Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
בשלהי מחאת האוהלים בקיץ 2011 עמדו רועי רוזן, יהושע סימון וגלעד מלצר בראש מאבק האמנים כנגד מוזיאון תל אביב בדרישה, בין היתר, לשקיפות בהתנהלותו לאחר פטירתו של פרופ' מוטי עומר, אוצרה ומנהלה הראשי. "זה יותר מעשור אינני נכנס למוזיאון תל אביב", כתב אז רוזן בטקסט נוקב ב'הארץ', "אם מוזיאון מייצר היסטוריה של האמנות המקומית – אינני אמן שולי בה, אני לא קיים", הוא טען. ארבע שנים וחצי לאחר מכן נדמה כי מחאת האמנים הושלמה ורוזן נכנס סוף סוף בין כתליו של המוזיאון שעד לא מזמן נחשב בו לפרסונה נון גרטה, לדבריו.
בינואר תיפתח במוזיאון תערוכת רטרוספקטיבה לרוזן, אמן מאתגר, סופר ומורה נערץ במדרשה לאמנות. העבודות העלילתיות והבדיוניות הפכו לסימן ההיכר של רוזן, חלקן הגדול עוררו תגובות נזעמות בקרב הציבור הרחב בתקופות שבהן אפשר לדבר על חברה ישראלית קצת יותר סבלנית ופחות אלימה ומתלהמת. האפיזודה המפורסמת שבהן היא תערוכת היחיד המוזיאלית האחרונה שלו בישראל, "חיה ומות כאווה בראון" במוזיאון ישראל ב־1997, שעוררה סערה עוד לפני שנפתחה, משום שנגעה בנושא השואה הנפיץ. גלעד מלצר, שאוצר את התערוכה בשיתוף יהושע סימון, מספר כי בתערוכת הרטרוספקטיבה יוצגו כל העבודות הקאנוניות של רוזן, לצד עבודת וידיאו חדשה שהוא עמל עליה בימים אלו.
"התערוכה מאורגנת לפי עיקרון של לונה פארק״, הוא מפרט, ״שלושה 'ביתנים' יוקדשו לדמויות שעומדות בלב חטיבות יצירה מרכזיות שלו: אווה בראון, ז'וסטין פראנק ומקסים קומר־מישקין. אזור נוסף יוקדש לעבודות שיצר רועי תחת שמו ולא סביב דמות, ושם תוצגנה כמה סדרות חשובות שלו – 'המרטירים', 'ליליאנה פרירה' (שזו הפעם הראשונה שתוצג בארץ), 'הלוויות' וכמה דיוקנאות. הואיל ובעשור האחרון רועי יוצר הרבה כקולנוען, יוצגו מבחר סרטים שלו באולם קולנוע. המוזיאון היה נדיב לתת לנו גם אולם קטן נוסף ובו יוצג במלואו פרויקט מוקדם של רועי, 'הסוחר העיוור' הכולל כמעט 150 ציורים, ואשר ילווה בספר אמן. בקיצור, יהיה הרבה, יהיה מורכב, אבל לדעתנו יהיה שמח".
האם עצם הכניסה של שלושתכם למוזיאון מעידה על כך שמחאת האמנים ב־2011 השיגה את מטרותיה?
"המחאה אינה הנושא כאן. היא הייתה בעיניי מפונקת אז והשאירה אחריה אסון גדול יותר. רק נזכיר שהמחאה סירבה לדבר על הכיבוש ולהפוך למאבק והתפזרה כשנפתח הסמסטר באוניברסיטאות. הכיבוש נמשך ביתר שאת ורמת החיים של 95 אחוז מהמדינה ממשיכה להידרדר".
רועי רוזן, מ־14.1 במוזיאון תל אביב
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דיוויד הוקני נחשב לכוכב עולה בסצנת האמנות הלונדונית של שנות ה-60-70 , אבל ההתנסויות והחקירות האמנותיות שלו במהלך השנים – בעיקר המעבר שלו מלונדון להוליווד ואימוץ פרסונה בוהמיינית סטייל אנדי וורהול – לא התקבלו בעין יפה בעולם האמנות ודחקו אותו לשוליים. בשנים האחרונות זוכה הוקני לעדנה מחודשת. מבקרי אמנות מהללים את יצירתו ומכריזים עליו כאמן ענקי שהקדים את זמנו וכצייר מוכשר שגדולתו היא בסקרנות אסתטית וחומרית.
עבודה של דיוויד הוקני מתוך התערוכהדיוויד הוקני, מתוך "הגיטרה הכחולה" 1976-7
בשנה שעברה יצא הסרט הדוקומנטרי "הוקני", שזכה לשבחים והוצג גם בפסטיבל דוקאביב האחרון, וב-2012 הוצגה תערוכת רטרוספקטיבה של הוקני ברויאל אקדמי שלוותה בקטלוג עב כרס. בימים אלו מוצגת במוזיאון תל אביב התערוכה "מילים ותמונות" שמציגה את הוקני כאמן הדפס – מדיום שהוא עסק בו בלהט עוד בתחילת דרכו, אך מעולם לא זכה להתייחסות ראויה.
מדובר בתערוכה מינימליסטית יחסית לתערוכות ציורי הנוף המונומנטליים המזוהות איתו. היא כוללת יצירות מתוך ארבעה אלבומי הדפסים שלו. שניים מהם, "דרכו של הולל" ו"איורים לשש מעשיות האחים גרים", נחשבים לאבני דרך שקנו להוקני הצעיר דריסת רגל בעולם האמנות הבריטי של שנות ה־ 60 המוקדמות. הוקני החל להתעניין בטכניקות תחריט וליטוגרפיה עוד בהיותו סטודנט ברויאל קולג' בלונדון. כאמן הדפס הוא מתאפיין ביד בוטחת ומיומנת, מלאת אנרגיה ושופעת דמיון. בעבודות האלה מתגלה הוקני במיטבו.
מתוך התערוכה של דיוויד הוקני בארץ
תהליך ההדפס שונה בתכלית מהציור כיוון שהוא לא מאפשר לאמן לתקן טעויות. התערוכה מתמקדת בשימוש במילה הכתובה, בעיקר בציטוטים מתוך יצירות ספרותיות ואגדות ילדים. הוקני מצטייר בה כמסַפר סיפורים מרתק ורב כישרון.
דיוויד הוקני: מילים ותמונות
מוזיאון תל אביב
עד 19.9
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דן וולמן הוא אחד הישראלים היחידים שיכולים לומר את המשפט הבא: "אני מתפרנס מבימוי קולנוע כבר 47 שנה". ריאיון לרגל רטרוספקטיבה לסרטיו שבמסגרתה יוקרן גם "חרדת הבמאי" - סרטו החדש, המבקש להשתיל לב רחב יותר לראש הממשלה
הדמות של דן וולמן, 74, יליד ירושלים שעבר בשנות ה־80 לרמת חן, כמו נלקחה מתעשיית קולנוע ממקום אחר והודבקה בסצנת הקולנוע הישראלית חסרת האופק והיציבות. הוא ביים לא פחות מ־13 פיצ'רים ו־14 סרטים תיעודיים, ובזמן שכולכם עפתם על קטעי הארכיון המצחיקים מערוץ 1 שרצים לאחרונה בפייסבוק, הבן אדם עשה קריירה מהקופה הציבורית וביים לא פחות משמונה דרמות טלוויזיוניות, מרביתן בהפקת רשות השידור. הוא יודע לגייס פטרוני תרבות ישראלים (מישהו נתקל באחד כזה לאחרונה?) בתור משקיעים פרטיים לסרטיו, וים ונדרס בכבודו ובעצמו העניק לו לפני 15 שנה פרס מפעל חיים. ב־2013 הוא הוזמן לסין כדי לביים סרט דובר מנדירינית (!) על זמר אופרה צרוד. הוא אחד הישראלים הבודדים שיכולים לומר את המשפט הבא: "אני מתפרנס מבימוי קולנוע כבר 47 שנה".
וולמן גדל באתיופיה ("דיברתי בעבר אמהרית שוטפת, היום אני כבר לא זוכר"), מאחר שאביו היה רופאו האישי של היילה סלאסי. הוא למד קולנוע בניו יורק בשנות ה־60, לימד שם קצת בסוף שנות ה־70 ובילה את 1981 כמרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. כיאה להיותו מקרה חריג בקולנוע הישראלי, הוא נהנה מג'סטה נוספת שאינה נפוצה במחוזותינו: רטרוספקטיבה לקריירה שלו שמארגן סינמטק תל אביב (החל מ־21.5) שבמהלכה יוקרנו עשרות מסרטיו ("תימהוני", "מיכאל שלי", "פלוך", "תרנגול כפרות" ועוד), וכן הקרנת בכורה של סרטו החדש "חרדת הבמאי". וולמן אמנם מעיד על עצמו שיש לו תכונה של הזנחת העבר ("אף שהרטרוספקטיבה היא עדות לכך שמשהו הצטבר במהלך הקריירה שלי – הילד שבתוכי אומר שזה לא באמת כזה חשוב"), אבל ניכר בו שהמחווה בכל זאת מרגשת אותו.
"הצלחתי להתפרנס מקולנוע כל השנים האלה כי ביימתי גם הרבה סרטים מוזמנים", הוא מבקש להבהיר. "עשיתי סרט לחברת החשמל, לעיריית הרצליה, לעמותת יוצאי הפלמ"ח ואפילו פרסומת למזגנים. מאז ומתמיד אני עובד במקביל על פרויקטים שמחייבים תקציב רציני, למשל 'גיא אוני' – הפקה תקופתית שעולה הרבה כסף – לצד פרויקטים שאני מפיק לבד בלי הרבה תקציב. אף פעם לא משכנתי את החיים שלי עבור סרט, מקסימום נכנסתי לקצת חובות. אני עוצר כשאין כסף וממשיך אחרי כמה שנים כשיש. ככה זה היה ב'חרדת הבמאי' – עבדתי על הסרט הזה מאז 2007 והוא נעשה הרבה בזכות חברים ואנשים טובים. המטוס קל שנוחת באחת הסצנות, למשל, שייך לאחד ממושב ליד עזה, בן דוד של מישהו שאני מכיר. יש במאים שיושבים בבתי קפה ומחכים שיבשילו התנאים לעשות את הסרט שלהם. אני מכבד את זה אבל אני לא כזה".
לאונן על סברסים
"חרדת הבמאי" הוא סרט שמנסה, באופן מודע למדי, לספק מבט על ורב רבדים על הקולנוע הישראלי בכלל ועל הקריירה של וולמן בפרט. העלילה עוקבת אחר במאי צעיר (ליאור סורוקה) שמקרין את סרטו העלילתי הראשון בקריירה בסינמטק ירושלים, החל מהצעידה שלו לעבר הבניין עם ארגזי הפילם בידו עד לעזיבתו בתום הקרנת הבכורה.
הסיפור מדלג בין החוויות של הבמאי החרדתי בזמן ההקרנה: הוא נוזף באנשים באולם להיות בשקט, רודה במקרין הזקן שמפשל (עזרא דגן) ומטלפן לשחקנים הראשיים שהבריזו מהאירוע; לבין הסרט שהוא ביים – "הניתוח" שמו – שקטעים מתוכו השזורים במהלך "חרדת הבמאי" מאפשרים להבין את מרבית העלילה. "הניתוח" מתגלה כסאטירה יומרנית שמנסה לגעת בהמון נושאים "חשובים", והוא לא בא טוב לחלק מהדודות בקהל שעוזבות באמצע ההקרנה כי הזדעזעו מכמה סצנות, באחת מהן לדוגמה נראה חייל מתפשט בין סברסים ומאונן.
הסרט מספר על ישראל הפצועה והמדממת של עוד כמה שנים, לאחר שהמלחמות האינסופיות גרמו לכל המוזיקאים לעזוב אותה (חוץ מהצ'לנים) והביאו את מי שנשאר לייאוש טוטאלי. כמה חברי מחתרת לא ברורה (מיקי ליאון ותומר שרון) מנסים להציל את המדינה על ידי החלפת איברים שונים מגופו של המנהיג באיברים של אנשים אחרים, ובכך הם מקווים להפוך אותו לרחמן יותר כלפי האזרחים. הם מטיסים מצרפת מומחה עולמי להשתלת איברים – גורו משונה שבין השאר שותה כל בוקר את המים מתוך הוואזה של הפרחים – ומנסים לאתר את האיש עם הלב הכי רחב, את האישה בעלת האוזניים הקשובות ביותר וכו'. הצופה ב"חרדת הבמאי" מצליח להשלים את החורים בעלילת "הניתוח" בעזרת סצנות שבהן הבמאי החרד פורש בפני קופאית הסינמטק החיננית (תמר אלקן) את העלילה, אך היא לא מתרשמת ממנה ובעיקר מחכה שהוא ינשק אותה כבר.
"'הניתוח' מבוסס על מחזה שכתבתי לפסטיבל עכו בתחילת שנות ה־90'", מספר וולמן, "ואז שושי, אשתי, הציעה לי לחבר בינו לבין כל מיני חוויות שקרו לי במהלך הקריירה בהקרנות בכורה של הסרטים שלי. ככה בעצם נולד 'חרדת הבמאי'. הסצנה שבה הבמאי רודף אחרי שתי נשים שיצאו מהאולם ודורש לדעת למה הן יוצאות ואחת מהן מסבירה לו שיש לה קלקול קיבה והיא חייבת ללכת לשירותים – קרתה לי כמעט אחד לאחד. ההבדל הוא שאני לא שאלתי אותה מה היא אכלה".
מתוך הסרט "חרדת הבמאי"
אז אתה הבמאי החרד.
"שמע, כשאתה עובד על סרט כמה שנים וכשהוא סוף סוף מוקרן מישהו פתאום מתעטש – אתה משתגע. צופה שיוצא באמצע הקרנה להשתין זה טראומטי עבורי. בפרמיירות – אם יש תקלה בסאונד אני משתעל באולם כדי להסתיר אותה. על הסט עצמו אני פחות חרד, יותר רגוע ופרקטי. אם השמש שוקעת ולא הספקנו לצלם או אם עשרה ניצבים מבריזים – אני יודע להתמודד עם זה בדרך יצירתית. פעם ביימתי סרט באילת ('אוצרות הים האדום' – ע"מ) וידעתי שהוא כבר הוגש לפסטיבל ביפן שמשום מה הקרין רק סרטים שאורכם יותר מ־92 דקות. הסרט יצא בסוף רק 90 דקות, אז בשביל להאריך אותו הוספתי סתם עוד אנשים בקרדיטים, כל מיני שילובים של שמות של שחקני כדורגל".
זה נראה שבאופן העיצוב של "הניתוח" אתה קצת מסתלבט על הסרטים היומרניים שבמאים מתחילים נוטים לעשות.
"לא חושב. ברור שהבמאי בסרט הוא קצת ילדותי, הרי הרעיון להשתיל איברים בגופו של ראש הממשלה כדי להרכיב שליט אידיאלי הוא ילדותי משהו. תמיד אומרים שבמאים בסרטם הראשון מנסים לעשות יותר מדי, אני חושב שבמאים מתחילים עושים היום בארץ סרטים נהדרים. 'את לי לילה', 'הנוער', ו'שש פעמים' מדברים אליי יותר מאשר סרטים של בני הדור שלי".
דן וולמן. צילום: איליה מלניקוב
זה הולך להיות שלאגר
אחד הדברים שבולטים לאוזן ב"חרדת הבמאי" הוא טון הדיבור של הדמויות, גם אלה שב'הניתוח' וגם אלה שבעולמו של הבמאי החרד. הן מדברות באופן נקי וברור, בשפה יומיומית אמנם אבל מהוקצעת ונטולת סלנג, בדיקציה שמזכירה קצת וייב של דרמות בערוץ 1 (לא מפתיע, וולמן הרי ביים כמה מהן). בסצנת הקוקטייל שנערך לרגל הקרנת "הניתוח" ניגשות לבמאי החרד שתי גרופיות מתלהבות. אחת אומרת לו "תודה שהזמנת אותי, אני ממש מחזיקה לך אצבעות", ואחת מוסיפה בחיוך: "זה הולך להיות שלאגר, אין עליך". סרט אחר שנעשה בשנים האחרונות ושבו דיברו הדמויות באופן דומה הוא "מאיה" של מיכל בת אדם מ־2010; ולא מקרי שעלילתו מתרחשת בתיאטרון. הטון של "חרדת הבמאי" בולט אפילו יותר לנוכח כמה סרטים ישראליים מהשנים האחרונות שחלק מכוחם היה סגנון הדיבור המלוכלך, העדכני והמדויק להפליא של הדמויות: "עג'מי", "המשגיחים", "הנוער" ו"שש פעמים".
"עוד מישהו אמר לי משהו דומה לגבי הטון של הדמויות בסרט", מספר וולמן, "אמר שכולם מדברים כמוני. אני לא אוהב את הנטייה של העברית להגיע למלמולים, חשוב לי איך השחקנים מדברים. אני מקפיד איתם על דיקציה ולא מאמין באימפרוביזציה, אז כנראה שהם באמת מדברים כמוני בסופו של דבר".
שחקנית אחת שטון הדיבור שלה מתאים בול לתפקיד היא אביבה מרום, שמגלמת את נציגת משרד התרבות שעולה לבמה ומתנצלת שהשרה לא יכלה להגיע להקרנה. היא גם מכריזה בפקידותיות ש"הניתוח" מועמד לפרס היצירה הציונית – עוד לפני שאנשי משרד התרבות צפו בסרט והבינו שהוא למעשה ביקורתי ובוטה. מרום נפטרה לפני כארבעה חודשים.
"היא הייתה אישה מלאת אהבה שעבדה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בסינמטק ירושלים זה שנים רבות. ביקשתי ממנה לשחק את עצמה בעצם".
מה אתה חושב על פרס היצירה הציונית באמת? הרי עשית בקריירה כמה וכמה סרטים שהיו יכולים להתאים לפרס כזה, כולל "גיא אוני" מ־2009.
"לא יפריע לי אם קתולים ירצו לתת פרס ליצירה הקתולית, למשל. כלומר, אין לי בעיה עם עצם הרעיון של פרס ליצירה ציונית. אני עובד בימים אלה על גרסה קולנועית למחזה של פנינה גריי, 'סיפור אהבה ארץ ישראלי'. עדי ביילסקי, ששיחקה את התפקיד הראשי בהצגה, תשחק גם בסרט. דחקו בי להגיש בזמנו את 'גיא אוני' כמועמד לפרס היצירה הציונית אבל לא עשיתי את זה כי אני לא אוהב את האופן שבו הפרס הזה נולד – מתוך לעומתיות ורצון להיות מין קונטרה לסרטים השמאלניים. חוץ מזה יש משהו צורם בזה שיש בארץ גם מוסלמים, נוצרים, והמדינה בוחרת לתת פרס רק לסרט ציוני. זה פלגני".
מירי רגב בתקופת הבחירות. צילום: ליטל פרי
ומה לגבי מירי רגב? אתה מעוניין להצטרף לקמפיין הגוועלד?
"אני לא אוהב את התבטאויות כמו 'בהמה' שהשמיעו נגדה, ואני לא אוהב חלק מההתבטאויות כלפי ביבי ושרה נתניהו. אני חושב שקולנוענים אמיתיים ימשיכו לעשות את הסרטים שלהם, ואף שר או שרה לא יכולים להשפיע על זה. הרי גם נביאי ישראל דיברו על השחיתות בעם ועל מה שרע, ולמרות שלא כולם אהבו את זה, הם המשיכו להשמיע את קולם. לגבי שרת התרבות – אני לא חושב שמשנה אם היא אישה תרבותית או לא, כפי שחלק אמרו. מה שמשנה זה אב המשפחה, ביבי, והיחס שלו לכסף, לערכים, לשכנים, לזרים ולבני מיעוטים. זו הבעיה העיקרית. הרוח שמשדר אב המשפחה היא של פרנויה, פילוג וסכסכנות, וזה חבל".
רטרוספקטיבה לדן וולמן, החל מ־21.5 בסינמטק תל אביב
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לונדון היא תמיד יעד מוצלח לפאשניסטים שגם סולדים מחום: יש בה חנויות הקונספט ובתי כלבו מצטיינים, והשחיקה של הליש"ט לעומת עליית המחירים בארץ הפכה אותה למוקד שופינג אטרקטיבי. אבל חוץ מקניות, בקיץ הזה כדאי במיוחד לבדוק גם את גזרת המוזיאונים.
1
אלכסנדר מקווין
תערוכות הקיץ של מוזיאון ויקטוריה ואלברט מתמקדות באופנה עם "יופי אכזר: אלכסנדר מקווין" – רטרוספקטיבה מטלטלת למעצב המנוח שנפתחה במרץ וכבר הספיקה למשוך יותר ממאה אלף מבקרים.
"יופי אכזר: אלכסנדר מקווין", עד 2.8
מוזיאון ויקטוריה ואלברט
שלום הרלו בתצוגה של מקווין. צילום באדיבות מוזיאון ויקטוריה ואלברט
2
נעליים בראי ההיסטוריה
ביוני תיפתח לצדה תערוכת הנעליים "תענוג וכאב: נעליים בראי ההיסטוריה", שתציג כ־200 זוגות של נעלי נשים מרחבי העולם – מהעבר ומהווה: סנדלים מקושטים זהב ממצרים העתיקה, פלטפורמות מהתקופה הוויקטוריאנית ועקבי הארמדיל האימתניים שיצר מקווין.
"תענוג וכאב: נעליים בראי ההיסטוריה", 13.6־31.1
מוזיאון ויקטוריה ואלברט
מתוך תערוכת הנעליים "תענוג וכאב"
3
סוניה דלוניי – טקסטיל ואוונגרד
במוזיאון הטייט מודרן שנמצא בצדה השני של העיר מומלץ לבקר בתערוכה הסוקרת את גוף העבודות של האמנית ומעצבת הטקסטיל היהודייה־צרפתייה סוניה דלוניי – חברה מובילה בתנועת האוונגרד והאמנות המופשטת של פריז בשנות ה־20.
סוניה דלוניי, עד 9.8
מוזיאון הטייט מודרן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![דיוויד הוקני, מתוך "הגיטרה הכחולה" 1976-7](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/05/David-Hockney-Etching-is-the-Subject-From-The-Blue-Guitar-1976-77-p-500x378.jpg "דיוויד הוקני, מתוך "הגיטרה הכחולה" 1976-7")
![מתוך הסרט "חרדת הבמאי"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/05/Comp-4_00086-p-500x281.jpg "מתוך הסרט "חרדת הבמאי"")
![מתוך תערוכת הנעליים "תענוג וכאב"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/05/049-2_p-500x391.jpg "מתוך תערוכת הנעליים "תענוג וכאב"")