הורדת העירום משערי פלייבוי היא לא בשורה משמחת
מגזין פלייבוי משחרר עוד יומיים את הגיליון האחרון שיכלול עירום. כדאי לפמיניסטיות לחכות עם השמפניה, כי מותן של השפנפנות מסמל דווקא את נצחונו של העירום הבוטה
באוקטובר האחרון התבשרנו כי מגזין פלייבוי יפסיק לפרסם תמונות עירום של נשים, ונפלה עטרת פטמתנו. המגזין האייקוני, שבשנת 1953 הרעיד את ארה״ב עם מהדורה ראשונה בכיכובה של מרלין מונרו, ושינה את האופן שבו אנחנו תופסים שפנים, ימשיך לפרסם כתבות לייף-סטייל, אבל בלי עירום. על שער העירום האחרון של המגזין שיראה אור ב-11 בדצמבר ויחתום את העידן שבו מגזינים מוסתרים מתחת למיטה של ילדים מתבגרים וסבים שובבים, מככבת פמלה אנדרסון, ככל הנראה מעיין הנעורים של יו הפנר, שבגיל 48 מסמנת וי על שער מספר 14 למגזין. קלוז׳ר מפואר אחרי שורה של כוכבות שהצטלמו למגזין בשנותיו החזקות, ביניהן קייט מוס, שרון סטון, נעמי קמפבל, מדונה ודרו ברימור. לא משהו שגרסה ישראלית של פלייבוי, שהגיחה אלינו במרץ 2013 ונסגרה כעבור שנה, הצליחה לעשות. הרי קרן מור לא יכולה לעשות פה מדונה, גם לא גלית גוטמן, פשוט כי הקהל הישראלי שמרן (וראו מה קרה לאלכסה דול שהשבוע העזה לחשוף פטמות באינסטגרם וספגה את כל הטוב שיש לטוקבקיסטי ארצנו להציע). שמרן שמרן, אבל חולה על פורנו.
ופה קבור הכלב שקבר את השפנפנה: בעידן שבו עירום הוא ברובו פורנוגרפי, בוטה וחינמי, אין עניין בתמונה עם גופייה ותחתונים או ידיים מסתירות שדיים. בעידן בו ניתן לראות כל בשר בכל תנוחה וללא כיסויים מעוררי סקרנות, אין מקום לאירוטיקה. עכשיו תגידו שפלייבוי הוא לא אירוטיקה, שהוא פורנו; שהוא הרעה החולה שנתנה לגיטימציה חברתית לראות בגוף האישה בשר ראווה פאסיבי שעובר מיד ליד, שהפנר אשם בכל. אבל הוא לא. הפנר, שבשנים האחרונות שעריו נהיו יותר ויותר בוטים (מתוך אותו רצון להישאר רלוונטי בעידן ה״כל חור בלילה הוא שחור״), דווקא חגג את הגוף הנשי. העריך אותו, העריץ אותו. כן, גם התעורר ממנו. אבל לחלוטין לא השפיל את אלה שבחרו להיחשף בו.
נכון, אף אחד לא באמת קרא את פלייבוי בגלל הכתבות (״בדיחת אבא״ פופולרית בכל העולם) אבל כנראה שאף אחד גם לא הסיק, לאחר עלעול בתמונות המגזין, שאנחנו סתם חור. רבות וטובות הן הנשים שהסכימו, בשיא הקריירה, לעטר את שער המגזין ואת עמודיו הפנימיים. אולי הן עשו זאת בשם האג׳נדה, אולי מתוך שיקולים כלכליים (25 אלף דולר עבור צילום לעמודי האמצע של העיתון, 100 אלף דולר נוספים למי שמוכתרת כ״נערת השנה״), ואולי בשביל הפאן – הכל לגיטימי. אבל זה נגמר, כי הקהל כבר רוצה יותר. הוא רוצה מצד אחד להטיף לעירום, לשמוח שרעה חולה כמו פלייבוי עולה על חיג׳אב, אך מצד שני הוא צורך את העירום שלו רטוב יותר, חולני יותר ומנוכר יותר, כל יום וכל הזמן. באתרי הפורנו המיינסטרימי שממשיך לנגוס לנו בתפיסות על גוף, מין, מיניות ואינטימיות (ונשים בצד את ז׳אנר הפורנו הפמיניסטי שמתפתח בעולם ומציג אופציות מגוונות ומרגשות באמת של פנטזיות נשיות, אנושיות), ברשתות החברתיות שמציעות רמיזות בוטות לא פחות מהשערים האחרונים של פלייבוי (רק בחינם ובגילאים צעירים שלא היו עוברים סלקציה באחוזה של הפנר) ובפרסומות ה״מגניבות״ סטייל ״בשר טרי״ של אגאדיר.
אז פלייבוי מפסיק עם העירום, ובכל זאת אין צורך לפתוח שמפניה ולשרוף את החוטיני. זה לא קורה כי עירום הפסיק למכור. זה קורה כי את העירום שאנחנו צורכים היום ממש לא נעים להדפיס על נייר.
