במערכת של גיא פינס החליטו לחשב כמה כסף סדרת המופעים המשותפת של צמד הראפרים אמור להכניס לכל אחד מהם, אבל במקום לגרור את תגובות הרעל הרגילות, הם ראו רק אהבה עצומה. למה? כי רביד פלוטניק וטונה זוכים להערכה שגיא פינס יכול רק לחלום עליה
לפני כמה שעות עלה בעמוד האינסטגרם הפופולרי של התכנית "ערב טוב עם גיא פינס" ידיעה קטנה וחטטנית (טוב, מה מפתיע?) עם הכותרת "הסכומים נחשפים: הופעות המיליונים של טונה ורביד פלוטניק". רק כדי לחסוך מכם לרוץ ולעשות פולואו, אגיד שבמערכת גיא פינס העריכו שנכון לעכשיו, סדרת ההופעות המרשימה שפתחו במאי (כאן יש עוד כרטיסים) תכניס בסך הכל כ-20.5 מיליון, ושאחרי "חישוב הוצאות", כל אחד יקח כ-6-7 מיליון ש"ח. אין לי מושג אם המספרים האלה נכונים, או מה בדיוק "חישוב הוצאות" כולל על פי גיא פינס, אבל אני יודע דבר אחד – הידיעה החטטנית הזו לא השיגה את מה שרצו.
ידיעות מהסוג הזה נועדו להביא טוקבקיסטים עצבניים. זה למעשה הטקטיקה של חלק לא מבוטל מהידיעות בעמודי הבידור א-לה גיא פינס שצצו כמו פטריות של זין. זו הגישה הכללית, תפיסת הסושאל, המודל הכלכלי. השמן שמניע את המכונה הרכילותית הוא ריר דוחה שנאגר בתחתית של טוקבק זועם. ישראל בידור, כמובן, כבר הפכו את הפוסטים מושכי הגועל למותג, אבל אל תתנו לפאסון והיוקרה של פינס להשכיח מכם את העובדה שידיעות רכילתיות בנויות על להתסיס.
ובדומה למקרים קודמים של המשחק הישראלי האהוב "כמה הוא הרוויח? שישרף", גם הפוסט הזה ניסה לעורר את אותו הרגש. אבל למרבה ההפתעה, הפעם היה משהו שונה – כולם, ללא יוצא מן הכלל, פרגנו מכל הלב. בדרך כלל זה לא ככה. ברוב הידיעות מהסוג הזה תמצאו תגובות מלאות בוז, שנאה, קנאות וסתם הקאת רעל. הפעם לא. "שפע שיבוא עליהם אמן", "מגיע להם כל שקל" ואפילו תגובת "ריספקט" מסאבלימינל. קולגה אחר, השחקן והראפר המצוין מיכאל מושונוב, כתב את התגובה שאומרת הכל: "בצדק. עבודה והתמדה של שנים, איזה מרגש". והוא יודע, כי הוא היה שם, בדיוק כמוני, לראות את הדרך שהשניים האלו עשו.
לא פעם דובר על העבודה והתמדה שהיפ הופ הישראלי הנוכחי, בראשות רביד וטונה, עשה בעשרים השנים האחרונות, מאז שקרס על עצמו אי שם בראשית המילניום – אבל יש לדבר, ויש לראות במו עיניך. אני זכיתי ללוות את העלייה הזו לגדולה באופן אישי. הכרתי את רביד כשהיה נער לובש באגיז, ואת טונה כשהיה חבר הקולקטיב "השבט", חמוש בראסטות וסקסאפיל שכבר אז שיגע נערות, למרות שהוא עצמו היה נער. השבט היו מופיעים במסיבות נוער של מועדון הג'י ספוט, שבעה אנשים על במה שמכילה לכל היותר שלושה, וספק אם הכסף שהרוויחו הספיק לנסיעת אוטובוס בחזרה לפתח תקווה. פלוטניק היה באותם המסיבות כחלק מהקהל, והיה מחכה כמו כל הראפרים הצעירים לסוף המסיבה, סביבות 5 בבוקר, כדי שיוכל לעלות לשלוש דקות על הבמה, ולנסות את קטעי הראפ הגרועים שכתב בבית.
כשהאלבום של "השבט" יצא ב-2006 בהוצאה עצמית והוקלט באולפן ביתי, זה היה יקר מאוד. קניתי אותו ביום שיצא, רק שלושה חודשים לפני שגלעד שליט נחטף ומלחמת לבנון השנייה הרסה כל סיכוי להרכב ראפ אופטימי להצליח. באותה התקופה, רביד היה חייל שביום מפעיל מלגזה בחיל המודיעין, ובלילה מחפש דאנסים לראפרפ בהם, כי זה היה המקום היחיד שנתן מיקרופון. כמה שנים אחר כך ישבתי ליד רביד ביום שבו הוציא את אלבום הראפ הראשון שלו, "תחיית המתים", יחד עם שני חבריו להרכב פרודוקס. זה היה בחנות הבגדים המיתולוגית של הראפ הישראלי, מאד מן, שם רביד עבד כמוכר של באגיז – ועל הדרך גם מכר את האלבום שלו, בו השקיע את כספי המענק מהצבא, למעט הרוכשים הבודדים שבאו לחנות. זו היתה הדרך היחידה להשיג את האלבום לפני עידן הסטרימינג, וחנויות רגילות לא לקחו אלבום של הרכב ראפ אנונימי.
כמה שבועות אחר כך הלכתי להופעה של ההרכב "טונה מן ג'ונס", אותו הוביל טונה, שבאותו הזמן עבד על אלבום ראשון בלייבל "עננה" – בשורה נדירה באותם השנים, ראפר שחותם בלייבל גדול – ונתן בכל הופעה שואו בלתי נשכח עם הרכב נגנים (וזמרת נפלאה בשם גלי שדה) מול – במילותיו של טונה – שני עציצים וחתול. אני הייתי החתול. ולמרות שבזמנו כתבתי בביקורת ש"הם עוד יהפכו לדג נחש הבאים", הם לא. הסינגלים לא עבדו, האלבום נגנז, ועל קורותיו המייאשים של טונה נגד אותה חברת תקליטים אתם יכולים לשמוע בשיר הדיס "לאן שאפנה מבטי".
ההופעות ההן של טונה היו עוד קלות יחסית לאלו שראיתי עם רביד פלוטניק, הופעות שהתקיימו גם אחרי הסו-קולד פריצה, כשיצא לסיבוב ארצי ראשון ופגש – לפחות בהופעה בלתי נשכחת במצפה רמון – לא יותר מעשרה אנשים. רביד בכל זאת נתן את כולו בהופעה הזו, וכל אחד ממי שהיה שם לא ישכח אותה בחיים. אני יודע על לפחות שניים מתוך אותם עשרה שהפכו ברבות הימים לראפרים (היימלכים א' ומלכים ב'). את הכסף שההופעה ההיא הכניסה המיר המנהל דאז של רביד (ראסטה רוסי בשם שאבה והאיש הכי קול שפגשתם) לבקבוקי אלכוהול שנלגמו על ידי כל החבר'ה אחרי ההופעה.
לכל דבר יש הקשר. אירוע לא קורה במנותק בעולם, וכך גם ההצלחה של רביד וטונה קשורים בעבודה הקשה שלהם. ולכן כמות הכרטיסים ההיסטורית שמכרו לסדרת הופעות הליייב פארק כל כך מרגשת. לא כי הם מכניסים כך או כך מזומנים, אלא כי הם מסמנים ניצחון אחר ניצחון אחרי כל כך הרבה הפסדים שספגו. יודעים מה? כן – גם הפסדים כספיים מהופעות ריקות, אלבומים גנוזים וכרטיסי אוטובוס בחזרה לפתח תקווה. והקהל מבין את זה, ויודע שהם עדיין פועלים בדרך עצמאית, בלי לייבלים שמספקים גב כלכלי, בדרך עוקפת הרכילות שלהם. וזה מקנה להם כבוד והערכה מהקהל שרכילאים לעולם לא יקבלו.
למעשה, זה לב העניין של הפוסט. טונה נמנע מלהתראיין באופן נודע לשמצה, רביד לא משחק בשום משחקי ברנז'ה רכילותיים – השניים האלה עקפו לחלוטין את כל הסלבס מלקקי הפינס. הם לא היו צריכים להיות ישראל_בידור, אלא פשוט ליצור מוזיקה, להתמיד בעקשנות. אז במערכת של גיא פינס, שלא יקבלו מהם הדלפת פפראצי, נאלצים להסתפק בחישובים שכל ישראלי עושה כשהוא נכנס לדוכן פלאפל. גם כשרביד וטונה נכנסו למיינסטרים, הם עדיין האלטרנטיבה לכל הצהוב והזול. זה כמובן לא אלטרנטיבה שמאיימת על הגיא פינסים – הרי תמיד יהיו רודפי פרסום – אבל אין לי ספק שהם פשוט מקנאים ברביד וטונה. לא בכסף שהם עשו, אלא בדרך המרשימה שלהם, ובאופי שזה מעיד עליו.
