק

משקה שמחה

משקה שמחה

יש לי יום עצמאות אחד מאוחסן בזיכרון, שבו ממש אהבתי את מדינת ישראל

איור: יובל רוביצ'ק
איור: יובל רוביצ'ק
22 באפריל 2015

אין לי מושג מה הוא רקח שם: אני יודע שהיה שם גת, והיה שם אלכוהול, והיו שם כל מיני צמחים אחרים שגידל אצלו בגינה, אבל בדבר אחד אני בטוח: רבע שעה אחרי ששתיתי את המשקה המהונדס שלו התחלתי לשמוח, בלי שום סיבה, ויצאנו לרחוב דיזנגוף כי הדירה שלו היתה ליד, ושכחנו בכלל שזה יום העצמאות. ככה זה כשאתה מנותק מהזרם המרכזי של החוויה הציונית. או כשאתה על סמים. שזה די דומה, בסופו של דבר.

ובדיזנגוף ביום העצמאות… טוב, אני לא צריך לספר לכם. המוני אדם, רובם צעירים ומלאי עיזוז ופיזוז, חמושים בפטישי פלסטיק ובספריי חוטים צבעוני, ותוך שניה היינו מוקפים ונסחפים לעבר מוקד שמחה לא ברור, ככה קראו לזה, ואולי קוראים לזה עד היום, "מוקדי שמחה", מושג ששוכן בדיוק באמצע בין הפצצה כירורגית של חיל האוויר לבין בר מצווה של בן־דוד רחוק (מה באמת קורה עם ההפצצות הכירורגיות הללו? לא שומעים עליהן במלחמות האחרונות. חבל. מתגעגעים).

ועד מהרה נהייתה קטטה, כי חברי מהנדס המשקאות הממסטלים היה בעברו תלמיד של דניס הנובר, הלא הוא "דניס הישרדות" המפורסם, והיתה לו התנגדות עקרונית לאנשים שמרביצים לך בראש עם פטיש. פלסטיק או לא פלסטיק – העיקר הכוונה, כמו שאומרים בחיל אוויר כשהכירורגיה משתבשת להם,

ועד מהרה נהיה אקשן. אני בצד, מפוחד מהבלגן אבל שמח כי המשקה עובד, פאק, אי אפשר לשלוט בזה, השמחה דופקת בורידים, פיזית וחמה וזורמת בכל הגוף, וגם הוא – שר המשקאות הלוחם – שמח, בגלל המשקה ובגלל שהולכים מכות, ואז הגיע שוטר ועצר אותו יחד עם בחור גבוה מאוד, שהיה היחיד שהחזיר לו מכות מקצועיות ומיומנות, וכך מצאנו את עצמנו ארבעה בניידת: שר המשקאות ואני; הגבוה, והחברה של הגבוה.

אחרי עשר דקות של סמי־נסיעה שהיתה יותר נסיון של הניידת לדחוף את הקהל העומד בדרכה, השוטרים מקבלים קריאה על אירוע חמור, ומביטים לאחור. החבר שלי אומר: "אתה יכול לשחרר אותנו, זאת היתה טעות."
והבחור הגבוה אומר: "זה היה בצחוק, מה."

והשוטר שעצר אותנו מעיף מבט עייף, ומבין ששניהם הגיעו להסכמה כלשהי, וספק אם אחד הצדדים יגיש תלונה, ומשחרר את כולנו עם אזהרה, ותוהה מה קרה שפתאום כולנו חברים. ומה שקרה הוא זה: שניהם – ידידי מהנדס המשקאות והבחור שנלחם בו – מצאו שפה משותפת, כי הראשון היה כאמור מחניכי דניס הישרדות, והשני היה מחניכיו של מאמן קונג פו בשם ריצ'רד, שהסתובב אז בתל אביב חמוש בנונצ'קו ושוריקנים, עם שני כלבי מסטינו ענקיים שאת שיניהם ציפה בניקל, וברגע ששניהם הבינו שיש להם אובססיה משותפת למכות, הם שקעו בשיחה עמוקה על היתרונות והחסרונות של כל שיטה, משעממים למוות אותי ואת הבחורה של הגבוה, אבל אני לפחות הייתי מאוד שמח, עדיין, המשקה עשה את שלו, אין מה לדבר,
וכך מצאנו את עצמנו מוזמנים למסיבת יום העצמאות של משפחתו של הגבוה, שהיתה בבית חד קומתי בכפר שלם, וזה היה שם, מכל המקומות, שהשמחה המהונדסת שלי הגיעה לשיא פעולתה, וכאשר כל משפחתו המורחבת של הבחור הגבוה התחילה לפצוח בגירסה כה מזרחית של שירי ארץ ישראל שאפילו שרהל'ה שרון לא היתה מזהה אותם, לא רק שהצטרפתי בכל גרוני אלא גם הכרזתי שוב ושוב את שבחי המדינה בכל היצירתיות והאנרגיה והשמחה שהצמחים הממסטלים הללו הצליחו לספק,

וכך יצא שחצי שנה אחר כך, הרבה אחרי ששכחתי מזה, נתקלתי בבחור הגבוה ובאביו, שהלכו ברחוב. אביו היה אדם דתי מבוגר, שבקושי הלך, והבחור שתמך בו ביד אחת עצר באמצע הרחוב ואמר: תכיר אבא, זה הבנאדם שהכי אוהב את המדינה שראיתי אי פעם. ואבא שלו אמר כל הכבוד, שם יד על ראשי ובירך אותי.

ובאמת, כל כך רציתי להיות האדם שהוא בירך. ובגלל שאני לא, עד היום אני לא בטוח אם הברכה תופסת, ואם אהבת המדינה שלי היתה תלויית תזמון, או במלים אחרות: אם הייתי שותה את המשקה הזה ביום השואה, הייתי אוהב רכבות. אבל מה זה משנה, יש לי יום עצמאות אחד מאוחסן בזיכרון שבו ממש אהבתי את מדינת ישראל. זה הרגיש נהדר ומגעיל בו זמנית, אבל הייתי נותן הכל לאהוב שוב אם ידידי מהנדס המשקאות לא היה בורח לפיליפינים, ולא חוזר.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

יש לי יום עצמאות אחד מאוחסן בזיכרון, שבו ממש אהבתי את מדינת ישראל

מאתעוזי וייל22 באפריל 2015
בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

דרושה מפלגה שתשיב לי את התקווה

דרושה מפלגה שתשיב לי את התקווה

ממשלת נתניהו השלישית יכולה לרשום לעצמה הישג משמעותי אחד: העלמת התקווה והאופטימיות מהשיח הציבורי

בנימין נתניהו. צילום: Getty Images
בנימין נתניהו. צילום: Getty Images
10 בדצמבר 2014

שלושה חודשים לפני הבחירות המוזרות האלו, עושה רושם שלרוב הציבור נמאס מנתניהו. טוב מאוד. ביבי הוא ראש ממשלה שמצטיין בלא לעשות כלום. בתקופה שלו עמדו שני נושאים גדולים על הפרק: העניין הפלסטיני והמחאה החברתית. בכל שנה איתו, המצב הפך גרוע יותר בשני התחומים. תחת ביבי רוב האנשים אפילו לא מסוגלים לדמיין פתרון של שלום בין יהודים לערבים, או שישראל תהפוך למדינה שמשרתת את אזרחיה, שמעניקה להם שירותים ציבוריים טובים ומחלצת אותם מהמחנק של מירוץ הקיום היומיומי. אפילו המחשבה שיכול להיות אחרת הפכה לסוג של נאיביות או של טיפשות.

זו המשמעות האמיתית של ימי נתניהו: אין באוויר שום דבר חוץ מעצבים, מפסימיות ומציניות. מרגישים את זה בכל מקום: בשיחות מסדרון, בתקשורת וכמובן בפייסבוק. ביבי הצליח לשכנע את כולנו, שמאל וימין, שאמור להיות פה חרא. בתוך כך, הוא גם המאיס את עצמו. אבל הסיפור האמיתי הוא לא רק נתניהו והסגנון הבלתי נסבל שלו. ביבי בסך הכל מייצג משהו עמוק יותר בישראליות. הוא נבחר כי באמת יש בארץ הרבה מאוד אנשים שמרגישים שהמצב הקיים עדיף על האלטרנטיבות. שאין תחליף לשוק הפרטי, שעבודות קבלן הן חלק הגיוני משוק התעסוקה המודרני, שתפקיד השלטון להוריד מסים ולהעביר את שירותי הבריאות, החינוך והרווחה לידי השוק הפרטי ושאת הפלסטינים צריך לדכא בכוח בשטחים ולהחזיקם קצר בגבולות 67', כי אחרת הם ישמידו אותנו מחר בבוקר.

זה לא רק ביבי שחושב שהכיבוש, כמו מזג האוויר, הוא עניין נתון, ושמדינת ישראל אמורה להעדיף יהודים על פני ערבים. לדעות האלו שותפים, בשינויים קטנים, גם כל המחליפים הפוטנציאלים שלו: ליברמן ובנט ולפיד וליבני וכחלון וסער ובוז'י. למעט הרצוג, כולם ממילא ישבו עם ביבי בשתי הממשלות האחרונות שלו, ואף אחד מהם לא חשב לפרק את החבילה בגלל כל הנושאים שהוזכרו לעיל. הביקורת העיקרית שלהם על נתניהו מסתכמת בזה שהוא ראש הממשלה והם לא. הבחירה בין קואליציה של ליברמן, כחלון, ביבי ובנט לבין קואליציה של ליברמן, כחלון, לבני ובוז'י היא לא הבחירה שלי. כל אחד מהם הולך למכור לנו את אותה חבילה עייפה של דיבורים על ציונות, ירושלים, שלום וביטחון. בדרך הם יזרקו קצת “יוקר המחיה", ו"משא ומתן מדיני", אף שברור שמאחורי המילים האלו לא מסתתר כלום.

הערך העיקרי של הקרבות ביניהם הוא בידורי, וגם בחזית הזאת חלה הידרדרות בשנים האחרונות. אני מחפש מפלגה שתתחייב לנושאים שמעסיקים אותי גם לא בימי בחירות: שיהיה שוויון מוחלט בין יהודים לערבים בכל מקום שבשליטת ישראל; שהנושא המזרחי יעבור מדיבורים על “שד עדתי" לאפליה מתקנת ועשיית צדק היסטורי; שבמקום פנטהאוזים יבנו פה דיור ציבורי; שבתי הספר ובתי החולים יהפכו מרווחים ומצוידים יותר ושתקציב הביטחון יעבור קיצוץ דרמטי כל כך, שהמדינה הזאת תחשוב פעמיים לפני שהיא תצא למלחמה הבאה. אדווח כשהמפלגה הזו תימצא.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

ממשלת נתניהו השלישית יכולה לרשום לעצמה הישג משמעותי אחד: העלמת התקווה והאופטימיות מהשיח הציבורי

מאתנועם שיזף10 בדצמבר 2014
אביב גפן. צילום: יח"צ

לא עמדה בציפיות: ישראל כבר לא תהיה אור לגויים

לא עמדה בציפיות: ישראל כבר לא תהיה אור לגויים

המספידים את ישראל נפרדים מהפנטזיה שלהם, לא מהמציאות

אביב גפן. צילום: יח"צ
אביב גפן. צילום: יח"צ
12 בנובמבר 2014

זו מדינה של אזרחים שהבטיחו להם משהו ולא קיימו. ולאזרחים האלה יש ילדים. ולילדים של האזרחים האלה יש גם ילדים. וכבר גם להם יש ילדים. בקיצור, גדלים כאן דורות על גבי דורות של אנשים לא מרוצים. הייתה אמורה להיות כאן חברת מופת. זה כל הסיפור. נתקענו ברגע הזה בזמן. הרצל אמר. הרצל שיקר. התרבות הישראלית לא מנהלת דיאלוג עם עצמה. היא משוחחת עם מי שהיא הייתה אמורה להיות. האידיאה הציונית שנהגתה איפשהו במהלך המאה ה־19 מעוותת את המחשבה הקיימת. כל דבר נמדד לפי הערכים שלה. אמרו שנהיה אור לגויים. מה קורה עם זה באמת? הציונות היא כמו אימא מופרעת ואובססיבית ששולחת את הילדה שלה, בת ה־6, לתחרות מלכת היופי של המזרח התיכון. הילדה הזאת היא לא יותר יפה ומוצלחת מילדות אחרות – אולי אפילו יפה ומוצלחת הרבה פחות – והיא בטח לא תהיה מספיק יפה ומספיק מוצלחת בעבור אימא שלה. אימא שלה יודעת את זה. ועדיין, היא שולחת את הילדה אל הבמה, מול אור הזרקורים. הילדה עומדת שם, בשמלת מלמלה מהודרת עם פאייטים, מחייכת, עושה פוזות לשופטים. היא יורדת מהבמה ורצה לחבק את אימא שלה. ״היית בסדר״, אומרת לה האימא, ״אבל אין לך סיכוי לזכות במקום הראשון. את לא מושלמת״. הילדה בוכה. היא לא תשכח את הרגע הזה בחיים שלה. שנים אחר כך – המשפט הזה יישאר חרוט בזיכרון שלה. הוא יהפוך חלק ממנה. גם כשהיא תתבגר – היא תמשיך לבחון את עצמה לפי מה שאימא שלה ציפתה ממנה שתהיה ומה שהיא באמת. הפער הזה ירדוף אותה. היא תוריש אותו לילדים שלה שיורישו אותו לנכדים שלהם. שושלת שלמה של אכזבות.

אנחנו אולי חושבים שהשתחררנו מההבטחות שניתנו לנו, אבל זו אשליה. הישראליוּת עדיין מבוססת על תפיסת השווא שלפיה המדינה הזאת היא לא ממש מדינה. היא קהילה לדוגמה. סלון באיקאה שספותיו לא הוכתמו. מכאן נגזר השיח הציבורי, על כל גווניו (הלא קיימים). שמאל ציוני, ימני ציוני. אין הבדל. כולם חיים כאן את הכישלון. האימא האובססיבית מכתיבה את הדיכוטומיה היחידה האפשרית – זה או הכל או כלום. או ניצחון או התפוררות. איזה דביל אחד, אוהד הפועל תל אביב בכדורגל, קופץ לתוך המגרש ותוקף את השחקן ערן זהבי. זהו. זה קץ הדמוקרטיה הישראלית. צעירים מהגרים לברלין – איום קיומי. כמה פנאטים רוצים לעלות להר הבית – סוף הפרויקט הציוני. נו, אתם מכירים את המנגינה המסורתית הזאת – מנגינת הגינויים והצקצוקים ונבואות הזעם. לזעקות השבר האלה – שמופיעות בתדירות ממש יומיומית – יש סאבטקסט ברור: האידיאולוגיה החזקה לא מוכנה לסבול את החוליות שהיא עצמה סימנה כחלשות. אני לא יודע אם זו אכן דאגה כנה לשלומה של הדמוקרטיה, או רצון להמשיך ולתחזק בכוח את הפסאדה המכוננת של המקום הזה. אלה זעקות שנשמעות בדרך כלל מצד מאוד מסוים של החברה הישראלית; של אלה שעדיין זוכרים את ההבטחות שהובטחו להם ולמשפחותיהם. הם מפחדים מסוכני השינויים. רק כך, אוהד שיכור שקופץ לתוך מגרש כדורגל הופך להיות סמל לאלימות הרסנית ומאיינת. הוא לא. הוא בסך הכל אוהד כדורגל אחד שהשתולל. אבטיפוס בנאלי של אוהדי כדורגל ברחבי העולם. לא משהו מיוחד. אבל הפריזמה הציונית השברירית – זו שזועקת ״זאב זאב״ כבר מי יודע כמה זמן – עדיין מקיימת פנטזיה של שלמוּת. וכל היתר – שיברון לב. מכיוון שאנחנו חיים בעידן שבו הישראליוּת נסדקת ומתרסקת לכדי יחידות אתניות ותרבותיות שאין שום קשר ביניהן, פרט למיקום הגיאוגרפי המשותף, הרי שנותר רק לגונן על מה שהיה יכול להיות, מתוך הבנה מלנכולית שזה כבר לא מה שיהיה אף פעם.

בגלל זה אביב גפן לועג לשירים של דודו אהרון. גפן עצמו לא מעניין. הוא בדיחה. מעניינת ההתעקשות שלו ללעוג לפופ המזרחי. זו עמדה מתגוננת, כי אהרון פוגע באופן מהותי בעמדה האידילית שירש מהוריו. הוא מסמל את הקלקול של חברת המופת עם השירים המזרחיים שלו. רק במדינה כמו ישראל יכול להתקיים דיון איכותני על שירי פופ. כי גם את הפופ גייסו למאבק על דמותה של הארץ הזאת. אבל לפופ יש הזכות הקיומית להיות גרוע. להיות חרא. הייתי אומר שזו גם אחת מחובותיו. להיות כזה. הוא לא מייצר משמעות. הוא כיפי. בישראל רודפים אחרי המשמעות כי יש כאן פחד נצחי מפני היעלמות. חוששים מהזמני, כי ההיסטוריה במילא בגדה בנו, אז כל מה שנשאר זה להיאחז בשאריות שלה; באיזה זיכרון של תרבות שהייתה אמורה להיות כאן. הפופ המזרחי הוא היפוכו של זיכרון. זה הכוח שלו, וישראל היא מדינה מג׳וננת ונוירוטית. האליטיזם שההגמוניה מגייסת כדי להגן על המעוזים שלה הוא כוזב. זה אליטיזם בררני. הוא מסמן את מי שמאיימים על דמותה של המדינה. אלה תמיד אותם חשודים: מזרחים, ימנים, ערבים. כל מי שלא בתוך הקונצנזוס. הם מעוררים פאניקה מוסרית. כאילו כל מהלך – של בודד או קבוצה – יכול למוטט מדינה שלמה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמספידים אותה מדי יום ביומו. אבל אלה לא הספדים על המדינה עצמה. המספידים כותבים את ההספד על עצמם. אל דאגה. המדינה לא תתמוטט. אביב גפן ימשיך לכתוב שירים גרועים.

תשכחו מכל מה שהבטיחו לכם ותתחילו מההתחלה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

המספידים את ישראל נפרדים מהפנטזיה שלהם, לא מהמציאות

מאתניסן שור12 בנובמבר 2014
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!