Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
למי שפחות בעניין של בן אנד ג'ריז אבל יותר בזה של קימצ'י: הערב יערכו הרצאות היסטוריות ותרבותיות על שתי הקוריאות לצד מנות קלאסיות בבית ציוני אמריקה. יהיה חריף ומחכים
עזבו אתכם מבן אנד ג'ריז, מה שאנחנו צריכים הרבה יותר בחיינו זה תרבות ואוכל קוריאנים. מה ששמעתם. בעיקר אוכל, כי אוכל זה מספק וטעים ואין מספיק מקומות שמציעים אוכל קוריאני בעיר (אבל מפרגנים לאיפה שיש פה ושם).
כך או אחרת הערב (ג') יש לכן הזדמנות לטעום אוכל קוריאני וגם לספוג מעט קולטורה והיסטוריה הרחק משם: החל מ-19:30 בבית ציוני אמריקה יערכו הרצאות על הקוריאות (כן, על שתיהן) ותוכלו לטעום להיטים דוגמת ביביבאמפ, קימצ'י ועוד. הכל כמובן במזגן.
מעטים הם המעצבים שמשחררים קולקציות מעבר, מעטים יותר המעצבים שמשחררים אך ורק קולקציות מעבר. המעצבת ורד בוחבוט, העומדת מאחורי המותג Studio V (בוגרת מכללת העיצוב מרנגוני ומעצבת ברשת גולף בעברה), משחררת את הקולקציה החמישית שלה ומסבירה למה היא ממאנת להשיק קולקציות עונתיות בקיץ ובחורף, כפי שנהוג בתעשיית האופנה: "אף אחת לא רוצה להוציא 900 ש"ח על שמלת ערב עם שרוולים ארוכים שהיא תוכל ללבוש פעם אחת, אז אני מתאימה את עצמי לאקלים המקומי. זה בא לידי ביטוי גם בגזרות שיכולות לשמש לכמה עונות ובחומרי הגלם שאינם עבים או דקים מדי".
הקולקציה נוצרה בהשראת מלון ריוגיונג הצפון קוריאני הידוע לשמצה. פירמידת הבטון הגרוטסקית המתנשאת לגובה של 330 מטר, החלה להיבנות ב־1987 כשהיא מיועדת להפוך למלון הגבוה בעולם. המשבר הכלכלי שפקד את המדינה ב־1992 קטע את חלומו המפואר של המנהיג דאז, קים סונג־און, אשר בנה על גורד השחקים הפאלי כאטרקציה תיירותית שגם תראה לעולם למי יש הכי גדול. ב־2008 חודשה בניית "מלון האבדון", כפי שכונה בפי רבים, ועמה גם רצף הברקסים שפקדו את התהליך. לבוחבוט זה לא שינה, היא עקבה אחרי כל הסחבת הזאת בשם העיצוב.
סטודיו V. צילום: מיכאל טופיול
"נמשכתי לדקורציה, מהמקום של דיסוננס בין התדמית שרצה המשטר להציג לבין חיי היומיום הקשים של התושבים". אותה קישוטיות באה לידי ביטוי בכל 15 מערכות הלבוש שמרכיבות את הקולקציה, כפי שמעידות שמלות חלקות שנחצות על ידי רכסי וולנים או מעוטרות בשרוולי פעמון מתרחבים. דוגמאות דומיננטיות לאובססיה הדקורטיבית של בוחבוט נעוצות במקטעי הבד הגרפיים העזים שמקשטים את גימוריהן של חליפות חצאית ואף מעניקים להן פן יותר קליל – דבר שאולי פחות מדבר אל הצפון־קוריאניים, אבל עובד יופי במזרחי התיכון.
סטודיו V,י350־1,690 ש"ח, להשיג בבוטיק ירין,באתרובסטודיו ברמת אביב בתיאום מראש: 4259040־054
סטודיו V. צילום: מיכאל טופיול
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הרים של פסולת תרבותית הם תופעת הלוואי הראשונה של ערוצי טלוויזיה שעוברים לשדר 24 שעות ביממה. מהבחינה הזו אין שום דבר רע באופן שבו בלר בחרה להתנהל בשנים האחרונות – לא בדיוק מתה, אבל גם לא ממש פעילה. כמו ערוץ המשדר שקופית שאומרת "תכף נשוב (כשיהיה לנו מה להגיד)", בלר המשיכה ללוות את חיינו בעיקר באמצעות הארכיון המפואר שלה: סרט תיעודי יפה, מדי פעם מבזק מיוחד ליום התקליט בדמות שיר חדש וכמות הופעות חיות "אחרונות" גדולה יותר מכמות ההופעות שכוורת נתנה כל הקריירה. והנה פתאום היא חוזרת באלבום חדש, ראשון מזה 12 שנים, בדיוק משך הזמן שבו הוציאה הלהקה את כל השבעה שלפניו, והתחושה היא שככה בדיוק זה אמור לעבוד. למה לא כל הלהקות מתאחדות רק כשיש להן מה להגיד?
הסיטואציה הייחודית של להקה שמופיעה כל הזמן אבל בלי האמביציה הצעירה להוציא את התקליט שישנה את העולם מיתרגמת לאלבום קצת משונה. המשקל הסגולי של השירים נמוך, אבל הם מבוצעים באנרגיה גדולה של להקה שרגילה לנגן יחד ונהנית מזה מאוד. אין שום פזמון שיצטרף לאוסף הקלאסיקות, בין "Tender" ל"Out of Time", אבל תחושת הכיף של פגישת מחזור שיכורה במידה, דואגת שזה לא ממש יבאס. לפני הכל, "The Magic Whip" מזכיר לנו שבלר היא לא רק הרכב הליווי של דיימון אלברן – שבחר הפעם לעטוף את השירים שלו בגיטרות אנגליות במקום בהיפ הופ מצויר – אלא ריבוע שווה צלעות.
הקשיבו לחצי הדקה הראשונה של האלבום, לפתיחה המקפצת של "Lonesome Street" – עוד לפני שהשירה נכנסת, ברור ללא צל של ספק שאלה הם ולא שום להקה אחרת. נגינת הגיטרה העצבנית של גראהם קוקסון, עם הנגיעות הג'אזיות והקישוטים הממזריים, נשמעת יותר מאי פעם כרכיב קריטי בצליל של בלר. כשקוקסון מוסיף לשירים הערות שוליים בקול מתריס, התחושה היא של בן אובד שחזר הביתה. כשהוא צולל אל תוך הפדאלים ב"Thought I was a Spaceman" הפסיכדלי והנפלא, מתחשק לבכות. גם "Pyonyang", שנכתב בעקבות ביקור של אלברן בבירתה של צפון קוריאה, זורח בזכות הניגוד בין מצפון פוליטי ישר לגיטרה המזייפת של קוקסון שקצת נבוכה מכל הסנטימנטליות הזו. בס נוזלי של גיטרה נטולת סריגים, זו הפעם הראשונה שאני שומע את אלכס ג'יימס מנגן על כזו, הופך אותו במפתיע גם לבלדה אייטיזית שקל לדמיין את דיוויד ביירן כותב ושר.
שעוּן על תמה אסייתית שלא לגמרי ברורה לאיש מלבדם, "The Magic Whip" הוא לא הקאמבק הענק – כפי שהוא מוצג בעיתונים מסוימים – אבל הוא אלבום מוצלח ומהנה באופן בלתי מחייב, והוא יעבוד מצוין בהופעות חיות. לפחות לטעמו של המעריץ שלבר מצווה ביקש וגם קיבל את "Parklife". ילידי שנות ה־80 יאמצו אותו בחום מעורב בנוסטלגיה. ילידי שנות ה־90 יקשיבו לו כאל פרויקט צד מוזר של האיש ההוא מהגורילאז.
השורה התחתונה:סיבוב הופעות חדש של אואזיס הוא הרי רק עניין של זמן
8/10
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אני לא נוהגת לפתוח ביקורות על סרטים עם הקדמה היסטורית, אבל במקרה של "ראיון סוף", הקומדיה הדבילית במתכוון והלא מצחיקה שלא במתכוון בכיכובם של החברים הטובים שעושים סרטים יותר טובים כשהם עובדים בנפרד, ההקשר ההיסטורי הוא הסיבה העיקרית לעצם כתיבת הביקורת.
קשה להאמין שיש מישהו במרחב הגלובאלי שבין ארצות הברית לדרום קוריאה שלא יודע במה מדובר, אבל הנה קיצור תולדות המהומה. בתום מלחמת העולם השניה, קוריאה שוחררה מהכיבוש היפני ופוצלה לשתי מדינות. ב-1950 פרצה ביניהן מלחמה ואמריקה התערבה לטובת הדרום. ב-2004, כחמישים שנה אחרי תום המלחמה, יצרו מאט פארקר וטריי סטון, החברה מ"סאות' פארק", את "Team America: World Police", קומדיית פעולה חסרת מעצורים ומצחיקה מאוד בכיכובן של בובות על חוטים, על כוכב תאטרון יפה בלורית ומלא בעצמו שמגויס ליחידה ללוחמה בטרור עולמי ויוצא לצפון קוריאה לעצור את המנהיג העליון קים ג'ונג איל שמתכנן לפוצץ פצצות גרעיניות שנטמנו ברחבי התבל. הסרט עורר את זעמו של איגוד הקולנוע של אמריקה (MPAA) שדרש לקצץ ממנו סצנת סקס גראפית בין שתי בובות. השליט הצפון קוריאני, לעומת זאת, לא הגיב.
עשר שנים אחרי כן יצרו סת' רוגן ואוון גולדברג, החברה מ"הסוף", את "ראיון סוף", קומדיית פעולה על כוכב טלוויזיה יפה בלורית ומלא בעצמו שמשיג ראיון עם הדיקטטור הצפון קוריאני החדש קים ג'ונג און, ומגוייס על ידי ה-CIA להתנקש בו לפני שיגשים את תכניתו לשלח טילים גרעיניים באמריקה. שלא כמו אביו חובב הקולנוע, קים ג'ונג און (שמוצג בסרט כמי שדוכא על ידי אביו) כנראה התרגז, וממשלתו הבטיחה "תגובה חמורה" אם הסרט יצא למסכים. ב-24 בנובמבר פרצו האקרים למחשבים של סוני פיקצ'רס (חברת הבת האמריקאית של התאגיד היפני) והדליפו סרטים, אימיילים ומסמכים פנימיים שהביכו את ראשי החברה וגרמו לה נזקים כספיים כבדים. צפון קוריאה הכחישה כל קשר לפעולה, אבל זמן קצר אחרי כן אותם האקרים המתכנים "שומרי השלום" איימו שאם "ראיון סוף" יופץ, אסון 9/11 יחזור על עצמו. רשתות בתי הקולנוע נבהלו והודיעו שלא יקרינו את הסרט, סוני התקפלה וביטלה, אובמה נזף בה על פחדנותה, וב-24.12 הסרט הוצע לצפייה אונליין. למחרת, בחג המולד, הוא גם יצא להפצה מוגבלת ב-331 בתי קולנוע עצמאיים ברחבי אמריקה, ואנשים התייצבו בקופות מתוך סקרנות פטריוטית.
לפני כחודש התארח סת' רוגן אצל ביל מאהר לדבר על הסרט ועל מריחואנה. אותו ראיון קצר וחביב היה הרבה יותר מבדר ומאיר עיניים מהסרט עצמו. בדיעבד נראה שלדפוק ראש במהלך עבודה על מה שמתיימר להיות סאטירה על המפגש בין סלבריטאות אמריקאית לפולחן אישיות צפון קוריאני לא היה רעיון טוב. הסרט מתחיל סבבה, עם ילדה קוריאנית חמודה ששרה שיר על המנהיג האהוב והחכם וממשיכה לאחל לאמריקה אסונות איומים ונוראים שימלאו את ליבה בשמחה. אבל מרגע שבעל הטוק שואו הבור והטיפש דייב סקיילארק נדחף למסך מתברר שאנחנו בצרות. ג'יימס פרנקו כל כך גרוע שהסרט מתרסק שתי דקות אחרי שהחל. פרנקו אינו קומיקאי טבעי ורוגן, שמגלם את עורך תכניתו, כנראה חבר קרוב מכדי להבחין בכך. לאמינם ולרוב לאו, שמתארחים בתוכנית בתפקידי עצמם, יש כמה שניות מצחיקות, אבל פרנקו והאגו שלו משתלטים על הסרט כמו יבלית. התסריט הרזה שואף להיות מין שילוב של "חדשות בהפרעה", "בוראט" ו"שחק אותה סמארט", עם בדיחות על טהרת חור התחת הלא קיים של הדיקטטור (+ כמה בדיחות הומוארוטיות משומשות שנשלפו מהארון).
שום דבר לא עובד עד הראיון שבכותרת, שסוף סוף מגיע ברבע האחרון של הסרט. יש שם חצי רעיון לא רע, אבל הוא מתמסמס בגלל פרנקו, בגלל עריכה צולבת עם סצינת סלפסטיק שלוקחת את מירב תשומת הלב, ובגלל הנחת היסוד הכה אמריקאית שהאזרח הצפון קוריאני הממוצע שולט היטב בשפה האנגלית. ההופעה היחידה בסרט שעומדת ברף מינימלי של ציפיות היא זו של הקומיקאי המוכשר רנדל פארק ("Veep") בתפקיד הדיקטטור הילדותי קים ג'ונג און, כך שאפשר לומר שבסופו של דבר המנהיג העליון בכל זאת ניצח.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
