מותג הקולנוע הכי מניב של השנים האחרונות עומד בפני שינוי מהותי: אמש (יום ש') באולם H של קומיק-קון עלה על הבמה האיש האחראי על ה-MCU, קווין פייגי, בכובע האוונג'רס הכחלחל שלו והכריז על שינוי עולם. ידענו שזה יבוא. למעשה, רק אתמול פרסמנו כתבה עלהרצון/אילוץ של מארוול לשנות כיוון, והנה זה כבר הגיע, עם רגע חשיפה תיאטרלי להפליא ששלף את רוברט דאוני ג'וניור – האיש שהוליד מחדש את מארוול בתפקיד איירון מן – לתפקד כישו ולהחזיר אותה ואותו לחיים.

>>

דאוני נחשף כנבל הגדול הבא של מארוול, מי שמחליף את קאנג הכובש שנזרק מכל מדרגות גיבורי העל בשל הרשעתו של השחקן ג'ונתן מייג'רס בתקיפה, ומי שאמור להפוך לת'אנוס של השלב הנוכחי ב-MCU – ד"ר דום, אולי הנבל הכי נודע לשמצה בין דפי הקומיקס של החבר'ה. שאלת ליהוקו של דום עמדה באוויר מאז הוכרז הריבוט לסרטי "ארבעת המופלאים", שהפעם יהוו חלק מהיקום הקולנועי השלם בסרט שיצא ב-2025, אך זו תהיה (כנראה) רק נקודת הכניסה של דום, כי דאוני ג'וניור ישוב ליקום גיבורי העל גם ב-"הנוקמים" החמישי, שהיה אמור לצאת ב-2025 תחת השם "הנוקמים: שושלת קאנג", אך מאז נדחה לחודש מאי 2026, וכעת שמו שונה ל"הנוקמים: יום הדין".

שובו של דאוני ג'וניר היא לא הבשורה היחידה על מארוול שיצאה מקומיק-קון. למעשה, השינוי המשמעותי יותר הוא שובם של האחים אנתוני וג'ו רוסו – צמד הבימאים שאחראי לסגירת סאגת האינסוף ורצף הסרטים הטוב ביותר של מארוול – שיתפקדו כבימאי שני סרטי הנוקמים הבאים: "הנוקמים: יום הדין" ו-"הנוקמים: מלחמות סודיות", שאמנם תוכנן מראש, אבל יעבור שינויים רבים תחת ידיהם, כמו גם תחת ידי התסריטאי סטיבן מקפילי, שכתב עבורם את הסרטים שביימו במארוול, ויקח את המושכות מהתסריטאי מייקל וולדרון ("לוקי").

השינויים הנדרשים הם, כאמור, לא מבוטלים: לאורך כל תקופת המולטיוורס בנו במארוול את הנבל קאנג, בגילומו של ג'ונתן מייג'רס, בתור הנבל הגדול שצריך להביס – עד שהשחקן הורשע בחודש דצמבר האחרון בהטרדה ותקיפה של זוגתו לשעבר, מה שהוביל את מארוול לפטר אותו. מכיוון שקאנג נבנה כדמות בעלת אינספור כפילים, זה נהיה טיפה קשה לצלם מחדש עם שחקן אחר, אז במארוול שינו כיוון, סגרו את סיפורו של קאנג במהרה דרך הסדרה "לוקי", ופנו לטפח את הנבל הגדול הבא. מי ידע שהוא בכלל מתחבא בעבר שלהם?

זה לא מקרה שדווקא איירון מן חזר, כמובן. מעבר להיותו סמל לצמיחתה של מארוול, חזרתם של האחים רוסו והתסריטאי מסמנת סוג של התקפלות של קווין פייגי, והישענות על הצוות הישן שהוביל אותו להצלחה, וזה ממש מפתיע ביחס לגוף שהראה בראשית דרכו יצירתיות מסחרית בשיאה. אבל הפעם נראה שהמסקנות של דיסני ומארוול היה שהם לקחו יותר מדי סיכונים, ולכן חוזרים לבסיס עם הדרך הכי טובה להתחנף למעריצים – כוכב אהוב, יוצרים מוכרים, קו עלילה קלאסי ונבל שכולם אוהבים לשנוא. עכשיו רק נשאר לראות אם ישלבו גם שיר של אם.אף דום ויסגרו את הגולל על חנפנות למעריצים.

• המסך
• מארוול
• רוברט דאוני ג'וניור
• MCU

סדרות ריגול נוטות תמיד לטון רציני וכבד, ואם להודות באמת – די משעמם. למעט אולי "סוסים איטיים" שבאה אליו מכיוון אנדרדוגי מרענן, קשה לחשוב על סדרת ריגול סוחפת בהרפתקה חובקת עולם. בקולנוע זה אולי עובד טוב יותר בגלל מגבלת הזמן, אבל בסדרות העסק נמרח ללא סוף ותמיד יש איזה טוויסט מפתיע צפוי מראש. תמיד יש לזה קהל, אבל הז'אנר התיישן והלך לאיבוד בשלב ההתפתחותי הידוע כ"להמציא-את-הז'אנר-מחדש". אבל אז לפתע HBO מרעננת את המסך עם סדרה כמו "נאמנות כפולה", וצריך לחשוב על כל הז'אנר מחדש.

>> קחו חופש: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו
>> מביכוש: 25 רגעי הקרינג' הגדולים של הטלוויזיה בישראל

"נאמנות כפולה" היא סדרת ריגול שונה מאוד ממה שהתרגלנו לקבל בסדרות כמו "האמריקאים" או "קוונטיקו". היא מגדירה את עצמה כסאטירה פוליטית ומקבעת את עצמה בלב מלחמת וייטנאם, כשאת האלמנט הסאטירי צריך לחפש טוב טוב בסאבטקסט. יש שם ביקורת על כל צדדי המלחמה באופן כמעט בלתי נמנע, אבל קשה להגיד שנקרעתי מצחוק בזמן שהבנתי אמת מבעיתה על המציאות. עם זאת, לסדרה עצמה יש כבר מקום חשוב בהיסטוריה: היא ככל הנראה תמלא את ארון הפרסים של רוברט דאוני ג'וניור ותוסיף לו את פרס האמי לאוסף המכובד שכולל כבר אוסקר, גלובוס הזהב ופרס באפטא.

למרות השם הגדול של דאוני ג'וניור, אל תטעו – הוא לא הכוכב הראשי כאן. גם הפעם, כמו ב"אופנהיימר", הוא בתפקיד משני בלבד. במרכז הסדרה (שמבוססת על הרומן רב המכר "The Sympathizer", כשמה של הסדרה באנגלית) עומדת דמותו של "הקפטן" חסר השם (הו שואנדה), קצין שנאמן לצבא דרום וייטנאם ובעצם מרגל עבור וייטנאם. כמרגל כפול הוא גם עושה תפקיד כפול בסדרה עצמה – לצופה אף פעם לא יהיה ברור למי הוא באמת נאמן או אפילו מה העקרונות שלו. מצד אחד הוא משרת תחת גנרל דרום וייטנאמי, מצד שני הוא מרגל בשביל הקומוניסטים, מצד שלישי הוא לא רוצה לעזוב את וייטנאם ומצד רביעי הוא מת על ארה"ב ועל התרבות האמריקאית ומצד חמישי הוא וייטנאמי ומצד שישי הוא גם חצי צרפתי.

יוצר הסדרה, דון מקלר, שחקן ותסריטאי לא כל כך מוכר שמעולם לא ראיתי אף סרט שלו והשם שלו מזכיר לי את השם של הבסיס שהייתי בו בתל השומר, גרם לי להעריך את העבודה שלו כבר מהפרק הראשון, כי אין בו פחד להערים קשיים רבים מספור על הגיבור שלו. זאת כנראה אחת הדמויותת הכי מורכבות שנראה על המסך, וזה מגיע עם הבימוי המצוין של פארק צ'אן ווק (שביים את הסרט הקוריאני המדהים "אולדבוי"), מארק מונדן (שביים את "קוונטיקו" בעבר) ולפרק אחד אפילו את פרננדו מאירלס (שרק עכשיו ביים את "שוגר" באפל TV+). זהו צוות במאים מנצח שאי אפשר להפסיד איתו.

"נאמנות כפולה" היא סדרה מיוחדת והכל בה מיוחד: הצילום שמציג זוויות שלא ציפיתם לראות בסדרת ריגול, הפסקול שמשיר לשיר רק הולך ומשתפר, המיקום הוייטנאמי שישר מייצר מגוון רחב של אסוסיאציות (אותי זה מחזיר לטיול אחרי הצבא). אבל אני יודע שאתם לא כאן בגלל האלמנטים הקולנועיים או הנופים. באתם בגלל שם אחד גדול שדחוף את הסדרה: רוברט דאוני ג'וניור.

אם תסתכלו על ארון הפרסים של דאוני ג'וניור קשישא, תראו שם כמעט כל סוג של פרס. אחרי האוסקר על תפקיד המשנה שביצע בכישרון רב בסרט "אופנהיימר", חסר לו רק גביע אחד: האמי. מוזר לראות אותו בסדרת טלוויזיה – זה לא קרה מאז ש"אלי מקביל" הרימה לו מחדש את הקריירה – אבל זה הצעד המתבקש. בסדרה הוא משחק את קלוד, סופר-מרגל אמריקאי שיכול לשנות לחלוטין את פניו ולוקח את הקפטן שלנו תחת חסותו, כשהוא מתפצל לארבע דמויות שונות לחלוטין. כבר מהפרק הראשון אפשר לראות שהוא מאד נהנה. התפקיד הזה תפור עליו. לא חסרים מועמדים, באמת, יצאו המון סדרות מצוינות השנה ואנחנו אפילו לא בחצי שלה, אבל דאוני ג'וניור (שחתום על הסדרה גם כמפיק) עושה כאן עבודה שבלעדיה הסדרה הזאת לא הייתה נראית אותו הדבר.

למרות השם הגדול וההבטחה לפרס אמי, זה רחוק מלהיות הדבר היחיד שהופך את "נאמנות כפולה" לכל כך מוצלחת. מעל הכל, היא כל כך שונה וחריגה בנוף שקשה להבין בדיוק למה. סצינת הסיום של הפרק הראשון מבהירה את זה.מה שמייחד אותה הוא האיזון המדהים בין קלילות והומור לבין זעזוע שמגיע משום מקום. עובר דרכה הומור דק ודיאלוגים קלילים שפורצים את גבולות הז'אנר. היוצרים שומרים את קלפי העלילה בשרוול עד לרגע האחרון, וברגע אחד הכל יכול להתהפך לכאוס מוחלט, כמו במלחמה. המראות בסדרה לא תמיד יהיו קלים לצפייה, במיוחד בתקופה הנוכחית, אבל "נאמנות כפולה" מצליחה להציג את כל הזוויות של מלחמת וייטנאם מחדש, בצורה מעניינת ומעוררת מחשבה, והיא לגמרי שווה את הצפייה שלכם. וכן, רוברט דאוני ג'וניור כנראה יוכל לפרוש בזכותה בנחת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• HBO
• רוברט דאוני ג'וניור
• סדרות מומלצות

אנחנו בעיצומו של חודש טלוויזיוני מסעיר, הרמה גבוהה מתמיד, רצף של סדרות מעולות עלו לאוויר בשבועות האחרונים, אבל גם על רקע המצוינות הכללית מצליחה "The Sympathizer" של HBO/Max להתבלט כמשהו אקסטראורדינרי, ולהצטרף למועדון ה"כזה עוד לא ראינו" שהולך ומצטופף לאחרונה (וד"ש ל"ריפלי" ו"שוגר").

>> תראו מה מלחמה יכולה לעשות: חוויה טלוויזיונית נדירה, למשל
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות שוות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

הרבה זמן לא הייתה כאן דרמת ריגול טובה, בטח לא מקורית כמו זאת. על הבימוי יושב פארק צ'אן-ווק, מגדולי הבמאים של דרום קוריאה, שנותן לסדרה כולה את הטאץ' האקסטרימי, הקצב המהיר והצבעוניות החדה שמאפיינים אקשן קוריאני מעוצב היטב, והוא מפיק את הסדרה יחד עם רוברט דאוני ג'וניור שגם מככב בארבעה תפקידי משנה שונים של אמריקאים מעצבנים, תוך שהוא מחליף דמויות במיומנות שומטת לסתות. אבל מה שבאמת עובד פה זה הסיפור.

"האוהד" היה שמו העברי של ספרו רב המכר של ויאט תאן נוין וזוכה פרס פוליצר לשנת 2016, אבל על המסך בחרו לקרוא לו "נאמנות כפולה". הוא מספר את סיפורו המסעיר של מרגל צפון וייטנאמי שמושתל כחפרפרת בדרום וייטנאם, ונמלט לארצות הברית עם נפילת סייגון, שם הוא ממשיך לרגל אחר קהילת הפליטים הדרום וייטנאמית, תוך כדי שהוא מסתגל לחיים באמריקה ומתחיל די ליהנות מהם. הספר לועג סאטירית לייצוג שזכתה לו מלחמת וייטנאם בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים, ועל פי רוב הביקורות נראה שהסדרה שומרת היטב על הטון הזה עם תועפות של הומור שחור.

את הואה זאנדווה בתפקיד הראשי אתם אולי תזהו מהעיבוד הנטפליקסי הכושל של "קאובוי ביבופ", ולצידו יש קאסט אסייתי ואסייתי-אמריקאי ברובו (כולל סנדרה או בתפקיד משנה), אבל זה הליהוק של דאוני ג'וניור בתור כל הדמויות האמריקאיות בסדרה שאורז את הכל יפה כפראפרזה נגדית ל"כל האסייתים נראים אותו הדבר" ההוליוודי. בקיצור, רק יצאנו איתה לדרך אבל מסתמן שזו הולכת להיות וואחד דרך חדשה בכל הקשור למה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על מלחמת וייטנאם, סיבותיה ותוצאותיה.
>> "נאמנות כפולה" // The Sympathyzer // שבעה פרקים (פרק בשבוע) // עכשיו ב-HBOMax והחל ממחר גם ב-HOT, yes וסלקום TV

• המסך
• מה רואים הלילה
• HBO
• רוברט דאוני ג'וניור
• סדרות מומלצות
• ריגול

לילה נטול הפתעות ודרמה בהוליווד: בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע שנערך הלילה זכו בפרסים המרכזיים כל המועמדים שהיו צפויים לזכות בהם, כפי שהסתמנו בטקסי הפרסים האחרים לאורך שלושת החודשים האחרונים, ובראשם "אופנהיימר" עם שבעה פרסים ו"מסכנים שכאלה" עם ארבעה. סרט האנימציה הישראלי הקצר "מכתב לחזיר" של טל קנטור הפסיד בקטגוריה לסרט "המלחמה נגמרה" שנוצר בהשראת שירם של ג'ון לנון ויוקו אונו. וזה כנראה אומר הכל.

>>

בערב שהיה נטול הפתעות לחלוטין, לקח כצפוי "אופנהיימר" את כל הקופה עם פרס הסרט הטוב ביותר, ופרסי אוסקר ראשונים בקריירה לכריסטופר נולאן (בימוי), קיליאן מרפי (השחקן הטוב ביותר) ורוברט דאוני ג'וניור (שחקן המשנה הטוב ביותר), כשאליהם מצטרפים פרס העריכה, פרס הצילום ופרס הפסקול המקורי. רגע מרגש קמעה נרשם כשסטיבן שפילברג העניק לנולאן את הפרס שלו, במה שנראה כסימבול להחלפת המשמרות בין שני הבמאים הגדולים של הוליווד.

זכיות משמחות נוספות נרשמו לאמה סטון (השחקנית הטובה ביותר, "מסכנים שכאלה") ובילי אייליש (השיר הטוב ביותר, "ברבי"), כשבמקרה של שתיהן מדובר באוסקר שני בקריירה הצעירה שלהן. כצפוי דה'ווין ג'וי רנדולף ("נשארים לחג") זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, הסרט "20 ימים במאריופול" על המלחמה באוקראינה זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, וסרטו של האיו מיאזאקי "הילד והאנפה" גרף את פרס סרט האנימציה הטוב ביותר.

בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר זכה סרטו הבריטי דובר הגרמנית של הבמאי היהודי ג'ונתן גלייזר, "אזור העניין", ואת הבמה ניצל גלייזר כדי לשאת נאום אמביוולנטי שבו תקף את ישראל אך הזכיר גם את קורבנות שבעה באוקטובר וטען שהשואה אינה יכולה לשמש הצדקה לכיבוש. "אנחנו עומדים פה כבני אדם המסרבים לכך שישתמשו ביהדות שלהם ובשואה לשם כיבוש שפגע בכל כך הרבה אנשים חפים מפשע, בין אם זה הקורבנות של השבעה באוקטובר או המתקפה המתמשכת על עזה", אמר הבמאי בנאום שהיווה התייחסות יחידה למלחמה בעזה לאורך הטקס ונתן את הטון ליחס כלפי ישראל מאחורי הקלעים.

במה שנראה כתבוסה קשה להסברה הישראלית, לא צוינו בטקס ולו פעם אחת השבויים והחטופים בעזה, ועל השטיח האדום לא נצפו הסיכות הצהובות שמביעות סולידריות עם משפחות החטופים, בניגוד לטקס פרסי האמי וטקס פרסי גלובוס הזהב שנערכו מוקדם יותר השנה. מיד אחרי שבעה באוקטובר עמדה מרבית הוליווד לצד ישראל, אך החודשים שחלפו מאז מחקו את התמיכה והחליפו אותה בביקורת קשה. על בגדי רבים מהסלבז שהגיעו לטקס, ביניהם בילי אייליש, ראמי יוסף ומארק ראפלו. לפני הטקס נערכה מחוץ לאולם הפגנה פרו-פלסטינית שהובילה לעיכוב של מספר דקות בתחילתו. אפשר רק להתנחם בביצוע החי והאדיר של ריאן גוסלינג לשיר מ"ברבי", שהיה ללא ספק שיאו של ערב מחורבן למדי.
>> טקס האוסקר שודר בשידור ישיר ב-yes וב-+STING, הטקס הערוך והמתורגם ישודר ביום שלישי בשעה 21:00 ב-yes MOVIES DRAMA.

• המסך
• אוסקר
• כריסטופר נולאן
• אופנהיימר
• אמה סטון
• רוברט דאוני ג'וניור
• בילי אייליש
• ברבי

להסתובב בספריית הדוקו של נטפליקס מרגיש לפעמים כמו ללכת בשוק סואן כשמכל בסטה צועקים משהו פרובוקטיבי אחר. "האיש הזה רוצח אנשים, רק היום רק היום!" "אה כן? האיש הזה רוצח אנשים וגם שוכב עם הגופות שלהם וגם אוכל אותן אחר כך!". "מאלף נמרים מנהל כת!" "העולם בכלל שטוח!" וכו' וכו'. בקיצור, בכל התחרות הזאת יש אולי המון סיפורים מזעזעים ומסמרי שיער, אבל אנחנו מפספסים את האישי, הקטן ואת המרגש. בטח אם הוא בשחור-לבן – מה יותר אישי וקטן מזה?

במחלקת התעודה של נטפליקס החליטו להוציא ממש בשבועיים האחרונים שני סרטי דוקו שונים (אבל דומים). שניהם לא עוסקים ברוצחים סדרתיים או במנהיגי כתות משוגעים, אלא בנקודות רגישות בנפש האדם. הסרט הראשון שיצא הוא "פיל סטאטס: הכלים", סרטו של ג'ונה היל ("סופרבאד", "הזאב מוול סטריט"), שאפשר להגיד שהוא דוקו אוטוביוגרפי שהוא ההיפך מאוטוביוגרפיה: סרט של מטופל שעושה סרט על המטפל שלו ושם אותו במרכז. השני הוא"רוברט דאוני סניור" (במקור פשוט "סניור", כלומר "האב"). רוברט דאוני ג'וניור, אותו אתם ודאי מכירים בתור טוני סטארק האחד והיחיד, עוקב בסרט אחר אביו, רוברט דאוני סניור בשנים האחרונות לחייו – בהם היה אחד מחלוצי האינדי של הקולנוע.

למרות שנושא הסרטים שונה הדמיון ביניהם ניכר עוד ממבט ראשון. שני הסרטים מצולמים (ברובם) בשחור-לבן, שני הסרטים נעשים מפרספקטיבה של שחקן מפורסם העוקב אחר חייו של אדם משמעותי ושניהם נוגעים בסיפורים קטנים אישיים, ממש לא בסיפורי זוועות גרוטסקים (העובדה שהם מגיעים, בכל זאת, מכוכבים הוליוודיים, בהחלט עזרה להם להיות מופקים). כל קווי הדמיון האלו, יחד עם מועדי היציאה הסמוכים אכן דורשים השוואה מסוימת, אבל לא יהיה הוגן לבקר את שני הסרטים אחד לצד השני מבלי להתייחס אליהם בנפרד.

פיל סטאטס הוא הפסיכולוג של ג'ונה היל. כבר מהרגע הראשון ברור שסטאטס הוא לא מטפל שגרתי, קודם כל בהליכתו נגד המוסכמה שעל המטפל להקשיב ולא להיות מעורב – ומטרת הסרט היא קודם כל להציג את שיטת הטיפול שלו לעולם. במהלך הסרט סטאטס מציג את הכלים שלו להתמודדות עם דיכאון ואנחנו רואים את השימוש בהם בזמן אמת.בתחילת הסרט "סטאטס" היל אמנם מדגיש, "הסרט הוא לא עליי, הוא עלייך", אבל מהר מאד הוא מבין שכדי להראות את הכלים שהוא רוצה להראות, גם הוא – כמו הגישה של סטאטס אליו עצמו – צריך להיות מעורב ולהראות את האופן בו השיטות עובדות.סטאטס, בתורו, רחוק מלהיות המטפל השותק והמנומס. הוא מקלל, הוא מדבר באופן ישיר ובוטה ומרגיש כל כך בנוח עם היל שהוא מרשה לעצמו לספר בדיחות "אמא'שך", יום לפני שגברת היל מצטרפת לטיפול משותף.

הצפייה ב"סטאטס" נעימה, אולי נעימה מדי, אפילו כשמדברים על נושאים קשים, והיל מציג דמות באמת מעניינת של מטפל לא קונבנציונלי, שהצליח לדבר גם אליי דרך המסך, אפילו שהוא דיבר אל ג'ונה היל מול המצלמה.ג'ונה היל הוא מראיין מעניין ועם זאת חוסר הנסיון שלו בתפקיד הזה מורגש. הוא מצליח לשאול את סטאטס שאלות מעניינות ומוביל אותו לחשוף פרטים על חייו הפרטיים המרתקים ועל הדברים שדחפו אותו למקצוע בו הוא עוסק – אבל מה שמונע מהסרט הזה באמת לעלות רמה הוא חוסר התעוזה של היל ללכת עד הסוף ולהיחשף באמת. בעיה נוספת של הסרט היא העובדה שכל הסרט אמנם מתמקד במטפל, אך בסופו של דבר המטופל (אלא מה) הוא זה שעובר את התהליך הגדול יותר. אולי זה מה שמצופה שיקרה תוך כדי טיפול, אך בסרט שמתפאר בכך שהוא מתמקד במטפל, הייתי שמח לראות גם את סטאטס עובר תהליך משמעותי יותר או לפחות זהה בגודלו לתהליך של דמות המשנה (כן, היותר מפורסמת, וכן, היותר רגילה למצלמות) בסרט.

בפינה הנגדית יושב רוברט דאוני ג'וניור בכיסא המפיק לצד הבמאי כריס סמית', שיצר בעבר סרטים כמו "ג'ים ואנדי" (2017) והפיק את "טייגר קינג" בשנת 2020. רוברט דאוני ג'וניור מלווה את אביו, רוברט דאוני סניור, בשנים האחרונות לחייו. לעומת בנו, כוכב הענק, סניור הוא במאי ויוצר ותיק שנחשב לאחד מחלוצי האינדי בקולנוע האמריקאי. סרטו הראשון, "מרפקים משופשפים" התמקד באיש שמתחתן עם האם הביולוגית שלו כמעין פרפרזה על אדיפוס – בקיצור, סניור מעולם לא שחה עם הזרם וגם כאשר הוזמן למיינסטרים, נכשל קשות. בדומה לסטאטס, גם סניור מדבר בשפה בוטה ולא חוסך בתיאורים ציוריים, אבל ההסתכלות עליו היא קצת אחרת. רוברט דאוני ג'וניור אמנם רק מפיק כאן, אך זה נדמה שסמית' נותן לו להוביל את הסרט, מסיבה שדאוני ג'וניור מוסר כבר בשלב מאד התחלתי של הסרט: הקשר של אבא שלו לסרט עוזר לשפר את הקשר ביניהם. השלב בו מדברים על תקופה משברית שעברו האב והבן ביחד ובנפרד הוא מעניין, ולראות את דאוני ג'וניור הצעיר מופיע על המסך זאת חוויה, אך בסוף הסרט הרגשתי מעט מרומה. במקום דוקו על מפעל חייו של במאי חשוב, זה סרט על הפרידה של דאוני ג'וניור מאביו.

ל"סניור" יש גם יתרון של קאסט גדול שמכיל המון במאים, שחקנים, חברים וקרובי משפחה. הראיונות עם אלן ארקין,לדוגמה, מעניינים מאוד וחושפים (גם אם לא מספיק) את היחסים בין הענק ההוליוודי שהוא ארקין לבין הבחור שהגיע מניו יורק לעשות קולנוע שולי שמראש לא ידבר לכולם. גם הקטעים מהארכיון הפרטי של פול תומאס אנדרסון מראים את הקרבה בין סניור לבמאי השנוי במחלוקת (אבל שהצליח הרבה יותר ממנו).

מעל פני השטח חוויית הצפייה בהם דומה: כאמור, שני סרטים תיעודיים בשחור לבן ובאורך של פחות משעתיים העוסקים באיש יקר ליוצרי הסרט. שני הגיבורים של הסרטים, סטאטס וסניור, אפילו סובלים מפרקינסון – ושני הסרטים מקדישים לכך חלק שלם. נקודת דמיון נוספת, וחשובה יותר, היא ששתי היצירות מוצגות בפנינו כעבודה בתהליך. היל כל הזמן מדגיש בפנינו שהוא לא יודע באמת למה הוא מצלם את הסרט, בדיוק כפי שדאוני ג'וניור לא יודע על מה יהיה הסרט של אביו, זה שבמהלך צילומי הסרט הוא כבר הופך למעורב בעריכתו. אז מה בעצם שונה כאן?

בסופו של דבר החוויה בהם היא די דומה: מעקב אינטימי אחר דמות אחת, כך שהבחירה בין שני סרטי הדוקו די תלויה בכם ובמה אתם מעוניינים. "סטאטס" הוא באמת דוקו אינפורמטיבי לא פחות משהוא מעניין והכלים של סטאטס באמת פשוטים ללמידה ויכולים לשמש כל אחד, גם אם הם לא נכנסים לקליניקה שלו. "סניור" הוא באמת הזדמנות להרחיב את הידע שלכם בהוליווד הרבה מעבר לז'אנרים המקובלים, דיוקן של איש שנלחם במציאות דרך הקולנוע – ובכך יצר גם את הבסיס המרדני שליווה את כל חייו של הבן, לטוב ולרע. בסופו של דבר שני הסרטים מרגשים, אבל פיל סטאטס הוא, למרבה הצער, דמות ראשית מפותחת פחות מאשר רוברט דאוני סניור – אולי בגלל העובדה שהוא לא רגיל להיות בקרבת מצלמות.

"סטאטס" ו"סניור" זמינים עכשיו בנטפליקס

• המסך
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• רוברט דאוני ג'וניור
• ג'ונה היל