Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

תגלית

כתבות
אירועים
עסקאות
תיירים, תיירים. צילום: shutterstock

ערב קרחן: מהם המסלולים העדיפים לתיירים אמריקאים וצרפתים?

ערב קרחן: מהם המסלולים העדיפים לתיירים אמריקאים וצרפתים?

תיירים, תיירים. צילום: shutterstock
תיירים, תיירים. צילום: shutterstock

פוליטיקלי קורקט בכולי, פטיסריז בנווה צדק וה׳ברגהיין׳ הישראלי: בת"א הקוסמופוליטית עד כדי ׳לא ברור מה שלנו באמת יותר׳ - כל אורח יוכל למצוא את עצמו. לכן, לכבוד שיבת התיירים, ליקטנו את המקומות שיגרמו גם למבקרים הפטריוטים ביותר - להרגיש בנוח

בסוף, למרות כל הקוראסונז והפוליטיקלי קורקט – התיירים שמגיעים לארץ בהמוניהם לא מאוד שונים מאיתנו הישראלים. כי מה הישראלים הכי אוהבים? להרגיש בבית הרחק מהבית – גם אם קשה לנו להודות בזה. לכבוד פתיחת עונת התיירות, מצאנו עבור המבקרים מכל מדינה את המקומות שיזכירו להם שגם אם הרחקתם עד המידל איסט, בסוף תעשו את מה שצפוי מכם.

האמריקאים: בוקר בשואורום>>ערב בפרוזדור>>לילה בכולי עלמא

התרבות שאנחנו הכי אוהבים והכי אוהבים לשנוא. בעיקר כי גם, כמונו, היא תרבות שמכילה עשרות תרבויות שונות והיא עושה את זה יותר טוב מהגפילטע והמזרחית שלנו ואנחנו מקנאים. אבל האמריקאיות בבסיסה – חובבת השחיתות, הפוליטיקלי קורקט והוודקה רדבול – לא פוסחת גם על עשרות הלבנבנים מתגלית שחוזרים בימים אלו לפקוד את רחובותינו.

במיוחד בשבילם אצרנו את היום האמריקאי המושלם – רק עם קצת יותר עבודות רכבת קלה ופחות סאבווייז. הבוקר נפתח באחד מסניפי ה-״שואורום בייקהאוס״, המאפייה הכי אמריקאית בלבנט, עם איזה דונאט אינסטגרמי בשלל מילויים וקישוטים (כדי להראות שגם פה יש). היום בוודאי יכלול שהות ארוכה בים כי אנחנו יודעים כמה הם אוהבים מטוגן. נמשיך לארוחת ערב מוקדמת ומושחתת בפרוזדור, שכבר שנים שומר על מעמדו כהמבורגר המוצלח שבמוגזמים (ציפיתם שנגיד אמריקה בורגרז אה? אנחנו לא עד כדי כך צפויים). וכמובן נימחק ונקנח במעוז האמריקאים, המקום שבו אפשר להיכנס קצין מעמק יזרעאל ולצאת פיה ג׳נדר פלואידית – לילה פי.סי של מוזיקת טראש, נצנצים פסיכדליים וייגר ב-׳כולי עלמה׳ הוותיק והטוב. אפשר גם גיחה לרדיו ואחר כך בחזרה לאברהם הוסטל, אלא מה. מה שנקרא – אמריקה!

כולי עלמא (צילום: יואב קדם)
כולי עלמא (צילום: יואב קדם)

אל אל ישראל: איך האמריקאים רואים אותנו דרך המסך?

הצרפתים: בוקר באפיסרי>>ערב בג׳ורג׳ וג׳ון>>לילה בנילוס

קל לנו לדמיין את התיירים הצרפתים שמגיעים לכאן בכל קיץ כאותה חבורה אדמומית של ״סה בון פור לה מוראל״ מ-׳ארץ נהדרת׳, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שברגע שהחבר׳ה האלה פותחים את הפה, נשפך מהם שיק שאנחנו יכולים רק לחלום עליו ומנסים בעשרות צורות שונות להעתיק אותו. בין אם אלו הבליינים מהריביירה או הפלצנים מהשאנז אליזה – אם נצליח לתת לצרפתים לטעום קצת מהתחכום של עצמם, אשרינו שזכינו.

נתחיל את הבוקר בשכונה האהובה על הצרפתים (חוץ מבוגרשוב, כמובן, במבטא) – נווה צדק. ואם אמרנו צרפתים ונווה צדק במשפט אחד, כנראה שהמילה הבאה תהיה ה- Epicerie fine המעוצב להפליא. שלווה כמו בפרובאנס, בולנז׳רי כמו מתחת לדירה ברובע ה-6, ואפילו דליקטסים ישראלים טריים בשביל קצת גאווה ציונית. נמשיך לשיטוט בשכונה, כי נווה צדק היא אולי ההוכחה המובהקת שלא שכחנו לגמרי שיש לנו שורשים מאירופה. את הערב הכי קרוב לגורמה צרפתי שנוכל להעניק להם, נציע בג׳ורג׳ וג׳ון – בין אם בתוך חלל הדריסקו נוטף השיק ובין אם בגינה האינטימית, שם יוכלו ליהנות מהמקצועיות של תומר טל, חומרי הגלם העונתיים והטכניקות המושחזות שלו.

ידעתם שהמילה בוהמה היא במקור מצרפתית? אז כיאה לממציאי המילה כדאי שניקח את חברינו הצרפתים לבר התל אביבי שהמציא אותה מחדש. ב״נילוס״ אפשר להרגיש כאילו הרגע ראיתם את המינגווי יוצא מהדלת, ותוך כדי לשתות כוס יין טוב על מפה לבנה מתחת לאור עמום (שזה תענוג ששמור רק למשוררים בימים אלו, מסתבר).

נילוס (צילום: יסמין טננבאום)
נילוס (צילום: יסמין טננבאום)

דרום אמריקאים: בוקר באוריגם>>ערב בהדסון>>לילה בלימה לימה

טוב, פה הלכנו על כל הקלישאות ואנחנו לא מתביישים בזה. דרום אמריקאים יש בשפע, גם בארץ, אבל בכל ספקטרום המדינות דוברות הספרדית של היבשת אפשר למצוא כמה מאפיינים זהים: אהבה לקפה טוב, בשר, והנעת האגן. וכולם גם יודעים להגיד ״מה נשמע״ ו-״יאללה לך הביתה מוטי״, בשביל הישראלים בטיול הגדול, אבל זה לאייטם אחר.

את הבוקר נתחיל באוריגם בדיזינגוף, קפה שהוא לא רק משובח ובבעלות שני ברזילאים שחיים קפה כבר 15 שנה, אלא גם מציע בלנדים מיוחדים מברזיל, גוואטמלה, קוסטה ריקה והונדורס. אחרי יום שכנראה יכלול גם הוא הרבה ים וקורונות מהזן הטוב, אי אפשר שלא ללכת לאכול את הסטייק שאין כמותו בעיר. אמנם באווירה קצת יותר פיין וקצת פחות אסאדו על המעשנה – אבל כשמדובר בהאדסון, למי בכלל אכפת. ובסוף, הבית הישראלי של הרגאטון, אורות הניאון, הצ׳הצ׳ה והסלסה – ה׳לימה לימה׳, בו יוכלו להזיז את האגן לצד כל מי ששזוף מספיק כדי לנפנף בזה לצלילי מאלומה.

חלונות ניו יורק בהדסון (צילום: דן פרץ)
חלונות ניו יורק בהדסון (צילום: דן פרץ)

יפנים: בוקר בפלה דה תה>>ערב בסנטר>>לילה בגוגי׳ס

בלי להשמיט את העובדה שגם התיירות מסין גדלה וגדלה בקיץ הישראלי ובכלל, את היפנים – על הבגדים הממותגים ומקלי הסלפי שלהם – אי אפשר לפספס בעולם ובטוח לא כאן בין הבחורים עם הכרס בספידו. ומכיוון שבתי קפה של מאצ׳ה טקסית עוד אין לנו כאן (אנחנו לא דואגים, גם זה יגיע), נפנק בלוקיישן התה המרגיע, הטוב והיפה בעיר – palais de the בדיזנגוף. כוסות תה יפניות מסורתיות יש, אם רק היה שטיח שהם גם יכלו לשבת עליו יחפים זה היה אידיאלי.

פתחנו את הבוקר רגוע, רק כדי לתת ליפנים פיסה מהביזאריות שאפשר כמובן למצוא גם אצלנו ובשפע. את אחר הצהריים והערב אפשר להעביר בסנטר, בין היתר, לחובבי האנימה והביזארנס. נערות יפניות שפוגשות את חקייניותיהן התל אביביות זה לא מחזה שרואים כל יום ואנחנו בהחלט רוצים בו.

ואם כבר בצבעוניות הרפתקנית עסקינן אין מומלץ כמו דרינק בחברת בובות נעות, פיצ׳יפקעס מנצנץ וגרפיטי מכל עבר.הישראליות ב׳גוגי׳ס של גור ירמיהו, הלוא הוא גוגי האהוב בכבודו ובעצמו, נוכחת – אבל נעימה ולא משתלטת, וכל יפני.ת שמצליח למצוא את עצמו בצבעוניות העזה של טוקיו ייהנה מערב בתוך מבוך הצורות והצבעים הזה בנחלת בנימין. אה, וזה גם לוקיישן אידיאלי לסלפיז, התחביב המרכזי של התייר היפני הממוצע.

גור ירמיהו (גוגי) | צילום: שלומי יוסף
גור ירמיהו (גוגי) | צילום: שלומי יוסף

גרמנים: בוקר בבייקרי>>ערב בבסטה>>לילה בדאנג׳ן

גם ׳ידידינו׳ משכבר באים לארץ בהמוניהם כבר שנים, ומגלים שיש כאן הרבה יותר מרגשות אשם ומילקי במחיר גבוה פי 10 מבברלין. תאהבו את היקים או תשנאו אותם – בסוף אורחים זה אורחים, נדביק את החיוך המזויף שירשנו מסבתא ונצא לדרך. נתחיל בבייקרי של R2M בשביל קצת פינס אירופאי. מדובר באחת מוויטרינות הפטיסרי הכי מוחזקות בדיוקן, עם השראות בעיקר מצרפת, אבל עם קינוח אחד יחיד ומיוחד שהגרמנים מתעקשים על בעלותו – המילפיי, או בשמו הגרמני – הקרם שניט, הטוב ביותר בעיר. משם נעבור לסיור באוהאוס מתבקש בעיר (כן, לפחות בתים יפים הם נתנו לנו).

הגרמנים, ובעיקר הברלינאים ביניהם, ידועים בחיבתם העזה לאוכל ים תיכוני: המסעדה הפופולרית ביותר בברלין היא שיפודיה, עם תור שמשתרך מעבר לפינה, תאמינו או לא. ואיפה אפשר ליהנות מאוכל ים תיכוני אלוהי, גם בז׳אנר הסטריט פוד המזרחי-ערבי, אם לא בבסטה. ביס אחד מהשווארמה חזיר והם ישכחו לעד מהדונר קבב. עם זאת – נמליץ לא להתמלא יותר מדי, כי לילה ארוך ב׳ברגהיין׳ הישראלי עוד לפנינו. הדאנג׳ן – מועדון הסאדו מאזו שמעלליו נשארים בין כתליו, אמנם התברך בסלקציה קצת (הרבה) פחות בררנית מזו של ׳המקביל׳ הברלינאי שלו, אבל גם שם תמצאו טכנו, עור ותסביכי אב – ואנחנו לא זקוקים ליותר מזה.

מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)
מועדון הדאנג'ן (צילום: נמרוד סונדרס)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

פוליטיקלי קורקט בכולי, פטיסריז בנווה צדק וה׳ברגהיין׳ הישראלי: בת"א הקוסמופוליטית עד כדי ׳לא ברור מה שלנו באמת יותר׳ - כל אורח...

מאתתומי שטוקמן12 במאי 2022
מי מתעסק? "אל תתעסק עם הזוהן". צילום: יח"צ

אל אל ישראל: איך האמריקאים רואים אותנו דרך המסך?

אל אל ישראל: איך האמריקאים רואים אותנו דרך המסך?

מי מתעסק? "אל תתעסק עם הזוהן". צילום: יח"צ
מי מתעסק? "אל תתעסק עם הזוהן". צילום: יח"צ

מדבר מסוכסך? ארץ של לוחמי ולוחמות קרב מגע? אולי בכלל יעד טיול אקזוטי ליהודים חרמנים? מלבד לבטא את המילה חומוס בהגזמה, התרבות האמריקאית ביקרה לא פעם בארץ. מ-"ברונו" ועד "ברוד סיטי", הגיע הזמן לבחון את ההסברה האמתית שלנו בעולם

הקלישאה של ישראל כמדבר עם כמה גמלים שמנגבים חומוס די חלפה מהעולם, אבל לתרבות האמריקאית – ולסרטים והתוכניות שלה בפרט – יש השפעה גדולה על הייצוג העולמי של בת חסותה הקטנה מהמזרח התיכון. מעבר לכך, היא מאפשר לנו להבין טיפה יותר איך רואים אותנו מבחוץ, אבל צריך לזכור שגם אם הייצוגים האמריקאים של ישראל רבים ומגוונים, הם נועדו לשרת את ארה"ב לא פחות מאשר אותנו, אז קחו בערבון מוגבל. אם כן, הנה שבע מקרים בהם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ביקרה בארץ האפשרויות הדי מוגבלות.

יהדות השרירים: "קונאן ללא גבולות: ישראל" (2017)

כאילו שצריך עוד הוכחה שהוא מנחה הלייט נייט הטוב מכולם, ב-2015 החליט הקומיקאי קונאן או'ברייאן לקחת את תוכניתו "קונאן" (ז"ל) אל מחוץ לגבולות קליפורניה, ולטייל לקובה. מאז הספיק או'ברייאן לעמוד על גבול צפון קוריאה ולשיר שירי קיי-פופ, לבקר בעיר "קונאן-טאון" ביפן (שלמרבה ההפתעה, לא קשורה אליו) ועל הדרך להשפיל את מפיק התוכנית והנמסיס שלו, ג'ורדן שלנסקי, בכל עיר אפשרית באיטליה. אה, וגם לקפוץ לישראל רגע אחרי תוכנית השלום קצרת החיים של ג'ארד קושנר, ב-2017.

כחלק מנקודת מבט כוללת של ישראל כארץ בסכסוך, אך גם כמולדת תרבותית, אוברייאן יצא לטייל ברחובות רוטשילד ולפרסם את "גולדסטאר", לגשת לחוף "מציצים" ולבקש מהגברים שלובשים תחתון לעזוב את החוף, לפלרטט עם לוחמות קרקל, וגם לקנות נרגילה בבית לחם ולשתות קפה עם אקטיביסטים פלסטינים. אוברייאן גם השכיל לשלב את התפקיד החדש יחסית של ישראל בעולם, יצואנית תוכן, ופגש את ליאור רז, התגנב לדירה של גל גדות בנווה צדק וצף עם גורי אלפי בים המלח. למרות שלא כל הישראלים מלוטשים, מנופחים והולכים מכות עם שב"חים – הביקור של קונאן כאן לא ישכח בקרוב.

סרט הבורקס: "אל תתעסקו עם הזוהן" (2008)

אפשר להדחיק את זה, להחליף נושא שיחה כל פעם שזה מגיע או ישר לקפוץ מהגג – אבל אין מה לעשות: הסרט הכי מפורסם בעולם על ישראלי הוא של אדם סנדלר. כן, קשה לשכוח את "אל תתעסקו עם הזוהן", הטייק של סנדלר וג'אד אפאטו על חייל ישראלי מצטיין לשעבר שנוסע לניו יורק כדי להגשים את חלומו להיות מעצב שיער ולחסל את אויבו הטרוריסט (ג'ון טורטורו), ולבסוף מתאהב בספרית פלסטינית.

חוץ מסצינת הפתיחה המוזרה על החוף התל אביבי, שלל שחקנים ישראליים מופיעים בסרט בתחילת דרכם: עידו מוסרי בתפקיד כמעט ראשי, וגם ימית סול, יוסי מרשק, אורי פפר, רותם סלע ועוד. אה, ויש גם רעיון קליל לפתירת הסכסוך – לבעוט בכדור צמר (כמו כדורגל – הבנתם? הבנתם?). ועדיין, אדם סנדלר זה אדם סנדלר, והישראלי שמצטייר בסרטו לא רחוק מזה של "שנות ה-80" או אפילו "צ'רלי וחצי" – תחמן וכריזמטי, אך מלא בחשיבות עצמית, שוביניסט, מלוכלך, בור וחי בשביל החומוס (וגם מצחצח איתו שיניים). מצד שני, רוב שניידר מגלם בסרט נהג מונית פלסטיני, אז לא ברור למי הסרט יותר מעליב.

הפרוגרסיבי: "טרנספרנט" (2017), העונה הרביעית

עד למפלתה בשל התנהגותו של ג'פרי טמבור, "טרנספרנט" הייתה לאחת התוכניות החדשניות והאיכותיות בטלוויזיה האמריקאית. היא היתה מהתוכניות הראשונות שבחנו באופן מעמיק את יחס החברה לטרנסים/יות או את הזכות לההגדרה העצמית, מסיס-ג'נדר ועד א-בינארי. ומי יותר מתאים להגדרות בינאריות מאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא? ככה חשבה יוצרת התוכנית ג'יל סולווי כשהציבה את רוב עלילת העונה הרביעית בארץ הקודש, כשמשפחת פפרמן מגיעה כולה לביקור בישראל לאחר שמורה (ג'פרי טמבור) מוזמנת להרצות בכנס בנושא מגדר ויהדות.

בעונה, שצולמה כולה בלוס אנג'לס, בני המשפחה נעים ונדים ברחבי הארץ, בין הכותל המערבי לים המלח, ופוגשים בשלל ייצוגים ישראליים – מאבטח עם תואר בפילוסופיה (מארק איווניר), דוד חסר טאקט או פלסטיני גאה. כך, למרות שקשת הזהויות והרחבת הגבולות משמשים בראש ובראשונה בשביל משפחת פפרמן המבולבלת, "טרנספרנט" עושה צדק אמיתי לחברה הישראלית – לא עוד שחור ולבן, אלא משהו הרבה יותר מורכב.

החברתי: "נני" (1995), הקיבוץ

אחת מהדמויות הזכורות ביותר מהסיטקומים בניינטיז היא פראן, אותה אומנת יהודיה בעלת הפה הגדול וקול צורם, שגולמה ע"י הקומיקאית פראן דרשר והפכה לדמות היהודית הראשונה בפריים טיים האמריקאי מאז 1948. "בשביל שהתוכנית תצליח, היינו חייבים לכתוב את מה שידענו", אמרה דרשר בראיון ל-"ג'רוזלם פוסט" לפני כ-3 שנים. "ככה פראן הפכה ליהודייה. היה לנו ברית מילה בתוכנית, טסנו לישראל, הייתי חייבת להוריד את הקעקוע שלי אם רציתי להיקבר בבית קברות יהודי".

אותו פרק ייחודי שדרשר הזכירה – יחיד במינו בתקופה שבה ישראל עדיין נתפסה כבית התנ"ך בחברה האמריקאית – מציג את אחת הילדות עליה פראן שומרת, מגי, שמחליטה להתנדב בקיבוץ בדיוק כפי שהנני עשתה בגילה. כשהאומנת נזכרת מדוע נהנתה כל כך באותו טיול לקיבוץ (רמז – תחשבו על מתנדבות וקיבוץ, ותעשו אחד ועוד אחד), היא משכנעת את אבי הילדה לקחת את כל המשפחה לקיבוץ כדי למנוע את מה שעתיד לקרות. שם פראן נתקלת באותה אהבת נעורים, קיבוצניק בשם יוסי. באופן מרענן משאר הייצוגים הכבדים של ישראל בתרבות האמריקאית, "נני" שם למטרה להתייחס לפן מאוד משמעותי בייצוג הישראלי בעולם משנות ה-60 עד ה-80, הלא הוא הקיבוץ, ונתן לקהל הישראלי עוד מידה קטנה של הזדהות.

הביקורתי: "משפחת סימפסון" (2009), The Greatest Story Ever D'ohed

"בכל פעם שהם מבקרים במדינה אחרת המדינה הזו מתעצבנת ממש. כשהם הלכו לברזיל תבעו אותנו, כשהלכנו ליפן או צרפת ביטלו את השידור שלנו", אמר מייק רייס, אחד הכותבים הראשיים של "משפחת סימפסון" לדורותיה,בריאיון לטיים אאוט ב-2016לקראת ביקור בארץ. "ברגע שאנחנו נותנים את הטיפול שאמריקה מקבלת בתוכנית למדינות אחרות הם פתאום לא אוהבים את זה. דווקא בישראל מאוד אהבו את הפרק שבו הסימפסונים ביקרו שם. אתם בבירור המדינה עם הכי הרבה חוש הומור, או אולי בעצם מדינה שלמה עם הערכה עצמית נמוכה".

אכן, כשהסימפסונים ביקרו ב-2009 בישראל, היו לישראלים את כל הסיבות להחרימם – הסימפסונים צופים בסרט שבו הרובוטריקים קוראים בגמרא, מובלים ע"י מדריך הטיולים הכי עמכה שיש (כמובן שזה סשה ברון-כהן) שמסיים דיונים ב-"Shut your face!", והאחיינית שלו מומחית בקרב מגע (אותו היא אומרת במבטא צרפתי כבד, בדיבובה של יעל נעים) – ועדיין, הפרק התקבל בברכה אמיתית כאן אצלנו. כשמייק רייס הציג אותו באותו ביקור, במסגרת פסטיבל "אנימיקס", קשה היה להתעלם מצחוק הקהל המתגלגל ולהבין שהכוח הכאוטי של הסימפסונים מתכתב טוב טוב עם האנרכיה הישראלית.

הרדיקלי: "ברונו" (2009)

ואם כבר בסשה ברון כהן עסקינן, אי אפשר שלא לעסוק ביצירותיו של אחד הייצואים הכי גדולים של ישראל לעולם, למרות שהוא לא במקור משלנו: מה-"ווה ווה וי ווה" של בוראט ועד ה-"שקט צעיר!" של קולונל ערן מורד ב-"מי זו אמריקה?", אי אפשר להתעלם מהמשיכה של הסאטיריקן הבריטי לארץ הקדושה. עדיין, הפעם היחידה שאחת מדמויותיו באמת ביקרה פה הייתה ב-"ברונו", שעסקה בעיתונאי אופנה אוסטרי גאה, שבוחר – בין היתר – בסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי למקסם את הפופולריות שלו.

בירושלים הוא פוגש נציגים של שני הצדדים – סוכן המוסד לשעבר יוסי אלפר והפוליטיקאי הפלסטיני חסן כתיב – מתבלבל בין "חמאס" ל-"חומוס" על בסיס קבוע, כמו גם בכל דבר אחר ("האם אתם הפלסטינים, תסכימו להחזיר את הפירמידות בחזרה לישראל?"), ופוגש במנהיג גדודי חללי אל אקצה. אה, וכל זה אחרי שהוא בורח ברחובות ירושלים מחרדים בעודו לבוש בטלית ושטריימל ושום דבר אחר לגופו.

המיליניאלי: "ברוד סיטי" (2016), Jews on a Plane

אם קודם החמאנו לפרוגרסיביות של 'טרנספרנט', "ברוד סיטי" עשתה הרבה יותר כדי לקדם את הטלוויזיה האמריקאית, בהרבה פחות מאמץ: בין אם בהכנסת הרעיון שגם דמויות נשיות לא חייבות להתפתח למקומות שאנו מצפים מהן כחברה, או דווקא הצבתן ברגעים שהיינו סולחים לגברים עליהם, כדי שנבין כמה כל העניין הזה מגוחך. בין כה וכה, כמעט כל פרק בסדרה של אילנה גלזר ואבי ג'ייקובסון היה רווי ברפרנסים יהודיים – אך הגדול מכולם הגיע בפרק שבו השתיים מימשו את זכותם החוקית "לשוב" לארץ ועלו על טיסה לישראל מלאה בגברים יהודים חרמנים, עם כיפות כחולות לראשם.

בירור מהיר גורם לשתיים להבין ש-"ישראל היא כמו אפריקה ליהודים" – חינמית, ואפשר לעשות בה מה שרוצים. ולמרות שאת הפרק הן בילו לבסוף רק על המטוס, גלזר וג'ייקובסון עדיין הצליחו לזקק את היחס האמריקאי הצעיר והעכשווי לישראל – מולדת הסטוצים, פאן של חודשיים, וחזרה לחיי מילניאל טיפוסי בתפוח הגדול.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מדבר מסוכסך? ארץ של לוחמי ולוחמות קרב מגע? אולי בכלל יעד טיול אקזוטי ליהודים חרמנים? מלבד לבטא את המילה חומוס בהגזמה,...

מאתדניאל עמיר31 במרץ 2022
תגלית. צילום: נמרוד סונדרס

תל אביב? Awesome

תל אביב? Awesome

צעירי תגלית גילו את הצד הכיפי של העיר העברית הראשונה, או אם תרצו - את הצד שעליו מרוח הרבה יותר מחומוס

תגלית. צילום: נמרוד סונדרס
תגלית. צילום: נמרוד סונדרס

מי שנקלע לאחרונה לכמה ממוקדי העלייה לרגל של העיר, נתקל בוודאי בנחשול של צעירים עם מבטא אמריקאי. לפי החולצות הלבנות ודגלי ישראל המתנופפים בידי כמה מהם קשה לטעות בהם. אלו הם משתתפי פרוייקט "תגלית", שהחל לפני 15 שנה ומטרתו הייתה ועודנה לחזק את הקשר בין צעירים יהודים מרחבי העולם לישראל. יום תל אביב נערך הקיץ בסימן חגיגת התגליתן ה־500,000. כן כן, חצי מיליון צעירים יהודים מהעולם שכבר ביקרו כאן וחזרו הביתה כדי לספר, ובעתיד אולי יחזרו שוב לבקר, ומי יודע – אולי אפילו יחליטו להישאר.

לצד סימוני וי הכרחיים באתרי מורשת והיסטוריה כמו מצדה והעיר העתיקה בירושלים, צעירים בני 18־26 מ־66 מדינות נחשפים במהלך עשרת ימי הביקור שלהם בארץ לערכי מורשת והיסטוריה וזוכים לראות את הצד האטרקטיבי של ישראל בת ימינו. "למרבית הצעירים זהו הביקור הראשון בארץ", אומר מורה הדרך יונתן וייס, "ובסופו של דבר החוויה הזאת היא בשבילם הזדמנות למסע אישי, יהודי, תרבותי, חברתי, משפחתי".

יום תל אביב של תגלית נועד להראות לתגליתנים את הצד המודרני והכיפי של העיר העברית הראשונה, או אם תרצו – את הצד שעליו מרוח הרבה יותר מחומוס. שלושת אלפי הצעירים מתגלית שביקרו בעיר העברית הראשונה נחשפו למה ולמי שהופכים את תל אביב למה שהיא – עיר חמה, תוססת, גאה וגואה בכוחות יצירתיים רב תחומיים. בסינמטק נפגשו התגליתנים עם היוצרים גל אוחובסקי ("ללכת על המים", "הבועה" ועוד ועוד), טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש") וגלעד כהנא (כוכב קולנוע בהתהוות כאביו של עמוס עוז בסרטה של נטלי פורטמן "סיפור על אהבה וחושך") שסרטיהם המחישו לעולם איך אנחנו לא רק יורים אלא גם צוחקים, מתרגשים ומתאהבים.

צילום: נמרוד סונדרס
צילום: נמרוד סונדרס

הכיף נמשך בהמשך היום בסדנה עם רננה רז, הרקדנית ויוצרת מופעי המחול המהוללים של You Make Re Make. לצלילי "Imagine" של ג'ון לנון, גם זבוב על הקיר יבין איך מחול מודרני יכול בקלות גם להזיז אגנים סרבנים וגם לשבור מחיצות. בהופעה של שקטק ברחבת סוזן דלל, ליד עצי תפוזים סיפר ארן, בן 21 מסן דייגו שהוא החליט שהוא נשאר בארץ לעוד עשרה ימים שאותם יבלה בעיקר בתל אביב. למה? "כי היא מעניינת, כי היא קולית".

מסוזן דלל המשיכה הקבוצה לשדרות רוטשילד. שם, ליד הפסל של דיזנגוף רוכב על סוס, מול בית העצמאות שתמונתו הענקית של בן גוריון מתנוססת על חזיתו, אמר אחד מהתגליתנים לחברו, "He is the Jewish George Washington". לידם שתי בנות תגלית התלחששו "He is so cute", למראה חייל מקבוצת הלוחמים שאך יצא מביקור בבית שבו גר פעם דיזנגוף, שלימים הכריז בו בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. עובר אורח שלא מקבוצת תגלית, שנקלע למקום אמר לעצמו בקול רם: "עם ישראל חי".

ברים בשדרות רוטשילד, הסניף המקומי של אומת הסטארט־אפ הישראלית, אירחו את הצעירים בסדרת מפגשים עם כמה נציגים מחברות סטארט־אפ מבטיחות.

הימים הגדושים בעיר ללא הפסקה כללו מפגש בשרונה עם הדי.ג'ייז סהר זנגלביץ וגילי סער שעשו חשק לרקוד בלילות התל אביביים, ובהמשך עם גיל חובב (הגרייט גרנד סן של אליעזר בן יהודה) שהעלה על נס ודגל את תרבות האוכל המקומית. אם זה נשמע לכם המון, חכו. במוזיאון תל אביב השתתפו חברי תגלית בסדנה א־לה פיבן ויצרו יצירות חינניות על טוהרת הרדי־מייד. שרה, בת 19 מסן פרנסיסקו, סיכמה: "ישראל הרבה יותר יפה מאיך שמדמיינים אותה ומאיך ששומעים עליה, ותל אביב עדיפה על סן פרנסיסקו, היא הרבה יותר מגוונת והרבה יותר מקבלת". שרה – תודה!

תגלית. צילום: נמרוד סונדרס

אחרי מנת פלאפל מתבקשת, וביקור בקיוסק הראשון של תל אביב, ואחרי קוקטייל טעימות עסיסי, בעיר שנצבעה בצבעי דגל הגאווה, הצפינו האוטובוסים של תגלית לנמל תל אביב. אחרי ארוחת הערב לצלילי הים והגלים, הם המשיכו להופעה לילית סוחפת של הדג נחש. "הרצל נשען על המעקה מה זה בשנטי / איך שראיתי אותו נהיה לי אנטי / הוא לא מתבייש להסתלבט כאילו כלום / בארץ הכל עולה באש / מה הוא סתום?". הדג נחש עושים היפ הופ ציוני וזה כיף, ושמח ורומנטי. ביום המחרת הם הצפינו לצפת, ובהמשך לכנרת ולבניאס. עשרה ימים רצים כשנהנים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

צעירי תגלית גילו את הצד הכיפי של העיר העברית הראשונה, או אם תרצו - את הצד שעליו מרוח הרבה יותר מחומוס

מאתבאדיבות תגלית7 ביולי 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!