בעולם הקולנוע מכירים את זה היטב: אחרי שסרט מצליח לגרוף הכנסות מרובות, מיד אחריו בא הרצון לייצר ממנו המשך. סיקוול, בלעז. סרט מספר 2, ואז 3, ואז 4 – לסחוט כמה שיותר מהלימון שהצליח בפעם הראשונה. ולמרות שרוב הסיקוולים בעולם מאכזבים, עדיין איכשהו אולפני הקולנוע הגדולים ממשיכים לנסות.גם לקשת היה שלאגר לא קטן ביד – קראו לו "חתונה ממבט ראשון", אחת התכניות הכי מצליחות של הזכיינית בכל הזמנים (בוודאי בתחום הריאליטי). "חתונמי" הפכה למעין קונצנזוס ישראלי, בין אם זה היה משהו להתרגש איתו בסוף יום, ובין מי שהיו שם בגלל הקרינג'.

ועכשיו, כמיטב המסורת, מגיעה השאיפה לייצר סיקוול – קבלו את "חתונה ממבט שני". הזוגות אותן זוגות, החופה אותה עאלק-חופה, הלוקיישנים והמוזיקה אותו דבר – בהבדל אחד: אם ב"חתונמי 1" מדובר היה במתמודדים רווקים, "חתונמי 2" עוסקת בפרק ב', באלה שסיימו מערכת יחסים אחת בחייהם, ומחפשים להתחיל מחדש דרך הריאליטי הראוותני.

מדובר בסיכון לא קטן מבחינת יוצרי התוכנית. בפשטות, כי זה לא אותו קהל. אם "חתונמי" המקורית עסקה בעיקר בזוגות של אנשים בני 25-30, כאן עולים מדרגה מבחינה דורית לאיזורי העשור הרביעי והחמישי בחיים. אנשים קצת יותר מצולקים, עם קצת יותר לקחים ועם עבר, שמייצר את ההשלכות שלו בדרך להרפתקה החדשה.

>> "מותק בול באמצע": מתחת להומור אפשר לשמוע את אזעקת האמת
>> אמאש'ך חד-קרן: כשהאש מלחכת את המשרדים היפים של ההייטק

ששת הזוגות שנבחרו (אחרי "תהליך ההתאמה") מקבלים את האישור שהתקבלו – וטסים הכי רחוק מהביצה הישראלית הטובענית. תאילנד. אחרי הטקס, הם יהיו שם לחודש שלם של ירח דבש – שבסיומו הם יצטרכו לקבל את ההחלטה: האם הם חוזרים ביחד או לבד? כאן חשוב לציין את מה שצבט לי בכל התהליך: הזוגות נמצאים בו לגמרי לבד. הם צריכים לקבל את ההחלטה אחד עם השני, רק הם.

כל זה בלי להזכיר שבבית יש כמה בני אדם שזה יכול קצת להשפיע עליהם, ילדים וילדות במקרים רבים.איכשהו במסגרת כל תהליך "ההתאמה", וגם התהליך שבמסגרתו הם יהיו ביחד, הם לא נספרים. אפילו בטקס הם צופים דרך טאבלט. זה נכון שבסופו של דבר, הם יצטרכו לקבל או לא את הפרטנר שבו בן הזוג בוחר, אבל בשלב זה של הריאליטי הם בעיקר משמשים כפרופס, עוברי אורח, ולא אנשים שייתכן ויצטרכו לחיות עם הבחירה הזאת חיים שלמים.

אבל בעצם למה להטריח אותם עם הדבר הזה? בסופו של דבר, מה שאנחנו רואים ב"חתונמי 2" זו התמקדות מוחלטת ב"אני". משני צדי הזוגיות נמצאים בני אדם שנוסעים לתאילנד כדי לתקן קודם כל את עצמם, את מה שלא עבד בפעם הקודמת, כדי להיות מוכן לפעם הבאה טוב יותר. ללמוד מהטעויות.

אולי זו הריאקציה הלא מודעת לשנתיים האחרונות שעברנו: כולנו כל כך התרגלנו לדבר ב"אנחנו" (אפילו אני בקטע הזה), והמילים "ביחד ננצח" חקוקות לנו במוח, שהבריחה כאן היא כפולה – גם בריחה פיזית מישראל לטובת המקלט המנחם ושמו תאילנד (שם הסכנה היחידה זה אם הים יחליט לקפוץ עליך); אבל גם בריחה מנטלית מה"אנחנו" הקבוצתי והצבאי ל"אני" האינטימי והפגיע.

עוד הערה קטנה מגיעה לטקס – שגם הוא, כמו המוזיקה שנבחרה לתוכנית, מרגיש קצת אמצע הדרך. קשה לעשות חתונמי בלי החלק של החתונה, אבל נבחר אדם שהוא לא רב בהכשרתו ("מקדש") ומגיש טקס שהוא שעטנז שלם. מצד אחד מברכים על הגפן, מצד שני מקראים "התחייבויות" ולא כתובה. שוברים כוס אבל כמעט ואין ברכות.אין לי בעיה עם טקסים היברידיים (חתונות חילוניות היו מהכיפיות שהייתי בהן בחיי), אבל למה לא ללכת עד הסוף ולהתחתן אזרחית? מה המשיכה הגדולה לטקס היהודי, אם מראש מוותרים עליו? יש כאן תחושה עדינה ש"חתונמי" וקשת ניסו ללכת בין הטיפות – גם להישאר נאורים, אבל גם להתחבר לקהל המיינסטרימי שמחובר למסורת. מרוב גם וגם, יצא קרינג'.

לפחות לפי נתוני הרייטינג הראשוניים, "חתונה ממבט שני" רחוקה מלהיות הצלחה כמו "חתונה ממבט ראשון". אולי זה השיבוץ הקיצי בתקופה מאוחרת בשנה (מתוך שבע העונות של "חתונמי" שהוקרנו עד היום, זו עלתה הכי מאוחר); אבל ייתכן מאוד שזה קשור גם לשאלת קהל היעד: "חתונה ממבט ראשון" הצליחה כי היא פנתה לקהל מאוד ספציפי – בפשטות, סחים בני 30 מגוש דן. "חתונמי 2" יותר מאתגרת לקהל הזה, כי היא מביאה למסך אנשים שהם לא ראו בריאליטי הזה עד היום. את רגעי הקאלט היא עדיין מספקת, אבל את החיבור האנושי דרך המסך יהיה קשה לשחזר.

• ביקורת טלוויזיה
• חתונה ממבט ראשון
• קשת
• ריאליטי
• חתונות

פעם בכמה זמן, מתגלגל מחדש לפיד שלנו אותו מם כבר ותיק שלועג לריבוי הקרדיטים בשירי פופ. למה צריך 12 כותבים לשיר אחד? ובכן, קודם כל התשובה היא בדרך כלל סימפול או ציטוט של שיר אחר, שמחייב לצרף את הכותבים של המקור לקרדיט. אבל גם עם צמצום האלמנט הזה, עדיין נשארים לנו 3 או 5 כותבים מיותרים, ואם אי פעם שאלתם את עצמכם למה – לנטפליקס התשובות.
>>כי עולות המעלות: הסדרות החדשות שתצפו להן החודש בנטפליקס

הריאליטי החדש "כותבי הלהיטים" נראה במבט ראשון כמו טראש מוחלט, אבל רק ברגע שמבינים את כמות הכישרון שמעורב בו אפשר להתחיל ולהבין שמדובר בהצצה יוצאת דופן לתוך תעשיית המוזיקה, והליך יצירת הלהיטים של עולם הפופ. הרעיון מאוד פשוט – אדם דיוולו, האדם מאחורי הלהיט "מסמנים את סאנסט", הצטרף לאחד מהסודות הגלויים של תעשיית המוזיקה – מחנות כתיבה. מדובר במפגשים של כותבים ומפיקים בכירים, שמתרכזים באולפני ענק בלוקיישן אקזוטי כדי לייצר כמה שיותר שירים חדשים בכמה שפחות זמן, ובתקווה בסיום – למכור אותם לאמן מצליח שיהפוך אותו ללהיט. הגרסה של נטפליקס יותר מצועצעת, אבל הסלקשן של האמנים המשתתפים מרשים לכל דעת.

מספיקות כמה דקות צפייה כדי לשמוע רשימת ניימדרופינג בלתי נגמרת של אמנים גדולים להם המשתתפים בתוכנית יצרו שירים – מביונסה ועד BTS, ג'סטין ביבר ודרייק, אריאנה גרנדה ודואה ליפה, פארל, אד שירן ובאמת עוד כל כך הרבה. זה אומר שמבלי שתדעו, אתם עומדים לצפות בכמה מהאנשים שיצרו את השירים האהובים עליכם, כל עוד אתם לא הייטרים של פופ (עדיין יש כאלו?). הריאליטי קצבי ושטחי בהתאם, אבל גם מציג רגעים שעם קצת מזל עוד יתנגנו לכם בספוטיפיי עד אין סוף. בסיום הפרקים הכותבים מציגים את השירים שיצרו בפני אמנים כמו ג'ון לג'נד, שאבוזי וליסה, בתקווה שיקחו את השיר שלהם, כך שלמרות שלא מדובר בתחרות ריאליטי, זה לגמרי תחרותי. 6 פרקים בני פלוס מינוס חצי שעה, ויש בפניכם בינג' מוזיקלי מעניין.
"כותבי הלהיטים", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• ריאליטי
• להיטים

העולם מכיר עכשיו את מייק ווייט בתור היוצר המתוחכם של "הלוטוס הלבן" שמהפנטת את העולם כבר שלוש עונות למרות ההייטרים, ולפני כן הוא כבר סובב ראשים בתור היוצר המתוחכם של "מוארת" הנהדרת והאנדרייטד עם לורה דרן, אבל רוב העולם הכיר אותו לראשונה כמתמודד פרובוקטיבי ומעצבן בעונה ה-14 של "המרוץ למיליון" ב-2009 ובעונה ה-37 של "הישרדות" ב-2018, אותה כמעט ניצח בערמומיות משעשעת שהביאה אותו למקום השני והכניסה אותו לפנתאון שחקני הריאליטי של כל הזמנים.

>> מה חדש בדיסני: 6 סדרות לוהטות שבטח תרצו לראות ביוני
>> מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות חדשות שבטח תרצו לראות ביוני

אבל אם חשבתם שההצלחה של "הלוטוס הלבן" תגרום לו להפנות עורף אל הריאליטי, תחשבו שוב: הפקת "הישרדות" בישרה אמש על שובו של ווייט כמתמודד בעונה ה-50 של התוכנית, שתוקדש כולה להתמודדות טיטאנים בין השחקנים האהובים ביותר על הקהל ב-25 שנות קיומה של התוכנית. העונה ה-50 תשודר באביב 2026 (ותעלה גם ב-Yes במקביל לארה"ב), ותכלול שינוי דרמטי: הצופים קיבלו הזדמנות להכריע מראש לגבי אלמנטים מרכזיים בתוכנית בהצבעה מוקדמת, ולמעשה יעצבו חלק ניכר מהעלילה העונתית.

בעונה בה השתתף הצליח ווייט, למרות נתוניו הפיזיים החלשים וגילו המתקדם יחסית למתחרים האחרים, לפלס את דרכו אל הגמר בשלל בריתות, תרמיות, בגידות ותעלולים שמזכירים מעט באופיים את התנהלות הדמויות שלו בשלוש העונות של "הלוטוס הלבן". זה לא הדימיון היחיד: ווייט ליהק כבר חמישה מחבריו לעונה ההיא להופיע בתפקידי אורח קטנטנים במהלכן.

ווייט, בן 54, ביסקסואל מוצהר וטבעוני, הגיע אל הפקת "הישרדות" כשהוא כבר דמות מוכרת בהוליווד כתסריטאי ("פריקים וגיקים", "בית ספר לרוק") וכשחקן ("צ'אק ובאק"), והתיידד על הסט עם המגיש והמפיק ג'ף פרובסט בזכות מעמדו בתעשייה. פרובסט אף סיפר אחרי העונה שווייט שיתף אותו ברעיונות לגבי "הישרדות" כמעריץ אובססיבי של הסדרה, וכי חלק מהצעות השיפור שלו אכן הוכנסו לתוכנית, ובראשן הוויתור על פורמט "אי המתים" המבאס. תודה מייק ווייט, תן להם בראש.

• המסך
• הלוטוס הלבן
• הישרדות
• ריאליטי

פעם, מבקר טלוויזיה גדול הרבה יותר ממני אמר ש"מי שרוצה להבין את ישראל, צריך להסתכל על הפריים טיים שלה". והוא די צדק; הצפייה הישראלית בטלוויזיה בשעות השיא מעידה על מצב הרוח הלאומי, על המקום שאנחנו רוצים להיות בו – אולי גם אומרת משהו על הערכים שלנו (כן, מילה גדולה, אני יודע). ובימים אלה ממש, הפריים טיים הישראלי מתחיל להתארגן לקראת עונת הקיץ ותכניות הריאליטי הגדולות שילוו אותנו בחודשים הקרובים, עמוק אל תוך החום של יולי-אוגוסט, הושקו ממש אתמול: "קשת" החזירה את "רוקדים עם כוכבים" (ותכף את "הזמר במסכה"), ו"רשת" שוב שולפת את "האח הגדול".

>> כוכב מעז: איך טדי הפקות וקשת השתלטו על האירוויזיון בישראל?
>> בא לנו לצרוח: הסדרה הזאת היא אחד הבינג'ים המושלמים בעולם

אז האם אפשר להבין את ישראל דרך הפריים טיים שלה? מי שמסתכל על התכניות האלה, ולא ראה את החדשות שמשודרות לפניהן, יכול להרגיש שניצחנו. מה זה ניצחנו? ניצחנו בענק. ניצחון מוחלט. החטופים מה-7.10 חזרו לפה עד האחרון שבהם, חמאס הניף את הדגל הלבן ונכנע, המילואימניקים נושמים נשימות ראשונות של חופש ואנחנו מתחילים לבנות מחדש. ככה נראה הפריים טיים הישראלי נכון להיום – קרנבלי, מפוצץ בריאליטי, בתכניות בידור ראוותניות וגדולות מהחיים, ממש כמו בחיים האלה שהיו פעם – לפני השבת ההיא. חזרנו לשגרה, לא? יש רק בעיה אחת עם תמונת העולם הזאת שהטלוויזיה הישראלית מנסה לצייר לנו – והיא נקראת "המציאות". אתם יודעים, הדבר הזה שקורה בין הפסקת פרסומות אחת לשנייה.

דווקא כשאני, כצופה, מרגיש הרבה יותר מפוחד ממה שיקרה כאן – מהעתיד של החטופים, מהסיכויים לשרוד את המלחמה הזאת כבני אנוש – המסך של 12 ו-13 מפעיל את המכונה, זו שמכריזה שהכל בסדר, שהאסקפיזם מעל הכל, שההצגה חייבת להימשך

כי האמת היא שבמדינת ישראל האמיתית, הטראומה עדיין כאן. מה זה כאן? כאן ובגדול. כמות החטופים בעזה אמנם הצטמצמה מאז העונה הקודמת של "האח הגדול", אבל 58 אחים ואחיות שלנו עדיין שם (ואין עסקה באופק); המילואימניקים לא רק שלא חזרו הביתה, אל העסקים והבתים המתפרקים, הם מוקפצים שוב ושוב אל החזית – בפעם האלף; צה"ל לא רק שלא נסוג מעזה, הוא אפילו מהדק את האחיזה בה וממשיך לירות לכל הכיוונים; הירי לישראל אמנם פחת, אבל עדיין קיים; ואנחנו עדיין יורדים לממ"דים. וזה עוד בלי לדבר על המעמד הבינלאומי של ישראל, שהולך ומידרדר ככל שהטקסט הזה נכתב. הפצע המדמם בלב האומה הישראלית לא רק שלא נסגר, הוא נשאר פתוח וממשיך להקיז דם בכל יום שעובר – ובנושאים מסוימים, המצב רק מחמיר.

אבל כמאמר שירה של נעמי שמר ז"ל, על שפת ערוצים 12 ו-13 – כמו מאומה לא קרה. הפורמטים שנכנסו למגירה אחרי ה-7.10, יצאו ברעש גדול החוצה – "הבוגדים" עלתה, ו"הראש" עלתה, "האח הגדול" ו"רוקדים עם כוכבים" כבר בעונה שנייה מאז פרוץ המלחמה, והערב (רביעי) נקבל שוב את "הזמר במסכה" הקרנבלית והססגונית. בואו נגיד את זה בצורה ברורה: הפריים טיים הישראלי דפדף. עבר הלאה. לא רק שהוא ממשיך לקיים את השגרה, הוא חזר לשגרה של ה-6.10. על סטרואידים. בריקודים הססגוניים של "רוקדים", בפריק שואו של "האח" ובשירת ה"מי זה מי זה מי זה" של "הזמר במסכה".

למה זה קורה? איך הפריים טיים הישראלי ממשיך לשדר עסקים כרגיל, כשהעסק כל כך לא רגיל? ההסבר הציני והפשוט הוא כלכלי – כולם יודעים שערוצי הברודקאסט המסחריים הפסידו הררים של כסף בגלל המלחמה והצורך להצניע לכת. הרבה כסף הושקע על עונת השידורים של סתיו 2023 שלא עלתה לאוויר, ומתישהו מישהו היה צריך להחזיר את המכונה לפעולה. את כל זה אנחנו יודעים. אבל יש גם הסבר אחר. חשוב יותר.

לא סתם הלהיט הגדול ביותר של השנה האחרונה הוא "יהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". זה מקרה קלאסי של "אדם צועק את שחסר לו". אנחנו צועקים "שגרה", בדיוק כי אנחנו מרגישים שהשגרה לא ממש קיימת. והפריים טיים מציע לנו דיל די ברור: אנחנו ניתן לכם את האשליה שהכל בסדר, אתם תאמינו שהכל בסדר, ושנינו נצא מרוצים. הכל בלי להרגיש כמה ציני זה. אחרי הכל, תחושת המצור של הימים שאחרי ה-7.10 כבר לא מחלחלת פנימה. המלחמה מרגישה פחות כמו "חרבות ברזל" – ויותר כמו מלחמת לבנון הראשונה או השנייה. משהו קורה *שם*, מעבר להרי השוף, ולא כאן אצלנו.

ואם הדיל הוא אשליית שגרה תמורת נרמול – גם הצורך הישן להצניע לכת ולהוריד הילוך, כבר לא באמת קיים. כש"הכוכב הבא" עלתה אחרי ה-7.10, עוד היה מיני קמפיין שקרא ל"קשת" לא לשדר. בסוף היא שודרה, אבל ב"מהדורה מיוחדת" עם חיילים מהחזית, שירים מנחמים וסיפורים אנושיים סוחטי דמעות. כש"האח הגדול" שודרה בפעם הראשונה, היה קמפיין חוצות נגד שידור התכנית – שבסופו של דבר, נגמר בזה שלירון ויצמן וגיא זוארץ לא הפסיקו להתנצל ולהתקפל, ולהסביר כמה הם בכל זאת חושבים על החטופים ואיך שום דבר לא יהיה אותו דבר, עד שהם לא יחזרו הביתה. ואז, הם הציגו את הדייר הבא שייכנס לבית "האח".

הדיסקליימרים הישנים, צריך להגיד, עדיין פה – לירון וגיא הפסיקו את מצעד הדיירים החדשים לטובת הצהרה של דקה שלמה (!) על החטופים, ש"כולנו מתפללים לשובם"; וגם הקריינות של לוסי איוב, לפני פצצת האסקפיזם שהיא "רוקדים", קראה לשובם של 58 השבויים. אבל זה מרגיש פחות ופחות כמו קריאה אותנטית, ויותר כמו אבקת כביסה שנועדה לחפות על הציניות הגדולה. אנחנו נעשה ריאליטי, אבל נלבש סרט צהוב על דש החולצה כדי שתזכרו שבכל זאת, אנחנו אתכם ואנחנו קשובים. אנחנו לא איזה גופים מסחריים חסרי רגישות או משהו. כמובן שלא. מה פתאום. ב"אח הגדול", גם הביאו סיפור של דייר מקיבוץ בארי, שחווה את התופת וסיפר את החוויה (הנוראה, בלי גרם של ציניות) מהמלחמה. סוג של מס ש"האח" משלמת כדי לקיים את הפריק שואו שלה.

אבל מה שבאמת מפריע לי ב"דיסקליימרים" של לוסי איוב, גיא זוארץ ולירון ויצמן, זה לא מס השפתיים כמו ה"ללכת עם ולהרגיש בלי". מי ששומע אותם יכול לחשוב שהישארותם של החטופים בשבי היא אסון טבע. משהו שנע בין טורנדו לסופת ברקים – לא מעשה ידי אדם. לא החלטה מודעת של ממשלת ישראל להמשיך במלחמה, תוך ידיעה ברורה (שהאמיצים שבשרים גם אומרים בקול רם) שהדבר הזה יפגע בחטופים ואולי אפילו יהרוג אותם. בשביל להכיר בזה, צריך אשכרה להגיד דברים ברורים נגד פוליטיקאים עם שם ופרצוף. וכבר ראינו מה קרה ליאיר גולן. אנחנו בכל זאת מעדיפים את הפנים שלנו ככה.

אחרי דקה של עאלק מודעות עצמית, השואו הפריים טיימי חזר במלוא עוזו – אולי אפילו ביתר כוח מאשר לפני המלחמה. בריקוד הצ'ה צ'ה של טיילור מלכוב, בתעודות הזהות המשעשעות של דיירי "האח". זה הדיסוננס – דווקא כשאני, כצופה, מרגיש הרבה יותר מפוחד ממה שיקרה כאן – מהעתיד של החטופים, מהסיכויים לשרוד את המלחמה הזאת כבני אנוש, מהסיכוי שפעם איכשהו יהיה קצת שקט בתוך האלימות וההתבהמות; המסך של ערוצים 12 ו-13 ממשיך עם המכונה. זו שמאמינה שהכל בסדר, שהאסקפיזם מעל הכל. שההצגה חייבת להימשך.

ובסוף, חייבים להיזכר כמה מנותק וציני הכל. כמה מנותק להעלות תכנית שבה אזרחים נכנסים *מרצונם* לווילה גדולה, שבה הם מנותקים מהעולם החיצון ומהמשפחות שלהם – כשיש אנשים שכבר חווים את אותו ניתוק מהעולם החיצון ומהמשפחות שלהם, רק שאצלם ההדחה באמת כואבת. כמה ציני לנגן את המוזיקה הקצבית ולהמשיך לרקוד, כשיותר מדי ישראלים מסתובבים עם חור בלב שעדיין לא התחיל להיסגר. אני לא מציע טלוויזיה חסודה – בסוף זה פריים טיים, וכסף, ומסחריות, הכל סבבה. אני רק מציע קצת פחות ניתוק. כי במציאות הישראלית, הרבה פעמים אנחנו נאלצים לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. אבל כשמסתכלים על הפריים טיים הישראלי של אביב-קיץ 2025, וכמה שלא ננסה – קשה לנגב את הרוק מהפרצוף.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ריאליטי
• האח הגדול
• קשת
• רשת 13

בסיומו של סוף שבוע שבו שוב הותר לפרסום על חיילים שנהרגים בעזה, ועוד אות חיים מחטוף שעדיין ברצועה, בקשת 12 שלפו מהמדפים את להיט הריאליטי "הבוגדים", פורמט הריאליטי שכבש את העולם ומחפש אחיזה גם בארץ. "הבוגדים" היתה אמורה לעלות בערך דקה אחרי ה-7.10, אבל כפי שהאסון הגדול פגע בלא מעט יוזמות טלוויזיוניות (את חלקן הוא השמיד כליל), גם שידור העונה נדחה במשך שנה וחצי. ועכשיו אנחנו כאן.

>> מה ראינו בלילה: 8 סדרות וסרטים שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> הכוכב הבא בצחוקים: מי יהיו המלכים הבאים של המוזיקה הקומית

מהי "הבוגדים"? תכנית שבה 22 מתמודדים נכנסים לתוך טירה (לא "וילה", חס וחלילה) ושלושה מהם נבחרים להיות "בוגדים" – כאלה שמעמידים פנים שהם חלק מהקבוצה, אבל בעצם פועלים בחשאי להדיח את כל המתחרים, אחד אחד, בחדרים אפלים. המטרה של כלל המתחרים היא לתפוס את "הבוגדים" לפני שהם, בתורם, ידיחו אותם אחד אחרי השני עד לניצחון. הפורמט קצת פתלתל – מה שכנראה עורר טראומות קולקטיביות ב"קשת" מהניסיון הכושל עם "החפרפרת", אבל ההצלחה הבינלאומית כנראה נתנה בכל זאת את הקארט בלאנש.

ולמה זה חיכה כל כך הרבה זמן? אולי בגלל השם הטעון. הרי המונח "בוגד" או "בגידה" מנגן על רגשות עמוקים בנפש הישראלית. אחרי הכל, יצחק רבין ז"ל נרצח כי היה "בוגד". היום יש מי שמכנים שמאלנים כ"בוגדים" ובאופן מקרי או שלא – חלקם גם טוענים ל"בגידה מבפנים" שהובילה לשבעה באוקטובר, כשמאז התפוצצות פרשת קטארגייט מוטחת המילה גם בצד הביביסטי של המפה. בקיצור, השורש "ב.ג.ד" היה מעט רגיש כאן, ובפרט אחרי שבעה באוקטובר. בטח לא משהו שאנשים רוצים להתבדר איתו על המסך.

ויש לפחות סיבה אחת נוספת: שני דברים בולטים בפורמט הקר והבריטי מאוד – מצד אחד מקיאבליסטיות, תחושה של כל איש לעצמו ורצון ברור לדאוג קודם כל לעצמך, גם אם זה על חשבון אנשים אחרים; הדבר השני הוא ביטחון עצמי ואפילו ביטחון עצמי מופרז. במובנים רבים, זה הפוך ממה שרוב הישראלים הרגישו שהם צריכים אחרי האסון הגדול של שמחת תורה – הם רצו להיות ביחד (ע"ע הסולידריות המטורפת שהייתה כאן בין האזרחים), והם בעיקר הבינו כמה הם לא מבינים כלום.

ובסוף, יש משהו ב"בוגדים" – הגם שמדובר במשחק טלוויזיה מעניין שמהר מאוד שואב אותך פנימה – שלא מתיישב היטב עם התרבות הישראלית. זה לא שבישראל חסרים רמאים (חלקם אפילו מנהלים לנו את החיים ברגעים אלה), אבל כדי להצליח בסדרה כמו "הבוגדים" אתה בעיקר צריך קור רוח ועצבים של ברזל. זה מתיישב היטב עם התרבות הבריטית הקרירה, או לחלופין עם התרבות האמריקאית הקפיטליסטית שבה כל אחד הוא אינדיבידואל ושימותו כולם.כנראה שלא סתם הסדרה הזאת לא צולמה בארץ, אלא בחרה לצאת ל"טירה אירופית" (ולא חסרים אחלה לוקיישנים בארץ לכזה פורמט). בישראל, ידעו יצרני הפורמט היטב, האווירה הציבורית לא תאפשר לאנשים מהסוג הזה לפרוח.

ולכן, ליהוק אותם 22 מתמודדים הרגיש כמו ליהוק קלאסי של "האח הגדול" – היו שם פרצופים מוכרים (השר לשעבר יואל רזבוזוב הוא כנראה השם הבולט ביותר, אבל גם יפתח "יפתי" קרזנר – שאחראי ללא מעט להיטי פופ בעשורים האחרונים), צעירים וצעירות צעקניים במיוחד – וכן, אי אפשר גם להתחמק מהאתנחתא הקומית הידועה גם בתור "האישה המבוגרת מדי" על תקן הסבתא-זפטה. כשמסתכלים על "הבוגדים" שמשודרת בחו"ל, אין שם שעטנז שכזה. שם כולם בעיקר צעירים, יפים וקרייריסטיים. פחות "האח הגדול" ויותר "חתונמי", אם תרצו.

עוד החלטה מעוררת תמיהה הגיעה בסוגיית המנחים. כי מה אתם יודעים? שוב קיבלנו פורמט של קשת בהגשת אסי עזר ורותם סלע. מי היה מאמין שדווקא שני האנשים האלה, שכמעט בכלל לא מופיעים על המסך שלנו, נבחרו? דווקא הם?!וברצינות, בגרסה האמריקאית המאוד מצליחה של "הבוגדים" נבחר לתפקיד המנחה השחקן הבריטי המוערך אלן קאמינג. והמשחקיות של קאמינג עשתה עבורו ועבור התוכנית כולה את העבודה. עזר וסלע, לעומת זאת, כל כך מעורבבים ב-17 הפורמטים האחרים שהם מגישים בקשת 12, שלרגע צריך לוודא שזה לא פרק ספיישל של "הכוכב הבא". תכנית שמתיימרת "להגדיר מחדש את הריאליטי" הייתה בהחלט יכולה וצריכה לחפש מגישים קצת פחות בנאליים.

אז האם "הבוגדים" תעבוד? סיכוי לא רע. הפורמט מוצלח ומרתק, מערב את הצופה רגשית (בעיקר בשלב שבו חבורת הזחוחים נופלת על הפרצוף כשהיא מזהה לא נכון את הבוגד והוא בהחלט בעל פוטנציאל ממכר, עוד לפני שדיברנו על מכונת היח"צ היעילה של קשת. ועדיין, התחושה שלי היא שהתכנית היא קצת חו"ל מדי עבור הקהל הישראלי, יש בה משהו מאוד אירופאי, במובן הלא טוב של המילה, שקצת יקשה את החיבור שלה עם העם הרובץ בציון. וזה באמת לא משנה כמה "מלכות" מנס ציונה תביאו לשם.

"האח הגדול" ו"הישרדות" גם הם פורמטים מיובאים. וכך גם "הכוכב הבא". כולם, בסופו של דבר, מועתקים מאמריקה. התכניות הללו הצליחו לייצר את ההתאמה לישראליות, כל אחת בדרכה, אבל במקרה של "הבוגדים" הדרך ללב הקהל ולמדורת השבט עוד בראשיתה, וזה יכול לקחת יותר מעונה אחת. בהצלחה לכולנו? אפילו זה לא בטוח.
>> "הבוגדים", עונה ראשונה, עכשיו בקשת 12

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• ריאליטי