• Facebook
• Twitter
• Email

נס ציונה

חיי אליקום / בנימין תמוז, 1965 (הוצאת עם עובד)

טרילוגיית אליקום של הסופר, העורך, המבקר והאמן האגדי הנשכח בנימין תמוז עוקבת אחרי הגיבור הכל ישראלי בתהפוכות הגורל שלו, מתקופת היישוב ועד סוף חייו, בסגנון גרוטסקי, פיקרסקי, רומנטי וקומי. הספר הראשון והטוב בהם מתרחש בכל רחבי הארץ, אבל החלק שמשך את עיני יותר מכל היה בנס ציונה, העיירה שבה התבגרתי שלא מקבלת הרבה מקום בספרותנו. אליקום מקבל עבודה בפרדס של האחים בוראשווילי ומספק הצצה משעשעת לנוף האנושי והגיאוגרפי של המקום בשנות ה־40, כשעוד היה מושבה באמת ולא "עיר עם לב של מושבה", כלשון הסלוגן המטעה היום.

(נדב נוימן)

עוד כתבות מעניינות:
>> מועדון קריאה: פרויקט הספרים הגדול של Time Out
>> האירועים הכי מעניינים בשבוע הספר
>> יצאנו לבדוק: מה תל אביבים קוראים

ירוחם

העונה האחרונה של מוטי ביטון / קובי עובדיה, 2013 (הוצאת כתר)

ירוחם משרה אווירה של חנק ומיאוס ברומן הביכורים של קובי עובדיה, המתחקה אחר נער הכותב פרקי אופרת סבון בסגנון "שושלת" בימי הזוהר של הסדרה. אופרת הסבון משמשת עבור הגיבור מוטי ביטון מפלט מן הבית הצפוף, המתעלל לפרקים, שבו הוא מתגורר עם משפחתו, אך לא פחות מכך היא משמשת כמפלט מן ההזנחה והדחי של ירוחם – עיר שבה פדופילים אורבים לו בגינה הציבורית, שבה אמו לא מסוגלת למצוא עבודה ושבה החיים קולחים במטענים של כעס ואשמה. לא בכדי כל הגיבורים המככבים באופרת הסבון שלו (כולל גילה אלמגור בתפקיד עצמה) הם אשכנזים בני המעמד הבורגני. הרומן ייחודי בכך שהוא מכנס את רובדי העומק (אינטרטקסטואליות, הקיפוח העדתי) לכדי עלילה שהופכת אותו למעניין כמו מותחן בלשי.

(גיא פרחי)

תל אביב

רווקים ואלמנות / ירמי פינקוס, 2017 (הוצאת כתר)

תל אביבים רבים חיים בתחושה שהם כאן רק כברירת מחדל: אם חיפה הייתה יותר, אם ירושלים הייתה פחות, היה מה לדבר – עד אז, לחיות אפשר רק בתל אביב. למולם ניצב ירמי פינקוס.

בשני ספריו האחרונים פינקוס מתעד את השכבות הגיאולוגיות של העיר שהיא, ככל הנראה, המטרופולין הפריפריאלית עלי אדמות. ב"בזעיר אנפין" הוא מתמקד בתעשיית הטקסטיל הי"ד. ב"רווקים ואלמנות" הנושא הוא נדל"ן, אבל הנדל"ן הוא רק תירוץ לדיוקנאות מהממים בדיוקם של דמויות שאתם מכירים, אם הן לא, בטעות, אתם בעצמכם: בעלת המכבסה שהפכה למתווכת, הגרפיקאי הסטלן, בעל הדירה חדל האישים.

גלריה של רווקים ורווקות, אלמנים ואלמנות, כלומר הלא יוצלחים של החיים, בשורת סיפורים נהדרים בצפון הישן אי שם בין נורדאו לארבע ארצות. משהו במבט מקרוב הזה בפרטי הפרטים של החיים המפויחים חושף רובד נוסף, סוריאליסטי, שדרכו גם מכת עכברושים יכולה להיות יצירת מופת. בסיום הקריאה מתחשק לצעוק – אנחנו אוהבים אותך, ביצה לחה שכמוך, ואת, את אוהבת אותנו בחזרה.

(דנה פרנק)

שדרות

כל ספרי שמעון אדף

שדרות של שמעון אדף – בין שהיא מוזכרת בשמה או לא, בין שהיא ברומנים הבלשיים, במדע הבדיוני או בשירה שלו – היא עיר הראשית. ממנה מתחיל גל ההדף של העלילה, של השפה, של החיים; בה מתעצבים הגיבורים האדפיים וממנה הם נזרקים לעולם המוזר של חייהם הבוגרים – בתל אביב, בחלל, בעתיד. תמיד קורים בה דברים מוזרים, היא נמצאת גם מחוץ לזמן וגם מעוגנת במציאות הישראלית, והיא כוללת בתוכה את היסודות המיסטיים והכישופיים שמחוללים את הסיפור. אין היום עוד סופר בישראל שמטפל בצורה כזו במכורתו.

(נדב נוימן)

מזרח ירושלים והגדה המערבית

הארץ שמעבר להרים / ניר ברעם, 2017 (הוצאת עם עובד)

לא חסרים בספרות העברית סיפורי מלחמה מן העבר השני של הגבול, אך ללא כל ספק חסרות בה יצירות המבקשות להבין לעומק את מה שקורה מעבר לגבולות 67': הפלסטינים, המתנחלים והנוף הפסטורלי, שבהיעדר המתחים הפוליטיים יכול היה להפוך לפינת עדן של ממש. גם אם מדובר בספר עיון בעל מבנה עיתונאי, ניסיונו של ברעם כסופר מביא אליו איכויות פרוזאיות, בעוד שחושיו העיתונאיים־אינטלקטואליים החדים לא מחפים על הסתירות, השאלות הבלתי פתורות והמצוקות העולות מן המצב בשטח. כך נוצרת התמונה המדויקת ביותר שנרקמה עד כה במילים של הגדה המערבית, וחרף הפסימיות הבלתי נמנעת זהו תענוג אמיתי לקרוא אותה.

(גיא פרחי)

ירושלים

חימו מלך ירושלים / יורם קניוק, 1965 (הוצאת עם עובד)

בהחלט שעתו היפה של קניוק. חימו, שהיה אהוב הבנות בירושלים, נפצע מהתפוצצות רימון זמן קצר לפני קום המדינה. הרומן מתאר את ימיו האחרונים לאחר התאונה במנזר שהוסב לבית חולים בירושלים הנצורה. הנער יפה התואר נותר עיוור, וידיו ורגליו נגדעו. ללא כל יכולת לעשות זאת בעצמו, הוא מתחנן שוב ושוב בפני הרופאים ובפני חבריו שיסייעו לו לשים קץ לחייו. במצב הבלתי אפשרי הזה, האחות שמטפלת בחימו מתאהבת בו ומחליטה לעזור לו, אבל לא נגלה איך כי בלי ספוילרים! קניוק בוחר לבודד את הדמויות ומותיר אותן בתוך המנזר השקט. רעשי ההפגזות נותרים ברקע וההצצות לנוף הירושלמי מעטות. במקום זאת, המרחב שהוא פורש בפני הקורא הוא עולמן הפנימי של הדמויות. על רקע הדממה של המנזר, קניוק בוחן את המאבק בין הרצון לחיים והרצון למוות, בדרכו החדה והקצרה. לא לבעלי לב חלש, כן לבעלי הבנה מדויקת של מה טוב בחיים.

(רות פרל־בהריר)

עין חרוד

הדרך לעין חרוד / עמוס קינן, 1984 (הוצאת עם עובד)

הבעיה של גיבור הספר נטול השם ברומן ההרפתקאות היא קודם כל איך להסתנן החוצה מתל אביב. מלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון הפשיסטים. הליברליים, השמאלנים ויפי הנפש מתבקשים ללכת לעזאזל, וגם נשלחים לשם בשמחה בידי קצינים שאך אתמול היו ילדי השכנים שלהם והיום הם אויביהם המושבעים. תקוותו היחידה של גיבורנו ושל שאר המוקצים, למשל הערבי המצטרף אליו למסע, היא להגיע למעוז האחרון בעין חרוד. גיבור הספר, כמו קינן עצמו, מכיר את הארץ היטב ואוהב את נחליה ואת רגביה, ואם אי פעם הייתה דיסטופיה שאשכרה מסוגלת לגרום לכם לקחת תרמיל, לקחת מקל, לחפש את ערכת הקפה שקיבלתם במתנה באיזה חג ולצאת לקמפינג – הרי היא זאת. תיאור המסע הרגלי, הגם שהוא שולח גלי חרדה מקפיאים, כתוב קולח, כיפי ומשאיר רצון אירוני להתרחק מהאספלט. קחו אותו איתכם לאיזה נסיעת סוף שבוע, שבו על איזה נחל, שכשכו רגליים. נסו להדחיק את המחשבה על המעט שעשינו כדי למנוע את העתיד השחור משחור הזה, שנחזה ב־1984.

(דנה פרנק)

ראשון לציון

ימי הפופ / עמיחי שלו, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)

מוזיקה היא הדבר הכי חשוב בעולם, כידוע. יש לה היכולת להעביר אנשים בטלפורטציה לממד נשגב, גם אם הם נמצאים באותו הרגע בפלאפלייה בראשון לציון. למען האמת יש לה היכולת להפוך אפילו את הפלאפלייה לנשגבת, כי מוזיקה זה קסם. ב"ימי הפופ" עמיחי שלו כותב על ראשון לציון באייטיז, על ילדות, על כדורגל ועל איבוד הורה, אבל יותר מכל הוא מדבר על חוסר השליטה שיש לילדים על החיים שלהם, ועל איך לפעמים העולם שהם יכולים לברוא לעצמם בעזרת מוזיקה הוא היחיד שעוטף אותם.

(רות פרל־בהריר)

מודיעין־מכבים־רעות

החלום הישראלי / רועי צ'יקי ארד, 2010 (הוצאת חרגול)

בנובלה "החלום הישראלי" כל עיר משחקת את תפקידה: מההתבגרות הפרובינציאלית בירושלים יש לברוח אל תל אביב המגניבה והפוצעת ומשם אי אפשר לא להמשיך לחיים הנינוחים בפרברים, שמהם תל אביב נראית פאתטית אבל נותרת מוקד משיכה שקשה להתנער ממנו לגמרי. טלי פאפו, גיבורת הנובלה, הייתה עיתונאית נשכנית במיטב מסורת המקומונים של שנות ה־90, אבל בתחילת שנות ה־2000 היא כבר מגשימה את החלום הישראלי, כן, בדיוק החלום הישראלי שאתם חושבים עליו: "תהילה בורגנית וחיים נינוחים בבית עם גינה שנטוע בה עץ וילדים בלונדינים, מכונית לכל אחד מבני הזוג, מריבות שכנים, חינוך פרטי, בעל שבוגד מדי פעם וביקור של טכנאי מכונת כביסה מפעם לפעם". את החלום הזה היא מגשימה ביישוב הקהילתי רעות (היום חלק מהמפלצת מודיעין־מכבים־רעות), שממנו היא מצליחה ללעוג לטיפוסים התל אביבים מעברה ולשכניה הנוכחיים במידה שווה של רשעות בשעה שחייה שלה מתפרקים לצד בעלה, הטייס שהפך לאיש עסקים ואז הידרדר לניו אייג'.

(מאיה לקר)

נחל צין

הנעדרת מנחל צין / יורם קניוק, 2005 (הוצאת ידיעות אחרונות)

יורם קניוק היה אחד הסופרים החשובים ביותר שחיו בישראל, אבל הרומן הזה לא היה שעתו היפה. העלילה מגוללת את סיפורה של בת טובים (מה שזה לא יהיה) שמביימת את היעדרותה ושולחת את משפחתה למסע חיפוש אחריה. כעיקרון הכל לגיטימי, אבל מי שקרא את הרומן "בתו" מאת קניוק, שיצא לאור בשנת 1987 (ספריית מעריב), לא יוכל להתעלם מהעובדה שתמות ונושאים רבים – שלא לומר צירי עלילה ודמות מרכזית אחת – נושאים דמיון מחשיד לאלה שהופיעו ב"הנעדרת מנחל צין" כמעט 20 שנה אחרי. מילא זה, אבל הראשון היה פשוט טוב יותר.

(רות פרל־בהריר)

באר שבע

בעין החתול / חביבה פדיה, 2008 (הוצאת עם עובד)

"בעין החתול" של פדיה היא יצירה מסעירה ביותר ממובן אחד. היא לא רק מביטה בבאר שבע ולוכדת את הווייתה המיובשת והמשמימה בדיוק מופתי ("העיר והבניינים; שיכונים. ארבעה דפּי בטון שווים דירה. בלוקים. מחסומי חיים. רכבות אפורות ארוכות שלא נוסעות לשום מקום"), אלא עושה זאת מנקודת מבטם של החתולים העירוניים, דמויות מופקרות, משוטטות בלא מטרה, שורדות בקושי תחת החום המדברי ומיובשות כשלעצמן. בליל הסיפורים וקטעי האגדות המרכיב את הספר, שהוא לא בדיוק רומן ולא בדיוק קובץ סיפורים קצרים, מייצר פסיפס שגורם לבאר שבע להיראות כשטח הפקר השוכן לכאורה מחוץ לחיים, אך מכיל את כל היצרים, המתחים והמיאוסים ההופכים את החיים למה שהם.

(גיא פרחי)

ירושלים

צ'חלה וחזקל / אלמוג בהר, 2010 (הוצאת כתר)

הרומן הראשון של אלמוג בהר נכנס באין חשש לכל אותן סמטאות ירושלמיות המושמטות מסיורי התיירות השגורים: סמטאות השוק, בתי הכנסת המתפוררים, מזרח העיר (שכונת באב א־זהדה) ואפילו בית צפאפא. אין מתאימה מן הכתיבה של בהר, המושפעת כשלעצמה משפת המדרש ומפלפולי החכמים, כדי ללוות עלילה המתרחשת בירושלים של מטה (משבר נישואים של זוג צעיר ומשודך) – מקום שבו הרוח והפיוט מושלים ולא החומר, המוכר לנו למעשה כמעט מכל עיר אחרת.

(גיא פרחי)

ישראל־גרמניה
מכתבים מנסיעה מדומה / לאה גולדברג, 1937 (ספריית פועלים)

רומן המכתבים היפהפה הזה מתחיל במכתב מאת ל., כלומר גולדברג עצמה, ומופנה ל"אתה", כלומר לאחד הגברים שאהבה. היא כותבת על רומן המכתבים שלפנינו ועל הגיבורה רות, בת דמותה, הכותבת לעמנואל, בן דמותו, מנסיעתה לאירופה. במבוא גולדברג מסבירה לנמען ש"היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים… משעמם" ומוכיחה בזאת שיש לה תפיסת יחסים היאה להיפסטרית בת 23. מה יהיה עם הלב השבור הסדרתי הזה?

אלא שרות לא באמת נוסעת לגרמניה, משם כביכול נשלחים המכתבים שלה – מאירופה הגשומה גם בקיץ, אירופה שיש בה ריח של סתיו מתקרב. לא, רות נשארת בארץ. המכתבים שלה נשלחים אולי בעקבות פרידה ואולי פשוט כי היא משתגעת מפירורי תשומת הלב שסו־קולד עמנואל מואיל בטובו לתת לה. מה שכן, באמת לא משעמם.

מדהים כמה מעט השתנה ב־81 הקיצים שעברו מאז הספר יצא לאור. נסיעה ספרותית היא אולי פנטזיה נחמדה, אבל לא מספיקה כדי לנצח את הטמפרטורות המאמירות והדושים המשחרים לטרף.

(דנה פרנק)

• לאה גולדברג
• רועי צ'יקי ארד
• ירמי פינקוס
• ניר ברעם
• יורם קניוק
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

• תל אביב
• אהלן
• רועי צ'יקי ארד
• עירוני
• חניונים בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

אם היו מציעים לכם לרכוש אמנות טובה במחיר שווה לכל נפש ועל הדרך גם לתרום לקהילה, מה הייתם אומרים? סביר להניח שלא הייתם חושבים פעמיים ואומרים כן. אז תוציאו קצת את הראש מהתחת ושריינו מקום ביומן, כי אירוע "פלסטר 4" שייערך בסוף השבוע הבא מציע בדיוק את זה.

בתערוכה, שמתקיימת ימים אחדים לאחר יום הפליט הבינלאומי, יימכרו יצירות אמנות של יותר מ־100 אמנים מוכרים וצעירים במחיר אחיד של 1,000 דולר ליצירה. 25 אחוז מסכום המכירה ילך לאמנים והשאר ייתרם לפעילות המרפאות הניידות של רופאים לזכויות אדם. את החיבור בין אמנות לארגון ואת הרעיון לתערוכת המכירה הגתה לפני ארבע שנים שירה גלזרמן, ציירת שהייתה באותה עת גם מתנדבת בארגון. את התערוכה אוצרות ורדית גרוס וכרמית גלילי.

"האירוע מתקיים זו השנה הרביעית, יש לו מסורת והיסטוריה והוא עדיין נחוץ", אומרת גלילי. "בכל שנה נמכרות כ־100 עבודות והכסף עוזר לפעילות של רופאים לזכויות אדם, והכסף מיועד בעיקר להפעלת המרפאות של הארגון. יש לארגון מרפאה פתוחה ביפו שאליה מגיעים אנשים שאין להם זכות לטיפול רפואי אחר, ויש המרפאה הניידת שנוסעת בכל סוף שבוע לשטחים ולפעמים גם נכנסת לעזה".

בין האמנים שמציגים השנה בתערוכה תוכלו למצוא את דוד טרטקובר, דויד ריב, דוד עדיקא, דור גז, דני קרוון, דנה יואלי, זויה צ'רקסקי־נאדי, חנאן אבו חוסיין, יאיר גרבוז, לארי אברמסון ומאיה אטון.

לתורמים השנה הצטרפו גם משוררים ומאיירים ובאירוע יושק פרויקט חדש בשם אגד – אסופה של עשרה שירים מאוירים שתימכר במהדורה מוגבלת. בין המשוררים יהיו אורית גידלי, טל ניצן ורועי צ'יקי ארד, ובין המאיירים איציק רנרט, גפן רפאלי, לירון כהן ולריסה מילר.

"פלסטר 4", חמישי־שבת (23.6־25.6), 2האנגר 2 (חלל התיאטרון), נמל יפו.לאירוע בפייסבוק

אירוע פתיחה: חמישי (23.6) החל מ־20:00, שישי (24.6) ושבת (25.6) 10:00־19:00

• לארי אברמסון
• דנה יואלי
• מאיה אטון
• זויה צ'רקסקי־נאדי
• אורית גידלי
• דוד עדיקא
• דני קרוון
• גפן רפאלי
• דור גז
• רועי צ'יקי ארד
• איציק רנרט
• יאיר גרבוז
• דוד טרטקובר
• רופאים לזכויות אדם
• ורדית גרוס
• כרמית גלילי
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

השיר הארוך ביותר בספר הביכורים של דנה מרקוביץ מתפרש על פני 20 שורות. הוא נקרא ״בורקס״, וכשמו כן הוא – שיר על בורקס. מלבדו רוב השירים ב״חיי הטבסקו״, חוברת דקיקה ומהודקת היטב, נעים בין שתיים לעשר שורות. באחד משיריה היא כותבת: ״בשיניים שלי אין חורים / אבל לחורים שלי יש שיניים״. גם לשירים שלה יש שיניים והם בהחלט נושכים. הכתיבה של מרקוביץ חדה ומדויקת. בהיקף המילים הצר שהיא מקציבה לעצמה, בארכיטקטורה המינימליסטית, היא מצליחה לברוא עולם שלם של חוויות אישיות וקולקטיביות ולהעביר את הקורא דרך מנעד רחב של רגשות. בניגוד למצופה, החידוד והצמצום בשיריה של מרקוביץ לא מציבים מעצורים אלא עושים את ההפך המוחלט – הם מציעים לקורא חוויה פרועה ומרוממת נפש. הליריקה מלווה בהומור וההומור מלווה בסרקזם. מרקוביץ מציעה לקוראיה לצלול אל הרבדים העמוקים שמסתתרים בשירים על טבסקו, על בורקס ועל קיפולי נייר, ובו זמנית משחררת אותם מהנטל להתייחס אליהם ברצינות יתרה. אף שהיא רק בת 28 ושמדובר בספר ביכורים, מרקוביץ היא כבר מזמן לא משוררת אנונימית. בחמש השנים האחרונות היא פרסמה במגוון רחב של כתבי עת, באנתולוגיות ובעיתונים. לקהל קוראי השירה היא לא ממש זרה, ובעצם יש משהו מפתיע בכך שהספר הראשון שלה מתפרסם רק עכשיו. ״הספר הזה יצא לגמרי במקרה״, היא אומרת. ״השירים שלי הסתובבו בהרבה במות שונות והייתי בסדר עם זה, לא הרגשתי צורך לאגד אותם. יום אחד נתקלתי ברוני סומק והראיתי לו כמה שירים שלי. הוא שאל מתי אני מתכוונת להוציא ספר, ומאז התחלתי לעבוד על זה. זה היה מהלך די מקרי, אבל הייתה כמובן גם בשלות כלשהי, הרגשתי שאני כבר יכולה לעמוד מאחורי נתח ממני שיסתובב בעולם״.

בשלב הזה רוב השירים כבר היו קיימים?

״בהחלט, רוב השירים נכתבו כבר, והעבודה העיקרית על הספר הייתה תהליך של ניפוי. הרגשתי חובה מוסרית לקרוא את כל השירים שלי לפני שאני מחליטה מה להכניס, ומדובר בהמון חומר כתוב. אני כותבת מאז ומתמיד – עוד לפני שלמדתי לכתוב פיזית הכתבתי לאימא שלי שירים. בסוף, באופן לא מפתיע, הבחירה הייתה מצומצמת מאוד. כשקיבלתי את הספר מההוצאה וראיתי כמה הוא דק הרגשתי כאילו נולד לי פג, אבל עם הזמן הבנתי שזה מתאים מאוד לשירה שלי״.

הספר מקבץ בתוכו שירים שמרקוביץ כתבה כשהייתה בת 17 בצד שירים מהתקופה הנוכחית, ואפשר לראות בבירור שעם הזמן מגמת הצמצום החריפה. את הצום המילולי שגזרה על עצמה מרקוביץ מקשרת להיותה קופירייטרית. ״למדתי לא לקחת כמובן מאליו את הקשב של הקורא״, היא מסבירה. ״הדף הזה הוא המיקרופון שלי, ולקבל מיקרופון זו זכות גדולה. עכשיו מתחיל הזמן שלי להגיד משהו ואני אגיד אותו בכמה שפחות מילים וכמה שיותר חזק. אני לא רוצה לגנוב ׳זמן מסך׳ מיותר. אפילו אין כאן תהליך של עריכה, ההידוק של השירים נעשה תוך כדי תהליך הכתיבה. אני לא עושה אודישנים למילים ומחליטה מי תישאר ומי לא, אלא מלכתחילה לא מאפשרת ליותר מדי מילים להיכנס. השיר בצורתו נופל כמו בטטריס והמילים פשוט מתיישבות במקום שלהן על הדף״.

השיר ״מלצרית״, שמופיע בספר והתפרסם כבר לפני כמה שנים באחד מגיליונות כתב העת ״מעין״, מדגים באופן מובהק את מהלך הכתיבה של מרקוביץ. הוא מורכב מכותרת ומשתי שורות: ״מלצרית״, ״כל מה שהם אומרים / תעשי הפוך״. באמצעות שיר שהוא כמעט סלוגן היא מצליחה להעביר את חוויית המרד האישית עם האמירה הפוליטית. כך גם בשאר השירים, שמבוססים על חומרים פרטיים מאוד, יש פמיניזם, מחאה, איתור וחשיפה של חוליים סביבתיים בלי לנקוט עמדה פוליטית. ייתכן שדווקא אי נקיטת העמדה היא שמאפשרת לכל אלה להשתקף בטבעיות מתוך שיריה. ״השירים שלי לא נכתבים במודע כשירי מחאה או מתוך רצון מכוון לעסוק בנושא כלשהו. אני לא בוחרת על מה לכתוב. החוויה שלי בעולם, בדיוק כשמו של הספר, היא מאוד ׳טבסקואית׳, מעקצצת. אנשים אומרים לי שהכתיבה שלי חדה מאוד, אבל זו לא רק הכתיבה, אלה החיים שלי. אני כל הזמן מרגישה את הפינות החדות, את השפיצים של העולם. אני נתקלת בהם וכותבת את זה. השירים שלי נוצרים מדברים שחוויתי ושהכאיבו לי, ואני מביאה אותם כמו שהם. לכתוב זו פעולת מחאה בפני עצמה״.

מרקוביץ היא לא משוררת במובן של העיסוק הטוטאלי והאינסופי בכתיבה. פרט להיותה קופירייטרית בחיי היומיום שלה, יש לה גם בלוג אופנה שנקרא ״פָּיֶט, על אופנה להתפייט". אמנם אופנה היא לא העניין המרכזי בבלוג, אבל זה מספיק כדי להוציא אותה מהשירה אל העולם שבחוץ. ״זה נראה לי מאוד לא בריא לעסוק בשירה פול טיים״, היא מסבירה, ״לפחות לא בשבילי. יש משוררות ומשוררים שחוקרים ומלמדים ואני מקנאה בידע המסודר שיש להם. יש גם המון יופי בלעשות משהו עד הסוף ולהפוך אותו למרכז החיים. אבל אצלי זה לא עובד, אני צריכה לחיות, ואז לכתוב על זה. מהצד האחר אני חושבת שאופנה דווקא מתכתבת עם שירה, גם מילים וגם בגדים הם סוג של כיסוי בעיניי. שניהם לא מאפשרים עירום מלא״.

הבחירה הזו של חיים לפני שירה מזוהה מאוד עם קבוצת ״מעין״ שמרקוביץ משתייכת אליה. הסגנון הקליל שלא תופס את עצמו יותר מדי ברצינות, הכתיבה הנגישה מאוד והקריצה שמלווה את שיריה – כל אלו מצביעים על צינור ההזנה הדו כיווני שעובר בינה לבין הקבוצה. ״׳מעין׳ זה באמת בית ואני מאוד אוהבת את מה שקורה שם. לא רק את העשייה אלא גם את האווירה הזו של החבורה. אנשים נוטים לדמיין את המשורר כאדם מיוסר שיושב לבד בחושך, ובמובן הזה אני חושבת ש׳מעין׳ עשה מהפכה של ממש. יש שם קלילות והומור אבל גם דברים רציניים וחשובים מאוד. יכול להופיע שם שיר קשה על יוקר המחיה ולצדו יופיע שיר על צ׳יפס. זה היופי, שאין שם היררכיה של נושאים ואין שם נושאים קטנים מדי כמו שאין נושאים גדולים מדי".

השבוע שלחו עורכי "מעין" מכתב למשרד התרבות והספורט ובו הם מבקשים להפסיק את התמיכה בכתב העת לנוכח האירועים האחרונים. "יש עכשיו הלך רוח שרואה בתרבות משהו שתפקידו לשעשע, לבדר ולחזק את המוסכמות הקיימות", אומרת מרקוביץ. "אמנם תרבות קיימת גם בשביל לבדר, אבל גם כדי לערער והיא בעיקר אינה תלויה בדבר. אני מבינה את הזעקה ואת רוח המחאה של 'מעין'. מאמינה שכתב העת ימשיך לפעול ואני סומכת על צ'יקי שינווט את זה נכון. אני גאה לחיות במדינה דמוקרטית שמתקיים בה חופש ביטוי ומחאה, והייתי רוצה שהרוחות וההתלהמויות יירגעו ושנמשיך ליצור בשקט".

חיי הטבסקו דנה מרקוביץ, הוצאת אבן חושן, 48 עמודים

• מעין
• רועי צ'יקי ארד
• ספרים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

קיץ ללא מלחמה איננו קיץ ישראלי. הסערה האחרונה, המכונה באופן ממצה למדי "מלחמת התרבות", לא נשענת על ההיגיון הבינארי המאפיין את הסיבובים הדו שנתיים בעזה. קל אמנם לחשוב עליה כמאבק בין הגנרלית מירי רגב – מצביאה ערמומית ועשויה ללא חת – לבין צבא האמנים החופשיים השומרים על גבולם מפני פלישה ברברית. למעשה מדובר במלחמה מסועפת ומרובת חזיתות, המונעת מתערובת של אינטרסים כלכליים, מאבקי מיעוטים וקרבות פוליטיים. בכל הנוגע לריבוי קווי העלילה, נדמה כי מלחמת התרבות הייתה יכולה לספק חומר לעונה שלמה של "משחקי הכס": גילה אלמגור הייתה מכתתת רגליה לירושלים בשריון אבירי ודורשת את ראשה של שרת התרבות באיומי חץ וקשת, ואילו הצבא המזוין של חברי מרכז הליכוד היה מפתיע את הגרבוזים בעיצומה של חגיגה משפחתית. במציאות, למרבה הצער, זה מצטלם אחרת לגמרי.

על מה בעצם מתנהלת הלחימה? תלוי את מי שואלים. 3,700 האמנים ואנשי התרבות שחתמו על העצומה שפורסמה לפני כשבועיים ברשת – ובהם משה איבגי, יהונתן גפן ואוהד נהרין גורסים שמדובר במלחמה על הדמוקרטיה ועל חופש היצירה בישראל; נציגי הפריפריה והאקטיביזם המזרחי רואים בכך תגובה היסטרית של הגמוניה תרבותית החרדה לכיסה; רגב, לדבריה, נלחמת נגד יצירות המערערות על הלגיטימציה של מדינת ישראל – ויש הטוענים שמדובר בכלל במהלך ציני שמטרתו לזכות אותה בתמיכתם של חברי מרכז הליכוד.

אין צורך להשלים תואר בגילמן כדי לדעת שאנו חיים בעידן של נרטיבים. מלחמת התרבות היא בעת ובעונה אחת מלחמה על כסף, חופש ביטוי, כוח פוליטי ושוויון זכויות. כדי להבין אותה כראוי יש להביא את הסיפור של כל אחת מהן, וגם אז – אפילו אם נאמץ חוש דידקטי מפותח במיוחד – אף אחד לא מבטיח שזה יהיה פשוט.

פרק ראשון

ובו יסופר על נשק הצנזורה, שוליים לא סהרוריים וערבים בכירים

הזירה המרכזית במלחמת התרבות מתקיימת במישור האידיאולוגי בין אמנים החרדים לגורלו של חופש היצירה בישראל לבין שרת התרבות, שכיאה למצביאה מחוננת לא מהססת להשתמש בנשק הצנזורה. ימים אחדים לאחר כניסתה לתפקיד לא היססה רגב להקפיא את תקציבו של תיאטרון אל־מי­דאן שהעלה הצגה בהשראת רוצח החייל משה תמם, איימה לבטל את תקציב תיאטרון ה­ילדים אל מינא בראשותו של נורמן עיסא לאחר שעיסא סירב להופיע מחוץ לתחומי הקו הירוק (וחזרה בה), הביאה להוצאת הקרנתו של הסרט "אל סף הפחד" (העוסק ברוצח יגאל עמיר) מפסטיבל הקולנוע בירושלים ובמקביל פיזרה אמירות מגלומניות באופיין המעידות על אג'נדה מדאיגה: "אתה כבר תדע במה אתמוך ובמה לא", השיבה רגב ליו"ר ארגון השחקנים אוהד קנולר כשביקש בתגובה לדבריה לדעת "מה מותר ומה אסור". מאז נתפס קנולר בעיני שחקנים שלא הבינו את הנימה הצינית בדבריו כמשת"פ של ציר הרשע.

בדומה לרגב, צבא האמנים החופשיים אינו מתאפיין ברטוריקה מאופקת. לטענתם הממשלה הנוכחית איננה מאיימת רק על חופש היצירה אלא על הדמוקרטיה הישראלית בכללותה. "מדובר בדברים שמעולם לא נאמרו בכזאת רמה של גסות ובאופן כל כך ישיר. הציבור צריך לחוש מאוים", אומר לירן עצמור, מפיק הסרט "שלטון החוק" ומי שעומד מאחורי עצומת האמנים כנגד מדיניות הממשלה. "הסכנה הגדולה ביותר היא הצנזורה העצמית שיחילו על עצמם הפקידים והגופים התומכים ביצירות אמנות בישראל. הצנזורה הגלויה, שאנחנו עדים לה בימים האחרונים, היא משהו שעוד אפשר להילחם בו. הבעיה האמיתית והחמורה יותר היא השטח, שמקבל בצייתנות ומחליט להכניס לעצמו לווריד את סולם הערכים המצופה ממנו. הפעולות הבאות של הצנזורה כבר לא יהיו גלויות. אף אחד לא יידע מהן".

דרור מורה, יוצר הסרט "שומרי הסף" (שגם הוא, כמו "שלטון החוק", מעלה ביקורת חריפה כלפי הנעשה בשטחים), מוסיף: "רגב שכחה שהיא כבר לא צנזורית צבאית והיא מרגישה שהתפקיד שלה הוא לקבוע את גבולות הגזרה. ועדת התוכן של הסינמטק בירושלים בחרה אילו סרטים ראויים להקרין על פי קריטריונים מקצועיים. עם כל החלחלה שיש לי מיגאל עמיר, הוא לא האישיו כאן – אסור שאישיות פוליטית תכתיב תכנים תרבותיים. בזמן האחרון אני חושב הרבה על השורה של אריק איינשטיין 'ארצי מולדתי את הולכת פייפן' ומזדהה איתה. התחושה שלי היא שאנחנו בתחילתו של מדרון חלקלק מאוד, מגבירים מהירות לקראת התהום".

לצד הרומנטיקה המיוסרת, מורה מזכיר בדבריו את הטיעון החזק ביותר העומד לזכותם של האמנים: תפקידה של רגב על פי חוק אינו להתערב בתכנים, אלא לגייס תקציבים ממשרד האוצר ולחלקו בין מוסדות תרבות. בהקשר זה אסור לשכוח כי תקציב התרבות בישראל מזערי ממילא, ולרגב צפויה עבודה בכלל לא קלה. תקציב משרד התרבות והספורט הסתכם בשנת 2014 ב־694 מיליון ש"ח (על פי נתוני obudget), כרבע אחוז בלבד מתקציב המדינה. באיטליה משקיעים בתרבות פי ארבעה, בפולין פי חמישה, בצרפת פי שישה ובדנמרק פי שמונה. בדוח שהוזמן על ידי פורום מוסדות התרבות בשנת 2012, מצאו הכלכלנים מיקי גור ומאיר אמיר כי יש להגדיל את תקציב התרבות ב־128 אחוז כדי לטפל במשבר המעמיק.

המוסדות הזוכים למרבית התקצוב הם נציגי התרבות הממוסדת, חביבת ועדי העובדים והפנסיונרים. 84 מיליון ש"ח הוענקו בשנת 2014 לתיאטראות (מתוכם 16 מיליון להבימה ו־12 מיליון לקאמרי), 33 מיליון למחול ו־20 מיליון לאופרות. לא מפתיע, אם כך, שנציגיהם היו הראשונים להתרעם על השינוי בסטטוס קוו. לפני כל הצידוקים האידיאולוגיים, התבטאותו של השחקן עודד קוטלר,שקשרה בין מצביעי הליכוד לעדר בהמות, הייתה קודם כל סימפטום היסטרי המעיד על חרדה מפני פגיעה אפשרית בכיסו. בפגישת הפיוס שארגן הנשיא ריבלין בין רגב לנציגי האמנים, נמלט קוטלר לשירותים כדי להתחמק מהתמונה הקבוצתית.

דווקא בשוליים אפשר למצוא עמדות מפוכחות המגובות לעתים גם בצעדים אמיצים. רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, עורכי כתב העת לשירה "מעין", הודיעו בתחילת השבוע כי יוותרו השנה על תמיכת משרד התרבות "לנוכח המתקפה מול מוסדות תרבות של הציבור הערבי, מול קביעת מדיניות העוינת יצירה עם ביקורת חברתית ופוליטית, ואווירת רדיפה והסתה שבה מדי יום נחשף, מוקע ונגזר דינו של יוצר או מוסד תרבות אחר", כתב ארד בדף הפייסבוק שלו. עבור פרויקט כ"מעין" מדובר ככל הנראה בגזר דין מוות, שכן הוויתור על תמיכת משרד התרבות גורר אחריו גם ויתור על תמיכתה של עיריית תל אביב שמציבה את תמיכת משרד התרבות כקריטריון. יחד מדובר בשני שלישים מתקציב כתב העת העומד על 89,000 ש"ח בשנה.

צ'יקי, אתה לא חושב שאתם נכנעים לשרת התרבות?

"ראשית, זה לא מכוון רק כנגד מירי רגב. נתניהו ניסה במהלך הנאומים שלו להסית נגד עמוס עוז על איזו שטות ונכשל, אחר כך הייתה הפרשה של פרסי ישראל, אחר כך בנט עם אל־מידאן, ובסוף המינוי של מירי רגב שהייתה יכולה להיות שרת גמלאים פעלתנית. דבר שני, זו לא כניעה, זה צעד הצהרתי. כמו שאמרה איילת שקד, המנטורית שלי: צריך להחרים את המחרימים".

"יש כאן הסתה מצד הממשלה נגד התרבות הישראלית ונגד השמאלנים", הוא מוסיף. "האמת היא שהלוואי שהיה מגיע יותר כסף לתרבות בפריפריה או לתרבות שאינה התיאטראות הממוסדים, אבל יש רק יצירת שנאה, הכה באמנים והצל את העם. וכשאני אומר הצל, אני מתכוון לזה. המצחיק הוא שהתיאטראות הממוסדים פחדנים ומשום מה מאשימים אותם באיזו חתרנות. כשהפקתי את ההצגה שלי 'קדימה' על מלחמת לבנון השנייה, אפילו לא השקעתי כסף לבול כדי לשלוח אותה להבימה או לקאמרי".

נחתום את הפרק באנקדוטה. ידוע כי מאחורי כל רגע היסטורי גדול עומד אזרח קטן עם עודף משווע בזמן פנוי: גברילו פרינציפ הביא לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר רצח את יורש העצר האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד; ואילו ואן דר לובה, קומוניסט מובטל, גרם לכאורה להצתת הרייכסטאג שהביאה להתבססות המפלגה הנאצית בשלטון. האזרח שהצית את מלחמת התרבות, כפי שמתברר כעת, הוא שמאי גליק – אחיינו של פעיל הימין הקיצוני יהודה גליק. גליק הצעיר, שפנה למערכת Time Out בבקשה להתראיין (חיפוש זריז בגוגל מלמד כי הוא יצר קשר גם עם גופים נוספים), מגדיר עצמו כ"פנים האמיתיות של הצנזורה התרבותית בישראל". לדבריו הוא היה הראשון לזהות את התכנים החתרניים בהצגה "הזמן המקביל" (וכן במופע המחול "ארכיון" של ארקדי זיידס, שמשרד התרבות הסיר ממנו את חסותו בתחילת החודש) ולהביא זאת לידיעת הנוגעים בדבר.

"בעיתון אחר כתבו שאני נגד המדינה ושאני לא נחמד", מסביר גליק. "אבל אני אדם מאוד נחמד. אני בעד חופש הביטוי, אבל כשאני רואה יצירה שהיא נגד חיילי צה"ל זה לא מקובל עליי. יום אחד ראיתי שחיים לוסקי, חבר שלי בפייסבוק, עשה אטנדינג להצגה 'הזמן המקביל'. אמרתי לעצמי שאם הוא, מישהו שהצביע לרשימה המשותפת, הולך לכזאת הצגה אז בטח זה משהו מעניין. התקשרתי לתיאטרון, והפקידה הערבייה אמרה לי שזאת הצגה על אסיר ביטחוני. ביקשתי לשאול על איזה אסיר, אבל היא לא רצתה להגיד. יש מיליון ערבים, אתה יודע, אבל נפל לי האסימון שהוא ערבי בכיר. פניתי בעניין הזה בפייסבוק ובמייל לכל חברי מועצת העיר חיפה ולעשרות עיתונאים. זה הגיע בשלב מסוים למשפחת תמם וככה זה הופץ גם בתקשורת. עכשיו אני פועל להורדת חסות להצגה של ארגון שוברים שתיקה בתיאטרון החאן".

פרק שני

ובו ידובר על לחם אחיד, קוויאר ו־67 שנות סתימת פיות

בזמן שבחזית המרכזית הגנרלית רגב וצבא האמנים עסוקים במלחמת התשה, נציגי השיח העדתי שועטים לכיוונם ממזרח. פעילים כגון שולה קשת, רון כחלילי ואופיר טובול אינם מגבים בהכרח את ההתבטאויות של השרה רגב, אך הם נחושים לנצל את הבמה כדי להצביע על החלוקה הבלתי השוויונית המאפיינת את תקציב התרבות בישראל לדורותיו.

"מדברים היום על הצנזורה של השרה, אבל למעשה יש כאן 67 שנים של צנזורה וסתימת פיות", אומרת קשת, מנכ"לית תנועת אחותי המושתתת על עקרונות הפמיניזם המזרחי. "90 אחוז מכלל המשאבים של מינהל התרבות תומכים ביצירות ובמוסדות אשכנזיים, יהודיים, לבנים ואירופוצנטריים. מעט מאוד הולך לתרבות ערבית, מזרחית ואתיופית. האתגר של שרת התרבות הוא להיות מחויבת לפלורליזם ולחלוקת משאבים לשאר הקהילות, ואותם גופים צריכים לדעת לחלוק.

"הקריטריונים של משרד התרבות הם קריטריונים מערביים", היא ממשיכה. "לכן מדובר בצנזורה פר אקסלנס של תרבות מזרח תיכונית, והמגמה היא פוליטית לחלוטין – להיות מדינה אירופית. פסטיבל ישראל נתמך ב־3 מיליון וחצי ש"ח. פסטיבל 'לבי במזרח' שנפתח השבוע נתמך ב־30 אלף ש"ח. איך אפשר להרים ככה פסטיבל תרבות?".

לטענותיה של קשת יש אחיזה חזקה במציאות. דוח שהוגש למשרד התרבות בשנת 2012 מטעם קואליציית לבי במזרח (שתנועת אחותי היא חלק ממנה) מצא שורה של נתונים חריגים: בתחום המחול, לדוגמה, 98 אחוז מהתקציב בשנת 2011 הוקדש למחול בעל אופי אירופוצנטרי להגדרתם, והפירורים שנותרו חולקו בין מחול ערבי ומחול מזרחי; בתחום התיאטרון 94 אחוזים מהתמיכה הוענקה לתיאטרון בעל אופי מערבי; נוסף על כך הקואליציה מפנה את תשומת לבו של המשרד לתקצוב התמוה של האופרה בתל אביב – 20 מיליון ש"ח בשנת 2014 – סכום עצום ביחס לקהל המצומצם של המוסד.

"מירי רגב באה והעלתה סימני שאלה על החלוקה המעוותת של תרבות 'גבוהה' ו'נמוכה'", אומר טובול, העורך הראשי של המגזין האינטרנטי קפה גיברלטר. "היא אמרה שהתקציבים יופנו לסבסוד וקידום של מיעוט אליטיסטי, לסבסוד לתרבות של העם. זוהי בעיניי אמירה דמוקרטית במובן העמוק של המילה, חברתית ואפילו מהפכנית. עד היום התנהלה כאן דיקטטורה של מונופול התרבות, שהפעילה צנזורה בוטה על כל מי שלא שייך אליה באין מפריע. צנזורה שפגעה בכל יצירה שהיא מחוץ לתל אביב.

"חלק מהאמנים מדברים בשם החופש שלהם לבקר את המדינה או לאתגר את השיח. אני מעריך שהם מתכוונים לזה שהציבור אמור לממן את הסרטים בז׳אנר 'יורים ובוכים' שלהם, והאמת – אני חושב שנסתדר מצוין בלעדיהם. ביקורת חברתית אמיתית וויתור על פריבילגיות לא יצאו מעולם ממונופול התרבות. האמנים שהעבירו ביקורת אמיתית על השלטון כך או כך לא ביקשו את המימון שלו. אני מקווה מאוד שהסערה הנוכחית, מעבר לדיבורים, תיצור חלוקה מחודשת והוגנת של תקציבי התרבות ותפנה את התקציבים הללו אל הפריפריה. המדינה אמורה לתקצב לחם אחיד, לא קוויאר".

הקולנוען רון כחלילי, יוצר סדרת הדוקו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", מוסיף: "ברגע ששרת התרבות תעמוד עם מספריים, ברגע שהיא תבוא ותגיד בצורה מסודרת את מה שהיא מנסה להגיד – 'אני את תקציב התרבות אחלק באופן שוויוני ואחר', אעמוד מאחוריה כחומה בצורה, לא משנה מאיזו מפלגה היא. 90 אחוז מהמחזות המוצגים בתיאטרון הלאומי בישראל הם אמריקאיים. לא ייתכן שלחרדי, למתנחל, ללהט"ב ולפלסטיני לא יהיה ייצוג.

"חייבים לפרק את התפיסה שלפיה תל אביב היא עיר הקודש התרבותית. גילה אלמגור לא צריכה לכתת את רגליה לירוחם ולחצור הגלילית. כשגילה אלמגור מגיעה לירוחם ולחצור הגלילית היא צריכה להרגיש שהיא באה לספוג תרבות. החונטה השלטת הזו עבשה, לא מעניינת. במקום שייפתחו וייתנו לתרבויות אחרות להיכנס להיכלי השיש המעופשים שלהם, הם מסתגרים ומתבכיינים עם כל מיני קלישאות של שמאל לבן".

עבור רבים, במלחמה על חופש הביטוי הלוחמים ממזרח נתפסים כגיס חמישי. במקום להתייצב לצדם במאבק על הדמוקרטיה, הם מדברים על דמוקרטיה מסוג אחר, וחלקם אפילו זוכים לקריצות מהאויב (בפוסט שפרסמה השבוע בעמוד הפייסבוק שלה, הודתה רגב לכחלילי על תמיכתו). יש אנשים שהמזמור הישראלי הידוע על מדינת תל אביב המנותקת, שמתנגן בריפיט עוד מתקופת הבחירות, עושה להם חשק לנפץ את הסטריאו. הבמאי רני בלייר אמר לנו כי לדעתו "הניסיון לחבר את האמנות והתרבות הישראלית לאשכנזיות ולשמאלנות הוא טעות פופוליסטית ולא ראויה". ואכן, מה יהא על יוצרים מעורבים עדתית? האם יוצר חצי תוניסאי וחצי רומני יזכה לדידם של קשת, טובול וכחלילי רק למחצית המימון? המוזיקאי ניצן חורש בחר בנימה ממלכתית פחות: "תמיד כיף לדחוף את העניין העדתי", הוא אומר. "אין לזה שום קשר כמובן לעניין עצמו. זה מצחיק, רגב עוזרת לפריפריה כפי שדרעי עוזר לשקופים. יה, רייט".

פרק שלישי

ובו יסופר על לחם, שעשועים וניוון שרירים

"חשיבות התרבות היא לספק לעם ישראל לחם ושעשועים", אמרה רגב בפגישה שנערכה בינה לבין נציגי מוסדות התרבות לפני כשבועיים. "העם הזה עובר תקופה קשה מאוד, עובר מלחמות ועובד קשה, ולכן צריך לספק לו את הצד של השעשועים כדוגמת תיאטרון או קולנוע".

המילים הללו הציתו את הקרב המעניין ביותר, ואולי היחיד שעשוי להפיק תועלת כלשהי במערכת הקרבות המוזרה שאנו עדים לה – והוא הקרב על עצם הגדרתה של תרבות. באופן אירוני למדי רגב עשתה שימוש דווקא במילים "לחם ושעשועים" – מושג טעון המשמש לתיאור ביקורתי של תרבות פופולרית כגורם המנוון את העם ובכך משתף פעולה, באופן עקיף, עם המנגנונים המדכאים אותו. לא פלא, אם כך, שהאמירה הזו הקפיצה רבים במחנה האמנים החופשיים; רובם ככללם דוגלים בתפיסה המודרניסטית הרואה באמנות משהו שתפקידו לזעזע ולערער.

"זה עניין של תפיסה. לא רק של תפקיד התרבות, אלא גם של תפקיד העם. והתפיסה הזאת רעה לכולנו", אמרה ח"כ מרב מיכאלי בסרטון שהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה. "איזו התנשאות איומה זאת, לחשוב שאם יספקו לנו שעשועים אפשר יהיה להעביר אותנו מלחמות ולהעביד אותנו בפרך והכל יהיה אחלה". באותו הקשר כתב השחקן תומר שרון: "האישה שמדברת על לחם ושעשועים היא זו שהמחנה שלה אחראי על הקושי להשיג את הלחם. לא משעשע".

[interaction id="558aa4d69903ebaf4935e431"]

ניב הדס, מבקר הטלוויזיה של "גלריה", מוסיף: "תפקיד האמנות הוא לא לשמש כסרט תדמית, אלא לעורר השראה, מחשבה ודיון, גם כשאמצעי המבע, נקודת המבט או הנרטיב אינם קלים לעיכול. מחזה על חייו של מחבל או סרט על יגאל עמיר צריכים להישפט על פי איכותם ולא על פי המתרס הפוליטי שהם משרתים. 'ליברה' של דון דלילו, שמספר על ההתנקשות בנשיא קנדי דרך עיניו של הרוצח לי הארווי אוסוולד, לא ישלח אנשים להתנקש בנשיא, בדיוק כמו ש'הנפילה' שמאניש את הצורר אדולף היטלר לא מטיף לדיקטטורה ולרצח מיליונים. מי שחושש שיסודותיו יתערערו בעקבות יצירה כלשהי כנראה יודע שהם אינם מוצקים דיים". השחקן דרור קרן מצטרף לדברים: "חשוב שלמדינה יהיה ברור שתרבות היא קודם כל מראה לחברה, היא תעודת הזהות שלה. מי שיש לו בעיה עם התרבות, מחפש איך לקצץ בה ומציב לה תנאים וסייגים, יש לו כנראה בעיה עם מה שמשתקף לו מהמראה".

טובול, מנגד, תופס את הצד הפוסט מודרניסטי בוויכוח ומציע לחשוב מחדש על הצורך בהבחנות מסוג זה. "ההבחנה בין תרבות גבוהה לנמוכה או בין 'אמנות' ל'בידור' היא הבחנה מיושנת ולא רלוונטית, שנועדה להשאיר את המצב הקיים על כנו ולהשאיר את האליטה השלטת במקורות הכוח. הרי גם אופרה היא שעשוע, גם אופרה היא בידור ופולקלור ועדיין בעיני 'מונופול התרבות' היא נחשבת לאמנות גבוהה שראויה לתקצוב מהמדינה הרבה יותר מהתזמורת האנדלוסית למשל. זה נובע מתוך תפיסה אירופוצנטרית – ע"ע 'לילה לבן אירופה' – שעשו לה קופי פייסט מהמאה ה־18".

"אני אוהב שעשועים ואני חובב בידור", מודה צ'יקי ארד. "אני מניח שאני העורך היחיד של כתב עת לשירה ששר באירוויזיון, אולי יש עוד מישהו כזה באסטוניה. 'מעין' הושפע מאוד מהתרבות הפופולרית לא פחות מאשר משירה. הכריכה האחורית של הגיליון הראשון שלנו הייתה אי.טי עם איבר מין נימול, עבודה של האמן פרדי כסלו. אבל אם פעם אמרו שחשוב שלצד התרבות הגבוהה תהיה תרבות נמוכה, וזה היה מרענן, היום איבדו את זה והחליטו למחוק את התרבות הגבוהה או הביקורתית או זו של המיעוטים".

אחרית דבר

כשלושה שבועות לפני הבחירות, כשרגב עדיין קיוותה להיות שרת השיכון ויאיר היה הגרבוז הנכון של הרגע, יצא לי לבלות עמה יום בדרכים. כמה שעות מספיקות כדי להבין מהן התכונות שהביאו אותה עד הלום, מעבר לעממיות ולגסות המיוחסות לה באופן שגור. רגב עונה על הדרישה השכיחה ביותר במודעות הדרושים שהוליד הקפיטליזם המאוחר: היא ביצועיסטית שלא רואה אף אחד ממטר. היא אמנם מודה שלא היה לה עניין בתיק התרבות מלכתחילה, אבל מנגד טוענת שבכוונתה "להזיז הרים" כי מדובר בשיעור שעליה ללמוד. האג'נדה השמרנית, שבאה לידי ביטוי בברברת על צנזורה וקריטריונים חדשים, מכוונת בעיקר לאוזניהם של חברי מרכז הליכוד. בסופו של יום מדובר בשרה שעושה קודם כל למען העשייה עצמה, ויודעת שתיבחן לפי גודל התקציבים שתצליח לקושש מהאוצר. במובן הזה, ועד שיוכח אחרת, גילה אלמגור יכולה לשמור את הדרמה לבמה.

אך יש מי שנהנה לחזות בשרה ובאמנים הנאבקים בבוץ. בזמן שהתקשורת הרבתה לעסוק, לשם שינוי, בתפקיד התרבות, ושמאי גליק בילה עוד לילה בחדרו בניסיון לאתר את ה"ערבי הבכיר" הבא – ראש הממשלה עבד על עסקה שתפרגן לטייקונים תמלוגים גבוהים מהגז ששייך לכולנו, ובכנסת עבר לו בשקט חוק שמאפשר הזנת אסירים בכפייה שמבטל את האפשרות לשבות רעב. נתניהו ידוע כמי שבאופן סדרתי יודע להתחבא מאחורי דמויות פרובוקטיביות המסיטות ממנו את האש. כמו בבחירות, הוא יתגלה כמרוויח העיקרי מהשיח המפלג בין המרכז לפריפריה, בין הערבים ליהודים, בין מזרחים לאשכנזים. במלחמת התרבות רגב אולי נחשבת לגנרלית האימתנית, אך בפועל היא בסך הכל חיילת ממושמעת.

סייע בהכנת הכתבה:יואב זהבי

• שרת התרבות והספורט
• שולה קשת
• דרור קרן
• מרב מיכאלי
• רון כחלילי
• מירי רגב
• אופיר טובול
• רועי צ'יקי ארד
• גילה אלמגור
• תומר שרון
• משרד התרבות
• תרבות