זה הולך להיות כיף גדול: אי שם ב-1974 הרחוקה מאיתנו שנות אור, יצא אל בתי הקולנוע בארצות הברית סרט שניפץ את כל הקונבנציות השמרניות של הוליווד לגבי נשים שחורות, ומהדהד עד ימינו בסרטי אקשן וביצירותיהם של גדולי הבמאים. קראו לו "פוקסי בראון" והוא גולל את עלילותיה של אישה שחורה באותו שם שיצאה למסע נקמה אלים אחרי שאהובה, סוכן סמוי, נרצח בסמטאות הגטו השחור. פריצת הדרך הזאת לפני יובל היא עכשיו סיבה לחגיגה בסינמטק תל אביב.

>> טרנטינו הבריז. אבל יש לנו המלצות לוהטות לפסטיבל הקולנוע
>> מציאות נושכת: "ריאליטי" משאיר טעם עיקש של אירוניה מרה

לציון היארצייט המרגש של "פוקסי בראון" יערוך הסינמטק בחודש אוגוסט מחווה לז'אנר הבלאקספלוייטיישן, ז'אנר שנוצר בקולנוע האמריקאי של שנות ה-70' ועיקרו סרטי פעולה בוטים ונועזים בסגנון ובתוכן, בכיכובם של שחקנים שחורים, שיועדו לקהל שחור, על רקע הגזענות הקשה שארצות הברית רק החלה להתאושש ממנה. הז'אנר זכה להצלחה גם בקרב קהלים לא שחורים, ואומץ במהרה על ידי הוליווד שקפצה על הזדמנות לגרוף כסף ממקורות חדשים.

סרטי הבלאקספלוייטישן אופיינו על ידי גיבורים וגיבורות שחורים שנלחמו בפשע, בין אם הגיבורים היו פושעים בעצמם או שוטרים. הסרטים היו רוויים בסקס ואלימות (מכאן ה"ניצול" שבשם הז'אנר) והכוכבים הבולטים היו פאם גריר (שכעבור שני עשורים כיכבה במחווה לז'אנר שיצר טרנטינו, "ג'קי בראון"), ריצ'רד ראונדטרי ופרד וויליאמסון, כשברקע נותנת את הביט מוזיקת הסול, ה-Fאנק והרית'ם אנד בלוז השחורה שכיכבה בפסי הקול של כל הסרטים.

בנוסף להקרנה נדירה של הסרט "פוקסי בראון", מהטובים והמשמעותיים בז'אנר, יוקרנו בסינמטק גם "שאפט" – הקלאסיקה הגדולה של הבלאקספלוייטיישן ומראשוני הסרטים בז'אנר, כמו גם הסרטים "קופי" (גם הוא עם גריר), "מעבר לרחוב 110", ו"קיסר שחור" של לארי כהן. זאת הולכת להיות הזדמנות נדירה לצפות בכמה מסרטי הקאלט הגדולים של שנות ה-70', אז לבשו את המכנסיים המתרחבות שלכם והיכנסו לגרוב, מאד'רפאקרז.
>> מחווה לז'אנר הבלאקספלוייטיישן, 14.8-1.8, סינמטק תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• המסך
• קולנוע
• שחור
• סינמטק תל אביב

"ונסדיי", הלהיט האחרון של נטפליקס, מזכירה במידה מסוימת את הלהיט של 2020 "אמילי בפריז" (שעונתה השלישית עלתה לאחרונה בשירות הסטרימינג). שתיהן מספקות בריחה מהמציאות, רק שבעוד אמילי בורחת לנופי פריז, ונסדיי לוקחת את הצופה לעולם אלטרנטיבי, אפל ומסקרן. האחות הבכורה לבית משפחת אדמס, שמרכזת צחוק וחום לצד אפלה ורצחנות, מצליחה להיות טובת לב, מוטרפת, אפלה ומוארת בו זמנית. ממש כמו משפחת אדמס עצמה (והחל מכאן, ראו הוזהרתם, ספוילרים למהלך כל הסדרה).

https://www.youtube.com/watch?v=Q73UhUTs6y0

זה בדיוק המהלך המתוחכם שהסדרה עושה בתרגיל בינארי של שחור מול לבן (ואז מול צבעוני). היא לוקחת את שני הצדדים האלה, ואז מבלגנת אותם יחדיו לכדי תמהיל אפור פוסט-מודרניסטי מורכב, בניצוחו של טים ברטון. הסדרה עושה זאת באופן מודע לחלוטין – ונסדיי והמנהלת וימס למשל, שבעצמן נראות כמו הפכים פארודיים אחת של השנייה, ממש אומרות זאת בגלוי. בפרק החמישי, המנהלת של אקדמיית נוורמור מסבירה לה שהחיים הם לא שחור לבן, ושלפעמים כדי להסתדר עם ולהגן על התלמידים שלה, עלייה למצוא פתרונות אפורים יותר. כל זה מגולם בנראות של הסצינה – ונסדיי במראה האפל והשחור המאפיין ניצבת מול המנהלת, שצבועה בגוונים בהירים של לבן ואפור. הוויכוח שלהן על אמת ושקר, על מורכבות מול חד-משמעיות, מקבל ביטוי צבעוני ועיצובי.

לאורך הסדרה, ונסדיי נאלצת לגלות שהעולם אכן מורכב יותר משחור ולבן (באסה). היא נתקלת במחסום הזה שוב ושוב, ככל שהתעלומה הבלשית חושפת עוד חתיכות מפאזל גדול בהרבה, כשההבנה שיש לפעמים יותר מפיתרון אחד, ובטח יותר מבעיה אחת, מהווה תקלה משמעותית עבור הנערה שכבר בתחילת הסדרה כונתה "אלרגית לצבעים". לצערה, היא נאלצת שוב ושוב להתעמת עם אזורים אפורים, או גרוע מזה, צבעוניים.

כך למשל, שותפתה של ונסדיי לחדר, איניד סינקלר, היא פצצת צבע שלא מפסיקה להתפוצץ. ניכר שעיצוב הדמות שלה (לפחות החיצוני) שואב השראה מהארלי קווין – עם התנהגות קופצנית ושיער בלונדיני בגווני ורוד ותכלת. לכאורה, איניד הפוכה מונסדיי, אבל עצם קיומם של כמה הפכים עבור אותה הדמות נועד להוכיח לצופה שאין דבר כזה ניגוד חד משמעי. שהרי גם איניד וגם וימס הפוכות מונסדיי, אך גם שונות מאד אחת מהשנייה. בכל אופן, הניגוד מאיניד מיוצג על ידי החדר החצוי שהן חולקות – צבעוני מול שחור, סדר מול בלאגן, שקט מול רעש – שמובא במלוא כוחו באספקט האסתטי.

האיזונים האלו מופרים בעדינות לאורך הסדרה – כשאיניד נעלמת מהחדר, ומשאירה מאחוריה ריקנות, ונסדיי מפיגה את השקט באמצעות מכונת כתיבה ונגינה בצ'לו – תהליך שמתחיל אפילו לפני. בשלב מסוים הגיבורה אפילו גונבת לאיניד לק כסוף ומנצנץ. כך שלאורך הסדרה, ונסדיי הופכת דומה יותר ויותר למקום החדש אליו היא מסתגלת. בנשף היא עוטה לגופה שמלה חדשה וחגיגית, ונצבעת באדום כמו שאר התלמידים. היא הופכת לחברה של איניד וידידותית יותר באופן כללי, וביום הולדתה אף מקבלת מאיניד שריג חברות כהה – כשלאיניד, כמובן, יש שריג תואם וצבעוני.

המוטיב החוזר של "החיים הם לא שחור לבן" מתבטא לבסוף גם ברמת הסיפור, כשונסדיי מגלה שהחשוד ברצינחות החוזרות בג'ריקו ונוורמור הוא למעשה שני חשודים שביניהם מערכת יחסים לא שגרתית, בה לא ברור מי המפלצת האמתית. כלומר, אם עד עכשיו ונסדיי חטאה במחשבה על חשוד אחד, והאמינה שהמפלצת העלומה היא בהכרח חיית יער מטרידה ומכוערת – הקהל מגלה יחד איתה שהנחה המוקדמת שלו על מראה חיצוני שמרמז על הזהות הפנימית היא בעייתית, בלשון המעטה. שהרי, כך מתגלה, מי שמפעילה את המפלצת בכלל נראית כמו ההפך הגמור ממנה – אם הבית החביבה והדאגנית, המורה לבוטניקה, מרילין ת'ורנהיל (בגילומה של הונסדיי הקודמת, כריסטינה ריצ'י).

ת'ורנהיל היא לא בדיוק החשודה האוטומטית ברצח המוני, אבל בדיוק זה מה שהופך את ונסדיי לסדרה מעניינת: היא עושה מניפולציות על הצופה באמצעות העיצובי והאסתטיקה. פתרון תעלומת הרצח עומד בניגוד מוחלט לרמזים עיצוביים שההפקה יצרה בקפדנות. הפרטים הקטנים האלו והאסתטיקה המוקפדת הם כוחה האמיתי של "ונסדיי", והם מה שהופך אותה לסדרה שקשה לעזוב – הם ממכרים, שואבים אותך לעולם אחר ומספרים סיפור משלהם, והוא בכלל לא רק שחור או לבן.

"ונסדיי", זמין עכשיו בנטפליקס

• המסך
• טלוויזיה
• נטפליקס
• שחור
• עיצוב טקסטיל

אומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר. זה, כמובן, בולשיט. הכי חשוך לפני רגע טיפה פחות חשוך. רגע לפני פרק סיום העונה, הפרק השביעי מעמיד את הרוב הדמויות ב"בארי" ברגעיהם החשוכים ביותר. בארי כמעט ופוגש את המוות מהצד שהוא לא רגיל לו, סאלי שורפת כל גשר אפשרי, האנק מוצא את עצמו בתא כלא בבוליביה ואפילו קוזנו, שסוף סוף העונה זוכה לקצת שקט יחסי, מתחיל להזיע. ועל פי כל הסימנים, זה רק הולך להיות חשוך יותר עד סיום העונה.

הפרק נפתח דווקא במקום מואר יחסית, כנסייה בה נשאר לעמוד ג'ורג' מדיסון, אביו של ראיין, השחקן החובב שבארי היה צריך להרוג בפרק הראשון של הסדרה (בסוף הוא נהרג דווקא על ידי הצ'צ'נים). החבר הבא, ואולי האחרון, בצבא הנקמה של פיוקס. רק שבאותו הזמן בארי בכלל מפרכס על רצפת ביתה של שרון, שזורקת עליו מגבת ובורחת (לא כולם מצליחים להסתדר עם מוות כמו בארי). זו סצינה מזעזעת, אולי כי אנחנו רגילים לראות חורי קליע ולא קצף מהפה, ואולי כי הקרבה של המצלמה לפניו המתעוותות (ואז המכוסות) של בארי מצמידה אותנו לאימה שלו. אפילו כותרות הפתיחה מתקשות להתמודד עם הזעזוע, ומופיעות ללא המוזיקה.

למזלנו, קוזנו כאן כדי לעזור לנו להתמודד עם אחד מהקטעים הקומים הטובים ביותר של העונה, בדמות מונולוג הפתיחה של המאסטר-קלאס שלו. הנרי ווינקלר לא קיבל הרבה רגעים קומים העונה (למעט הסצינות עם פרד מלמד), אבל הוא לא צריך יותר מדקה וחצי על מסיכות כדי לגנוב, ליטרלי, את ההצגה. ואפילו קיבלנו אותו מדריך שוב סטודנטים אבודים על הבמה, עוד קריצה בפרק לעונה הראשונה והגרעין שממנו החלה "בארי". הוא אפילו מצליח בתכנית ההתנצלות המתמשכת שלו לחברתו הבימאית, אבל עכשיו כשהוא מתחיל סוף סוף להשלים עם העבר שלו, הוא צריך להתמודד גם עם זה של בארי.

ג'ים מוזס (רוברט ריי וויזדום הנפלא, שאולי זכור לכם בתור באני מהסמויה) הוצג לנו עוד בפרק הקודם כאביה של ג'ניס השוטרת, וכבר מהחשיפה הדרמטית היה ברור שזה לא יהיה עוד חייל בצבא הנקמה של פיוקס, אלא דווקא זה שיפרק את הצבא. והוא אכן עושה זאת במהרה, כשהוא מסיח את דעתו של פיוקס עם סיפורים על לוחמה פסיכולוגית בויאטנם (פיוקס עסוק מאוד באיך גורמים לבן אדם להתאבד, ומתרברב שעשה כך – בערך – לבן דודו) ומביא אותו במשלוח מיוחד למשטרה. נחיתתו של "העורב" בחדר החקירה מובילה גם את ג'ים וגם את אלברט, כל אחד בדרכו, להסיק שבארי הוא הרוצח, ומעניין לראות שפיוקס מוכר בקלות את בארי, בעוד שדווקא קוזנו – אולי מרצון לשמור על דרכו החדשה – מנסה להגן עליו. לרוע מזלו, הוא לא שחקן כזה טוב.

סאלי והאנק קיבלו בפרק הזה עלילות צד שלא מתחברות לאף חתיכה אחרת, כשהאנק מקבל בקושי סצינה וחצי, ועדיין מצליח להצחיק כשהוא פשוט מגיע לבוליביה וקורא בשמו של קריסטובל, כאילו הוא יצוץ סתם ככה בשוק כמו ילד אבוד, ובתמימותו מוצא את עצמו בכלא. סאלי דווקא בוחרת לצלול לכלא מטאפורי, כשהוא עושה את כל הטעויות האפשריות – היא מתפרצת על נטלי בטענה שגנבה לה סדרה (איך בעצם? כי שתיהן סדרות על אם ובת?), נתפסת, חוטפת שיימינג, מתנצלת כמו שרק כוכבים הוליוודים יודעים (כלומר, ניהול נזקים גרוע כשהם עדיין רואים בעצמם הקורבן) ולסיום מנכרת את האדם היחיד שנשאר לטובתה בעודה צועדת אחורה אל עבר החשיכה המוחלטת.

אה, ובנוגע לבארי, הבחור הזה שנותן את שמו לסדרה, הכח המניע של הצלילה לאפלה. הוא שרד את ההרעלה של שרון, אבל גוסס לאיטו בעודו הוזה סוג של לימבו, שמתחיל בשוט יפהפה של גלי הים מתנפצים ברוגע על רחוב פרברי, וממשיך לחלום אפלולי בו בארי יושב בים, רגוע עד שהוא רואה חבורת אנשים ממרחק שמתגלה בתור כל האנשים שבארי לקח את חייהם. אפשר לראות שם את גורן פזאר (ראש המאפייה הצ'צ'נית שהורה להרוג את ראיין מדיסון), את רוסלן, או ואצ'ה (מארק איווניר הישראלי, שאנחנו מתגעגעים אליו מאוד בסדרה) ובעיקר את כריס, חברו הותיק שבארי הרג, אחד מחטאיו הגדולים ביותר. החזיון נגמר אחרי שכריס מתעלם מבארי, ומעליו צפה דמותו של ג'ורג', האב האומלל מהכנסיה.

אבל ג'ורג' מדיסון לא מסוגל לעשות את זה. הוא מוצא את בארי ברחוב (בדומה לאופן בו האופנוענים מצאו אותו סתם ככה), אוסף אותו לרכבו, מסיע אותו לבית החולים ורק אז מהרהר אם להוציא לפועל את נקמתו. אבל במקום להשתמש באקדח, הוא עושה דבר גרוע יותר – הוא נואם לבארי על אהבה הורית, ועל אובדן הילד, נושא שעלה לא פעם במהלך העונה הזו, ואז מתאבד, ובכך גם מציל את בארי. במסגור של הפרק, עם הכנסייה בהתחלה, המשיכה מהלימבו וההקרבה של ג'ורג', אפשר לומר שבארי ניצל מהרעל בהתערבות עליונה. עכשיו הוא יצטרך לשאת גם את זה על הנשמה שלו, ולא שנשאר הרבה זמן. אלברט בדיוק דורך את האקדח שלו.

• מאמרות נוהו האנק: "כן, זה מה שחשבתי שאתה עושה, אבל לא רציתי להיות גס רוח, אז…", אומר האנק לסוחר שמרכיב מול עיניו צינורית לירי חץ הרדמה, ואז קורס לרצפה. מנומס עד הרגע האחרון.

• לפי תיאור הסדרה של נטלי באתר הרכילות ההוליוודי, מתארח שם דב פאטל. כמה פרקים קודם לכן, כשסאלי למדה לראשונה מה על פי האלגוריתם יגרום לאנשים לצפות מעבר לדקות הראשונות, דב פאטל ברשימה, ונטלי רושמת הכל.
• להלן קו העלילה לפרק "המדוזות החדשות", כפי שניתן להרכיב מההשאלות של סאלי והכיתוב על הלוח: אחת המדוזות, אבי, יוצאת למועדון, שם היא פוגשת ברמן שמחזר אחריה לדייט. אבי קונה כובע כדי להסתיר את הנחשים בזמן הדייט, נחש אחד מציץ מהכובע (וזה לא אמור להיות מצחיק), הוא הופך לאבן, אבי עדיין חרמנית, אז היא מוצצת ואז אוכלת את איבר המין שלו.

• סצינת הצעקות של סאלי על נטלי מזכירה את זו בה בארי צעק על סאלי. אנשים פגועים פוגעים באנשים, ואלימות תמיד מתגלגלת הלאה.

• המסך
• סדרות
• בארי
• קומדיה
• שחור

• Facebook
• Twitter
• Email

מור בל
גיל:31
תעסוקה:מנהלת כניסות במועדון האלפאבית, סטייליסטית, ארט דיירקטור
אינסטגרם:give_me_mor@

איך היית מגדירה את הסטייל שלך?

"אפשר להגדיר אותו כאוונגרדי. הסטייל שלי בעיקר מתבסס על הצבע השחור ועל הסטייל היפני. משהו במשחק של הטקסטורות, הגזרות הא־סימטריות והשכבות מרגש אותי. הסטייל שלי שונה בנוף הישראלי בעיקר בגלל השחור, שלא תואם את מזג האוויר שלנו. אני לא נופלת אף פעם לטרנדים ומשתדלת ללבוש בעיקר פיסים ייחודיים, לא משהו שאפשר למצוא בכל מקום".

עוד כתבות מעניינות:

אמןית הפרפורמנס שמתלבש כדי להרגיש שלמה
הסטייליסטית שלובשת את הרחוב היפני ולא מתנצלת
מעצב החולצות הכי בועט שעבר לכם מתחת לרדאר

למה דווקא שחור?

"שחור הוא מסתורי ומרגש בעיניי. הוא הצבע של הלילה ומעל הכל הוא קלאסי. עם שחור אפשר ללבוש הכל, מהפיס הכי מוגזם עד לטי שירט הכי פשוטה, וזה תמיד ייראה טוב. אני אף פעם לא אראה אותו הדבר אפילו שאני לובשת שחור כבר עשור, וזה הניצחון. העובדה שאני בוחרת בצבע אחד גורמת לי לתת יחס אחר לבד עצמו, לטקסטורות ולגזרות".

איפה את קונה בגדים?

"אני קונה בעיקר ממעצבים, משתדלת לא לקנות מרשתות. לא ממקום מתנשא, אלא בגלל הייחודיות וההעדפה שלי של איכות על כמות. אני נוסעת כמה פעמים בשנה לשבוע האופנה בפריז ולרוב מזמינה ישירות מהמעצבים עצמם או מהשואו רום. יש כמה בוטיקים ומעצבים ישראלים שאני מאוד מעריכה ואוהבת, למשל comme il faut ,mews, Vague, inn 7 ו־keke".

ממי או ממה את שואבת השראה?

"מאנשים, מטיולים בעולם, מחיי הלילה, ממסיבות, ממלכות דראג, מאמנות, מפריז, מיפן, מברלין. תמיד כשאני חוזרת משבוע האופנה בפריז אני מפוצצת השראה כי זה נמצא שם פשוט בכל פינה, גם בברלין רואים את זה, בעיקר בחיי הלילה, מדובר באנשים כל כך טוטאליים. גם בארץ מתחילה המגמה הזאת וזה מאוד כיף לחוות את זה".

איך את בוחרת בגדים?

"מה שמוביל אותי הוא צורך. פעם הייתי קונה יותר ממקום רגשי – אם היה לי יום קשה הייתי הולכת לשופינג. היום אני קונה הרבה יותר חכם, אני יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה. הבחירה מה ללבוש כל בוקר היא רגשית יותר ותלויה במצב הרוח שבו קמתי ולאן אני הולכת. בלילה אני הכי משקיעה כי אני אדם של לילה, הלילה מאפשר הכל. אם רוצים לראות אותי הכי בסטייל שלי, סביר להניח שזה יהיה בחשכה".

מהי אופנה בשבילך?

"דרך חיים. אופנה היא האישיות שלך. יש אנשים שלא בוחרים להוציא אותה החוצה, אבל אני מרגישה שדרך האופנה אני מצליחה להביע את עצמי ואת הרגשות שלי. כמו שהאישיות שלי התעצבה, כך גם הסגנון שלי. אני יודעת יותר טוב מה אני אוהבת, יותר מחוברת לעצמי. אני שלמה עם עצמי וככה גם הסטייל שלי שלם".

• סטיילינג
• אלפאבית
• סטייל
• שחור
• מבחן בד
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שאמר שהכל יחסי לא התכוון לקולקציית הקפסולה של קום איל פו, אבל מה לעשות שלפעמים איינשטיין רלוונטי גם לעו"ש. רשת קום איל פו המקומית משחררת לרגל עונת האירועים 13 דגמי ערב בעלי אפיל אגבי. רובה המכריע של הקולקציה נושק ל־1,000 ש"ח – מחיר ממוצע של פריט יומיומי בסקאלת התמחור הנדיבה של המותג – והיא מורכבת משמלות שחורות, אוברולים, מכנסיים וגופיות בשחור שימושי.

הפרקטיות היא מוטיב חוזר שמתבטא בגזרות הבסיסיות אך ורסטיליות, באלמנטים מתחשבים דוגמת רצועות מודולריות שמאפשרות לשלוט במידת החשיפה של הגוף (להסתיר את החזייה למשל), ובחומר הגלם – מיקרופייבר יפני דקיק שמתכבס בקלות ואינו נוטה להתקמט, כך שבניגוד לכרטיס האשראי, הבגדים לא יצריכו גיהוץ אינטנסיבי.

קום איל פו, 690־1,000 ש"ח,
להשיג בחנויות הרשת

• קום איל פו
• קולקציה
• שחור
• החיים היפים
• אופנה