ריגול טוב, כמו שלמדנו באינספור סדרות וסרטי ריגול, מצליח להסוות את עצמו בין אנשים רגילים, וכך להיות הכי בלתי צפויים. אבל מה לעשות שמרגלים על המסך נראים… נו טוב, כמו מרגלים. כלומר, אתם באמת חושבים שהרעים של ג'יימס בונד לא ידעו שהגבר השרירי והחתיך להחריד שנכנס למסיבה הוא ג'יימב בונד? נו באמת. לכן הרעיון של "נשות המרגלים" – מיני סדרה של רשת פיקוק שעלתה כאן ב-yes וב-Hot – הוא כל כך מדויק. לא הכי מקורי, אבל בהחלט מדויק.

העלילה של "נשות המרגלים" אמנם נרמזת בשם העברי, אבל השם האמריקאי מגלה עוד יותר – "PONIES", אך לא במשמעות של הסוסים הקטנים והחמודים, אלא כראשי תיבות של המשפט "אנשים שאין לשירותי המודיעין עניין בהם". במקרה של הסדרה הזו, מדובר בצמד מזכירות זוטות במשרדי הקונסוליה האמריקאית במוסקבה ב-1977, שנות המלחמה הקרה. אותן נשים – שליוו את בני זוגם לרוסיה, ולכן נתקעו בתפקיד משרדי בשגרירות – לא עניינו את הק.ג.ב יותר מדי ולא היו מעורבות בשום מעשה ריגול, עד שתאונה מסתורית (עאלק) לקחה את חיי בני זוגם, מה שגרם לשתיהן לבחור להישאר בתפקיד ריגול חדש על פני לחזור כאלמנות לאמריקה.

את צמד הנשים האלו מגלמות אמליה קלארק (לנצח אם הדרקונים, חאליסי של ים העשב, דאינריז טארגאריין האחת והיחידה) והיילי לו ריצ'רדסון (פורשיה מהעונה השנייה של "הלוטוס הלבן", שם פחות דרמטי), שמצליחות בכימיה מצוינת ומהנה לגלם את צמד הנשים שעוברות הסבת קריירה. את הסדרה יצרו סוזנה פוגל ודיוויד איסרסון, שניהם בעלי רקורד חביב בסדרות קומדיה (וגם ב"מד מן"), וכבר עסקו ביצירת ריגול בקומדיה "המרגל שזרק אותי", אבל הסדרה הזו – הראשונה של שניהם – לוקחת את הבדיחה קצת יותר ברצינות, ונותנת לצמד השחקניות להינות בתפקיד המרגלות האמריקאיות ברוסיה. בינג' מהנה ומדויק בן 8 פרקים של מותחן ריגול שובר תבנית.
"נשות המרגלים", 8 פרקים, פיקוק, yes ו-HOT

• המסך
• ריגול
• פיקוק
• מתח

במהלך הכמעט עשור בו נטפליקס פועלת בישראל, למדנו להכיר את הניואנסים השונים של שירות הסטרימינג ליצירת טלוויזיה – איך להבדיל בין סדרה מושקעת לסדרה זולה (טיפ: הכל בתאורה), מאיפה הם הכי אוהבים לשלוף הברקות (בעיקר דרום קוריאה) ומה הם פשוט לא מסוגלים לעשות (להיגמל מרצח). אבל גם למדנו מהם כמה דברים, ובמיוחד שסדרות אקשן באנימציה יכולות להיות גם מרהיבות וגם מרתקות. בסדר נו, גם אם פספסנו את כל גל האנימה, העיקר שבסוף נפל לנו האסימון.
>>משחקי הכס: הקומדיה החדשה של HBO לוקחת את הקרינג' מעבר לקצה

מהברקות ביצירות אנתולוגיה כמו "אהבה, מוות ורובוטים" והטור דה פורס של "הסמוראית כחולת העין" למדנו שמחלקת האנימציה בנטפליקס יודעת לתת עבודה, במיוחד ביחס ליצירות האקשן האחרות של נטפליקס ("פובאר"? באמת?). זו רק אחת הסיבות לכך שהסדרה "Splinter Cell: משמרת המוות" כל כך מסקרנת, בעוד שהשנייה היא חומרי המקור – משחק הריגול בעל אותו השם, שלאורך שנים פוקח על ידי סופר המתח טום קלנסי. ויש גם סיבה שלישית ומאוד פשוטה, שהיוצר שלה הוא דרק קולסטד, שאחראי על סדרת סרטי "ג'ון וויק".

שילוב הכישרונות שמאחורי הפרויקט ניכר מאוד גם בטריילר, וגם בפרק הפתיחה שמציג את דמותו האייקונית של סאם פישר (בדיבוב לייב שרייבר), אגדה בעולם הצללים של הריגול, שחובר בסדרה לסוכנת צעירה כדי לחשוף קונספירציה עולמית, כמיטב קלישאות הז'אנר. אך האנימציה הריאליסטית יחסית והדבקות לז'אנר האקשן-ריגול לוקחת את הז'אנר קדימה. לפעימות הלב הרצות שלכם לא אכפת שאין כאן שחקנים בשר ודם, והסיפור המוצלח ישאיר אתכם דבוקים למסך עד לסוף הבינג' בן 8 הפרקים. אם סיימתם מהר מדי, אל תדאגו – יום אחרי שהסדרה עלתה היא כבר אושרה לעונה שנייה.
"Splinter Cell: משמרת המוות",עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• אנימציה למבוגרים
• ריגול
• אקשן
• נטפליקס

המוניטין הישראלי תלוי על חוט שערה. גם בעולם הטלוויזיה, שנהג בעבר להציג ישראלים כסוכני מוסד מסוקסים וקשוחים, התדמית של ישראל שורדת אך ורק בזכות הדי תהילת העבר. לכן ברור לנו שלאורך השנים הבאות נראה פחות סדרות בינלאומיות שמציגות גיבורים ישראלים, ויותר סדרות שנצמדות לנרטיב הפלסטיני שלא יודעים אם שמעתם, אבל לא ממש מציג אותנו באור טוב. לכן דרמת הריגול החדשה של yes, בהפקה בינלאומית של סטודיו ענני מבית פרמאונט וחברת Archery Pictures היא כזה ביג דיל.
>>יום אחד נהפוך לסרט: עוד סדרות ישראליות שצריכות לפרוץ לקולנוע

"רשת מרגלים" (שבחו"ל תיקרא Band of Spies) היא עוד גרסה מתוסרטת לאירועי טבח הספורטאים במינכן, והמצוד אחר המחבלים. האירוע והשלכותיו תוארו כבר במגוון סרטים הוליוודים בעבר, לרבות "5 בספטמבר" משנה שעברה, ו-"מינכן" של ספילברג שנעזר במגוון שחקנים ישראלים. גם הסדרה הזו נשענת על קאסט ישראלי משמעותי, עם שחקנים כמו דרור קרן, מאור שוויצר, עוז זהבי, דניאל גל ודיאנה גולבי, וגם השחקנים הערבים-ישראלים אמיר בוטרוס והישאם סלימאן ("פאודה"). את הסדרה יצר התסריטאי אמיר מן, שהיה הכותב הראשי בעונה השניה של "פאודה".

לצד סיפור מחודש של מעשה הטרור והמרדף של המוסד אחר המחבלים, הסדרה גם מתמקדת בהשלכות המחיר של המלחמה בטרור בכל מחיר, ולא חוסכת בערכי הפקה כדי לשחזר באופן מדויק להרשים את לבנון, ישראל ומינכן של שנות ה-70. מכיוון שמדובר בהפקה של ענני, הסדרה גם תעלה לשידור בשירות הסטרימינג ברחבי העולם, למרות שלא היינו מחזיקים את נשמתנו עד שהיא תחזיר את דעת העולם לטובתנו. בשביל זה צריך, אתם יודעים, לעשות משהו קצת יותר מתוחכם מלהרוג מחבלים. עד אז, נסתפק בדרור קרן בגרסתו הקשוחה.
"רשת מרגלים", פרק 1 עכשיו ב-yesVOD, פרק חדש מדי יום א'

• מה רואים הלילה
• yes
• ריגול
• פרמאונט+

כנראה שלמישהו באמזון יש בעיות לא פתורות עם ההורים ופנטזיות להיות מרגל (ג'ף בזוס, אנחנו מסתכלים עליך), כי "פרפר" החדשה (כן, Butterfly) זו הסדרה השנייה החודש (!) שעוסקת באיש ריגול שפרש, ונגרר בחזרה למקצוע רק כדי להתעמת עם ילד שניתק ממנו הקשר. הראשונה, אם תהיתם, היא "המתנקשת". מעבר לזה, זו גם פחות או יותר העלילה של "פובאר" של שוורצנגר בנטפליקס, ויש גם קווים מקבילים ל"מר וגברת סמית'", ומפה לשם נראה שהסרט הקלאסי "שקרים אמיתיים" הפך לז'אנר טלוויזיוני – סדרת אקשן שמערבבת דרמה-קומית משפחתית.
>>"הנוסע השמיני: כדור הארץ": מעניין יותר, אכזרי יותר וטיפה פחות מפחיד

על פניו אפשר להבין את החיבור, במיוחד אם לוקחים בחשבון הצעות אלגוריתם ו-AI לערב צפייה לכל המגדרים, אבל גם מפתיע לראות כמה מהר מתגבשת תת-סוגה שכזו. כרגע אנחנו בשלב שבו כל גרסה לסיפור הריגול שמערב את הצאצאים מנסה להביא משהו חדש, והאופן בו "פרפר" עושה זאת היא דרך משחק חתול-עכבר בין האבא – סוכן חשאי שפרש ונאלץ לזייף את מותו ולרדת למסתור גם מפני משפחתו – והבת, שלאורך השנים הפכה לסוכנת חשאית בעצמה באותו ארגון שבו עבד. במהרה מבינים שהוא בכלל מגיע כדי להגן על ביתו, שלא ממש מתה על זה שאביה נטש אותה לטובת חיים אחרים. יש פיצוצים, יש צחוקים, יש דדי אישיוז, יש לנו סדרה.

את "פרפר" מוביל דניאל דיי קים (לנצח ג'ין סו קוואן מ"אבודים"), שאמנם עזב את דרום קוריאה בגיל שנה וחצי כדי להפוך לאמריקאי, אבל מוצאו לגמרי רלוונטי פה כי הסדרה מתרחשת בדרום קוריאה, לשם ברח הסוכן דיוויד, וגם נוגעת ביחסי משפחה דרום קוריאנית, כולל היחסים המתוחים עם ההורים, הסבים וחמותך. לא בדיוק הומור עדתי, אבל מאותה המשפחה. בתווך האב והבת מכירים אחד את השניה יותר טוב, תוך שהם בורחים לאורך דרום קוריאה מהסכנה הגדולה שאורבת להם, כאשר המרגל הוותיק מנסה ללמד את ביתו המוכשרת דבר או שניים על רזי המקצוע. הרבה אקשן, הרבה שנינויות וסדרה לכולם. האלגוריתם יהיה מרוצה.
"פרפר", 6 פרקים זמינים עכשיו באמזון פריים

• מה רואים הלילה
• ריגול
• אקשן
• אמזון פריים

"You are cordially invited to George and Martha's for an evening of fun and games". המשפט הידוע הזה הופיע על הפוסטר המקורי של העיבוד הקולנועי ל"מי מפחד מווירג'יניה וולף?". המחזה של אדוארד אלבי (עכשיו בתאטרון הקאמרי) המתאר את מערכת היחסים הנפיצה ועתירת המניפולציות הרגשיות בין ג'ורג' ומרתה – פרופסור בקולג' ורעייתו – דרך הפריזמה של ארוחת ערב בהשתתפות זוג צעיר. פרפרזה על המשפט הנ"ל משולבת בסרטו החדש של סטיבן סודרברג, כדי לרמוז לנו ש"תיק שחור" הוא בעצם וריאציה על המחזה המהולל, שדומיין מחדש כסרט ריגול. הפיוז'ן מעורר התהייה הזה זוכה לביצוע אלגנטי ושנון.

>>השבוע הזה הביס את הסאטירה. רק הכתם על המצח של נתניהו לא יורד

סרטי ריגול לרוב נפרשים על פני הגלובוס וכוללים שלל כלי נשק, מרדפים ופיצוצים גדולים. הם גם עולים הרבה כסף. במקום זאת סודרברג מגיש לנו סרט כורסא בריטי, שלפרקים נראה כמו הצגה מצולמת, ובמרכזו מערכת היחסים בין שני סוכני ביון נשואים – ג'ורג' (מייקל פאסבנדר עם משקפי ראייה שמעניקים לו מראה של פרופסור) וקתרין (קייט בלנשט עם איפור כבד). השם "ג'ורג'" הוא רפרנס ברור ל"מי מפחד מווירג'יניה וולף?", ו"קתרין" עשוי להיות הרמז לתפקיד זוכה האוסקר הראשון של בלנשט כשחקנית קתרין הפברן ב"הטייס". כמו במחזה, הסרט ארוז בין שתי סצנות ארוכות של ארוחות ערב, שאליהן הוזמנו שני זוגות צעירים, קולגות מה-MI6. ג'ורג' חושד שמישהו מהנוכחים, כולל רעייתו, גנב משהו בשם "סוורוס" שעלול לגרום למוות המוני. לכן הוא מסמם אותם באמצעות האוכל שהוא מגיש להם ומקווה להתיר את חרצובות לשונם.

בין שתי הארוחות יש גם כמה סצנות מהסוג המוכר מסרטי ריגול – מפגשים סודיים על ספסלים, ריגול לווייני, פיצוץ בינוני אחד ושני אקדחים. זה הסרט השני שסודרברג הוציא השנה, וכמו ב"נוכחות", גם כאן הוא משתף פעולה עם התסריטאי דיוויד קפ שכתב מעין תרגיל ז'אנרי. ב"נוכחות" דל התקציב השניים השתעשעו, בהצלחה חלקית, עם התבנית של סרט אימה. הפעם הסרט מפותח יותר, והוא מעניין לכל אורכו, על אף שאנחנו כל הזמן מודעים לכך שמדובר בהערה על הז'אנר יותר מאשר בסרט ריגול מחויב.

כך, למשל, המלה "סוורוס" נזרקת לאוויר שוב ושוב, ומתקבל הרושם שמדובר במקגאפין (תחבולה עלילתית שמניעה את פעולות הגיבורים, אך אין לה חשיבות בפני עצמו) עד שמתברר שהוטעינו, והוא דווקא בהחלט מהותי משלל בחינות, כולל זו המוסרית. הסרט מלא בהטעיות מכוונות היטב, וגורם לצופים שוב ושוב לחוש שהם מאבדים את אחיזה. הוא מסתיים כעבור 94 דקות דחוסות, בדיוק כשהכל, פחות או יותר, פוענח באופן מספק בהחלט.

כאמור, מרכז הכובד של הדרמה, ושל תעלומת הבגידה שמניעה את העלילה, הוא מערכת היחסים בין ג'ורג' וקתרין. האם השניים אוהבים זה את זו עד כלות, כמו שהם מצהירים זה בפני זו וגם בפני אחרים, או שמא הכל הצגה? לתהייה הזו תורם האיפור המלאכותי של בלנשט, שגורם לה להיראות כאילו עברה מיני טיפולים קוסמטיים מוגזמים – בראיונות לקידום הסרט היא נראית אחרת לגמרי. שני הזוגות האחרים בארוחות הערב מגולמים על ידי מריסה אבלה ("Back to Black: סיפורה של איימי ויינהאוס") וטום ברק ("סטרייק"), ונעמי האריס ורגה ז'אן פייג' ("ברידג'רטון"). כולם ממש טובים, פרט לפייג' המאוד חתיך ומאוד לא מוכשר. האריס, מן הסתם, נמצאת כאן גם כהרמז לסרטי בונד – בשלושה מהם היא גילמה את מיס מאניפני. מי שאינו מגיע לארוחות הערב הוא פירס ברוסנן בתפקיד הבוס של כולם, ואני לא צריכה להזכיר לכם מה הוא תפקידו המפורסם ביותר.

בינות לניסיונות לאבחן מי כאן הבוגד שגנב את סוורוס, עולה הבעייתיות של זוגיות בין אנשים שמקצועם הוא מעקבים, סודות ושקרים – אליהם מתייחס המונח "תיק שחור". כדרכו, סודרברג צילם את הסרט תחת הפסאודונים פיטר אנדרוז, והעניק לו את המראה הטיפוסי לו – גוון זהוב אפל, ותאורה שצורבת את התמונה. המראה המסוגנן הזה מונע מהסרט כל תחושה של ריאליזם, ותורם לחוויה שלו כתרגיל ז'אנרי בנושא בגידה על כל פניה, שמצליח להיות גם הדבר עצמו.
3.5
Black Bag בימוי: סטיבן סודרברג. עם קייט בלנשט, מייקל פאסבנדר. ארה"ב 2025, 94 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ריגול
• קולנוע