אין אצלי דבר כמו אהבת אמת או נאמנות (למקום, כמובן). גם מקומות שאני אוהבת מידרדרים לצערי לכאלו שאני אוהבת לשנוא.

1. פארק המסילה

הכי אוהבת את פארק המסילה; ממש כמו באמסטרדם, רק בלי התעלות, ועם הצללות ברזנט ועצים שעוד מעט יתנו גם הם צל, ושביל אופניים בירוק זרחני עליו מדוושות אמהות מסורות בתלת אופן ממש כמו באמסטרדם, ואנשים שפוסעים בנחת, מאזינים למוזיקה, מתאמנים, עושים יוגה, מטיילים עם הכלבים, אוספים את הצואה של הכלבים בצייתנות. אני מדלגת מעל שלוליות השתן המופזות באור התכלת העזה. מאוד מקווה שיוקם פארק כזה מופלא גם בשכונות נווה שאנן ושפירא, על הריסותיה של מזהמת האוויר הראשית בתל-אביב התחנה המרכזית, ולא רק לאורכה של נווה צדק הירוקה והנעימה.

2. פארק הירקון

אוהבת את פארק הירקון בפינה מול נחל הירקון, בתנאי שהמפעיל של הכדור הפורח לא ישמיע מוזיקת אסיד בטונים גבוהים ויוציא ממני את השד; "גברת מה את רוצה? זה מקום ציבורי!"

3. רחוב שבזי

אוהבת לטייל ברחוב הראשי בנווה צדק ולדמיין את עצמי בבגדים בחלונות הראווה, ובדמיוני אני תמיד בת 30-40 ואולי לא כדאי לי היום להיכנס לחנות ולמדוד משהו שלא יתאם את הציפיות, כלומר לא יתאם את המידה שלי לציפיות המוכרים (ושלי, למרבה האכזבה), דבר שקרה בעבר, כשהתעקשתי על שמלה/קומבניזון במידה S ולא רק כי אני מזוכיסטית, אלא כי נותרה רק המידה הזאת ובצבע הנועז שאני הכי אוהבת, ורוד פוקסיה. המוכר אמר לי בבוז שאין סיכוי שהשמלה תעלה עלי בזמן שהוא מחמיא לבחורה צעירה שמודדת בדיוק את אותה השמלה ורוד פוקסיה S ואני הסתלקתי משם בבושת פנים. כמו שגורשתי פעם בבושת פנים מארקפה שדרות רוטשילד/אלנבי, כאשר המנהל הארוגנטי, לא הבין בדיחה או משהו שאמרתי, וביקש ממני לא לחזור לשם וליווה אותי בעצמו החוצה לווידוא הריגה. עברתי למייזון קייזר ברוטשילד 7. קסם! קפה ועוגות מעולים (המלצה מספר 6) ויפהפיים, סנדוויצ'י ביס חמודים, ככרות לחם טרי אפוי. חבל רק שאני תמיד מזמינה את אותו הדבר: אמריקנו קטן ומיני קרואסון בלי מילוי. אולי כי אני עוד חולמת לקנות את השמלה/קומבניזון S.

4. לה גווארדיה

כשהייתי ילדה אהבתי לטייל מהדירה של הורי ברחוב לה גווארדיה 15 למרכז המסחרי לא רחוק משם, להעביר אצבע על אבני הגדרות המסותתות, לקנות לעצמי משהו קטן אם אמא נתנה לי כסף. פעם קניתי צב ירקרק משנהב שאם מניחים אותו בשיפוע הוא צועד על רגליו הקטנטנות. אבא שלי הביא לי מאחת הנסיעות שלו צב תינוק אמיתי שנלכד באורות הדופין (רכב צרפתי שכבר לא מיוצר) בדרכו הארוכה מחצור הגלילית ליד אליהו. בפעם אחרת הוא הביא לי יונים. הכלב סמבו לא שרד, הוא נזרק מהבית כשחלה. ציפיתי לילות ארוכים לשובו.

5. נסיעות באוטובוס

נוסעת בכל שבוע בקו 41 משכונת שפירא ליפו. חוץ מהטרדה צמודה אחת שבסיומה המטריד מצא את עצמו על ריצפת האוטובוס, וחולה נפש שנתן לי אגרוף, אני מאוד אוהבת את נסיעות הערב; אנשים מסמסים בשקט, כל אחד לעצמו, אני יושבת מאחורי הנהג ומתבוננת בנוף העירוני הלא נוצץ ולא מתחדש של רחוב סלמה, הרחוב שבו לאימי היה גן ילדים. לפעמים אני יורדת בתחנה לפני שדרות ירושלים וקונה פלאפל או עוגת פרג/ גבינה בעמיתה המעולה בסלמה 10, מתאפקת לא לקנות מיני פיצה, או מיני קרואסון ממולא במיני משהו, או בייגל שיזכיר לי את ימי הטובים בניו-יורק. לא קונה ולא נוסטלגית.

>> רונית ידעיה היא סופרת ומנהלת מחלקת הכתיבה במכללת מנשר (אותה גם ייסדה). בימים אלו יוצא לאור ספר החדש והמיוחד (בהוצאת קתרזיס) –"ואני אעלה באש". עוד פרטים כאן.

• העיר שלי
• פארק המסילה
• מנשר
• פארק הירקון
• רחוב שבזי
• עמיתה
• אוטובוסים
• לה גווארדיה

1. תל אביב

אני מסתכל על תל אביב כמו תייר. הגעתי אליה יחסית מאוחר, אבל בתקופה קצרה הספקתי לקבל מהעיר הרבה יותר כלים להתפתח כאמן מכל מקום אחר. העיר איפשרה לי להזין את עצמי בכל מה שקשור לתרבות בכל המדיומים האפשריים. כשמקום מאפשר לי לדבר תרבות ואמנות בלי להרגיש זר זה מאפשר התמסרות, להיות מה שאתה רוצה ולא יכולת בגלל התפיסה של הסביבה שגדלת בה. כאן האמת שלך יכולה להיחשף ללא פילטרים ומסכות בושה.

אני מכיר הרבה צעירים מוכשרים בטירוף בפריפריה בסביבה שגדלתי בה, ואני יודע שהסיבה שהם לא מצליחים לפרוץ היא רק בגלל הלך הרוח של הסביבה, שנוטעת בהם תחושת בושה וזרות להראות את הצד האומנותי שלהם. זה כואב לראות כישרונות אותנטיים שפשוט הרימו ידיים למרות שאני יודע שבליבם הם אמנים. יש לא מעט כאלו. אני מקווה שיגיע הזמן שאני אוכל לספוג מספיק כדי להעביר את זה הלאה לסביבה שגדלתי בה. זה החזון שלי. להיות ספוג שסופג בתל אביב, להגיע לדרום ושיעשו לי סקוויץ'.

2. מוזיאון תל אביב

לא גדלתי על מוזיאונים וכל מה שמסביב לזה. לא משנה כמה עשית אמנות, מוזיאונים לא היו נגישים ולכן גם לא צריך לחשוב עליהם. יצור ענק כזה שמרגיש לא שייך וקשור אלינו. אני זוכר את ההרגשה של הפעם הראשונה במוזיאון תל אביב, הבנתי שמוזיאונים הם לא מפלצות. סתם גוש אבן עם חלל ענק שמאפשר לך לטייל בתוכו ולראות אמנות מכל העולם וזה רגיל ובסדר. זו הייתה הרגשה טובה. התחלתי לראות, לחוות ולמלא את הדמיון בכל מה שהחלל הזה הציע לי. פשוט נהניתי, שאבתי השראה ומילאתי את הראש. הסתובבתי בכל החללים כמו ילד.

בדיעבד זה היה מוזר, אולי הרגשתי כאילו אני לא אחזור לשם יותר, אז כדאי לראות הכל. היום אני מסתכל על זה ממקום אחר, ממקום שצריך לראות במוזיאון גם אמנות שחורה של אמנים פעילים בארץ. אנחנו נמצאים בזמן ותקופה שיש לאמנים ישראלים ממוצא אתיופי פרספקטיבה שהיא אחרת ואני חושב שצריך לתת לזה מקום גם במוזיאון תל אביב. מקווה שזה יקרה כי זה רק יכול לתרום לשדה האמנות בארץ.שאול המלך 27

3. חלל התצוגה שבזי 58

את חלל התצוגה שלי בשבזי 58 פתחתי לפני שלוש שנים. אחרי כמה שנים בתל אביב נוכחתי שאני לא מצליח לספר את הסיפור שלי. אוטודידקט שחור שנחת כמו חייזר, דבר שהיה זר בנוף האומנותי בתל אביב ובכלל בארץ. התחלתי לחקור והבנתי שחסר, או יותר נכון לא קיים מקום שיאפשר לי לספר את הסיפור שלי. לי זה הרגיש כמו שדה מוקשים. והיה קושי לספר. במקום ששיתופי פעולה יזינו לפעולה נוצר מצב הפוך שלא חושף אותי בצורה אותנטית. ולכן החלטתי לעשות פעולה. הבנתי שרק אני אצליח לספר אותי, והחלטתי לפתוח חלל תצוגה שמציג את העבודות שלי. שם אתפוצץ ואחשוף את עצמי בלי פילטרים על ידי שיח ועל ידי במה ופעילויות לאמנות עכשווית של ישראלים ממוצא אתיופי, בכל המדיומים, ולא רק באמנות פלסטית.

השיא היה שנה שעברה באירוע שנקרא "סגדאהון" אירוע שבו אירחתי אמני מחול מודרני, צילום, שירה, קולינריה ועוד. למה בנווה צדק ולא בקרית המלאכה או בפלורנטין? זה סיפור ארוך, אבל בקצרה, רציתי מקום שיעורר עניין, מקום לא צפוי מקום שיאתגר את הסטראוטיפים שקיים בכולנו. מקום שיאתגר את הסטראוטיפ שבי. מקום כזה שיכול לייצר אנרגיות בעצם הקיום שלו. אקט אמנותי שיגרום לאוזניים ועיניים קשובות. הכוונה הראשונית הייתה לפתוח חלל פופ אפ ולפעול מספר חודשים. היום המקום קיים 3 שנים. אני מזמין את כולם לעקוב ולבקר.

4. באלינג'רה

זו מסעדה של חברה טובה שלי, פנטה המלכה, שהחזון שלה זהה לשלי – רק בתחום הקולינרי. היא פתחה מסעדה אתיופית בכרם התימנים. האוכל המסורתי האתיופי הולך ונעלם. מאוד מאוד קשה להכין אותו ומי שיודע להכין אותו הן הסבתות והאמהות. החבר'ה הצעירים לא מכינים. אין להם זמן לזה. ההכנה דורשת שלושה ימים של החמצת הבצק. זה תהליך מורכב. הדרך היחידה היא להביא מההורים אוכל, אבל גם את זה אני לא תמיד מספיק, אז המסעדה מאפשרת לי את זה כל כמה שבועות. המסעדה גם מנגישה את המאכל שלא מוכר והסטיגמות רחוקות שונות אור מהקולינריה העשירה של המטבח הזה. הקהל במסעדה מאוד מגוון ויפה לראות את הפתיחות של החברה. רואים שלגבי הקולינריה האתיופית יש שינוי לטובה ויש יותר אנשים שמבקשים לדעת וגם כמובן לאכול. האוכל טעים, האווירה אש, ממליץ מאוד. וזה גם קרוב לחלל תצוגה אז אפשר לקפוץ אחרי או לפני.מלן 4

5. מתחם קרית המלאכה

באזור הזה יש מפעלי יציקות ושם הייתי יוצק ועושה עבודות פיסול ולפעמים זה נמשך עד חצות. בבקרים בקושי אפשר לחנות שם ופתאום בלילה המקום משתנה וחי בצורה אחרת: בשעות האלו הגלריות והסטודיואים שפועלים שם קמים לתחייה. המוזיקה מתנגנת מאולפני ההקלטות וכל מיני טיפוסים מעניינים מסתובבים. אני חושב שמאוד מעניין בלילה ושווה לבוא לבקר שם ופשוט להסתובב ולעבור מגלריות לסטודיואים בלי להיבהל מהמעטפת.

>> בימים אלה מציג משה טרקה ביריד האמנות "צבע טרי", יחד עם האמניות סופי ברזון מקאי ולילי כהן פרח-יה, באוצרות שלומית אורן ולילך שמול. נמל יפו, מחסן2, 30.5 – 4.6

• העיר שלי
• קריית המלאכה
• ❤ תל אביב
• באלינג'ירה
• מוזיאון תל אביב
• רחוב שבזי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 949 // גאווה 2023

• Facebook
• Twitter
• Email

המטפטפים, המצוחצחים, הרועשים או הארוכים – הרחובות של תל אביב הם סוד הקסם של העיר. בחרנו ארבעה רחובות שעושים לנו חשק לעבור דירה ונתנו לכם לבחור את האחד שהייתם רוצים לגור בו.

הזוכה בתואר #הכי_יפה_בעיר: רחוב שבזי, נווה צדק

עוד בטרם הקמתה של אחוזת בית, אי שם במאה ה־19, נבנתה השכונה היהודית שבזי. השכונה, הקרויה על שמו של גדולי משוררי יהדות תימן רבי שלום שבזי, הוקמה בידי עולים מתימן והחלה את דרכה מבתים רעועים שנבנו מקרשים ומפח. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה כללה השכונה כ־300 נפשות וברבות השנים היא הפכה לאחד ממוקדי השימור (והתיור) בתל אביב. הרחוב הראשי של השכונה הפך לאחד הרחובות האופנתיים בעיר וכעת גם זיכה את עצמו בתואר הרחוב היפה בתל אביב.

רחוב ישכון, כרם התימנים

הרחוב הקסום הזה נמצא באחת השכונות הוותיקות בעיר, עם שפע בתי קפה, מסעדות ואווירה פשוט נעימה. כמות הבניינים והפינות הפוטוגניות היא בלתי נגמרת, והקרבה שלו לחוף הים הופכות אותו ללוקיישן נחשק במיוחד.

רחוב נחמני, לב תל אביב

הרחוב, הקרוי על שמו של רבי משה בן נחמן, משתרע בין מנחם בגין לרחוב יבנה ומכיל כמות נכבדת של אתרים תל אביביים ישנים וטובים. חניה אמנם לא קל למצוא ברחוב, אבל הבניינים משנות ה-20 מקנים לו מוניטין מכובד בקרב רחובות העיר.

רחוב הגלבוע, לב תל אביב

רחוב המגורים הזה נטול בתי עסק ומשלב כמה סגנונות אדריכליים שיוצרים נוף מאוד מיוחד ושונה בתל אביב. הרחוב הקטן הזה עמוס צמחייה לכל אורכו ונראה כמו מושב שקט וקטן בלב ליבה של העיר. שווה.

• #הכי_יפה_בעיר
• רחוב שבזי
• רחוב נחמני
• רחוב הגלבוע