"אייל קטן" של נטליקס כבשה את הצופים בזכות מערכת היחסים המורכבת של קומיקאי מתחיל עם הסטוקרית שלו, אבל עוד לפני ש"נשלח מהאייפון שלי" הלחץ לנו את הצורה, המון קריפים שטפו על המסך. חלקם היו אמורים להיות קריפים, חלקם פשוט היו קריפים במבט לאחור – אבל כולם עוררו לנו את התחושה הלא נעימה בבטן כשהופיעו על המסך.

>>הקיץ התחיל: ריאן גוסלינג בקומדיית אקשן רומנטית? לא צריך יותר

10. גאנת'ר ("חברים")

בסדרה "חברים" יש שפע של דמויות צבעוניות, אבל לפעמים – אם מורידים את סאונד הצחוק מסצינות מסוימות – מגלים שהן די קריפיות. יש אפילו סרטונים די מפורסמים שמראים כמהרוס יכול להיראות פסיכוטיאם משנים קצת את הפסקול, אבל אין ספק שגאנת'ר, המלצר מבית הקפה, הרבה יותר קריפי גם עם פסקול צחוק. לא במובן מאיים, אלא באופן די פאטתי שגורם לך לתהות אם יום יבוא והוא יחזור לרסס את כל אורחי בית הקפה עם קלצ'ניקוב. שמים לב לזה בהערות שלו, כמו "הכסף טוב, ואתה יכול גם לבהות ברייצ'ל כמה זמן שתרצה", או הרגע שבו הוא מצפה שרייצ'ל אולי תשנה את תכניותיה לעזוב אחרי שהתוודה בפניה על רגשותיו, או הרגע שבו הוא זורק מלא כלים במטבח אחרי שמישהו מציע לרייצ'ל לצאת – ולא חסרים רגעים כאלה לאורך הסדרה.

9. אורייטה מייפלאואר ("פארגו")

האחות אורייטה מייפלאואר מופיעה בעונה הרביעית של פארגו, ולמרות המוזרות הבולטת לעין בדמותה, היא עדיין נראית די תמימה בהתחלה. כשנחשפים להיקף הפשעים שביצעה, מבינים כמה היא דמות מעוותת. למעשה היא רואה בעצמה אדם טוב שעוזר לחולים לסיים את סבלם ולשלוח אותם למנוחת עולמים עם בורא עולם, אבל בפועל מבצעת המתות חסד על דעת עצמה אצל מטופלים שבכלל לא מסוגלים לתקשר. היא אולי לא הדמות הכי טובה בסדרה שעמוסה בדמויות מעולות אחת-אחת, אבל היא בהחלט הדמות הכי קריפית שהייתה שם.

8. קווגמאייר ("איש משפחה")

היה ברור לי שאקח דמות מהסדרה המצליחה של סת' מקפארלן, "איש משפחה", אבל היה קרב מאד גדול בין קווגמאייר לבין הרברט, הזקן הסוטה שמנסה לפתות את כריס גריפין בכל הזדמנות. אבל עם כל הכבוד לקריפים זקנים, קווגמאייר הוא דמות מרכזית, וביצע המון דברים ממש רעים: אנס נשים, ניצל מינית נשים מעולפות, סימם נשים, עסק בפדופיליים וניסה לשכב עם האישה של החבר הכי טוב שלו, ואפילו זה עוד לא הכל. הדבר הכי מטריד פה שהוא גם אחת הדמויות הכי אהובות בסדרה. מה אני אגיד, פיטר גריפין, תאמר לי מי חבריך ואומר לך מי אתה.

7. שקוף ("דה בויז")

טרנסלוסנט (שקוף) חוסל די מהר בדה בויז, אבל מהזמן שיצא לנו לראות אותו (או לא לראות אותו! אה? אה?) על המסך, גילינו דברים די מטרידים. בתור התחלה, כדי להיות שקוף לחלוטין הוא צריך להיות ערום לגמרי. משמעות הדבר היא שכאשר הוא נלחם באויב מסוים מקרוב, הוא כנראה יתחכך בו לא מעט. בנוסף הוא גם מנצל את כוחותיו כדי להתגנב לשירותי הנשים כדי להציץ להן כשהן בפנים. די קריפי, לא בכינו כשהוא מת. נגעלנו, אבל לא בכינו.

6. טובי פלנדרסון ("המשרד")

אל תעמידו פנים שאתם מופתעים לראות את השם הזה ברשימה. כולנו יודעים שלא מדובר רק בטובי פלנדרסון, אלא שמדובר בעצם גם ברוצח הסדרתי "החונק מסקרנטון". כל הרמזים מובילים אל טובי. זה מתחיל עם כל מיני רגעים מול פאם, שמציגים בבירור סיפור אהבה חד צדדי. אף פעם אי אפשר לדעת אם היא מבינה את חיבתו של טובי אליה או לא, אבל קשה לצופה לפספס את זה. אבל ככל שהסדרה ממשיכה, ועלילת הצד של "החונק מסקרנטון" מתקדמת, עולים יותר ויותר רמזים שאכן טובי הוא הרוצח הסדרתי, ולא האדם שנתפס. גם אם קריד יותר מטורף ממנו, גם עם ג'נט יותר מופרעת, דווקא השקט של טובי הוא הדבר הכי מטריד בכל הסיפור הזה.

5. ברני סטינסון ("איך פגשתי את אמא")

אם יש מישהו שבאמת הלך רחוק כדי להשכיב בחורה זה ברני סטינסון. בניגוד לדמויות אחרות ברשימה, זה נדמה שכתב האישום כלפי ברני יהיה קל יחסית, אבל צפיה מחודשת בדמותו מעידה שהפופולריות לה זכה לא מזכה אותו מתואר קריפ. מה קריפ? מגה קריפ. בתור התחלה, יש לו רשימת מהלכים להם הוא קורא "הפלייבוק" על איך להתחיל עם בחורות – אפילו יצאה לו גרסה פיזית בעולם האמיתי – וכל מהלך כזה נועד לרמות נשים כדי לשכב איתו. בנוסף, הוא מצלם נשים שהוא שוכב איתן ללא ידיעתן, ולפי מה שהוא מספר הוא גם מכר אישה בשביל מכונית, וזה רק קצה הקרחון. ההצלחה הגדולה שלו, שזיכתה אותו במקום הרביעי, היא לעשות את כל הדברים האלה, ועדיין להישאר אחת הדמויות הכי נאהבות שהיו אי פעם בסיטקום. לג'נד – חכו לזה – קריפי.

4. קילגרייב ("ג'סיקה ג'ונס")

האיש הסגול, קילגרייב, אותו משחק דייוויד טננט באופן כל כך טוב עד שזה בלתי אפשרי לא לשנוא אותו, הוא נבל על בסדרה "ג'סיקה ג'ונס" של מארוול ונטפליקס. קילגרייב משתמש בכוחות הטלפתיה שלו כדי לשלוט בקורבנותיו, לרוב נשים. הוא רודף את ג'סיקה ג'ונס, ועל פי כל הקריטריונים וההצגה שלו, ניתן לסווג אותו כסוג של אקס רעיל. קילגרייב הוא בין הדמויות הקריפיות ביותר ברשימה הזאת, מאחר והוא פולש למקום הכי שמור בגוף האדם – המוח – ומנצל את זה מכל בחינה אפשרית. הוא גם הנבל הכי מטריד שמארוול הראו על המסך, ולמען האמת אין הרבה כאלה, אז הוא מאד חריג בנוף.

3. מרת'ה סקוט ("אייל קטן")

בתור הסיבה לכל הרשימה הזאת וגם הדמות הכי חדשה בה, מרת'ה היא פצצה מתקתקת. ובכל פעם שהיא מתפוצצת, זה יכול להיות מאד מטריד ומאד מפחיד. התקפי הזעם שלה מגיעים מטריגרים בלתי צפויים, והם חלק ממה שהופך אותה לדמות מאתגרת. בניגוד לסטוקרים אחרים, מרת'ה היא לא הסוג השקט שעומד בצד ועוקב בדממה אחרי הטרף. כלומר, היא גם קצת מזה, אבל זה ממש לא מה שמגדיר אותה. היא מכריזה על נוכחותה ועל כוונותיה, ולמרות שזה מובן לגמרי מהפרק הראשון שהיא לא בריאה בנפשה ושזה לא הולך לשום מקום טוב, ההצדקות שמספק לנו השחקן ויוצר הסדרה ריצ'רד גאדד מראות איך ההתנהגות של מרת'ה יכולה להפיל את כל מי שמחפש קצת תשומת לב ואהבה. חוץ מזה, זאת תצוגת משחק מדהימה של ג'סיקה גאנינג בתפקיד מרת'ה סקוט, שהצליחה לגרום לאנני מהסרט "מיזרי" להיראות חמודה.

2. ג'ו גולדברג ("את")

אתם יכולים לחשוב מה שאתם רוצים על "את", הדקסטר של נטפליקס, אבל אי אפשר לקחת את זה מג'ו – הוא אחת הדמויות הכי מטרידות וקריפיות שהיו בנטפליקס בפרט, ובטלוויזיה בכלל. הוא עוקב אחר נשים, רוצח אותן ומוכן לפגוע גם בגברים שקשורים אליהן. חלק ממה שהופך אותו לדמות שגורמת לכל צופה זעזוע היא העובדה שהוא ממש זאב בעור כבש: הוא מקסים וכריזמטי, ויודע לקרוא אנשים, וכל דמות שקשורה אליו נפגעת בדרך כזו או אחרת. ג'ו גולדברג יושב בול על ההגדרה של קריפ, אך גם הפרוטגוניסט של הסדרה – מה שאומר שהתכונות הטובות שלו עובדות על הצופה בדיוק כמו שהן עובדות על הנשים בהן הוא מאוהב. וזה כבר מקריפ למדי.

1. ג'פרי דאהמר ("דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר")

בשלב הזה כבר כולם יודעים מהם הפשעים המזעזעים שביצע ג'פרי דאהמר. הנקרופיליה, כמובן, היא אולי הדבר הכי מזעזע, אבל הדבר היחיד שבאמת העביר בי צמרמורת של חלחלה זה המשחק של אוון פיטרס בתפקיד הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה. פיטרס שיחק את התפקיד כל כך טוב, עד שכמעט בלתי אפשרי להתחבר אליו, אלא אם כן אתה רוצח סדרתי. מה שבאמת מטריד בכל הסיפור הזה זאת העובדה שדאהמר באמת היה קיים – ורק המחשבה שיש אדם שביצע את כל המעשים האלה בעולם, הופך את הרוצח הסדרתי הזה לדמות הכי קריפית שנראתה אי פעם בסדרת טלוויזיה.

• המסך
• סדרות
• נטפליקס
• קריפ

יש משהו מאוד משמח בלראות להיט אינטרנטי מוזר מקבל את ההזדמנות על המסך היותר-גדול-אך-לא-הכי-גדול של הטלוויזיה, כמו לעודד קבוצת ליגה ג' ולחזות בה מטפסת עד לליגת העל. גאוות יחידה מסוג כלשהו. אם כן, קהל המעריצים האדוק להפליא של סדרת הרשת "Don't Hug Me I'm Scared" יכול להיות מאוד מרוצה מעצמו, כי תכנית הילדים הביזארית למבוגרים עולה ליגה.

אתמול (19.6), בדיוק 6 שנים מאז שעלה ליוטיוב הפרק האחרון בסדרה (ובערך 11 שנים אחרי שהחלה), הוכרז דרך סרטון יוטיוב (כמובן) כי יצירת הקאלט תזכה לגלגול טלוויזיוני, שישודר החל מחודש נובמבר 2022 בערוץ 4 הבריטי. אה, לא ידעתם זה בריטי? טוב, זה לא שהדמויות מדברות באיזה מבטא. ואם להסתמך על ששת הפרקים האינטרנטיים שלה, שכל אחד מהם זכה למיליוני צפיות, זה הולך להיות חתיכת טריפ מוזר.

"Don't Hug Me I'm Scared" בנויה כפרודיה על תכניות ילדים מבוססות בובות בערך אנושיות, דוגמת "רחוב סומסום", כשבכל פרק שלושת הדמויות המרכזיות – האיש האדום, האיש הצהוב והברווז – לומדים על נושא חדש, כמו אהבה, טכנולוגיה, יצירתיות ועוד. עד כה נשמע תמים, רק שבכל פרק לוקח פניה אפלה, לרוב עם שוטים מהירים ודימויים מקריפים ממעמקי התודעה, דוגמת אברים פנימיים שמתחבאים בעוגות או יצורים שנראים כאילו יצרו אותם מקיא.

עם זאת, הגועל וה-Gore לא נזרקים סתם כך לאוויר, אלא פועלים לטובת מסר רחב יותר על קפיטליזם בתכניות ילדים ועל השפעת הטלוויזיה על התודעה. טרם ברור אם הסדרה המלאה תעסוק באותו הנושא (או אם בכלל נצליח לשרוד דקות ארוכות מהדבר המופרע הזה), אבל כבר ברור שצמד יוצרי הסדרה, בקי סלואן וג'וזף פלינג, ישובו לבנות תרחישי אימה קומיים שיכולים להשאיר סיוטים גם לילדים הכי מבוגרים.

• המסך
• אינטרנט
• קריפ
• מוזר
• יוטיוב
• בריטניה
• אנגליה

נגיד שמספרים לכם על ילדה בת שש שנתקלת בגבר ערום המסתתר בשיחים. היא מביאה לו בגדים של אבא שלה ובשנים הבאות הם שבים ונפגשים בסתר, משוחחים על החיים ומשחקים דמקה, ויום אחד הוא מספר לה שבעתיד הם יהיו בעל ואישה. מרגע שהיא מתחילה לחשוב על סקס היא רוצה לשכב איתו, והוא אכן הגבר הראשון שהיא שוכבת איתו, זמן קצר אחרי שנאנסה על ידי בן גילה. בקיצור, אם הייתם שומעים משהו כזה, הייתם מתרשמים שמדובר בסיפור רומנטי על אהבה חוצת גילים, או שזה סיפור חשוד על גבר שעושה גרומינג לילדה תמה?

https://www.youtube.com/watch?v=aoYXtKF_g1Y

כשהרומן "אשתו של הנוסע בזמן" יצא לאור ב-2003 האלמנט הזה בעלילה לא משך תשומת לב, אולי משום שבספרה של אודרי ניפנגר הוא פחות בולט (אם כי לא קראתי), או משום שבשנים שחלפו המודעות לגבי האופנים שבהם גברים פוגעים בנשים התעצמה. ב-2009 רב המכר עובד לסרט גרוע עם אריק בנה ורייצ'ל מקאדמס שזכה להצלחה קופתית גדולה, ועכשיו הוא זוכה לעיבוד נוסף, הפעם כמיני סדרה בת שישה פרקים בהפקת HBO. רק שבינתיים פרץ עידן #MeToo והתסריטאי סטיבן מופאט נדרש להתייחס לכך. אז הוא כלל בדיאלוג מונחים כמו "גרומינג" ו"הסגברה" בניסיון להגיד לנו שזה בכלל לא זה. אבל זה בהחלט מרגיש ככה.

מופאט הוא התסריטאי המחונן של "דוקטור הו", "זיווגים" ו"שרלוק", ועל פניו הוא נראה כאיש המתאים לעבד ספר על זוגיות ומסע בזמן. אבל הפעם משהו התפקשש בגדול וכמעריצה של יצירתו, אכזבתי מהסדרה החדשה היא כפולה ומכופלת. מופאט כבר הספיק להכחיש שמדובר בגרומינג, אך ההסברים שלו עד כה רק מחדדים את הבעיה.

בכל אופן, הנה תקציר העלילה כפי שהוא היה מעדיף שאספר אותו: הנרי (תיאו ג'יימס מ"מפוצלים") נשוי לקלייר (רוז לזלי מ"משחקי הכס" ו"הטובות לקרב"). הוא ספרן, היא מפסלת בנייר, ולמרות זאת הם מתגוררים בדירה מהממת בשיקגו (נו טוב, הוריה עשירים). הנרי לוקה בתסמונת מוזרה, שגורמת לו לקפוץ קדימה ואחורה (בעיקר אחורה) בזמנים. אין לו שליטה בזה (חוץ מהפעמים שנדמה שהוא הגיע בדיוק בזמן, וזה נותר לא מוסבר), ואחרי זמן מה הוא שב הביתה אל אשתו. הוא יכול לקפוץ גם לתקופה שלפני לידתו, אבל משום מה הוא אינו מבקר בעידנים מעניינים כמו דוקטור הו, ורוב מסעותיו נשארים בגבולות שנות חייו. אה, והוא תמיד נוחת ערום, מה שמסבך אותו, אבל לא יותר מדי.

"זה לא סיפור על מסע בזמן, אלא על אשתו של הנוסע בזמן", מספרת לנו קלייר בתחילת הפרק השלישי, ובכך מייצגת את כוונת הסופרת, שכתבה את הספר כמטאפורה לזוגיות מעורערת עם גבר נעדר. יצירות מד"ב הן לרוב מטאפורות למשהו – "היא" של ספייק ג'ונז, לדוגמה, הוא דימוי מד"בי נהדר למערכת יחסים. אבל הסדרה של מופאט כל כך עסוקה במכניקה של בלגן הזמנים, שהיא מפקששת לגמרי את הדרמה הפוטנציאלית של הדמויות. די מהר היא נכנסת לסחרור רפטטיבי, ונתקעת שם – כמו ללחוץ פול גז בניוטרל.

ב"דוקטור הו" הוסבר לנו שבמסגרת פיתולי הזמן שמייצרים מסעות בזמן, אסור שאדם ייתקל בעצמו כי זה יהיה הרסני לעולם. ב"אשתו של הנוסע בזמן" יש חוקיות שונה, והנרי שב ופוגש את עצמו, ואת עצמו, ואת עצמו, בגילאים שונים. זה מאפשר לו להנחות לא רק את הילדה שתהפוך לאשתו, אלא גם את עצמו הצעיר. יחד עם זאת, הסדרה מתעקשת שבביקוריו בעבר אין לו שום אפשרות להשפיע על חיי האנשים סביבו, כי "הכל צפוי והרשות נתונה", כדברי רבי עקיבא. כדי להדגים זאת הנרי מראה לנו איך הוא אינו מצליח להציל את אמו מהתאונה שתקפד את חייה. אבל זאת אחת הסצנות הכי פחות משכנעות בסדרה, ובמרכזה נותר חור עצום בהיגיון. קשה לקבל את זה שהסדרה הזאת, שהיא רצף של סצנות לא משכנעות, נוצרה על ידי אותו אדם שכתב את "בלינק" – אותו פרק מופתי על פיתול זמן ב"דוקטור הו", שזכה למעמד אייקוני בפני עצמו.

החוקיות המד"בית הפרוצה היתה פחות קריטית אם דרמת היחסים היתה עובדת. אבל, כאמור, היא לא. יש שם רעיון אחד עם פוטנציאל – קלייר הצעירה מתאהבת בגרסה בוגרת וקשובה של הנרי שמגיע מהעתיד, ואז מתאכזבת כשהיא פוגשת אותו בהווה כגברבר פוחז וקוצני. היא בכל זאת מתאהבת בו, כי היא בעצם כבר מאוהבת במי שהוא יהיה. הבעיה היא שלא ברור מדוע הוא מתאהב בה – היא מלאה תלונות ודי מעצבנת – עד כדי כך שהוא מוכן להשתנות בשבילה.

תיאו ג'יימס, וזה לא חדש, הוא שחקן מוגבל ביותר (שנראה טוב בערום), מה גם שהוא נאלץ להתמודד עם פאות גרועות שנועדו לסמן גילים שונים בחייו (שגם בהם הוא נראה טוב בערום). לזלי הותירה רושם טוב בסדרות קודמות, החל ב"אחוזת דאונטון" שאותה עזבה כבר בעונה הראשונה, אך הפעם היא מתקשה להתמודד עם הדמות השטוחה שהופקדה בידיה. האפיון העיקרי של קלייר הוא היותה אדומת שיער – ככה אמו של הנרי יודעת שהוא מאוהב בה, כי עד שפגש אותה הוא העדיף בלונדיניות. כאישה נשואה קלייר צריכה להתמודד עם ההיעדרויות התכופות של בעלה, אבל הסדרה כמעט לא מראה לנו את חייה בלעדיו. נראה שמגיל שש ואילך כל חייה מסתובבים סביבו, ואין לה קיום בלעדיו. אבל אם כל מה שאתם רוצים זה לראות את ת'יאו ג'יימס בערום, תבואו על סיפוקכם, שוב ושוב, ושוב.

קראתי שהרומן המקורי כתוב לסירוגין מנקודות מבטיהם של הנרי וקלייר. הפתרון התסריטאי שמופאט מציע לכך הוא מונולוגים פרונטליים של כל אחד מהם למצלמה, בגילים שונים, כאילו התראיינו לתוכנית טלוויזיה. הרעיון הזה עבד ב"משפחה מודרנית", אבל כאן זה נראה מסורבל ומנותק לחלוטין מהטון הכללי, אם כי יש לציין שבחציה השני הסדרה נדמית לעיתים לסיטקום, כשלעלילה מצטרף החבר הטוב גומז (דזמין בורחס מ"הכי גרועים שיש"). הבמאי הוא דיוויד נאטר, שחתום על תשעה מפרקי "משחקי הכס" ועשרה מפרקי "הפמליה", אך כבר מכותרות הפתיחה אפשר להבחין שהוא לא מצא את השפה החזותית הנכונה.

הבלגן העלילתי, הדרמתי והטונאלי גורם לכך ש"אשתו של הנוסע בזמן" היא סדרה מתישה ומיותרת, שלא ברור איך בכלל הגיעה לכדי הפקה. ב-HBO כנראה מאוד רצו לעבוד עם מופאט. השאלה היא מדוע מופאט רצה לעבוד עם "אשתו של הנוסע בזמן".

"אשתו של הנוסע בזמן" תעלה הערב ב-yes ,HOT וסלקום tv.

• המסך
• HBO
• מדע בדיוני
• מד"ב
• קריפ

• Facebook
• Twitter
• Email

[tmwdfpad]

• קריפ
• אינטרנט

• Facebook
• Twitter
• Email

[tmwdfpad]

• אנשים
• ינון מגל
• קריפ
• בחן את עצמך