>> ענת סרגוסטי (אתם צריכים לעקוב) היא מבכירות העיתונאיות בישראל, פובליציסטית, משפטנית ופעילת שלום וזכויות אדם, עורכת ספרים ויוצרת דוקומנטרית ומנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים בישראל. בעוד שבועיים בדיוק (שישי, 30.1) היא תנחה את הפאנל "המתקפה על העיתונות החופשית" במסגרת כנס העיתונות העצמאית של העין השביעית ואיגוד האינטרנט הישראלי. הכנס יתקיים בבית אריאלה יציע הרצאות, פאנלים וסדנאות מעשיות עם עיתונאים, חוקרים ואקטיביסטים על חופש מידע, בינה מלאכותית וכלים דיגיטליים, ומבטיח בין היתר לחשוף את מאחורי הקלעים של פרשת קטארגייט. הכנס פתוח לקהל,כניסה חופשית בהרשמה מראש כאן

>> בית חם בקפיטריה וקהילה מנחמת בקפה // העיר של ליאור שדמי שפיצר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל

1. חנות המכולת של לוי

בפינת יהודה הלוי ואוליפנט. החנות היא חלק אורגני מהשכונה. זו חנות קטנה במימדים הפיסיים, אבל ענקית מבחינת גיוון המוצרים שבה. זו חנות שמשרתת אוכלוסיה בשכונה מאוד מגוונת, שחציה חרדים וחציה חילונים בהכרה. זו חנות שאפשר עדיין לרשום בה, לוי מכיר כל אחד ואחת בשכונה. זו חנות ששליחים יכולים להשאיר שם דברים אם מישהו לא בבית. וכמובן עושה משלוחים הביתה. חנות של פעם עם מוצרים של היום. חנות שאפשר למצוא בה את עיתון הארץ לצד עיתונות חרדית, משפחה וקהילה. חנות מהדרין שיש בה גם מוצרים של היפסטרים ויאפים.
יהודה הלוי 66 תל אביב

2. גינת קריית ספר

ובאותו אזור, הגינה הקהילתית של קריית ספר. קיומה הוא תוצאה של מעורבות פעילה של תושבי השכונה, שנאבקו בעירייה כדי שבמקום תהיה גינה קהילתית ולא עוד מגדל שראשו בשמיים. זו גינה קסומה שיש בה פינות שמשרתות את כל האוכלוסיות בשכונה, עם גינת תבלינים, וגינת כלבים, ופינת ספורט ומלא פינות ישיבה וכמובן פינת נתינה של בגדים וחפצים וספרים. ומותאמת גם לזקנים וגם למשפחות עם ילדים צעירים, וגם לחרדים, וגם לצעירים שרוצים מתקני ספורט, וגם למשפחות שחוגגות יומולדת. ולכן כל הזמן יש בה אנשים. היא מוצלחת בביצוע ובעיקר מוצלחת ביכולת של התושבים לקחת אחריות ולהוביל תהליך מול ועם העירייה על אופי השכונה.

3. קפה תתתרבות

בפאתי שוק הכרמל. זה מקום מיוחד, משום שזה לא רק בית קפה עם אוכל טרי וטעים, זה גם מקום של תרבות. למען הגילוי הנאות אומר שהבעלים של הקפה והרוח התרבותית שמאחוריו הוא חבר, רון כחלילי. והוא מקיים לפחות פעם-פעמיים בשבוע אירועי תרבות מרתקים מסוג שאפשר למצוא רק שם. השקה של ספר עיון חדש שיוצא, הרצאה על תופעה פוליטית מתפתחת, דיון על שירה. זה לא מקום של שיחות מיינסטרים. בקפה תתתרבות תמצאו דברים חתרניים, רדיקליים, שמאתגרים את השיח ואת המחשבה ואת המיינסטרים. שגורמים אי נוחות. דברים שרבים מאיתנו מעדיפים לא לחשוב עליהם: המצב בעזה, הכיבוש, שמאלנות לא מתנצלת, עם דוברים מגוונים, ובהם ערבים ומזרחים. וכמובן-כמובן נשים ואנשי קהילת להט״ב.
רחוב הכרמל 12 תל אביב (שוק הכרמל)

4. תיאטרון יפו

בועה של תרבות עברית וערבית. חלק מסצינת הפרינג' המרתקת בעיר, סצינה תרבותית נפלאה. אבל תיאטרון יפו הוא גם מקום שמכנס סביבו קהילה. קהילה של יהודים וערבים, של תרבות ותיאטרון ומוזיקה בעברית ובערבית. תמיד יש שם אווירה משפחתית, שרק מרימה ומחזקת את התוכן התרבותי. הכי לא מובן מאליו בימים אלה, כשהאזרחים הערבים בישראל נמצאים תחת מתקפה כוחנית הן מצד הממשלה והקואליציה והן מצד חלק ממפלגות האופוזיציה. תיאטרון יפו מצליח כבר עשרות שנים לשמור על הבועה גם בועטת, אבל גם יציבה. להביא קולות שניתן לשמוע רק שם, לשמור על רמה אמנותית גבוהה, והכול בניהולו האמנותי המעולה של יגאל עזרתי. באופן אישי מקומם של האזרחים הערבים הוא חיוני לחוסן החברתי שלנו ולחוסן האישי שלי. ולכן מקומות כאלה כל כך חיוניים למרקם העירוני.
מפרץ שלמה 10 יפו

5. אולם העיתונות בבית אריאלה

אני יודעת שבית אריאלה, ששופץ וחודש, כבר הפך למקום מאוד פופולרי, מסביר פנים ובדרך כלל מלא. גם אני רשומה לספרייה ולוקחת שם ספרים. אבל אולם העיתונות הוא האולם החביב עלי. במשך השנים ביליתי שם המון. כל כך הרבה סיפורים עיתונאיים שעבדתי עליהם התחילו שם, באולם העיתונות הגדול של בית אריאלה, עם הכרכים הענקיים של כל העיתונים שיצאו בארץ, מסודרים לפי שנים, ולפי עיתונים. אפשר למצוא שם גיליונות של עיתונים שכבר אינם, כמו העולם הזה (שבו התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי) וגם של כאלה שעוד יוצאים לאור במהדורת הדפוס, כמו הארץ וידיעות אחרונות. אפשר לשבת לקרוא שם בשקט, וגם לעבוד. אז כמי שעסקה כל חייה המקצועיים בעיתונות, אני מרגישה שם את כל שרשרת הדורות.
שאול המלך 25 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

זה לא מקום ספציפי, זה יותר אזור. אני לא אוהבת להגיע ליפו העתיקה. בעיקר לחלק המלוקק והמשופץ שנמצא בצד המערבי של יפו העתיקה. זה אזור שמשקף מהלך של ג'ניטריפיקציה שהתרחשה שם לפני עשרות שנים, עוד לפני שהמושג היה מוכר, ואולי אפילו לא קראו לו כך. במשך עשרות שנים תהליכים יזומים ותהליכי כוח שוק דחקו את האוכלוסייה הערבית מתוך יפו למקומות אחרים ובמקומם נכנסו יהודים, חלקם בעלי ממון.

בכלל, תהליכי ג׳ניטריפיקציה הם תהליכים שלעיתים צריך לנסות לאזן אותם באופן יזום, על ידי העירייה. כי הם תהליכים שהופכים את העיר למקום מאוד הומוגני, בדרך כלל הומוגניות של בעלי אמצעים, ודוחקים החוצה קהילות שהופכות את העיר למה שהיא: עיר ללא הפסקה, עיר מגוונת, עיר עם קצוות, עיר שגם אנשים עניים יכולים וצריכים לגור בה, וגם צעירים וגם אמנים חסרי אמצעים, וגם מבקשי מקלט ועובדים זרים. זה הכוח של העיר. ואם כל העיר תהיה סטרילית, ויקרה, ותתאים רק לאוכלוסיה חזקה – היא תאבד את הכוח והלב שלה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הכבש השישה עשר. יצירה אלמותית של יהונתן גפן. בתקופת הדיסקים (או אולי אפילו הקסטות) ברכב, היו לי שני דיסקים שהשמעתי הכי הרבה כשהבן שלי היה קטן ונסע איתי באוטו: הכבש השישה עשר ודיסק של שחקן בריטי קורא את פו הדוב באנגלית. וגם בשנים שאחר כך, כשהבן שלי כבר גדל והמעיט לנסוע איתי ברכב, עדיין המשכתי לשמוע את הדיסק המופלא של הכבש השישה עשר. לראות את ההרכב על הבמה, עם צוות נגנים נהדר, העניק שעתיים וחצי של שפיות, נורמליות. זו הייתה אפשרות להתחבר לטקסטים נהדרים, יוצרים עם נפח עבודה מדהים מאחוריהם וקהל שאוהב איכות מהסוג הזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרון נהדר שהתגלגל לידי, בהוצאת פרדס: "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", שכתבה וירג׳יניה וולף בזמן הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה. זה טקסט נהדר, מחשבות שלה בזמן שהעיר מופצצת, והיא מצליחה לנסח אותן באופן מעורר השראה. כמובן, שהיא משלבת בו גם את נקודת המבט הפמיניסטית. "אין אף לא אישה אחת בקבינט", היא כותבת מילים שמתאימות גם לנו כאן ועכשיו, "ולא בשום תפקיד בעל השפעה. כל יצרני הרעיונות שנמצאים בעמדה המאפשרת ליצור רעיונות יעילים הם גברים. זוהי מחשבה שמרפה את החשיבה, ומעודדת חוסר אחריות".

ועוד ציטוט קטן: "אנחנו חייבות לעזור לגברים האנגלים הצעירים לעקור מתוכם את אהבת המדליות והעיטורים. עלינו לפתח כרי פעולה מכובדים יותר למי שמנסים לכבוש את אינסטינקט הלחימה בתוכם, את ההיטלריזם הלא מודע שלהם. עלינו לפצות את הגבר על אובדן הרובה שלו".

מסמך נוסף שמצליח לנסח את מה שעברנו כאן בחמש שנים האחרונות הוא הסרט הדוקומנטרי על הסטנדאפיסטית הנפלאה, נועם שוסטר אליאסי. הסרט נקרא Coexistence My Ass – ובו היא מנסחת בדמע ובצחוק, כמו שאומרות, את המציאות הבלתי אפשרית כאן, כמי שגדלה ביישוב היחיד בישראל שבו יהודים וערבים חיים ביחד מבחירה, נווה שלום וואחת אל-סלאם, ומזכירה שהיא הייתה נערת הפוסטר של הדו-קיום. ומה קרה לדו-קיום הזה בשנים האחרונות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
נדמה לי שמה שנמצא עכשיו באיום הכי קונקרטי, חוץ ממערכת המשפט ושלטון החוק, הוא העיתונות החופשית. הממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה בעיתונות החופשית בישראל, והיא פועלת בכמה מימדים: בליץ של חקיקה, שחלקה נגד תאגיד השידור הציבורי, חלקה נועד ליצור כאוס בשוק העיתונות המסחרית, חלקה מעניק הטבות רגולטוריות מפליגות לערוץ 14 (ששוות הון) וחלקה נותן לממשלה סמכות לסגור כלי תקשורת זר. ויש קמפיין מאורגן ומתוזמן נגד כלי תקשורת ועיתונאים ברשתות החברתיות. איומים והכפשות, והסתה נגדם. ואנשים לוקחים את זה לרחובות ומטרידים עיתונאים ללא הרף. וכמובן צעדים קיצוניים נגד עיתון הארץ, הרצון לסגור את גלי צה״ל.

כל זה חלק מאותה תוכנית-על להחלשת התקשורת החופשית. ולכן אני ממליצה לתמוך בגופי תקשורת עצמאיים, שחיים מתרומות ועובדים רק אצל הציבור. וספציפית ממליצה עלהעין השביעית. כל תרומה לעין השביעית הופכת אתכם למו״ל. זה גוף שחי אך ורק מתרומות. כל התכנים שלו חינמיים. זו לא רק עיתונות בלתי תלויה, זו עיתונות שמספקת משקפיים וכלים להבין את שוק התקשורת בישראל. ואלה תובנות מאוד חשובות, בעיקר בתקופה שהעיתונות נמצאת תחת מתקפה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוצה להרים לשתי נשים שכבר יותר משלושה עשורים מחזיקות – כמעט כנגד כל הסיכויים – את אחד המוסדות המקסימים, מעניינים, תרבותיים ומיוחדים שיש בעיר,תולעת ספרים. תמיד כיף לבוא לשם, זה מקום מוצלח לקיים פגישות. זה בוודאי מקום מוצלח לרכוש ספרים, שלא דרך הרשתות הגדולות. חנות ספרים שיש בה באמת ספרים, ולא צעצועים ושאר ירקות כמו ברשתות. חנות ספרים שיש לה גם בית קפה, קצת אוכל, ועוגיות. בית קפה שיש לו חנות ספרים. והכול תחת הניהול המוצלח של אליענה יידוב ופאני הירשזון – שתי נשים שהן הבעלים הבלתי נלאות של תולעת ספרים. ומצליחות לא רק לשמור על המוסד בתקופות הכי קשות, אלא לשמר אותו כמקום רלוונטי, נעים, טעים וכמובן עם מבחר ספרים איכותי – כולל ספרי עיון.
מלכי ישראל 9 תל אביב

מה יהיה?
לצערי אני אישה פסימית. אז מעבר לשאיפות שלי שהמדינה תחזור לשפיות, ולא תאבד את הערכים הליברליים-דמוקרטיים, אני מקווה שהעיר שלי, תל אביב, תמשיך לשמור על עצמה כמרחב פלורליסטי, פתוח, בטוח לכל סוגי האוכלוסיה, חילוני, ליברלי, תוסס ומגוון. בימים הקשים של מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית זה לא מובן מאליו. אני מקווה שהעיר תשכיל לשמור על הקהילות היותר פגיעות שלה, בעיקר התושבים הערבים שעוד נותרו ביפו, וכמובן קהילת מבקשי המקלט. תל אביב חייבת להמשיך להיות המצפון והמגדלור של כל הערכים האלה.

• העיר שלי
• עיתונות
• העין השביעית
• תולעת ספרים
• תתתרבות
• בית אריאלה
• תיאטרון יפו
• קריית ספר
• מכולת

>> יורם כרמי הוא רקדן, כוריאוגרף, מייסד להקת המחול פרסקו ובן זוג של רענן. ימים מרגשים עוברים על הלהקה עם המעבר למשכנה החדש בשכונת רמת החייל, שם היא ממשיכה בפעילות החינוכית והקהילתית במתחם תרבות רב דורי חדש. במקביל מעלים כרמי ופרסקו את היצירה "Why Things Go Wrong", מופע חדש שהוא שיתוף פעולה בינלאומי עם הכוריאוגרפית הצ'כית המבטיחה סילבה ספקובה. זוהי יצירה מלאת ניואנסים ואירוניה, המשרטטת את הסיבה העיקרית בגללה דברים רבים משתבשים בחיי היום יום שלנו: יותר ויותר אנשים שהם חלאות משתלטים על המרחב הציבורי ומשבשים לנו את החיים. ההופעות הקרובות: 12.3-11.3, 20:30, תיאטרון הבית.עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> פסל מושלם לדייט ומסבחה שהיא אהבת חיי // העיר של מעין נבו
>> הקלאב האינטימי וקהילה שפותרת כל בעיה // העיר של עידן וינברן

1. תולעת ספרים

מקום מיוחד שהוא שילוב של בית קפה וחנות ספרים. מצד אחד אווירה שקטה של חנות ספרים כמו בספרייה, מצד שני הריח והתנועה של בית קפה. המקום הוא כמו בועה במרכז הרועש והסואן של העיר שמאפשר עצירה והתחברות לעולם הספרות. אני אוהב את הקהל המבוגר יותר שמגיע לשם ושניתן למצוא שם ספרים מיוחדים שאין בשום חנות אחרת.
מלכי ישראל 9

2. ספסל בשדרות בן גוריון

בין העירייה לשלמה המלך, יש בשדרה ספסל שניצב ליד "פסל מנדטורי" של גבי קלזמר, פסל מיוחד של פנס עם אלומת אור ממתכת. פסל שאני מאוד אוהב לשבת ולהתבונן בו. השדרה מלאה בתנועה של הולכי רגל מכל הסוגים – צעירים, מבוגרים, הורים וילדים, אנשים שהולכים או חוזרים מהעבודה, תל אביבים ואנשים שבאים לטייל בעיר. עצירה לרגע על הספסל זורקת אותי מחוץ לזמן והופכת אותי לצופה בהצגה הכי טובה בעיר.
בן גוריון 84

3. הסטודיו של פרסקו

המקום הכי אהוב עלי בעיר זה הסטודיו של פרסקו, הבית השני שלי. לא מזמן עברנו לסטודיו חדש ברמת החייל ובזכותו אני לומד להכיר שכונה חדשה ואנשים חדשים. אני מבלה בסטודיו את מרבית השעות ביום יחד עם הרקדנים, ומתרגש לקראת פעילויות תרבותיות, חינוכיות וקהילתיות חדשות שאנחנו מתכננים פה עבור תושבי האיזור ותושבי כל גוש דן.
הברזל 31

4. החלק הדרומי של הטיילת

החלק הזה של הטיילת מרגיש לי כמו חו"ל עם ההתחברות לנמל יפו ולעיר העתיקה. כשמטיילים בטיילת ממש מרגישים את שינוי האווירה ואת איך שהנוף משתנה, הטיילת הופכת לצרה יותר, עממית ופחות עירונית וכאילו מכינה אותך לקראת הנמל והמבנים העתיקים של יפו.

5. שוק לוינסקי והמדרחוב החדש

הוריי גדלו בפלורנטין ובתור ילד הייתי מגיע איתם לשוק כדי לעשות לקניות לשבת. יש לי זיכרונות ילדות נעימים מהמקום ואני אוהב את השינוי המרענן שהוא עבר. השילוב בין השוק, לברים ובתי הקפה, המדרחוב ללא מכוניות והמון אנשים צעירים, הוא בשבילי שילוב תל אביב של פעם ושל היום יחד.

מקום/תופעה לא אהובה בעיר:

עבודות הרכבת הקלה בעיר. העבודות לא רק מעכבות את התנועה, יוצרות פקקים ולכלוך הן גם הורסות את הנראות הכללית של העיר, שהפכה לאתר בנייה אחד גדול. ברור לי שזה מהלך נדרש בשביל להגיע לרכבת הקלה המיוחלת, אבל כתל אביבי אני ממש מרגיש איך העבודות פוגעות באיכות החיים, אפילו כמי שמתנייד עם אופנוע אני מרגיש את הקושי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תערוכת צילומי עיתונות "עדות מקומית" שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל. השנה התערוכה היתה קשה וכואבת אך יחד עם זאת מלאת תקווה. הצילומים מרשימים ומעוררים מחשבה, לעיתים מטלטלים ומרגשים. התערוכה הזו היא שיקוף של המציאות שלנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
היצירה "אחרית" שיצרתי עבור הלהקה שלי בסוף הקורונה. היצירה עוסקת ברגעים של פוסט עולם אפוקליפטי ועל הכוח והכורח להתחיל מחדש. כשעשינו חזרות על היצירה בתקופת המלחמה היצירה קיבלה משמעות חדשה וטעונה יותר. יחד עם זאת, חזרות על העבודה עזרו לי ולרקדנים לעבד ולאוורר את הרגשות הקשים ולרתום את הקושי, העצב והחשש ולבטא אותם באמצעות האמנות.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המטרה הכי חשובה בעייני בימים אלו היא הסיוע, התמיכה והטיפול בנפגעי פוסט טראומה ומצוקה נפשית. מאז המלחמה הצטרפו למעגל נפגעי הנפש והפוסט טראומה כל כך הרבה אנשים שנפגעו בצורה ישירה או עקיפה מהמלחמה או טבח שבעה באוקטובר, והם זקוקים לטיפול ועיטוף בשביל להשתקם ולהתמודד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
משה אפרתי ז"ל, אחד האמנים הכי חשובים בתחום המחול בישראל, חתן פרס ישראל למחול שנפטר לפני כחמש שנים, מקבל שלט הנצחה ליד הבניין בו חי ברחוב שלמה המלך 52. משה ז"ל בילה את כל שנותיו כיוצר בינלאומי ותל אביבי בבניין הזה ואני שמח שכל מי שיעבור ליד הבניין הזה יזכה להכיר את שמו ויצירותיו.

מה יהיה?
אני רוצה להאמין שיהיה טוב. כרגע קצת קשה לי לראות את זה אבל אני מאוד מקווה שתל אביב תחזור להיות העיר הסואנת, השוקקת והמרגשת שתמיד היתה אחרי שיסתיימו שני העשורים בהם היא שקועה בעבודות, חפירות ותמ"אות. שהמדינה שלנו תחזור לשים את אזרחיה ואת רווחתם בראש סדר העדיפויות על פני מלחמות, סכסוכים ואינטרסים זרים.

• העיר שלי
• מחול
• פרסקו
• תולעת ספרים
• פסלים בתל אביב
• שוק לוינסקי
• טיילת תל אביב
• עדות מקומית

אלינורמילצ'ן היאאמנית רב-תחומית העוסקת בצילום, כתיבה, איור ווידאו-ארט. היא יצרה מגווןפרויקטים, הופעות וידאו חיות עם תזמורת ומיצגים ציבוריים בישראל, אירופה וארה"ב. בימים אלו עולה המופע האימרסיבי"Say My Name"שיצרה יחד עם במאית התיאטרוןרונית מושקטבליט במרחבHaDiveלאמנות ברחוב התחייה 27, כחלק ממתחם 3426 העולה ופורח.

>>

המופע, בהשתתפות אורהמאירסון,רעותעג׳מי,רוברטופולק,נינהקוטלר,בןזאברבי ותומרשרון, מזמןחוויה תיאטרלית המתרחשת בחדר ההמתנה של הלא-נודע ומזמיןאת הקהל להסתכל על החיים והמוות מנקודת מבט קצת אחרת. תוך שזירת החוויות האישיות של הצופים עם הנרטיב של ההצגה, נרקם מסע רגשי עוצמתי המדגיש את סיפורי החיים השונים של כל אדם ואדם, שתמיד מלווים בזיכרונות, חרטות ווידויים. בטרמינל שביןהעולמות, צפות ועולות מחשבות ושאלות על הזיכרונות אותם נרצהלנצורלעד, על המורשת שנשאיר אחרינו ועל מי יהיה האדםהאחרוןשיזכוראותנו.עוד פרטים וכרטיסים כאן

1. HaDive

מרחב חדש לאמנות שמיועד לטפח סביבה שיתופית עבור קשת רחבה של יוצרים. המקום הוקם בזכות מאמצים שלי ושל רונית מושקטבליט, ושיתופי פעולה עם מתחם 3426 ותיאטרון נוצר. Hadive הוא מקום שבו יצירתיות, חינוך וקיימות מתלכדים כדי להגות עתיד טוב יותר. שם גם מתקיים המופע החדש Say My Name שיצרתי יחד עם רונית. אני מרגישה קצת יותר תקווה בכל פעם שאני שם.
התחייה 27(בפינת התחייה-הרצל)

2. הסטודיו שלי

במבנה שמאכלס אמנים ויוצרים, אפשר לחוש את האנרגיה אפילו דרך הקירות ובמסדרונות. זהו מקום בו נזרעים רעיונות שמתחילים להתפתח ולהתהוות לאט לאט.
רחוב אבן גבירול פינת אנטקולסקי (בניין המשרדים הישן של בזק)

זוכרים שפעם היה פה דואר? זוכרים שפעם היה דואר? בניין בזק באבן גבירול (צילום, בן קלמר)

3. חוף המרינה

בין המרינה של תל אביב לחוף הכלבים הצפוני, אפילו בימים העמוסים של הקיץ, תמיד אפשר למצוא נקודה על החול בסוף היום, לשקוע בה ולצפות קדימה. אני מגיעה לפה לעיתים קרובות יחד עם ילדיי בימי שישי כדי לתפוס את השקיעה של השבוע.

4. תולעת ספרים

אין סיכוי לצאת משם בידיים ריקות. המון מילים ומוחות שמצטלבים על המדפים או מעל לכוס הקפה במשך שנים, ובכל פעם מחדש זה מזכיר לי את כוחה של המילה, כמה כל מילה חשובה.
מלכי ישראל 9

5. שדרות בן גוריון

הקטע שבין שדרות שלמה המלך ועד לחוף. אחד הדברים שלקחתי מחוכמתה של מאיה אנג'לו הוא תמיד ללכת עם האנשים שהיו טובים אליך בחיים. אז בכל פעם שאני מגיעה לשדרה שנקראת על שמו של ראש הממשלה המוצלח ביותר שהיה לנו כאן, ושצעד פה מדי בוקר בדרך אל החוף, אני מיד מוצפת געגועים. כדי לא להרגיש לבד, אני מביאה את כל מי שהיה טוב אליי אי פעם בחיים להלך איתי לאורך השדרה, לצעוד יחד מתחת לעצים, ברוח הקלה. "נראה כי הדבר שיש לעשות, הוא להכין את עצמך לכך שתנסה להיות הקשת בענן של מישהו אחר"

מקום לא אהוב בעיר

דיזנגוף סנטר! אני שונאת קניונים. אני מרגישה כמו כבשה בעדר שדוחפים לצרוך כמו כל השאר. אני אבודה שם ומבולבלת. אף פעם לא מוצאת את דרכי ולא את המכונית שלי לצורך העניין.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
Say My Name.בכל פעם שאני רואה את המופע, את השחקנים אומרים את המילים שכתבתי עם רונית מושקטבליט – אני המומה שהוא בכלל קיים. השחקנים פשוט מדהימים, וזו חוויה כל כך שונה שבאמת עומדת בזכות עצמה, לטוב ולרע.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ציור מוקדם של מארק רותקו. מעולם לא ראיתי אותו לפני כן ואז הוא הוצג ברטרוספקטיבה מקיפה של רותקו בפריז. הוא נקרא "התבוננות". ציור שהוא כמו חלון של בית. חלון שהוא כמו פיצול של הנפש. סינתזה בין עולם מופלא לבין מצב האדם. בצד אחד, יושב אדם, במצב של התבוננות עמוקה, בצד השני, גלובוס קטן בצבעי כחול ולבן. שאר החדר ריק וצבוע באפור כהה, אבל יש משיכת צבע לבנה ממש זעירה בקצה של החדר שנראית כמו אור, או כמו פתח למשהו. ציור שצויר בשנת 1937 ומשרטט במדויק את המצב הקיומי שלנו כאן ועכשיו. התבוננתי בו ובכיתי בשקט.

3. לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
רשת בתי הספר דרכא. אני מאמינה שחלק מהסיבות שאנחנו נמצאים במצב הנורא הזה קשור לחוסר חינוך, ידע וקבלה של האחר. דרכא עוסקת בזכות של כל ילד לחינוך איכותי וערכים חזקים, ללא קשר למקום מגוריו, להשכלת הוריו, להכנסת משפחתו או למוצא האתני שלו. הם פועלים בכל רחבי הארץ לצמצום הפערים שבין הפריפריה לערים הגדולות. הם ממשיכים כל הזמן לתמוך בתלמידים ובמשפחות בתקופה המטורפת הזו, ומלווים משפחות של כמה מבוגרי בתי הספר שנפלו במלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יעל… שביקשה ממני לא לחשוף את שמה המלא. כשמשפחות החטופים רק החלו להתכנס בכיכר, היא מיד יצרה קבוצת ווטסאפ על מנת לספק להם אוכל ביתי מדי יום. עוד דרך לעזור ברגע של חוסר אונים מוחלט, באין תמיכה או אמפתיה מהממשלה. הקבוצה נפתחה בהתחלה לאימהות מהשכונה שלי, ולאט לאט גדלה ליותר מ-100 אנשים שמתחלפים במשמרות בישול במהלך השבוע. יעל עצמה גם תמיד מבשלת וגם תמיד מוצאת דרך להעביר את הארוחות לכיכר.

מה יהיה?
אני רוצה להאמין שבכל זאת משהו טוב עוד ייצא מהתקופה האיומה הזו. שהחיים חזקים יותר. אפילו אחרי השואה מצאו דרך לבנות מחדש, להתחבר מחדש, לגשר על הפערים ולשתף פעולה עם אלה שקראנו להם אויבינו. אני רוצה להאמין שזה מה שיקרה במאה ה-21, אבל זה ייקח שנים רבות של הרבה מאמצים ורצון הדדי לבנות את הגשר שבו נוכל להיפגש.

• העיר שלי
• תיאטרון
• מתחם 3426
• אבן גבירול
• המרינה
• תולעת ספרים
• שדרות בן גוריון
• דיזנגוף סנטר

>> המחזאית והיוצרת עדנה מזי"א הלכה אתמול (10.12) לעולמה לאחר מאבק במחלת הסרטן. עם עלייתו המחודשת של המחזה האייקוני שלה "משחקים בחצר האחורית" לפני כשנתיים, התארחה מזי"א במדור הפופולרי "העיר שלי" ושיתפה אותנו במקומות האהובים עליה בעיר, בחירות קלאסיות בין כיכרות העיר, שדרות העיר, תיאטראות העיר ובתי קפה עם מילים חכמות שהדגימו בדיוק כמה היא אוהבת את תל אביב, ותל אביב אהבה אותה. כבר מתגעגעים.

1. קפה מסריק

אני שם מאז שנפתח עם הסנדוויץ׳ ביצה המהולל. אין שם בערך. זה טעים, איכותי ובלי קישוטים מיותרים. הפואטיקה של הענייניות. טלי ונועה, מנהלות מקום כמו שצריך. בלי זעקות התרגשות ובלי הסתחבקות ריקה. מתאים.
שדרות מסריק 12

2. כיכר דיזנגוף

צפיתי בו בכל גלגוליו. בילדות הוא היה שטוח כמו עכשיו אבל הוא היה מובן מאליו ולא היתה לנו שום רפלקסיה לגביו. בגלגול הנוכחי כבר הגעתי עם מודעות והתפעמות. אני גרה מאד קרוב וכך ליוויתי את ההקמה החדשה על בסיס יום-יומי. מבחינתי הייתי בצוות המקימים. הנכדה בת השנתיים שלי גרה בירושלים, ובכל פעם שאנחנו מתקרבות לכיכר והיא רואה את המזרקה, היא זועקת בהתלהבות ׳הנה תל אביב׳.

3. שדרות סמאטס

׳העבר הוא ארץ אחרת. אנשים מתנהגים שם באופן שונה׳, כתב מישהו. זה מה שאני מרגישה כשאני מגיעה לשדרות סמאטס, שכונת ילדותי. חזרה לשכונת הילדות תמיד הציתה מועקה אוטומטית. האֶרץ האחרת ההיא מתעוררת בלי שמתבקשת. השנים הקהו את הדרמה, ומה שנשאר זה יופייה האובייקטיבי של השדרה הקטנה שלנו.

4. הגרין רום של תיאטרון לפני תחילת ההצגות

בארץ ובחו"ל. אין הבדל. חשפניות יושבות עם קציני אס-אס שמשחקים שח עם חייזר יהודי. יש הכל. לקח שנים לאבסורד להפוך בשבילי למנהגו של עולם.

5. תולעת ספרים. חנות ובית קפה

מהחנות הקטנה בסֶנטר לבאזל, ומשם לכיכר רבין. אליענה, הייקית רבת הקסם, בנתה עם שותפתה פאני מוסד עירוני לתפארת מדינת תל אביב. בית מקדש חילוני לתולעי ספרים. ופלפל ממולא משובח לשאר בני אדם.
מלכי ישראל 9

• העיר שלי
• עדנה מזי"א
• המלצות של מקומיים
• בית ליסין
• מסריק
• כיכר דיזנגוף
• תולעת ספרים

>> רון ברטוש הוא אוצר וחוקר אמנות, המתמחה באמנות ישראלית. הוא פרסם ספרים, קטלוגים ומאמרים, ואצר תערוכות רבות במוזיאונים, בגלריות, באוניברסיטאות ובמוסדות תרבות אחרים. לאחרונה מונה ברטוש לתפקיד האוצר הראשי של מוזיאון הנגב בבאר שבע

1. תולעת ספרים

מאז שבאצ'ו נסגר והאווירה הבוהמית שהיתה בו התפזרה (לא לפני שישראל גוריון רקד שם ריקוד אחרון), אני בנדודים בין בתי קפה. תולעת ספרים היא מקום אהוב עלי במיוחד. קפליקס (זמנהוף או מרחביה) הוא שכונתי ותמיד מזמין, וכשאני בקריית המלאכה זה קופי לאב – מקום עם סיפור מרגש. בזמן האחרון אני נהנה מפאף אנד פאף החדש בכיכר מסריק, ולעתים ב-hoc האנינים. בקיצור, נווד קפה.מלכי ישראל 9

2. עלמא – בית לתרבות עברית

לפני כמה שנים השתתפתי בתוכנית העמיתים של "עלמא", מקום שמפגיש בין התרבות היהודית, הישראלית והכללית, ונערכים בו אירועי ספרות, מוזיקה, שירה, קולנוע, הגות ואמנות. זו תוכנית לאנשי תרבות שמרחיבה אופקים, פותחת את הראש ומזריקה השראה מזוקקת לוריד.
"עלמא" שוכן באחד הבתים היפים ביותר בעיר, ומהביקור הראשון רציתי להציג בו אמנות. השנים חלפו עד שבסופו של דבר זה התממש וחלל חדש לתערוכות אמנות הוקם, עם השותפים הטובים ד"ר רות קלדרון, מייסדת ומנהלת "עלמא", והאמן ציבי גבע. קוראים לו "טְרַקְלִין האמנות בבית עלמא".רוטשילד פינת שד"ל 6

3. עדינה

אם תמצאו אותי בשינקין, זה כנראה בזכות עדינה, מעדניה מפתה שמציעה כל מה שצריך בשביל להנות מחברה טובה ויין (שבוחרת הסומלייה שירה צידון) באמצע היום או בסופו.שינקין 43

4. קריית המלאכה

פעם זה היה איזור גורדון, היום זו קריית המלאכה (וסביבתה המתרחבת) שמהווה את מרכזו של שדה האמנות המקומי. ברדיוס קטן שכולל כמה רחובות מתרכזות עשרות גלריות, סטודיות וחללי אמנות – מגרש המשחקים של האמנות.

5. תחנת רכבת השלום

לא בדיוק בחירה מעוררת השראה כשלעצמה, אבל ההשראה מחכה בתחנה האחרונה: לא מזמן התמניתי לאוצר מוזיאון הנגב לאמנות, אז הרכבת הופכת להיות חלק מהשגרה. גם יש משהו בתחושה והתנועה של טרמינלים שאני אוהב, ואת הנחיתה בסוף המסלול במוזיאון.

• העיר שלי
• תולעת ספרים
• ❤ תרבות
• קריית המלאכה
• שינקין
• רכבת ישראל