כידוע, ליאור שליין ממש לא אוהב את יאיר לפיד, אז כנראה שהוא לא יאהב את ההשוואה הזאת, ובכל זאת נגיד את זה: הראיון של שליין אתמול (שבת) ב"פגישה עם רוני קובן" היה מרתק יותר מכל ניסיון של קובן לעצבן את צופיו עם ינון מגל או איתמר בן גביר, אבל בעיקר הזכיר לי ראיון גדול אחר שהעניק איש תקשורת אחר שנקשר בעבר עם המערכת הפוליטית. לאיש הזה, מה לעשות, קראו יאיר לפיד.

>> מאחורי הצללים: הנה, ביבי, מצאנו את הדיפ סטייט האמיתי
>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

ב-7 בינואר 2010, לפיד ג'וניור (אז עוד מגיש "אולפן שישי" ובעל טור ב"ידיעות אחרונות") התראיין לאילנה דיין, כדי לקדם את הביוגרפיה שכתב בשם אביו ז"ל, טומי ("זכרונות אחרי מותי"). זה היה ראיון טוב בין שני אנשים שמכירים היטב את המלאכה וידעו לנהל את השחמט אחד עם השני. מה שזוכרים מהראיון ההוא זה את אותה הכחשה רפה. את הרגע שבו דיין שואלת – "יש מצב שאתה קופץ לחיים הפוליטיים?", ולפיד – איש שיודע משהו במילים – גמגם משהו לא מחייב על זה שהוא מתלבט ויתלבט עוד הרבה זמן. שנתיים ויום אחר כך, "יש עתיד" באה לעולם.

בחזרה לשליין: הסיטואציה אחרת, 15 שנים עברו, כולנו שונים מאוד מהאנשים שהיינו אז. אבל כשליאור שליין ישב מול רוני קובן – זה הזכיר, בדמיון מדהים, את הראיון ההוא. גם אז המראיינת שלפה את השאלה שריחפה באוויר (בעזרתן הנדיבה של השמועות), וגם ההכחשה של שליין בהקשר הפוליטי נראתה רפה למדי ("לא חושב, כרגע"), אבל כמו בראיון של לפיד ב-2010 גם הפעם אי אפשר היה שלא לקרוא בין השורות ששליין כבר מתחיל לכוון את דרכו לפוליטיקה. הוא מדבר כמו אזרח מודאג, הוא מסביר את עצמו בצורה רהוטה ותקיפה, ולמרות הרצון לא להתלהב מדי מכוכבים פוליטיים, בטח לא כאלה שבאים מהתקשורת (בכל זאת, נכווינו), היה בזה אפילו משהו טיפה מעודד.

בתקופה של ריק מנהיגותי עצום במחנה הליברלי-דמוקרטי – תקופה שבה ממשלה רעה מאוד עושה נזק שברור לכולם ועדיין לא נופלת במשך כמעט שנתיים – ותחושה של המצביע הליברלי הממוצע שאין מי שיישא את דגלו, שליין היה הבנאדם היחיד שהעז לומר את הדברים, ששרטט את מה שהיה בלב שלי ושל לא מעט ישראלים בתקופה האחרונה ולא ראו אף אדם שמבטא את זה. לא בצורה שבה שליין התנסח – כזו שמצד אחד היא פטריוטית עד הסוף (ולא כמו "הפטריוטיות" דה לה שמעטא שמציע ערוץ טלוויזיה מסוים), מצד שני מזהה בבירור מי טוב ומי רע, ומצד שלישי – ואולי הכי חשוב – לא נכנעת לייאוש.

זו תקופה של מבוכה עצומה עבור לא מעט אנשים בישראל. כאלה שמחוברים מאוד לארץ, לא רואים את חייהם בשום מקום אחר, אבל מרגישים אבודים – והם בעיקר מרגישים אבודים, או חלשים, בגלל הבהירות והנחרצות של הצד השני מול חוסר הבהירות בצד הליברלי. שליין הוא אמנם לא פוליטיקאי, אבל הקשבתי לו והבנתי את המקום שבו אני נמצא, יותר מכל פוליטיקאי אחר שניסה להסביר לי, מקום שמצד אחד מחובר מאוד לישראל, אבל מצד שני מבין שהיא פשוט לא תהיה בלי הדברים ששליין אמר בקול רם – הליברליות, החופש, הפנים למערב. כל הדברים שעשו אותנו גדולים באמת, ואולי הולכים לאיבוד עכשיו.

וגם הגישה חשובה – העובדה שמול האינסטינקט המאוד שמאלני להתקפל, להתייאש ולהרגיש שהכל אבוד, שליין עמד זקוף עם מה שהוא חושב. זה גם משהו עבור המון ישראלים שחושבים כמוהו, אבל לא מצאו אף אחד ללכת אחריו מטר פוליטי.האם שליין באמת יילך לפוליטיקה? רק הזמן יגיד, אבל זה לא נראה כמו ראיון של סאטיריקן מאוכזב או מישהו שמחפש עוד סיבוב בטלוויזיה. שליין מבין היטב שהאופציות שלו, בהקשר הזה, די נגמרו באקלים הטלוויזיוני הנוכחי. זה היה ראיון של ישראלי שרואה את השבר מסביבו, ונואש לתקן.

את התיקון האמיתי, עם כל הכבוד למה ששליין עשה עד עכשיו, לא עושים דרך האולפן של "רלוונט". שליין טעה כשהלך לאותו מיזם אינטרנטי בדיוק בגלל שזה היה מקום לשכנע בוא את המשוכנעים, להישאר בתוך הבייס החמים והנעים שיעשה לך "לייק" עוד לפני שהתחלת לדבר.הליכה ל"פגישה" עם רוני קובן אינה צעד של מישהו שמחפש את האישור של הקהל המיידי. היא הבנה שזו במה מרכזית (יחסית) ושהתקופה שבה אפשר היה להישאר רק עם מי שמסכימים איתך מראש – נגמרה. וזה הזמן להביע את הדברים בקול גדול, ובמקום שבו כולם יכולים לשמוע.

לאחד המופעים הגדולים של שליין על הבמה קראו "אין לי למי להצביע". הראיון הזה עם רוני קובן נועד לקהל שאין לו למי להצביע. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם בבחירות הבאות יהיה למי להצביע, והאם זה יהיה ליאור שליין.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ליאור שליין
• רוני קובן
• פוליטיקה

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על משפט. משפטן אני לא, והדבר הכי קרוב שיש לי להשכלה משפטית זה צפייה בפרק האחרון של "סיינפלד". אתמול (ראשון), בראיון המיוחד שפרסם עמרי אסנהיים עם טאיסיה (טלי) זמולוצקי, המתלוננת בפרשת אייל גולן, היו לכאורה מספיק עדויות להתנהלות לקויה – לפעמים פושעת – של משטרת ישראל ושל רשויות החוק כלפי המתלוננות. אבל לא אני האיש שיגיד שההחלטה לסגור את התיק פעמיים היתה מוצדקת, או לא. את זה יגידו אחרים, אם יגידו.

>> "אולפן שישי" גאה להציג: ניצחון הטוקבקיסטים על העיתונות
>> "המדריך לעתיד ורוד": מה עושים כשנגמרת לנו התקווה?

אני רוצה לדבר על כל היתר. על זה שפרשת אייל גולן, כמו פרשת הקטינות בכדורגל הישראלי (שעירבה את עומר אצילי ודור מיכה), מוכיחה כמה בישראל הכל קם ונופל על המשפט. הרף היחיד שקיים הוא הרף הפלילי, ויש שם בינאריות מוחלטת – או שהורשעת ואז אתה אשם, או שלא הואשמת ולכן אתה צח כשלג. אין שום משמעות למוסר, להתנהגות ראויה או לא, לטעם טוב – כל הדברים האלה נזרקו הצידה מזמן. וכך, כמו שאצילי ומיכה חזרו להיות שחקנים בכירים בכדורגל שלנו, גם אייל גולן – אולי הוריד את הראש לכמה חודשים – אבל היום שוב ממלא נוקיות וקיסריות כמו פעם. מכה קלה בכנף בקושי, ולא יותר מזה.

אבל ברשותכם, קצת אחורה. אמש שודר בכאן 11 הפרק השלישי של "יהיה טוב", התוכנית התיעודית של עמרי אסנהיים ורוני קובן שנוסדה במהלך המלחמה וחזרה לעונה שנייה. היא פתחה עם הראיון ההישגי (והמרתק) עם תא"ל במילואים עופר וינטר, והמשיכה בעדות המצמררת של טאיסיה (טלי) – לשעבר ט' – האישה שאזרה אומץ והתלוננה בפרשת "משחקי חברה", במסגרתה נחשדו אייל גולן וסביבתו במעשים פליליים חמורים. התיק נסגר, נפתח מחדש ואז נסגר שוב – ואחרי כל זה, בפעם הראשונה היא היתה מוכנה לדבר. בלי הצללות, בלי טשטושים – בפנים גלויות ושם מלא.

בבקשה תחסכו את היללות על "תרבות ביטול". אם אייל גולן, אחרי כל מה שאנחנו יודעים עליו, חוזר בקלות לעמדת "מלך המוזיקה הים תיכונית" – לא מבטלים כאן אף אחד. להפך, אם אתה מספיק חזק, אכזרי, לא מתנצל ולא לוקח אחריות, בסופו של דבר הציבור יזרום איתך

"יהיה טוב" מגיעה משני אנשים שהם יוצאי מערכת התחקירים הטובה בישראל – והתוכנית הוותיקה בערוץ 2 על גלגוליו השונים – "עובדה". גם אסנהיים וגם קובן היו חלק מהפורמט המשתכלל של התוכנית המצליחה, שניהם היו בניה הרוחניים של אילנה דיין. וגם "יהיה טוב", במידה רבה, היא סוג של צורה מתפתחת ל"עובדה" – במבנה של סיפור מרכזי (לפעמים יותר מאחד), ראיונות מושקעים (כולל הטריק החביב על "עובדה" – צילומי אוויר של תל אביב לאילוסטרציה), ואפילו הדיון באולפן שאחרי הפרק, עם הכתבים, כדי לייצר עוד תוכנית שתבוא על הזנב. כולם דברים ש"עובדה" הביאה לעולם ו"יהיה טוב", בתאגיד, משכללת.

הראיון של אסנהיים עם זמולוצקי ועם נ' (המתלוננת השנייה, שנשארה בפנים מוצללות) היה מצוין – בעיקר כי הוא לא באמת לקח צד. הוא הביא את הגרסה של טאיסיה, אבל גם עימת אותה עם מה שבסופו של דבר הכשיל את התיק ברמה המשפטית – הסתירות בין העדות הראשונה ב-2013, לעדות השנייה ב-2021. הוא נתן לזמולוצקי לתת את התשובה (ובעיניי התשובה בהחלט הגיונית), אבל גם זה היה חשוב שיישאל. ועדיין, הוא הצליח להיות אמפתי למתלוננת, לאפשר לה סוף סוף להשמיע את קולה – ובעיקר להגיש כתב אישום סמוי. כזה שלא קשור לפרקליטות או למשטרה או לבתי המשפט, אלא לצופים שיושבים בבית.

כי האמת היא שאת המעשים של אייל גולן אסור להשאיר רק במגרש המשפטי. שם, בעולם הפלילי, צריך להוכיח מעל ספק סביר וצריך רף מאוד גבוה של הוכחות כדי להאשים מישהו, בוודאי להרשיע – וטוב שכך. אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא לא משפטית בכלל – אלא ציבורית. האם אדם שעושה את המעשים המתוארים בכתבה צריך להיות גיבור? האם לא התעלמנו מהר מדי מהחשדות הקשים (חלקם היו ידועים לנו עוד לפני העדות המצמררת של זמולוצקי), דפדפנו ונתנו לאדם שהוא לכל הפחות מפוקפק מוסרית – לשלוט על הבלומפילדים והקיסריות של העולם?

אבל בישראל, כמו בישראל, אף אחד לא לוקח אחריות, אף אחד לא מתנצל וכולם שוכחים. ראינו את זה במקרים הרבה יותר גדולים (ומדממים) מפרשת אייל גולן. כדי שיום אחד נהיה חברה מתוקנת, גם זה יצטרך להשתנות. משהו בנו יצטרך להבין שהזירה המשפטית חשובה, אבל היא לא הכל בחיים. יש נורמה חברתית, יש טעם טוב ויש מוסר, ויש פשוט את הדברים שגורמים לכל בן אדם סביר להקיא, כמו ההתנהגות המכוערת של גולן, דני ביטון והחבורה המתועבת שסביבו. גם אם זה לא פלילי.

אה, ובבקשה תחסכו ממני את היללות על "תרבות ביטול". אם אייל גולן, אחרי כל מה שאנחנו יודעים עליו, ממשיך למלא אולמות ולחזור בקלות לעמדת "מלך המוזיקה הים תיכונית" – לא מבטלים כאן אף אחד. להפך, אם אתה מספיק חזק, אכזרי, לא מתנצל ולא לוקח אחריות, בסופו של דבר הציבור יזרום איתך. אייל גולן יודע את זה כיום טוב מכולם. הפרשה שלפני עשר שנים זעזעה את המדינה היא היום בקושי פסיק בעיניי הציבור הרחב, למרות הראיון המצוין של אסנהיים. זה לא קשור בהכרח לפאשלות המשפטיות (שהיו), או לסתירות בעדויות, או לעבודה הלקויה של המשטרה. זה קשור בעיקר לכך שאנחנו, כולנו נתנו למוזיקה של גולן לעוור את עיניינו בפני המציאות – והמשכנו הלאה.

• ביקורת טלוויזיה
• אייל גולן
• כאן 11
• רוני קובן

אנחנו הישראלים לא חזקים בשימור ארכיונים. למרות ההיסטוריה הרחבה של הטלוויזיה בישראל (בשנה הבאה נחגוג 55 שנים לשידור הישראלי הראשון), גופי שידור מתייחסים בעיקר להווה ומוותרים על אחזקת העבר. דווקא קשת, שלאחרונה השיקה את אפליקציית "12+" (זמינה בכל חנויות האפליקציות), הרימו בעזרתה ניסיון מעניין ומציעים, לצד התכניות העדכניות, גם מציעה שפע של חומרים מההיסטוריה של קשת: סרטים דוקומנטריים, תכניות אולפן וגם לא מעט יציאות פחות מוכרות ששווה לחזור אליהן. אז אספנו בשבילכם כמה דברים שכדאי לשים אליהם לב באפליקציה מימי השיא של הזכיינית/ערוץ. כי אלוהים יודע שהיום המצב פחות מוצלח.

"החטא ועונשו"

אייל קיציס וטל פרידמן נמצאים היום עמוקבליבו של המיינסטרים. קיציס הוא מגיש החדשות של "ארץ נהדרת", פרידמן הפך לאחרונה למגיש של מוסד טלוויזיוני אחר – אולפן ליגת האלופות. אבל פעם שניהם הרשו לעצמם יותר, למשל במסגרת "החטא ועונשו" – השעשועון החתרני ששודר בערוץ "ביפ". חשבתם ש"חלומות בהקיציס" הלכה רחוק? מה דעתכם על שעשועון שבו אלוהים בכבודו ובעצמו הוא דמות קפריזית שמחליטה על גורלם של המתחרים באופן שרירותי ומתגמלת את השקרנים בביצה של ג'יפה ירוקה? קבלו את התכנית שהיום לא היתה שורדת דקה בערוץ מסחרי, אבל למזלנו, פרקים של התכנית שרדו באפליקציה.

"מעצר בית"

עדיין באזורי קיציס ופרידמן, שהתנסו לראשונה ב-2010 במשהו משותף במקביל לארץ נהדרת – סדרה קומית טובה, אך כרגיל, קצרת ימים. סיפור הרקע הוא שקיציס ופרידמן, שמגלמים את עצמם, ניסו להקים פארק שעשועים שנגמר בטרגדיה גדולה – מה שמוביל אותם למעצר בית, למפגש עם לא מעט כוכבים (גם הם, בתפקיד עצמם) ומספק מבט קצת משועשע על תעשיית הבידור הישראלי, מאת שני כוכבים שהיו בשיא מעמדם באותה העת. מומלץ בחום.

"עפרה נגד ירדנה: זמרת השנה"

בתקופה שבה הארץ מלאה בסכסוכים אמיתיים וכואבים, זו הזדמנות טובה לחזור לסכסוך קטן שהסעיר מדינה שלמה: היריבות האדירה בין עפרה חזה לירדנה ארזי בשנות השמונים. היא קרעה מעריצות משני הצדדים, עברה דרך מצעדי שנה ואירוויזיונים שהפכו לזירת קרב, ואפילו הובילה לתקרית שבה צבע נשפך על השמלה של ארזי. הסרט של אורי סלעי ורז חיה בן הרוש מחזיר אותנו לרגע קאלט אדיר בתרבות הישראלית, כזה שמחייב כל אחד לקחת צד (אני הייתי בטים עפרה, אבל מוכן להושיט יד גם ליריביי. עת פיוס).

"האזרח קופטש"

אחד החלקים המעניינים ביותר באפליקציית "12 פלוס" היא התחייה של ערוץ "ביפ", שהיווה חממת גידול ללא מעט כוכבי בידור חדשים. תכניו לרוב נעלמו במעמקי ההיסטוריה, אבל עכשיו הם מקבלים סוף סוף בית VOD. דווקא אחד מותיקי הקומיקאים שקיבלו שם במה הוא גיל קופטש, שסדרת הדוקו המוצלחת הזו ליוותה את הניסיון שלו להפוך לפוליטיקאי. במסע של ארבעה פרקים, דמיון ומציאות מתערבבים: בתוך מערכת בחירות סוערת, שכללה סכסוך עם מייסדי "עלה ירוק", נסיקה והופעה תקשורתית (כולל חיקוי ב"ארץ נהדרת"), דרך מלחמה וירי של לחמניות עם שוקולד על עזה – ועד להפסד הבלתי נמנע. אל תפספסו את הרגע שבו קופטש דופק לאברום בורג את האוטו. בלתי נשכח.

ויש גם כמה פרקי מופת שאתם חייבים לראות

"מ.ק. 22": רובו רבי, 2004

לדעת רבים (וכותב שורות אלו ביניהם), "מ.ק. 22" היא מהסדרות היותר טובות שנעשו כאן. היא החזיקה רק עונה אחת בת 10 פרקים, אבל הפכה לקאלט שמצוטט לא מעט. "רובו רבי" הוא אולי הפרק האייקוני ביותר – זה שבו חבורה של רבנים מחליטה להתנקם במצעד הגאווה ולבנות רובוט-על שיבער את השיקוץ וישמיד את התועבה. אבל הרובוט נתקל בחנוכה, שולמן, לוינשטיין וגם יוסי ובאבר (טייק אוף על הסרט המפורסם של גל אוחובסקי ואיתן פוקס), שמחזירים מלחמה ומצליחים לנצח. בתקופה שבה זכויות גאים וגאות שוב עומדות על הפרק, יש בזה משהו כמעט מעודד שהיה פעם דבר כזה על המסך, גם אם בדרך דבילית במיוחד (ולמרות כמה בדיחות מאוד לא פוליטיקלי קורקט).

"ארץ נהדרת": משדר בחירות, 2009

ציפי לבני ובנימין נתניהו עומדים על הבמה. כל אחד מהם מכריז על נצחונו ומודה ליועץ שלו – אייל ארד. עד הרגע שבו החושך יורד, והמוזיקה של דארת' ויידר מ"מלחמת הכוכבים" מתחילה. מלפנים שני כלבים, עליהם רוכב אביגדור ליברמן. הוא תופס את מקומו ומכריז על נאום הניצחון האמיתי. "אזרחים", הוא פותח בדבריו, "אזרחים סוג ב', אזרחים סוג ג', וערבים". ליברמן קיבל 15 מנדטים בבחירות האלה, וזה נראה לכולם כמו סופה של הדמוקרטיה הישראלית. הימים אחר כך הוכיחו אחרת, בין היתר גם בזכות העמידה של תכנית כמו "ארץ נהדרת", שדאגה להשמיע קול מול הרגעים שבהם חופש הביטוי עמד בסכנה. בכל מקרה, זו תזכורת טובה לכך שלפעמים גם מה שנראה לנו נורא – מתברר בדיעבד כפחות. וחוץ מזה, זה היה אחד הרגעים החזקים בתולדות התכנית.

"כוכב נולד": הגמר הראשון, 2003

הרגע שבו מהפכה גדולה עמדה להתרחש. היום כוכב נולד/הכוכב הבא היא טייקון טלוויזיוני שאי אפשר להתכחש אליו. אבל אז? העונה הראשונה של "כוכב נולד", ששודרה בקיץ 2003, היתה בתולית לגמרי, אבל נגמרה באירוע שאי אפשר שלא להתרגש מולו – מצביקה הדר, שלראשונה עמד מול קהל גדול וחי בכפר המוזיקה של "קוקה קולה" בניצנים, ועד נינט טייב שבעטה בתקרת הזכוכית מול מדינה שלמה. וגם, אם כבר שכחתם, השמלה של שירי מימון ב"דון קיחוטה", שי גבסו קורא "ניצנים, שירו איתי" לפני השיר "אש" – אחרי כל אלה המוזיקה הישראלית, הטלוויזיה הישראלית ואולי אפילו מדינת ישראל כולה, כבר לא נראו אותו דבר.

"עובדה": רוני קובן על ענת גוב, 2013

רוני קובן הוא אחד המתעדים היותר טובים שצמחו כאן, שהיום מצליח בעיקר בתור מראיין ב"פגישה", שמשודרת זו את עונתה הרביעית ב"כאן 11". אבל הוא גם דוקומנטריסט מצטיין, והפרק המרגש הזה של "עובדה" הביע זאת היטב. שנה אחרי מותה, הוא חזר עם בני משפחת גוב והחברות הקרובות (עדנה מזי"א וענת וקסמן) אל הימים האחרונים של המחזאית המוערכת, שהפגינה גם גישה מעוררת הערצה לחיים ולמוות המתקרב. מישהי שלא רק השפיעה על היצירה הישראלית, אלא גם על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הנורא מכל. אחת הכתבות היותר טובות של "עובדה" אי פעם, וזיכרון מאישה יוצאת מן הכלל.

"ברוורס": מוטי קירשנבאום ז"ל, 2014

קירשנבאום, שנפטר בספטמבר 2015 בגיל 76, היה אחד מענקי הטלוויזיה הישראלית. כזה שעבר בכל הרגעים החשובים של הענף במהלך חייו, ושיחק תפקיד מרכזי בכל הערוצים. אבל האם הוא באמת נחשף? בפרק הזה של הפורמט קצר-הימים בהגשת ארז טל, קירשנבאום הולך בין תחנות חייו – מהרהר בראשית ימיה של רשות השידור, חוזר לסצנה אחת מדהימה בקיבוץ ואפילו משוטט בבית "האח הגדול" (שהיה, דאז, עוד שייך "קשת"). תזכורת חשובה לאיש בלתי נשכח.

• המסך
• ערוץ 12
• ארץ נהדרת
• כוכב נולד
• מ.ק 22
• איל קיציס
• טל פרידמן
• מוטי קירשנבאום
• רוני קובן

• Facebook
• Twitter
• Email

נקודה שחוזרת על עצמה בכל ריאיון עם במאי דוקו ישראלי, ועשיתי יותר מעשרה כאלה בשלוש השנים האחרונות, היא האיום המכונה "ריאליטי", או בתצורתו הערמומית יותר – "דוקו ריאליטי". הז'אנר הזה תוקף אותם, את הדוקמונטריסטים, מכל כיוון. הוא נוגס בתקציבים, פולש לליהוקים והופך את חיפוש ה"אמת" – שהיה פעם התחום שלהם ושל עיתונאים וכמה חוקרים פרטיים תימהונים – מערך למילה שעברה אינפלציה ורוּקנה ממשמעות. כשבמאי דוקו ישראלים נדרשים להתייחס לריאליטי, הם לוקחים נשימה עמוקה ועונים במשפט שמניח שאתה מצוי בכל שלבי האבולוציה של השיח בנושא. אפשר להבין אותם. הפיכתו של הז'אנר שבתוכו אתה פועל ללא רלוונטי בעיני הציבור הוא החשש של כל יוצר, אבל יש איום מתוחכם הרבה יותר שנראה לכאורה כפעולה הפוכה – הצפה של תכנים שמתיימרים להידמות לז'אנר אבל אינם באמת חלק ממנו, ומלבד זאת הם רווחיים ממנו יותר.הבמאי רוני קובן, שהדיי ג'וב שלו הוא כתב בתוכנית "עובדה" בקשת ושכעת הוא משיק סדרת דוקו חדשה בשם "משברי גיל" בערוץ 8 (שני־רביעי 21:00 ושידור נוסף בשישי באותה השעה), מצא עצמו בקרב בלימה מול הריאליטי בשלב הליהוק לסדרה. הוא חיפש דמויות שחוות משבר בגילים שונים – מ־30 עד 80 – שיסכימו שהמצלמה שלו תתלווה לחייהן בתקופת המשבר המדובר.

"ממש התעקשתי לא לעבוד עם מלהקי ריאליטי", הוא מספר, "כי הם מושכים לכיוון של דמויות ביזאר שמביאות לך הכל בפנים, וזה לא רציני. מאז שהתחיל הריאליטי זה דבר שחוזר על עצמו – אנשים באים לאודישן ועל ההתחלה שופכים הכל, בלי עכבות ובלי להמתין. כדוקומנטריסט אני מחפש לא רק טקסט אלא גם פעולה שתספר את הדמות".

עם זאת, הגבול בין הדוקו לריאליטי עלול לתעתע לעתים. הדמות המעניינת מתוך השש שליהק קובן לסדרה (לפחות על סמך צפייה בשלושת הפרקים הראשונים) היא רחלה וייס, מזכירה מגוש משגב בגליל שמחליטה, עם הגיעה לגיל 50, להגשים חלום ישן ולהפוך לסטנדאפיסטית. לשם כך היא עוברת לדירת חדר בתל אביב ועולה על במות במועדונים, למרות הספקנות של בן זוגה ובזכות העידוד של אמה האנגלו־סקסית החביבה. קובן ראה בערך 300 איש במהלך הליהוקים, ואת רחלה הוא התקשה לשכוח. "היא נכנסה לחדר, הסתכלה עליי בעיניים הבורקות שלה ואמרה 'אני רחלה, הבנתי שפספסתי את החיים שלי ואני רוצה להיות סטנדאפיסטית'. היה לי ברור שיקרו איתה דברים מעניינים, כי היא אדם אמיץ".

צ'רלי קאופמן בקטע רע

קובן, 36, נשוי פלוס אחת, חולם לעשות סדרה על משברי גיל מאז שהחליף קידומת ל־30 וחיפש את עצמו. "הייתי אז אחרי פרידה", הוא מספר, "גרתי בלופט מדהים בשדרות בן ציון ועבדתי ב'עובדה' ובתוכנית '24 שעות עם' בערוץ 8, אבל הרגשתי שאני לא נמצא במקום הנכון, כי כל חיי עד אז היו העבודה. החלטתי לעשות שינוי. עזבתי את הדירה וחזרתי לשכונת ילדותי ברמת גן. לקחתי כמה חודשי חופשה ללא תשלום, ממש דוממתי מנועים, החלפתי פסיכולוג. זה היה צעד הכרחי אחרי תקופה שבה התעוררתי כמה פעמים באמצע הלילה, תחילה לא ידעתי איפה אני עד שגיליתי שאני יושב באולפן. איבדתי אוריינטציה עד ששמעתי את רעש הפנסים ברקע. החיים שלי נהיו כמו תסריט של צ'רלי קאופמן בקטע רע. התחלתי לחשוב הרבה על העניין הזה של שינוי – מה צריך לעשות אדם כדי לשנות את מסלול חייו? אני לא מאמין שאדם יכול באמת להשתנות, אבל כן חושב שלכל אחד יש הזדמנות אחת או שתיים בחיים לטלטל את הספינה ולשנות כיוון. חשבתי גם על כך שאנשים בגילים שונים מתמודדים עם אותם נושאים: הגשמה, אהבה, כסף, וההבדל בין בני הגילים השונים הוא הווליום של הקרבה למוות, שהיא בסופו של דבר המניע העיקרי לשינויים. בטקס פרסי הדוקו ב־2013 פגשתי את מנכ"לית ערוץ 8, רינת קליין, וזרקתי לה את הרעיון. היא התלהבה וסיפרה לי שהיא עומדת להיות בת 50 ושהנושא מאוד מדבר אליה".

מתוך שש הדמויות שלך, שלוש מתמודדות עם משבר גיל 50: רחלה הסטנדאפיסטית, גילי קצנלבוגן, שהיה מלך חיי הלילה של תל אביב ועכשיו מחפש את עצמו ושוקל לעבור לנהל מלון בקוסטה ריקה, והמנצח גיל שוחט שמנסה להביא ילד לעולם לפני שיהיה מאוחר מדי. מה יש בגיל הזה?

"משבר גיל ה־40 זז ל־50, אולי בגלל תוחלת החיים. עוד בליהוק היה ברור לי שזו הנקודה הכי אבודה בחיים של בן אדם. גברים חווים את זה בקטע של 'אני אובר דה היל', השיא מאחוריי; ונשים חוות את זה בקטע של העצמה – הילדים עזבו האת הבית וזה הזמן שלי לפרוץ וכו'. הדמות של גילי קצנלבוגן הזכירה לי מאוד את אבא שלי, שנפטר בגיל 46 כשאני הייתי בן 20. אבא שלי היה עסוק מאוד בשאלת הגיל ובכישלונות הקריירה שחווה בשנותיו האחרונות. גילי הוא גבר שלא מפחד להודות שהוא חלש, וזה דבר חזק מאוד בעיניי".

בני 50 שרוצים לנסוע לדרום אמריקה כמו אחרי הצבא, יכולים בקלות להיראות פתטיים.

"נכון, אבל לגילי יש הרבה אירוניה עצמית לגבי זה. לא סתם הוא קיבל טור בסלונה והפך לאושיית פייסבוק. אני מקפיד לא להוציא את הדמויות פתטיות, אם כי במקרה של סטנדאפיסטית מתחילה כמו רחלה אין מנוס מלהראות את רגעי הכישלון בהתחלה, כשהיא עולה על הבמה בקאמל קומדי קלאב והקהל לא ממש עף עליה. בסופו של דבר הבנתי שהדרייב שלה להצליח חזק, ממש כמו דמות הוליוודית, וזה גובר על הרגעים הפתטיים לכאורה".

יכול להיות שמחשבות על הגשמה וסיפוק עצמי הן פריבילגיה של כסף? אין בסדרה דמויות שמצבן הכלכלי לא מאפשר להן את הלוקסוס של המחשבות האלה.

"זה עניין שעלה בשיחות שלנו עוד בשלב הליהוק, ולכן הקפדתי ללהק דמויות שדווקא כן מתמודדות עם בעיות כלכליות. אפרת (בחורה עם שיתוק מוחין שמתקרבת ל־40 ומחליטה שהיא רוצה למצוא זוגיות – ע"מ) לא משתייכת לעשירון העליון, וגם לרחלה היו תקופות שבהן היא חיה על ספגטי בדירת החדר שלה. לא רציתי ללהק רק תל אביבים עשירים אלא אנשים מכל מיני מקומות, כמו רבקה, אחות לשעבר מחולון שמתאלמנת לקראת גיל 80 ומתמודדת עם מעבר לבית אבות. לעומת זאת יש לי גם את גיל שוחט שיש לו עמוד רומי באמבטיה. כמי שגדל במשפחה בורגנית מינוס ויודע איך אדם מרגיש כשאנשי ההוצאה לפועל דופקים לו על הדלת – חשוב לי להביא למסך מציאות שונה מזו המתקיימת בקפה שבו אנחנו יושבים עכשיו".

זה שידע לשאול

קובן נמנה עם קבוצה של כמה כתבי מגזין טלוויזיוניים שמסקרים בעיקר תרבות וחברה ופחות פוליטיקה וכלכלה, והווייס אובר בכתבות שלהם מאוד נוכח ומאופיין: הטון של אילן לוקאץ' הוא מתחכם, ציני ומעיק לפרקים; הקטע של שי גל הוא דרמטיזציה של הבנאלי; גיל ריבה מבקש להביא וייב של כוכב פופ שבמקרה התבקש לקריין כתבה; והקטע של קובן הוא דמות התם. משהו בקריינות שלו משדר נאיביות של ילד שמתבונן בנעשה מולו בהשתאות ושואל שאלות מתוך סקרנות בריאה וחמודה. זוהי רק דמות. למעשה האיש מתוכנן ומדוקדק להפליא. "אני מגיע לכל ריאיון אחרי שלמדתי את המרואיין בטירוף", הוא אומר, "קראתי כל מילה עליו ואני מרגיש שאני שולט בכל המידע הזמין עליו כדי שברגע האמת אוכל להרשות לעצמי לשחק פריסטייל. אני מחפש רגעים בלתי צפויים".

תן דוגמה.

"פעם ראיינתי את יוסי שריד ב'24 שעות עם'. למדתי וקראתי המון לפני הריאיון כי אני לא מומחה בפוליטיקה, אך כשפגשתי אותו הבנתי שהאיש מסוגל לדבר נון סטופ במשך 24 שעות. זה עייף אותי ולא ידעתי איך לומר לו את זה, ובשלב מסוים אמרתי לו 'שמע יוסי, אני חייב שנ"צ של איזה 20 דקות'. הוא חשב שזה מוזר ואמר 'בשביל לשתוק בשמונה בערב יש לי את החיים שלי'. ובזמן שאני מנסה להירדם, כשצוות של 20 איש מסביבי, יוסי התחיל לדבר למצלמה ואמר 'אני הולך להכין חמוצים כמו שאימא שלי הכינה. איך אני מתגעגע אליה'. שמעתי את זה בעודי שוכב ונזכרתי שבתחקיר הוא לא אמר מילה על אימא שלו. אמרתי לו את זה ופתאום, בלי הכנה מוקדמת, הוא סיפר איך בגיל 20 הוא חזר הביתה ממשחק כדורגל ומצא אותה באמבטיה, אחרי שהתאבדה. זה מראה איך האמת יוצאת מאנשים תוך כדי פעולה".

אתה לא אוהב להתעמת עם המרואיינים.

"בעבר היו מבקרים אותי על שאני אמפתי מדי בראיונות ושיש לי שתיקות ארוכות. אני חושב איך אני שובר את הפסאדה של מי שיושב מולי, והאתגר הוא להתחיל איתו מהמובן מאליו וברגע המתאים לתקוע סיכה בבלון, אבל לא חייבים לעצבן כדי שזה יקרה. אני מאמין בשאלות קשות אבל לא כדי להתעמת. זה לא חייב לבוא ב'ניסים משעליות', אם כי קרה לי כמה פעמים שהתעצבנתי. פעם ראיינתי את להקת היהודים שמאוד אהבתי, ובפגישה איתם גיליתי שתום פטרובר ואורית שחף גרים בבית בורגני להחריד ושיש פער גדול בין התדמית הקשוחה שלהם לבין המציאות. היה לי ברור שהכתבה צריכה להתמקד בפער הזה, אבל הם לא רצו ונוצר ריב".

ובגלל הסלידה מעימותים אתה לא מראיין פוליטיקאים?

"איתם זה תמיד נגמר בקטסטרופה, כי אין להם רצון לתת גרם של אמת וזה מעורר אצלי כעסים. פעם כמעט גירשו אותי מהלשכה של לימור לבנת כשניסיתי לראיין אותה. עשיתי גם ריאיון עם פרס, הסתובבתי איתו כמה ימים וזה היה אסון. הוא התמודד אז בפריימריז מול עמיר פרץ ומרח אותי בקלישאה אחרי קלישאה. בשלב מסוים התלוויתי אליו לאירוע לציון עשור לרצח רבין ועשיתי תרגיל ישן וטוב: לשים עליו נק מייק, להשאיר אותו דלוק כשהוא עושה מינגלינג, להגיד לצלם לעקוב אחריו מרחוק ולקוות שהוא יפלוט משהו מעניין. והנה יצא רגע גדול: פרס עמד בדיוק מתחת לתמונה של רבין וקיבל טלפון שהודיע לו שאהוד ברק החליט לתמוך בפרץ ולא בו. הוא התחיל להשתולל ולצרוח שם על העוזרים שלו, וברקע המקהלה שרה 'מי שחלם לו'. חצי דקה אחר כך מנחה האירוע הזמין את פרס לבמה לשאת דברים, והוא עלה לבמה כאילו כלום ונתן נאום מרגש לזכר רבין".

יש לך משיכה לאקט של הזרה על המבנה הקלאסי של ריאיון. אחרי שעשית את "24 שעות עם", מכרת לאחרונה לחו"ל עוד פורמט משונה של תוכנית ראיונות העונה לשם "How to Be".

"כן. זו תוכנית שהקונספט שלה הוא שהמראיין מתחפש למרואיין, ממש ברמת איפור והכל, ואז יוצא מצב שהמרואיין מראיין את עצמו בעצם. כמעט עשיתי את זה בעצמי בערוץ 2 אבל אשתי לא התלהבה שירוצו באינטרנט תמונות שלי עם ציצי ושמלה, אז בסוף מכרנו את זה לכמה מדינות".

"משברי גיל" שני־רביעי 21:00 ושידור נוסף בשישי באותה השעה בערוץ 8

• אנשים
• ראיונות
• יוסי שריד
• רוני קובן
• משברי גיל