Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
למה קנדריק לאמאר מודה בקליפ החדש שלו ליוצרי סאות' פארק?
והפרחים לסאות' פארק. קנדריק לאמאר. צילום מסך מתוך הקליפ "The Heart Part 5".
הראפר הגדול בעולם (כן, אמרנו את זה) חזר בקליפ חדש ומהפנט שמבוסס על שוט אחד וטכנולוגיית דיפ פייק. חדי העין שמו לב שבפרטי הוידאו, קנדריק מודה למאט סטון וטריי פארקר, הידועים בתור יוצרי סאות' פארק. אבל על מה הוא מודה בעצם? יש לנו את התשובה
לא פחות מ-5 שנים חיכינו לפרויקט חדש של קנדריק לאמאר (די נו, הפסקול של "הפנתר השחור" לא נחשב), ועכשיו זה קורה – "Mr. Morale & the Big Steppers", אלבומו הקרוב, צפוי לצאת ביום שישי הקרוב (13.05) וההתרגשות בהחלט ניכרת. רגע לפני האלבום, בהתאם למסורת שלו, הוא שיחרר את החלק החמישי בסדרת שירי "The Heart" שלו, שמהווים סוג של טעימה מקדימה ממה שכל הטוב שעומד ליפול על האוזניים שלנו.
בפעם הזו לאמאר ליווה את הריליס בקליפ יוצא דופן, בו הראפר מקומפטון מבצע את השיר בשוט אחד רציף, במהלכו פניו משתנות לדמויותיהם של מספר כוכבים אפרו-אמריקאים נודעים, לטוב או לרע – או.ג'יי סימפסון, קניה ווסט, קובי בריאנט, וויל סמית', ג'סי סמולט והראפר ניפסי האסל. השינויים מתבצעים בעזרת טכנולוגיית דיפ פייק שמסוגלת "להדביק" את תווי פניו של כל אדם על אלו של אחר, והוידאו של קנדריק מראה עד כמה הטכנולוגיה מקריפה, מרשימה ומסקרנת כאחד.
עם כל ההתלהבות מהקליפ, לא מעט אנשים פספסו פרט מידע קטן ומעניין שנמצא דווקא בתיאור הסרטון – תודה מיוחדת למאט סטון וטריי פארקר, המוכרים בתור יוצרי סאות' פארק. למה? ובכן, זו שאלה שיש לה תשובה בשני חלקים. ראשית, זו לא פעם ראשונה שצמד היוצרים מוזכר בהקשר של הראפר, שכן בינואר האחרון דווח כי קנדריק עובד עם הצמד על הפקת סרט קומדיה (לא מצוירת). הסרט, שמספר על בחור שחור שמגלה שאבותיה של בת הזוג הלבנה שלו היו בעלי העבדים של אבותיו, נכתב על ידי מפיק סאות' פארק (והקול של טאולי, הסטלן/מגבת) וורנון צ'אטמן, שגם יצר בעבר את סדרת הקומדיה האיזוטרית אך מבריקה וונדר שואוזן.
זה אמנם מסביר את ההכירות המפתיעה, אבל לא מדוע קנדריק הודה להם, אך התשובה לכך מסתתרת גם היא בקרדיטים לקליפ, שמציינים שהדיפ פייק בקליפ בוצע על ידי "DEEP VOODOO", סטודיו שמתמחה בטכנולוגיה החדשה. מדובר בסטודיו שמרכז כ-20 "אמני דיפ פייק" ואנשי טכנולוגיה שהוקם בשנת 2020 על ידי, אולי כבר ניחשתם, סטון ופרקר, אחרי שנדלקו על הטכנולוגיה החדשה, והחלו לעבוד על תכנית שמנצלת את הכלי בדרכים יצירתיות.
התוצר הראשון של הסטודיו היה סדרת היוטיוב המוזרה "Sassy Justice", שנכתבה על ידי הצמד והציגה מעט הפוטנציאל האמנותי של הטכנולוגיה. במהלך הפרק הראשון, שיצא באוגוסט 2020, הציג את נשיא ארה"ב דאז דונלד טראמפ מודה שהוא היה נשיא גרוע, הודעה שכמובן לעולם לא תשמעו ממנו. אם כן, הקליפ של לאמאר הוא הסנונית השניה של הסטודיו, והחלק הראשון בשיתוף הפעולה העתידי והכל כך משמח בין הראפר הטוב בעולם לצמד היוצרים הקומיים המבריקים מכולם. כמה טוב להיות חיים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הצד האפל: הפופ כבר לא בריא בנפשו, ואלו חדשות מעולות
דיכאון, חרדה ואובדנות כבר אינם נחלתו הבלעדית של עולם הרוק: עולם הפופ התפכח מהפנטזיה הנוצצת והחל לעסוק בפתיחות במחלות נפש. השינוי טמון בטרגדיות, בטוויטר ואפילו בהתפתחות הז'אנר
ביחסים בין מחלת נפש ויצירתיות יש כמעט פטישיזציה. המלחין אוסקר לבנט, שהיה מכור לתרופות ואושפז במוסדות פסיכיאטריים, התייחס לזה כשאמר כי "יש קו דק בין גאונות ושיגעון. אני מחקתי את הקו הזה". את האמירה של לבנט נוטים לייחס לאמנים שעסקו ב"אמנות השיגעון" כגון ואן גוך, ובשנים מאוחרות יותר – כשמחלות נפש עדיין הודחקו או טופלו בחדרי חדרים – למוזיקאים כמוג'ימי הנדריקסוקורט קוביין, שעסקו בגלוי בנטייה לדיכאון כחלק מתנאי הקבלה של הז'אנר. אלא שהעיסוק בדיכאון אז היה מצומצם והעמדות המקובלות התבססו על פחד אוניברסלי. המילה Shrink, שהייתה נפוצה בעיקר במאה הקודמת, מדגימה את האופן שבו תרבות המערב התייחסה לנפש – צריך לכווץ במקום להרחיב, להדחיק במקום לטפל. הכיווץ (או אפילו היעדרו במקרים של הדחקה מוחלטת) בדרך כלל הסתיים בפנייה לסמים, במנות יתר ובמוות בגיל צעיר.
מאז עידן הרוק, שהסופים הטרגיים של כוכביו הפכו לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיזציה שלו, מתו גם מוזיקאים מז'אנרים אפלים פחות. בהם, אולי הבולטות מכל, היו וויטני יוסטוןואיימי וויינהאוס. הראשונה צמחה מהסול והרית'ם אנד בלוז, השנייה צמחה מהג'אז הקלאסי, ושתיהן הפכו לכוכבות פופ הנתונות לחסדי התקשורת והציבור. הנסיבות האלה, יחד עם היסטוריה משפחתית בעייתית, הובילו לצריכת יתר של אלכוהול וסמים ובסופו של דבר למוות.
זה כמובן לא נגמר שם. בשיר הפותח של אלבומו החדש, "Swimming", שר מק מילר: "אני רק צריך מוצא מהראש שלי / אני אעשה הכל בשביל מוצא / מהראש שלי". 11 רצועות אחרי זה, בשיר "2009", הוא שר: "היום כל מה שאני עושה זה לזרוח / לקחת נשימה ולהרגיע את מוחי", וגואל את עצמו מהנפש החולה. חודשיים אחרי שיצא האלבום נמצא מילר מת בדירתו שבקליפורניה, ככל הנראה בגלל מנת יתר של סמים. הוא היה בן 26, עוד לא בגילו שלאביצ'י, שהתאבד באפריל האחרון בגיל 28.
לא למילר ולא לאביצ'י היה פרופיל שמתאים למיתות המיתולוגיות של המוזיקה המודרנית, אם זה מועדון 27 של הרוקנ'רול ואם זה מוות בירי כנופיות שמזוהה עם היפ הופ. אלא שהיעדר הפרופיל הוא לא הסיבה שהמוות של מילר ואביצ'י ארצי יותר ומיתי פחות – אלא דווקא השינוי שחל בתעשיית המוזיקה, שמגלה נכונות חדשה לדון בבריאות הנפש.
אביצ'י בהופעה בווירג'יניה (צילום: gettyimagesׂ)
כללי משחק חדשים
את השינוי בגישה של עולם הפופ (במובן הרחב שלו) אפשר לתלות בכמה גורמים. הראשון והברור מאליו הוא הרשתות החברתיות, שמאפשרות אינטראקציה אורגנית ומעודדות פתיחות בין משתמשים. וידויים, למשל, יכולים להעלות את ערך הפרסונה האינטרנטית של אמן בצורה דרמטית, בניגוד להתנהגות פורמלית שלא חושפת חולשות ונשארת רחוקה ומנוכרת.
לכך אפשר להוסיף גם אירועים תרבותיים שנתפסו כפומפוזיים בתעשייה, כמו אמינם שהתוודה על המאניה־דפרסיה שלו, או בריאן הארווי מלהקת הבנים הבריטית איסט 17, שב־2015 צילם את עצמו מנפץ מזכרת של הלהקה וקורא "זה מה שאני חושב על תעשיית המוזיקה המזוינת שלכם". אחר כך התברר שהוא הגיע לנקודת ייאוש כלכלית ופסיכולוגית, סבל מדיכאון ושקל להרוג את עצמו.
אחרי אמינם והארווי התור לתא הווידויים של הפופ התארך – הכל כדי לצאת ממנו נקי יותר:קנדריק לאמאר, למשל, סיפר בריאיון ל־MTV שבמהלך הקלטות "To Pimp a Butterfly" היו לו מחשבות אובדניות; דמי לובאטו דיברה על הרס עצמי והסרט התיעודי שהוציאה, “Simply Complicated”, שימש פלטפורמה לאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות, כולל סכיזופרניה והפרעה דו קוטבית; קארדי בי נשאלה בתוכנית של הווארד סטרן על הלחצים הנפשיים שהיא חווה, והתגובה שלה הדגישה אספקטים מטרידים בחוסר היכולת להתמודד עם הטיפול הנדרש לנפש – ובאופן שבו זה מחלחל בצורה קיצונית יותר לקבוצות מיעוט. "אתה רוצה לדעת משהו?", היא אמרה לשטרן, "בלי להעליב… אנשים חשבו שאני צריכה טיפול, ואני הייתי כזה 'אהא, שחורים לא צריכים טיפול, אנחנו הולכים לכנסייה, מתפללים על זה'". בהמשך סלינה גומז סיפרה על הדיכאון והחרדה שמהם היא סובלת, כמו גם אדל שדיברה לא מעט על המאבק שלה בהתקפי הפאניקה שחוותה. הרשימה ארוכה – גם קניה ווסט, ביונסה, ליידי גאגא, זאין מאליק, קאשה, בריטני ספירס, סיה, כריסטינה אגילרה וג'סטין ביבר הפסיקו לחסוך בפרטים על מצבם הנפשי.
קנדריק לאמאר (צילום: GettyImages)
האירועים האלה הבהירו כי התעשייה כבר לא יכולה לענות רק על הצורך לבדר כמו שהיא לא יכולה עוד להפוך את המוות למיתי. האחריות הזאת נובעת לא רק מהמחויבות לקהל אלא גם מאופי העבודה של מוזיקאים, שחשופים יותר למצוקות נפשיות. סקר שנערך בבריטניה ובדק 2,000 מוזיקאים מקצועיים הראה ש־71 אחוז מהנבדקים חוו חרדה ו־68.5 אחוז מתמודדים עם דיכאון. הסיבות, לפי הסקר, הן הדרישות הנוקשות, הבידוד החברתי והמתח הבלתי פוסק שמתלווה למקצוע. כל אלה הם קרקע פורייה לגידול בעיות פסיכולוגיות שבעבר הקונבנציה הייתה להדחיק אותן ועכשיו צפות בצורה מוגברת.
עניין נוסף הוא המוזיקה עצמה, שהגבולות בה היטשטשו והקרוס ז'אנריות (סוגות מוזיקליות שמתערבבות אלה באלה) הפכה להכרחית. הפופ הוא כבר לא רק פופ מפני שהוא נושא בתוכו אלמנטים דומיננטיים שנלקחו מז'אנרים אחרים. מכיוון שאלה כללי המשחק החדשים, המגבלות שחלו על הפופ בעבר, כגון המטרה הנעלה לבדר, כבר לא חלות עליו, בזמן שדפוסים שהושאלו מז'אנרים אחרים, למשל העיסוק במצבים נפשיים, הפכו רלוונטיים עבורו.
העיסוק המפוכח התגלגל גם למוזיקה עצמה (ולהפך), כמו בשיר של לוג'יק, "1-800-273-8255", ששמו נושא את מספר הטלפון של ארגון למניעת התאבדות; באלבום של אריאנה גרנדה שעוסק כולו בטיפול נפשי; ובישראל – עם אמנים כגון נצ'י נצ' ועדי אולמנסקי, שמתעדים התמודדות עם חולשות הנפש במוזיקה ומחוץ לה.
המוזיקאים המובילים בתעשייה – שעד היום נופפה רק בדגל הפנטזיה על כוכבי פופ או במיתולוגיות שעוסקות בכוכבי רוק – מחפשים גאולה מכל סוג שניתן: פסיכיאטרית, דתית או חברתית. בשיר "Wings" שר מילר: "השמש זורחת / אני יכול להסתכל על האופק / הקירות ממשיכים להתרחב / אני רק מקווה שלא אמצא אותם", ודוחה על הסף את הנרטיב המסוכן של ההדחקה. באופן אירוני, המשפט הזה הוא חלק מהסיבות שבעתיד סופים כמו זה של מילר עשויים להימנע.
מה קורה כשנותנים למוזיקאי הגדול בדורנו לכתוב פסקול
יחד עם הסרט שאותו הוא מלווה, "Black Panther" של קנדריק לאמאר הוא פרויקט במשקל כבד. לאמאר הפך את ההזדמנות לכתוב פסקול לחגיגת שיתופי פעולה מהאגדות. וגם: Shame הם הטינופת המרוכזת הכי גדולה שאלוהים ידע לאחרונה
אלה שנים מכריעות בתרבות הפופ. הפמיניזם הרדיקלי מצא את הסיכה שחדרה את העור העבה של הוליווד הפוריטנית. סחפי האשטג כמו OscarsSoWhite# פגעו בתדמיתו של טקס האוסקר הלבן, ובהמשך, בשנת 2015, נבחרה נשיאה חדשה לאקדמיה האמריקאית לקולנוע – שריל בון אייזקס – האישה השלישית שמובילה את האקדמיה והאפרו-האמריקאית הראשונה לכהן בתפקיד זה. "וונדר וומן" שיצא בשנת 2017 יצר גל הלם בזכות שחקנית יהודיה, ישראלית – שדיברה בגאון על כוחן של נשים בתעשייה (עם רפרור לכוחות העל של דיאנה, דמות שנוצרה ב-1941). ובינואר האחרון גם אופרה עלתה לבמה והתחילה לכאורה את קמפיין הנשיאות האפרו-פמיניסטי שלה, כי על הגל הפוליטי הזה – מה לעשות – כדאי ומשתלם לעלות.
מבחינת הוליווד הנרקיסיסטית, הכיוון הוא אחד: הוליווד משתנה, אמריקה משתנה, העולם המערבי משתנה. אלא שהתנועות הרדיקליות כמו MeToo או תנועת Black Lives Matter הן בין היתר המקור להשתלשלות התודעתית והגורמות העיקריות לכך שהפקות כמו "וונדר וומן" של DC קומיקס ו"הפנתר השחור" של מארוול יהפכו לאירועים בסדר גודל מפלצתי.
סרטים שחורים כבר נעשו בתקציבים משתנים. ווסלי סנייפס עשה את "בלייד", רוברט טאונסנד עשה את "איש המטאור" ושאקיל אוניל עשה את "סטיל" – חלק הצליחו באופן יחסי, אחרים נכשלו כישלון חרוץ. גם פסקולים שחורים הופקו בעבר, כמו "גברים בשחור" מ-1997 ו"פנתר" מ-1995. אלא שהפעם, "הפנתר השחור" של הבמאי ריאן קוגלר מתפאר במעין סינרגיה בין היוצרים, הקהל, הוליווד, השחקנים וכמובן, קנדריק לאמאר. במובן הזה, ההדדיות והמטרות המשותפות דוחפות את המבקרים לכתוב משפטים סנסציוניים כמו "זה עידן חדש", בלי שהם זוכרים – בעיקר כדי שהתוקף לא יפוג מהר מדי – שהוליווד רחוקה שנות אור מנאורות, ושכל עשייתה נועדה להשביע את הרעב לממון.
כך או כך, המערב דרוך לתיקוני עוולות וזקוק לטיפוסים אקסצנטריים וחתרניים שייצגו אותו ואת הערכים שאליהם הוא שואף: ליברליזם ותודעה שמשוחררת מכל מה שחשוך, דכאני ופג תוקף מוסרי. מהסיבות האלה, את הפניה של קוגלר לקנדריק לאמאר אפשר היה לנבא מזמן. הבמאי המדובר ביותר היום והמוזיקאי הגדול בדורנו, שתי דמויות שמחלצות את אמריקה הלבנה מעצמה, עושות בדיוק את המצופה מהן והרווח הוא אדיר לכל הנוגעים בדבר: הוא פוליטי, כלכלי, תודעתי. "הפנתר השחור", הסרט והפסקול, הוא בוסטר גדול לאבולוציה האיטית של הוליווד ושל תרבות הפופ הנוכחית. לצורך העניין, לפני חמש שנים לא היה לו סיכוי לעבור את מבחן הקהל.
קוגלר פנה ללאמאר, ביקש שיתרום כמה שירים ונתן לו לצפות בחלקים מהסרט. התוצאה היא אלבום שלם תוצרת קנדריק והקולקטיב Top Dawg שלו (שכולל שמות כמו סקולבוי, Q, Ab-Soul, SZA, Isaiah Rashad ועוד) בהפקת Sounwave (מארק ספירס) ועוד מפיקים מתחלפים והפתעות כמו BADBADNOTGOOD. לאמאר, שיכול היה להפוך את זה לעוד אלבום של קנדריק לאמאר – החמישי בעשור הנוכחי – עשה מזה פרויקט צד. אמנם במשקל כבד, אבל לא כזה שיתפוס את המקום החמישי בדיסקוגרפיה שלו. סרט כמו "הפנתר השחור", שתוכנו הפנימי והחיצוני עוסק במאבק שחור, חייב לכלול ארסנל של יוצרים ולא להימצא ברדיוס של אדם אחד, מלך בדורו ככל שיהיה. כך קרה שהפסקול שכולל 14 שירים מכיל יותר מ-20 טאלנטים מוכרים וחדשים כמו SZA, טראוויס סקוט, וינס סטייפלס, אנדרסון פאק, ג'יימס בלייק, Khalid, סקולבוי Q, 2 Chainz, Saudi, דה וויקנד, פיוצ'ר, ג'יי רוק, זאקרי, מוזי, ג'ורג'ה סמית', Sjava ועוד. הרעיון היה ליצור שיתופי פעולה מפוצצים, שגם אם אין בהם הרבה מעבר לאר אנ' בי מצומצם יחסית – אי אפשר יהיה להתעלם מהם.
הסינגלים שקידמו את "Black Panther" ויצאו בחודש האחרון, "All the Stars" עם סזא, "King’s Dead" עם ג'יי רוק, פיוצ'ר וג'יימס בלייק, ו"Pray for Me" עם דה וויקנד, אמנם התקבלו בהתרגשות, אבל לא מייצגים לגמרי את הפסקול. הנטיה האקספירמנטלית של לאמאר והשימוש שלו בטניקות כבדות של ראפינג לא פסחו על הסרט של מארוול. במקום זה, הוא הקדים להגיש שירי פופ מסחריים – לא רעים בכלל אבל רחוקים מהעשייה שלו – והתפרע בשאר הזמן. המוזיקה כאן מאתגרת לא פחות מ"To Pimp a Butterfly"; יש רגעים סוריאליסטיים, פסנתרים מנותקים, הפרה של הקצב, ג'אז וביצועים שיכולים לקדוח את הראשים של חובבי הקומיקס לקירות האקוסטיים של בתי הקולנוע.
בשיר הנושא, שפותח את כל ה-14, קנדריק איטי, אחר כך נוירוטי, מיד נבלם ואז חוזר לאמץ את המכניקה הקרה של מכונות ירייה ומתכוונן על מטרות נעות באופק. "מלך של העיר שלי / מלך של הארץ שלי / מלך של המולדת שלי". בהמשך מגיע "X" עם סקולבוי Q, 2 צ'יינז ו-Saudi, בו כל הארבעה מאיצים יחד וזה עובד פחות טוב. "The Ways" עם Khalid ו-Swae Lee הוא הנחיתה המתבקשת מ"X", כשקנדריק מעביר אותנו לאר אנ' בי חלקלק, מתחכם פחות, אבל לא מעניין במיוחד. "I AM" של ג'ורג'ה סמית' הוא בין קטעי האר אנ' בי המשכנעים והיפים יותר, שעומדים בזכות עצמם (בניגוד ל"Redemption Interlude".("Paramedic" שווה האזנה עד הסוף בזכות השבירה הנהדרת של הרפטטיביות לקראת סופו. עוד קטעים מצוינים: "Bloody Waters" שכבר יצר הייפ לא קטן ו"Season" שזורח מעל הכל יחד עם הביצוע של סמית' הצעירה ל-"I Am".
מעניין לשמוע איך השירים האלה, שחצי מהם מתעלה על החצי האחר, יישמעו בהקשר של הסרט. הימור קל הוא שהפסקול יצלח את מבחן ההקרנה יחסית בקלות. גם אם לא, לפחות יצא מזה אלבום לא רע בכלל.
Shame – Songs of Praise
שירי השבח של Shame, להקת הפוסט-פאנק החדשה מדרום לונדון, הם הטינופת המרוכזת הכי גדולה שאלוהים ידע לאחרונה. על הנייר וגם בשמיעה: הם לא שונים מכל להקה בריטית לבנה אחרת. יותר מזה, פעם צ'רלי סטין וחבריו קיבלו מכתב עם המילים המבאסות "שיים היקרים, אתם לא יכולים להשוות את עצמכם גם לחתיכת חרא שנתלית מהתחת של מארק אי סמית'. הגיע הזמן לפרוש". בשיר הפותח, "Dust on Trail", סטין מקבל עליו את דין ההייטרים בהבנה מעוררת הערכה ושר "מה הטעם לדבר / אם כל המילים שלך נאמרו". העניין הוא, שלא משנה אם מדובר בעוד להקה דרום-לונדונית של נערים זועמים, סרקסטיים וחריפים ששמעו מלא דה פול ופוגאזי – שיים עושים את זה נכון. סטין השיג את הכריזמה שאלכס טרנר איבד בעשור הקודם; הוא מטיף, צורח, יורק ומפגין ביטחון רגשי שנמצא בדיסוננס תמידי עם הטקסטים שיש בהם עוינות ילדותית וכנה.
הכעס שלהם לא חדש, אבל אמין וסוחף. ב"Golden Hole" הניו-ווייבי סטין מתאר רומן בין זקן ונערה צעירה, שר כמו סטורי-טלר מיומן, "הזיעה מכתימה את הקמטים / הלשון נוגעת בחור". ב"Lampoon" הם עוברים לטמפו מהיר ודיסטורשנים, וסטין שר את המילים "אני כל כך נזקק / אני כלכך חמדן / אני כל כך רעב". ב"Tasteless" וב"Angie" אפשר לשמוע קצת ניק קייב בקולו של סטין ו"One Rizla" הוא ללא ספק אחד מהשירים הבולטים, שיש להם סיכוי להפוך ללהיט בקרב הכמהים לז'אנר.
"Songs of Praise" הוא אלבום בכורה של להקה שעוד יכולה, בעיקר בזכות הסולן הנדיר שלה, להפיח תקווה בסצנת הגיטרות הבריטית. וכן, יש מצב שמארק אי סמית' היה יורק עליהם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
טקס פרסי הגראמי ה-60 התקיים הלילה (שני) במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק – והסתיים בניצחון כביר לברונו מארס ולקנדריק לאמאר. מארס זכה בשבע מתוך שבע מועמדויות – וסימן את הקטגוריות החשובות (אלבום השנה, הקלטת השנה ושיר השנה על “That's What I Like“). לאמאר גרף חמישה פרסים (מתוך 7 מועמדויות) בזכות אלבומו האחרון “DAMN” – בהם אלבום הראפ של השנה, ביצוע הראפ הטוב של השנה, הווידאו הטוב ביותר ושיר הראפ הטוב ביותר. עוד זוכים מאושרים: דה וור און דראגז, אליסיה קארה ואד שירן. בצד המפסיד של השולחן ישבו SZA, שהייתה מועמדת לחמישה פרסים ויצאה בידיים ריקות, וג'יי-זי שהיה מועמד לשמונה פרסים ויצא גם הוא ללא שלל.
את הטקס הנחה השנה, בפעם השנייה, ג'יימס קורדן. הוא כלל הופעות של צ'יילדיש גמבינו (דונלד גלובר), ליידי גאגא, קנדריק לאמאר ו-U2, פינק, SZA, אלטון ג'ון ומיילי סיירוס, סם סמית', די.ג'יי קאלד וריהאנה, ברונו מארס וקארדי בי, וקאשה – יחד עם נבחרת מוזיקאיות בהופעה המדוברת ביותר.
את המופע הפותח הוביל לאמאר, שנעזר ב-U2 ובדייב שאפל. וידאו ארט של דגל אמריקה מתנופף, קבוצת רקדנים במדים וקנדריק קודח הקדימו את ההכרזה על “Loyalty” המשותף עם ריהאנה כזוכה בקטגוריית "ביצוע הראפ הטוב ביותר". אליסיה קארה זכתה בפרס האמנית החדשה הטובה ביותר, ואחריה עלתה לבמה ליידי גאגא שביצעה גרסת פסנתר ל”Million Reasons” לצד מארק רונסון. הטקס נמשך עם גארי קלארק ג'וניור וג'ון בטיסט, שביצעו מחווה לפטס דומינו וצ'אק ברי המנוחים.
בהמשך הערב ביצע לואיס פונסי את “Despacito”, אחד השירים המושמעים ביותר בשנה החולפת. בשינוי פאזה זריז יחסית, ואולי מתבקש, עלה צ'יילדיש גמבינו עם “Terrified” מאלבומו האחרון (ולא עם "Redbone" המוכר והמושמע יותר).
ובפינת הדרמה השנתית – מחלוקת התעוררה ברשתות החברתיות כאשר התברר כי לורד, אחת מחמשת המוזיקאים המועמדים לפרס אלבום השנה, לא קיבלה ספוט להופעת סולו – וזאת בניגוד למקובל. מגזין Variety דיווח כי במקום הופעה המורכבת מחומריה של היוצרת, הוצע לה לקחת חלק במחווה לטום פטי – אלא שלורד סירבה להצעה. בתגובה, צייצה אמה של המוזיקאית מניו זילנד צילום של גזיר עיתון הניו יורק טיימס, שבו כתוב כי הפעם לורד היא המועמדת היחידה לאלבום השנה, אבל היא לא שובצה להופעה.
בניגוד ללורד, סטינג ושאגי קיבלו זמן במה מכובד ונתנו טעימה קצרה משיתוף הפעולה הצפוי שלהם. אחד המופעים המוגזמים שייך לריהאנה, די ג'יי קאלד וברייסון טיילר, שביצעו את להיט הקיץ “Wild Thoughts", עם שפע של רקדנים ובאווירה אנטי-חורפית.
על השטיח האדום הייתה נוכחות בולטת לתנועת ה-Time’s Up, שהוקמה בתמיכת כוכבות הוליווד כתגובה להטרדות המיניות בתעשייה. כאקט של סולידריות, רבים מהאורחים ענדו ורדים לבנים, ובטקס עצמו דיברה ג'נאל מונה על חשיבות ההכרה בנושא. "כפי שיש לנו את הכוח לעצב את התרבות, יש לנו את הכוח לבטל את התרבות שאינה משרתת אותנו היטב", אמרה. כשסיימה לשאת את דבריה, הציגה את קאשה שעלתה לבמה יחד עם אנדרה דיי, קמילה קביו, סינדי לאופר, ביבי רקסה וג'וליה מיקאלס – כולן לבשו לבן ושרו את “Praying”. אחריהן עלו U2 פעם נוספת וביצעו את “Get Out of Your Own Way”.
Here’s part of Kesha’s performance with Cyndi Lauper, Camila Cabello, Julia Michaels, Andre Day, Bebe Rexha and more singing Praying ?#GRAMMYspic.twitter.com/cEzfD908eC
Despacito – לואיס פונזי, דדי יאנקי, ג'סטין ביבר 4:44 – ג'יי זי Issues – ג'וליה מייקלס 1-800-273-8255 – לוג'יק יחד עם אליסיה קארה וחאליד That's What I Like – ברונו מארס
הקלטת השנה
Redbone – צ'יילדיש גמבינו Despacito – לואיס פונזי, דדי יאנקי, ג'סטין ביבר The Story Of O.J – ג'יי זי HUMBLE – קנדריק לאמאר 24K Magic – ברונו מארס
האמן החדש הטוב ביותר
אליסיה קארה חאליד ליל עוזי ורט ג'וליה מייקלס SZA
ביצוע הסולו הטוב ביותר בפופ
קלי קלארקסון – Love So Soft קשה – Praying ליידי גאגא – Million Reasons פינק – What About Us אד שירן – Shape Of You
ביצוע הצמד/להקה הטוב ביותר בפופ
הצ'יינסמוקרס וקולדפליי – Something Just Like This לואיס פונזי, דדי יאנקי, ג'סטין ביבר – Despacito אימג'ין דרגונס – Thunder פורטוגל. דה מן – Feel It Still זד ויאלסיה קארה – Stay
Everything Now – ארקייד פייר Humanz – גורילז American Dream – אל-סי-די סאונדסיסטם Pure Comedy – פאד'ר ג'ון מיסטי Sleep Well Beast – הנשיונל
אלבום הרוק הטוב ביותר
Emperor Of Sand – מסטודון Hardwired…To Self-Destruct – מטאליקה The Stories We Tell Ourselves – Nothing More Villains – קווינס אוף דה סטון אייג' A Deeper Understanding – דה וור און דראגז
אלבום ה-B&R הטוב ביותר
Freudian — Daniel Caesar Let Love Rule — Ledisi 24K Magic — Bruno Mars Gumbo — PJ Morton Feel the Real –Musiq Soulchild
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
