הוויכוח הפנים ישראלי על "חרבו דרבו" החל עוד לפני שהשיר הגיע למקום הראשון בכל המצעדים, אבל עכשיו הוא דולף החוצה, ומשמש את אויבנו בעזה ובעולם ככלי תעמולה אנטי-ישראלי. ולא משנה מה דעתכם על השיר, הטון האגרסיבי והרוח הלאומנית, זה ממש מעורר זעם לראות את השטות הזו – שיר דריל ששני בני 20 פלוס יצרו כשחרור קיטור ושיר מוראל לחיילים – מעוות לטובת שקרי פרופגנדה פרו-פלסטינאית.

את "יא בני עמלק" הם מעוותים לקריאה לרצח עם, את "חבורת עכברים פאקרים יוצאים מהמחילה" (שבבירור פונה למחבלי החמאס) הם מעוותים כאמירה שפונה לכל הפלסטינאים באשר הם, ואפילו את הלחם המילים המשעשע "מחבלה חדיד" הם הפכו לאיומי רצח. כן, מיה קאליפה משקשקת עכשיו בגלל הבחורה שכתבה "תיק קטן". אז כדי לבלבל את הפרו-פלסטינאים האדיוטים בחו"ל, החלטנו לנסות ולעוות עוד קצת שירים ישראלים מודרנים כאילו הם קוראים לרצח עם, בדיוק באותה השיטה.

"סהרה" של טונה

שיר מטלטל של לוחם הצבא הישראלי טונה, אשר כנראה שייך לכוחות שלדג. במהלך השיר היוצר קורא לטהר את מדבר סהרה מכל נוכחות פלסטינאית, ואפילו מחפש את ראשיהם כמו ברברי צמא דם. בהמשך השיר היוצר אף מאיים על קים קרדשיאן – "ראפרים רוצים לצוד קרדש, כיוונתי, דרכתי ואש, אש, אש, אש". מחליא עד עמקי הנשמה, שמישהו יציל את קים!.

"זוט עני" של אלה לי להב

קריאת מלחמה של כוכבת הפופ הישראלית לא משאירה מקום לספק – הישראלים פסיכים, והם רוצים שנדע את זה. "זוט עני" הוא ביטוי ישראלי מוכר שנלקחת מהשפה הערבית, ומשמעותו "אני לוקח". במהלך השיר הציונית האכזרית אף קוראת לגירוש פלסטינאי מלא עם המילים "אני לא רוצה אותך פה, פה, פה, פה", קריאה ברורה לרצח עם, אם אתה לא בקטע.

"ערב טוב טרוריסטים" של רביד פלוניק

לפעמים לא צריך להסביר, כי המילים מדברות בשם עצמם. "זה לא ראפ, זה טרוריזם" – אז מי הטרוריסט האמיתי? אלפי לוחמי חמאס שפרצו את גבולות ישראל הכבושה או ראפר שמכנה את הקהל שלו טרוריסטים? ואם זה לא מספיק, לקראת סוף השיר הוא אפילו מודה שהישראלים אוכלים בשר אדם – "קרימינלים ליריקלים, היפ הופ קניבלי". מחליא!

אנה זק – מי זאת

אין לישראלים האלה שום בושה. ציונית רצחנית לועגת למספר הילדים שנהרגו בעזה – 80,52,538,164 – ומעיזה להשתמש בו כמספר טלפון שקרי לתת למחזר לא רצוי. מי זאת?!

"סם הרדמה" של שם טוב האבי

האם ישראלים מבינים שכל העולם רואה את התוכנית הזדונית שלהם לסמם את כל הפלסטינאים? היוצר, ששם הבמה שלו מתורגם ל"גבוה פרעי", מיד מסביר על מה כל המלחמה הזו בעצם – "מאני, מאני, דיק, מאני, דיק, וג'ינה", ואז פונה – עוד בשיחת גובינה! – לממשל האמריקאי כדי שימשיכו לספק לצבא הישראלי חיזוקים. ואם זה לא מספיק, לבסוף הוא אף לועג לתנוך הפלסטינאי – סמל למאבק ארוך השנים. כמו תנוך.

"ליבינג דה דרים" של נונו

החיות אדם האלה לא מוכנים להפסיק להראות כמה לא אכפת להם מחיי אדם. הציונית הארורה מספרת בשיר שבשעות הבוקר היא מצחצחת את נשקה, בצהריים היא שואפת נרגילה – התייחסות ברורה לסמל הפלסטינאי – ובערב היא "קרחן", שהיא מילה ארמית עתיקה שמשמעותה "גשם של שתן על אויבי". ואם המסר לא היה מספיק ברור, הציונית קוראת לסילוק הפלסטינאים, כי יש אותה בלעדיהם.

"סתלבט בקיבוץ" של פול טראנק וג'ימבו ג'יי

בהינף שיר אחד, כל מחיקת ההיסטוריה הפלסטינאית כפי שהישראלים קובעים. השיר מדבר על אווירה קיבוצנית נעימה וקלילה, למרות שאנו יודעים היטב שקיבוצים הם שטח מלחמה, ומראש היו הרוסים ושרופים. השיר מתעלם במפגיע מכל מעשי החמאס ב-7 באוקטובר, ובכך מוחק את אופי חייהם המקומי של העזתים, שרק רוצים שיכירו בכל הרצח שהם ביצעו ביום הזה. אין להם בושה.

כל שיר מאת שפיטה

טוב זה, זה כבר באמת פשע שנאה.

Warning:this is a satirical artical, so don't use it for your anti-Iseael propeganda.
thank you, have a nice day and Harbu Darbu

• ❤ תרבות
• סאטירה
• מוזיקה
• ראפ פלסטיני

מוזיקה היא הקסם הזה שבו אתה לא צריך להבין שום שפה כדי להבין בדיוק מה אומרים לך. הנה, תקשיבו לטראק הזה בלי לדעת מילה בערבית ובלי לזהות דיאלקט פלסטיני ואפשר לזהות בקלות: הנה איש צעיר וכועס.

האיש הזה הוא דאבור, ירושלמי צעיר ממוצא עזתי, כוכב עולה בשמי ההיפ-הופ הפלסטיני ואלמוני לחלוטין עד לפני שבועיים. הטראק החדש שלו, "Inn Ann", הגיע תוך שבוע למיליון צפיות מסביב לעולם והפך לפסקול הרשמי של האינתיפאדה החדשה.

השיר, שמושתת על משחקי מילים וצלילים רבים ומפותלים בפלואו רצחני ונטול נשימה, קשה לתרגום לעברית. מומחים אליהם פנינו הסבירו כי השורה "אין אאן קאד אאן אוואנה" היא ציטוט משיר המיוחס לאל-מתנאבי, מגדולי המשוררים של האיסלאם, ומשמעותה היא פחות או יותר "כשצורחים אז זמן ההחלמה הגיע".

עוד נוגע דאבור בשיר בצעירי ירושלים המזרחית, להם הוא מציע מילות תמיכה ועידוד ("אנחנו ילדי ירושלים…\ נוריד לך הרים בעזה\ אנחנו חופרים מנהרות\ כולם יודעים כולם רואים\ כולם פוחדים\ והעולם עולה באש\ אלוהים יודע מה הם כאן עושים"), יחד עם התרברבות ראפרית קונבנציונלית ("כל החברים שלי במעצר" ו"בואו נעשה מהומות").

הטראק יוצא הדופן מגיע מהלייבל BLTNM, לייבל היפ הופ פלסטיני ממזרח ירושלים בהובלת הראפר שאב ג'דיד (שמופיע גם בקליפ עם דאבור, יחד עם הקרו של הלייבל כולו) והמפיק א-נזאר. הלייבל, ששמו הוא דאחקה על המבטא הפלסטיני של מייסדיו ("בלטינום" במקום פלטינום), ידוע דווקא במסרים חברתיים ביקורתיים כלפי החברה הערבית וממעט לעסוק בענייני כיבוש, אך במהלך החודש האחרון החל להנפיק רצף של שירי מחאה ותמיכה במפגינים שזכו להצלחה פופולרית גדולה, ואתמול השיקו גם טראק חדש הנושא את השם "שייח' ג'ראח", שבוע אחרי שהוציאו טראק מלווה בתמונות משער שכם תחת השם "וולאד קודס" (ילדי ירושלים).

https://www.youtube.com/watch?v=8u9MSL-l69E

שאב ג'דיד, בעל הלייבל ומהראפרים הפופולרים ביותר בזירת ההיפ הופ הפלסטיני העכשווית, התראיין ב-2019 ל"גארדיאן" הבריטי והסביר ש"נולדנו לכיבוש, אז השאלה איך זה לחיות תחת כיבוש לא מובנת לנו. זה כמו פקקי תנועה בלונדון, הם מאוד מבאסים, אבל אתה לא תשאל מישהו שנולד בלונדון איך זה לחיות עם תנועת כלי רכב".

עוד הסביר באותו ריאיון ש"לא צריך כיבוש כדי לעשות להיט היפ הופ" ויחד עם המפיק א-נזאר הסתייגו השניים גם מהחברה הפלסטינית השמרנית. "אנחנו צריכים חופש מהכל, לא רק מהכיבוש. אנחנו צריכים חופש ביטוי, חופש לרקוד כמו שאנחנו רוצים לרקוד, חופש להיות אנחנו", אמרו חברי הלייבל, ויש להם גם את הבוילר רום שמוכיח את זה.

כל זה, כאמור, היה נכון עד לפני כמה חודשים. תחת הלייבל שלהם מפיקים שאב ג'דיד וא-נזאר שיר חדש כמעט מדי שבוע, והכיוון עכשיו הוא מחאה, דם, דמעות ואינתיפאדה. מאורעות שייח' ג'ראח' הצליחו להבקיע את חומת האדישות בארה"ב ובעולם המערבי, ונתנו ללייבל המצליח גם כך דחיפה ויראלית משמעותית. היינו מתים לראות אותם עושים משהו עם טדי נגוסה. בהצלחה לכולנו.

• פלסטין
• ראפ פלסטיני
• היפ הופ
• מוזיקה
• מוזיקה ערבית
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני

• Facebook
• Twitter
• Email

תאמר נפאר לא מפחד לעצבן, ולא שיש לו ברירה. המהות שלו פשוט מעצבנת אנשים מסוימים: יליד לוד דעתן, שמגדיר את עצמו פלסטיני, לא מהסס להעביר ביקורת על מצב זכויות הנשים בחברה הערבית ושנייה אחר כך כבר חורך יהודים בעברית טובה משלהם. זה בסדר, הוא ראפר, זה חלק ממה שהוא אמור לעשות.

"אנשים מעצבנים באופן כללי", מסביר נפאר בטון מתנצל אך ללא התנצלות, "במיוחד כשמישהו אומר את האמת שלו. גם הצל ואורן חזן אומרים את האמת שלהם, אבל פה זה מישהו שאומר 'כואב לי' ומצביע על צלקת, ואנשים מתעלמים ממנו כאילו זה הוא שמעצבן. בסרט 'החוף' יש סצנה שבה הם כולם בחוף המושלם שלהם, ואחד מהם ננשך על ידי כריש והצעקות שלו מפריעות להם, אז הם משאירים אותו בצד למות. גם כשאתה בתוך הסרט, אתה אומר 'מספיק עם הצעקן הזה', אבל זה מראה איך הראש של אנשים מעוות כל כך עד שהוא לא רוצה להיטיב עם מי שכואב לו. האפתיות של אנשים והנטייה שלהם להדחקה מעצבנות אותי. זה כמו לשים יד על פה של תינוק שבוכה. ההידרדרות לקצה הגזעני שהמדינה הולכת אליו זה מה שמעצבן, לא אני".

[tmwdfpad]אתה רואה את ההקצנה בחברה הישראלית?
"ברור. רבים מי ציוני יותר, מי כבש יותר אדמות, אבל בתוך כל ההקצנה הזאת קיימים גורמים שנלחמים בזה – אני, אודי אלוני, שיחה מקומית".

אז יש עוד תקווה?
"אני עושה איתך את הריאיון, לא? אני עדיין עושה אמנות, עובד עם אודי אלוני, עם איתמר ציגלר. אני רוצה שאנשים יקשיבו. אם אנשים ייהנו מהאמנות שיצרנו, אז אנחנו חיים ביחד. ברגע שכולם – החזק, החלש, בעל הפרבילגיות ונטול הזכויות – מתגייסים לספר את הסיפור של המוחלש – פה טמון הפתרון".

נפאר לא רק מדבר. הסרט "ג'נקשן 48", שכתב יחד עם אורן מוברמן ("השליח", "אני לא שם") וכיכב בו הוא יישום מוחלט של כל שיח השותפות, שלפעמים נראה דמיוני. הסרט, שבוים על ידי אודי אלוני (בנה של יו"ר מרצ המיתולוגית, שולמית אלוני, ביים את "מחילות"), מתאר את סיפורו של ראפר ערבי צעיר מלוד וחברתו הזמרת שמנסים לנווט בין הממסד הישראלי, השמרנות של החברה הערבית והחלומות המוזיקליים שלהם. לאחר שזכה בפרס אהוב הקהל בפסטיבל ברלין ובפרס הסרט הבינלאומי העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, כעת נפאר מתמודד בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע בקטגוריית השחקן הראשי, ובקטגוריית המוזיקה המקורית, שאותה יצר יחד עם איתמר ציגלר ("החצר האחורית").

"אני מת לקבל את הפרס על השחקן. אני גאה להיות שם, ואני מתמודד מול שחקנים שגדלתי עליהם – שי אביבי למשל. אבל גם יבאס אותי להפסיד במוזיקה, כי זה שלי, אני שולט שם יותר. אני רוצה את השחקן כי זה מגניב וזה ממש מרשים, כך אוכל להראות שאני עושה דברים אחרים חוץ ממוזיקה. ומצד שני, אני רוצה את המוזיקה כי אם אפסיד… זה השטח שלי, אסור לי להפסיד שם".

היו אנשים שלא התחברו לתוכן של הסרט?
"לא שמעתי תגובות שהיו אנטי, וזה הפתיע אותי. יש משהו קסום בחבר'ה האלה, הדמויות בסרט. משהו בדינמיקה שלהם, בחוסר ההתעסקות בפוליטיקה עצמה. טלאל בסך הכל רצה שלא יהרסו את הבית שלו, קארים בסך הכל רצה לשיר. הוא שר על העם שלו. אני יוצר הרבה אמנות שנויה במחלוקת, והרבה פעמים אני יוצר ויכוח, אבל בסרט הזה היה משהו קסום. אנשים שראו את הסרט, לא יודע אם ימנים או ערבים, יצאו עם הרגשה שהם ראו סרט טוב".

האמונה הגדולה בכוחו של הסרט היא אחד מהגורמים שהביאו את נפאר ואלוני לצאת השבוע בהאשמות חמורות כנגד האקדמיה הישראלית. זו העניקה לסרט חמש מועמדויות (לצד פרסים בקטגוריות האמורות, הסרט מועמד גם על צילום, עיצוב אמנותי ועיצוב פסקול), אך אלה אינן מועמדויות לפרסים הנחשבים, כגון פרס התסריט, הבימוי או הסרט הטוב ביותר, שיכול היה לתת להם סיכוי לייצג את ישראל בטקס פרסי האוסקר (שהרי המועמד של ישראל לקטגוריית פרס הסרט הזר הוא תמיד הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר).

"אני חושב שיש מסר בעובדה שקיבלנו רק את הקטגוריות שקיבלנו", מבהיר נפאר. "אמרו: 'אתה מועמד על משחק, אתה מועמד על מוזיקה, אנחנו לגמרי בעד הכישרון שלך'. אבל את התסריט, את הנרטיב הפלסטיני – את זה הם לא מוכנים לקבל. חס וחלילה שפלסטיני יכתוב סיפור על עצמו. זה בדיוק מה שקורה עם השמאל ועם הימין הישראליים כיום. הימין חושב שהערבי פושע, השמאל חושב שהערבי חף מפשע, אבל שניהם מסכימים שהעורך דין חייב להיות יהודי".

את האשמה תולה נפאר בהיעדר ייצוג ערבי בין חברי האקדמיה. "אני לא חושב שזה במודע. הם לא ישבו עם ג'וני ווקר וצחקו על ערבים, אבל כמה מהשופטים הם ערבים? אפילו לא אחד. הישראלים צריכים להבין שאנחנו אלו שרוצים לספר את הסיפור שלנו".

למי ייעדתם את הסרט? לקהל ערבי? שמאלני?
"לכל העולם. לא שואלים את ספייק לי למי אתה מייעד את הסרטים שלך. הוא לא מכוון רק לשחורים, הוא עושה סרט. אני רוצה שכולם יראו את זה".

יש לך תכנון לשחק בעוד סרט, אולי לא על הסכסוך?
"כן, זה נשמע לי מגניב. אני לא מייצג את הסכסוך, אני מייצג את הפלסטיניות שלי. זה יכול להיות הפלסטיניות שלי בלי קשר לסכסוך, והסרט שלנו לא על הסכסוך בכלל".

הוא לא?
"הוא לא ממש על הסכסוך, הוא לא על יהודים וערבים. הוא על חבורה של פלסטינים אופטימיים שמקבלים נוק אאוט ומתקוממים יום אחרי, כאילו כלום לא קרה, וממשיכים את החלום. חלק מהנוק אאוט זה הרשויות הישראליות, אבל גם דברים אחרים. אנחנו קיימים בלי שום קשר לסכסוך, זה מה שאנשים מתקשים להבין פה".

מתוך כל המסרים שהעברת בסרט, שכוללים ביקורת על הרשויות הישראליות וגם כלפי החברה הערבית, יש משהו שהיה חשוב לך במיוחד?
"בעיקר היצירה מתוך הבור שהם חיים בו, למצוא את האני בתוך המסרים האלה. כלומר, לדבר על המסרים מבלי לפגוע באני. על השיר האחרון בסרט, 'יא רית (הלוואי)', היה לי הכי מרגש לעבוד. זה שיר שהוא אומר בו 'הלוואי והייתי יכול לכתוב לך שיר שכולו קלישאות (…) אני רוצה לדמיין אותנו מתנשקים בגשם, אבל הגשם מזכיר לי את הגג הדולף'. לאו דווקא להתייחס לכל המינוסים האלה כדלק לכתיבה, אלא כשדים שצריך להתגבר עליהם. אני לא צריך את העוני, אני לא צריך את האפליה כדי להתקיים מבחינה אמנותית, אלה שדים שאני מת להיפטר מהם".

זו נקודת מבט מאוד טופאקית.

"הוא עשה את זה טוב ב'Brenda's Got a Baby', אבל זה לא רק הוא. יש בזה הרבה ג'יי קול, יש בזה קצת קיינ'ן ויש בזה הרבה מחמוד דרוויש. אני גם מתגרה בו בשיר הזה, זה הכבוד הכי גדול שאני נותן. אם אתה אומר כמו כולם 'מחמוד דרוויש אמר את זה', זה לא כבוד לאדם. להגיד 'אוקיי, מחמוד אמר ככה, אז אני אקח את זה ואראה איך מסובבים את זה' – זה נקרא לתת לו כבוד".

בזמן שאתה מצטט את מחמוד דרוויש בגל"צ, נוזפים במי שמדבר עליו. איך בכלל ישדרו אותך?
"כאילו זאת הבעיה היחידה. יש לנו את זוהיר פרנסיס (זמר ערבי־ישראלי מצליח מחיפה – מ"ש), שהוא סופרסטאר שעושה שירים לא פוליטיים בכלל, אלא שירי אהבה. גם את זה לא משמיעים. זה עניין של אנטי שפה, אנטי תרבות".

נפאר מכיר את זה טוב, טוב מדי. כשמאחוריו קריירה בת כמעט 20 שנה בתור הראפר הפלסטיני הראשון, הגיע תאמר הכי רחוק שאפשר, אבל לא כאן. ההרכב DAM, שאותו מוביל נפאר יחד עם אחיו סוהיל ומחמוד ג'רירי, מופיע לעתים תכופות באירופה, נחשב להרכב מונומנטלי בעולם הערבי ומוערך על ידי כמה מהראפרים הגדולים בעולם (בהם KRS-One וטאליב קוואלי). בישראל, לעומת זאת, אפשר למצוא אותו מופיע בעיקר מול קהל ביתי בלוד, למעט הופעות נדירות בתל אביב. אחת כזו תתקיים ביום שישי הקרוב בסינמטק, גם בהרכב DAM וגם בהרכב הנקרא על שם הסרט, "ג'נקשן 48", הנוצר במיוחד עבור הסרט ומנגן כחלק מהסרט. בהרכב זה חברים גם סאמח זוקוט (סאז), הזמרת מייסה דאו ואיתמר ציגלר. זה ממש לא השת"פ האחרון שצפוי לו בקרוב.

"אני עובד עם רע מוכיח על אלבום ומופע מוזיקלי ותיאטרלי. נופיע שנינו בערבית, בעברית ובאנגלית. במשך תקופה ארוכה לא עשיתי שירים בעברית. התחלתי באנגלית, ועברתי לעברית, נתקעתי בערבית ואמרתי שאני לא חוזר לעברית. אז חזרתי לאנגלית ועכשיו אני חוזר לעברית. אני משוכנע שכל המאבק שלי עם שפות הוא בשביל להגיע למצב שבו אני מלהטט בין שפות באופן חופשי. באמצע משפט בערבית אני יכול לזרוק חצי משפט בעברית, שיש בו גם אנגלית וג'מייקנית – ככה זה כשאתה עוף מוזר, כמו כל הפלסטינים שחיים פה בארץ למעשה. וזה לא רק זה. זה הולך להיות תאמר האבא, תאמר המורד, תאמר שאוהב סקס. זה יהיה תאמר בן ה־37, עוד לא עשיתי אלבום בן 37".

אז גם בקריירה המוזיקלית שלך אתה מכוון לכל העולם?
"אתה יכול להיות לוקלי, אבל צריך לזכור שהעיר והשכונה שלך בסופו של דבר שייכים לכל העולם. העניין הוא לא השפה, אלא השפה התקשורתית. את זה אני מחפש כל הזמן. איך להיות אוניברסלי מבלי לשכוח את הלוקלי".

תאמר נאפר וג'נקשן 48 יופיעו בסינמטק תל אביב, שפרינצק 2 תל אביב, שישי (26.8) 23:30, 33־53 ש"ח

• ג'נקשן 48
• ראפר ערבי
• ראפ ערבי
• ראפ פלסטיני
• תאמר נפאר
• DAM
• תאמר נאפר
• ראפ
• מוזיקה
• אודי אלוני
• תרבות