תומש (או בשמו המלא תומר שרון), הוא שחקן, קומיקאי, סטנדאפיסט, זמר ואושייה תל אביבית (בדגש על יפואית). בימים אלה הוא משחק בקומדיית הקאלט המצליחה של תיאטרון צוותא "גידול ושמו בועז"(כאן מזמינים כרטיסים); ובמקביל השיק אתה"תומשייה" – סלון תרבות יפואי:מקום להופעות, קומדיה, מוזיקה, תיאטרון, הרצאות, סדנאות ותערוכות, שמתקיימות כולן אצלו בבית בשדרות ירושלים.

1. סילון

אני אדם שכונתי והיו לי עשרות פרלמנטים ובתים-שניים בעיר במשך השנים. כל מקום שחברי אורן פסטרנק פתח בחייו מיד הפך למיתולוגי, והסילון הוא הוותיק מכולם, הלברון ג'יימס של הברים השכונתיים. לכאורה, שום דבר ייחודי. אבל ההתרחשות, המשקאות, המוזיקה המעולה, הברמנים הנפלאים, השכונתיות המנחמת, הצחוקים, הווייב, וזה שעד לפני זמן מה היה מותר לעשן. אני שותה שם, נפגש עם חבריי, עושה דייטים ומכיר את המקום עד כדי כך שאני מזהה את הסאונד שלו בשיחת טלפון.
קינג ג'ורג' 89

2. שי דגי נוי

בחרתי בחנות החיות הקסומה של שי כמייצגת את שדרות ירושלים כולן, שם עברתי לגור זה לא מכבר ופתחתי את התומשייה, אחרי שגרתי בסימטה סמוכה שמונה שנים ואז בפשפשים עוד חמש. מאז הרכבת הקלה זוהי השדרה הכי יפה בארץ. את שי כולם ביפו מכירים. הוא דובר ערבית שוטפת. הוא מאיר-פנים באופן לא מצוי. הוא מצחיק בטירוף. הוא פותר סכסוכים. הוא משיא עצה. והחנות שלו היא קרקס מטורף של דגים וציפורים ומינים ביולוגיים לא ידועים למדע. יש שם אפילו תוכי בן 105 שפעם ראיתי, ירחם השם, עושה אהבה עם הנכדה שלו.
שדרות ירושלים 46

3. גן יעקב

שיחקתי בהבימה 13 שנים במצטבר, והיא כמו בית בשבילי. הגן הקסום המחבר בינה לבין היכל התרבות, שדרות תרס"ט ורחוב דיזנגוף הוא פנינה אמיתית. קטן, סבוך, מוזר, פלאי. הוא מתוכנן כך שתרגיש שנכנסת בטעות למקום שיש בו סוד גדול. יש שם שלושה עצי שקמה שאני מחשיב לחברים אישיים, במיוחד את האמצעי, שכל פעם שהייתי צריך רגע לבדי בחרתי שקערורית או בליטה או קנוקנה אחרת להישען עליה ותמיד מצאתי חדשה. והעץ היה מאושר.

4. צוותא

קשה להפריז בחשיבותו של המוסד האלמותי בחיי הפעוטים, מהנערות בה היינו הולכים לראות שם את טל ומשה, מוני ובראבא, איך זה עובד באמת, רמי שטרן וכל גיבורי האייטיז ודומינו גרוס; דרך הניינטיז בהן היינו מתפרעים בצוותא 2, תומר יוסף אהוב לבי ואני, באלתורים בלתי נגמרים, בג'מג'ומים עם כל מיני הרכבים; וכלה בצוותא "הגדול" אותו היינו עושים סולד אאוט פעמיים בערב שבת פעמיים בחודש עם "פליטי פלטפוס". ואז פסטיבל תיאטרון קצר שבו שיחקתי שלוש פעמים, "נפגעי חרדה" של קירשנבאום בה קרה לי סיפור הסמים המיתולוגי (מי שרוצה לשמוע מוזמן ליצור קשר), מאות מופעים מעשרות סוגות, ו"גידול ושמו בועז" – ההצגה שאליה הצטרפתי ממש עכשיו. וכמובן, לולה – האחת והיחידה, שחברי לחבורה קראו על שמה להקה.
לונדון מיניסטור, אבן גבירול 30

5. הקבר של בלאנש

חתולתי בלאנש היתה הנשמה הקרובה אליי ביותר, ומתה בגיל כמעט עשרים בפברואר 23. קברתי אותה בגינה מול המרפסת שלי. הגינה הזו לא היתה קיימת כשבאתי לשם חמש שנים לפני, והבניין שלידה היה עוד שלד מרופט נטוע בגיבוב של עפר ושאריות מהעבר. רק החאן העתיק התנוסס שם, מלכותי, ליד שני עצי דקל עצומים. שנתיים צפיתי בהשתאות בלידה, בינקות ובהתבגרות של הגינה והבניין. היא קבורה בדיוק בקצה הימני של כתם האור משמאל. שבועיים אחרי מותה החל לצמוח שם שיח עצום.
גינת רבי פנחס, שוק הפשפשים

מקום לא אהוב בעיר

לא מקום, אלא בעיה ספציפית במקום ספציפי: שדרות ירושלים הן המקום הכי אהוב עלי בעיר, כי בו אני גר. תמיד אהבתי אותו. אבל האופנועים והאופניים החשמליים והנסיעה הפרועה והמרעישה עד אימה בשבילים של הולכי רגל, כי רוב השדרה היא בעצם מדרחוב פלוס רכבת – הם מפגע חמור. תעשו משהו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מחילה על זה שאני בוחר הצגה שאני משחק בה, אבל זה אירוע מיוחד, כי הצגת "חדר 201" בבימוי שי פיטובסקי הגאון, ששיחקנו במכולה(!) באילת בתיאטרון אלעד הנפלא, התארחה אצלי בבית – בתומשייה. החווייה של לשחק תיאטרון בבית שלי, שבו אני ישן, מתקלח וחולם, מול 40 איש שנמצאים 50 סנטים מהשחקנים – היתה מרטיטה באופן שקשה לי לתאר. גם עבור הקהל, אבל בשבילי זו היתה חנוכת מקדש-מעט לחיי החדשים, אחרי שהמלחמה טרפה את קלפיהם של הקודמים, וחשתי לראשונה מזה חודשים ארוכים, הבזק חד וחזק של תקווה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר הדי-חדש של הרולינג סטונס, Sweet Sounds of Heaven. הסטונס הם הלהקה הצבאית של העולם. השיר הזה כל כך מחבק, פוצע, מתאהב, מזדעם, דומע, צורח, מתעלס, מנחם. יש בו הכל מכל. נצחיים. אני שומע אותו כל יום. אני בכלל שומע הרבה מוזיקה כל הזמן.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון שעוזר למשפחות החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לאשה חסרת הבית שמתגוררת לפעמים ליד חוף השעון ותמיד צועקת לי "הנה החמוד שלנו" כשאני עובר שם, ולכל חסרי הבית שבזמנים כאלה חייהם קשים אפילו יותר משהם בימים רגילים.

מה יהיה?
קשה מאוד.

• העיר שלי
• תומר שרון
• יפו
• שדרות ירושלים
• תיאטרון
• צוותא
• גן יעקב

היי תומש, מה קורה?
"לא משעמם. סוף סוף נכנסה עבודה, אני מקווה שזה אכן יקרה – סדרת הילדים 'צוות הצלה' שאנחנו אמורים לצלם עונה שישית שלה אכן מצטלמת בשבוע הבא. סדרה להיט. אני מאוד מאוד מקווה שלא יהיה איזשהו סגר כי זאת העבודה הכמעט יחידה שיש לי בארבעת החודשים האחרונים. הייתי באמצע דברים עצמאיים שעשיתי שנקטעו לגמרי, כל המופעים שאני משתתף בהם או מפיק נעצרו לחלוטין, והלחם והחמאה שלי, שזה תיאטרון הבימה, נעצר גם הוא לחלוטין. אז בכל החודשים האלה לא היה כלום, אני תלוי לגמרי בקהל. גם רוב הסטים של הצילומים נעצרו בהתחלה ועכשיו התחילו קצת לחזור".

אתה בין האמנים היחידים שמעזים לפתוח פה נגד נתניהו. למה הקולגות לא מצטרפים לקול הזעקה?
"בתור חלק מהקומץ שלא מפחד, אני יכול להגיד לך שזה מביא נזק. אני אמשיך לדבר כי אני כבר באינרציה של כמה שנים עם הדיבורים וכנראה שזה מי שאני, אבל אני לרגע אחד לא שופט את מי שמפחד. כי אנשים ששואלים 'איפה האמנים, למה הם לא משמיעים קול?' לא מבינים בכלל איך בנויה התעשייה בישראל, כמה היא קטנה, כמה לפעמים אמירה אחת לא מוצלחת או כן מוצלחת יכולה לחסל קריירות של אנשים".

"אני לרגע אחד לא שופט את מי שמפחד. כי אנשים ששואלים 'איפה האמנים, למה הם לא משמיעים קול?' לא מבינים כמה לפעמים אמירה אחת לא מוצלחת יכולה לחסל קריירות של אנשים"

אתה מרגיש את זה על עצמך?
"אני מרגיש שהיה נזק במשך השנים האלה. אני לא מרגיש שהתחסלה לי הקריירה, המצב שלי בסדר, אבל מה שאתה לא עושה אתה לא יודע, ומה שאתה לא מקבל אתה לא יודע. לפעמים אתה שומע שמועות ואומר למה את זה אני לא עושה, למה אני לא נמצא בזה וזה? אולי זה קשור? לפעמים זה קשור. מקבלים שמועה ממשרד שעלה השם שלך, אבל אמרו 'וואלה הפרצוף שלו מעורר מחלוקת, הוא נחשב שמאלני קיצוני'. כאילו שיש בכלל דבר כזה, שמישהו יבוא ויסביר לי מה זה אומר. הוא ממש ממש רוצה שלום? נורא בכוח? איזה סכנות הוא יכול להביא? הוא יכתוב מאמר? בכל מקרה, אני מתאר לעצמי שיש נזק".

מה אתה חושב על הניסיון למסגר את המחאה כא-פוליטית?
"קודם כל אני אחזור לקלישאה – אין דבר שהוא לא פוליטי. כל מה שאתה עושה הוא פוליטי. כל מי שאומר שזה צריך להיות א-פוליטי מתכוון לצד הנמוך והמטורף של הפוליטיקה הישראלית – בעד או נגד נתניהו. זה הניצחון של נתניהו, עצם השיח הזה הוא כבר לא דמוקרטי כי בגאוניותו הוא הכריח את החברה שלנו להתחלק בעד ונגד אדם אחד. זה אפילו לא הימין, זה הוא, שזה מצב נורא נורא מסוכן.

"מה שמצחיק הוא שכל הדרישות עכשיו מגיעות מכל מיני גופי מחאה שאינם מזוהים עם ימין או שמאל. עצמאים. מה זה עצמאים? יש בהם ימנים ויש שמאלנים. אבל הערכים שבשמם אנשים נלחמים הם, מה לעשות, ערכי שמאל. אם אתה אומר 'אני רוצה שהמדינה תדאג לי' ואתה ימני, אז זה לא פוליטי? סבבה. אבל אתה רוצה שהמדינה תעשה פעולה שמאלנית. פעולה סוציאל-דמוקרטית. אם אתה ימני בישראל של היום אז אתה הולך נגד האידיאולוגיה של עצמך. הימין היום זה לא ימין, זה מן סוג של מלוכנות. והבנאדם האחד הזה הצליח לגרום למין ערבוב של לאומנות ושל דת ושל פופוליזם, וכולם בדרך כלל ברמה נמוכה של התעסקות. זה יצר את הדבר הזה שאפילו אין לזה שם – אומרים ביביזם, אני מבין למה המציאו את המילה הזו. זה משהו ייחודי לפה. הרי אי אפשר להגדיר את ישראל בכלל. אנחנו לא בנויים כמו שוק חופשי, אלא כמו מונרכיה שמחלקת לאוליגרכים מתנות. זה אפילו לא קפיטליזם. ולפעמים זה מזכיר הרבה יותר את תקופת מפא"י מבחינה מסוימת. מין ערב רב שהוא המצאה ישראלית ייחודית".

"מי שאומר שהמחאה צריכה להיות א-פוליטית מתכוון לצד הנמוך והמטורף של הפוליטיקה הישראלית – בעד או נגד נתניהו. הימין היום זה לא ימין, זה מן סוג של מלוכנות"

איך תראה התרבות ביום שאחרי הבלאגן הזה?
"וואו. אני מנסה לדמיין. קשה לי. אנחנו תלויים ברפואה – אם יימצא חיסון הכל יחזור לקדמותו. אבל אני חושב שזה ייקח הרבה מאוד זמן גם אם יימצא חיסון. אנחנו נחיה במציאות של סוגרים-פותחים, עד שלא תוכל לסמוך על המקצוע שלך ותחפש מקצוע אחר. יש מצב שחלק גדול מהמקצוע פשוט ייעלם. אני עכשיו בודק מיליוני אופציות – החל משיפוצים, וכלה בתוכן שיווקי שזה דבר שלא חלמתי שאני אעשה. שעות סיפור לילדים, מלא דברים עם ילדים כי זה דבר שאפשר לעשות בקבוצות. היו לי שני ריאיונות עבודה בשני בתי ספר. יש בעיה כי אין לי תעודת הוראה, אז אני מחכה לתשובה, מת להיות מורה. הכסף פחות מגניב. אבל היי… זה הניע אותי לפעולה. ברגע שכל דבר שאתה עושה תלוי בקהל אכלת אותה. הזום הזה נורא קשה, אני לא יכול להתרגל לזה. זה נורא. סדנאות אימפרוביזציה אתה לא יכול לעשות ככה, זה פתטי. אה, ויש לי תקליט חדש ביד, באנגלית! רציתי לכבוש את העולם ועכשיו אפילו אי אפשר לטוס לשם. יצא לי אלבום פאנק-סול בנזונה והוא יושב בצד מחכה שאשלים את ההפקה".

יש לך קו טלפון פתוח לביבי. מה אתה אומר לו?
"תכלס? אין לי מה לומר לו. מה אני אגיד לו, הפקרת אותי? הזנחת אותי? הפרת את החוזה ביני לבינך? אתה לא דמוקרט? אתה הורס את המדינה? האמת שאני לא רוצה לדבר איתו בכלל. הבנאדם הזה הוא תמונת מראה של גדולה היסטורית. מכונת הרס. כל מה שהוא הביא יישאר איתנו הרבה אחרי שהוא יילך. הוא יילך מתישהו – או שהמשפט יוריד אותו, הימין ימאס בו, כל פוליטיקאי מתישהו יילך. אבל את הנזק שהוא עשה לחברה הישראלית, כמו שמירי רגב אמרה, ייקח שנים לתקן".

מה הלחם ושעשועים שלך בתקופה הזאת?
"בשנייה האחרונה לפני הסגר הראשון חמקתי לכלי זמר וקניתי לי פסנתר חדש, אני חושב שזה היה השקלים האחרונים בחשבון. אבל ניגנתי המון, כתבתי עוד מלא מלא שירים חדשים, דווקא בעברית, שירי קורונה, אולי אני אוציא אותם מתישהו. כמו כולם נגיד שאני קצת שותה ומשכטט יותר מהרגיל, אבל היה בזה משהו. אני קורא המון. עושה פעילויות תרבותיות כאלה.

לא הבנתי, בלי טלוויזיה? אתה בגבוה?
"לא לא, אני גם רואה הרבה נטפליקס. אני גם פעיל ברשת, לדעתי יותר מדי, שזה ממש לא עזר לזה".

• הישרדות: קורונה
• תומר שרון
• במה
• קורונה
• תיאטרון
• המסך
• מחאה
• בנימין נתניהו

• Facebook
• Twitter
• Email

פרופסור אמיר חצרוני

חוקר תקשורת ופובליציסט

"אמנם תשע"ה היתה שנה עצובה ולא מוצלחת, אך בכל זאת מצאתי נקודת אור: הריסת בתי דריינוף בבית אל. זה מחמם את הלב לראות מתנחלים מאבדים את רכושם והופכים להומלסים. אמנם זה קרה בקטן, ואמנם הבתים לא עברו לידי הפלשתינאים (מה שהיה הופך את החגיגה לקרנבל של ממש), אך בכל זאת, זה היה רגע של אושר. רגע זה, כמו גם חגיגות עשור לחיסול גוש קטיף, יחגג ב'פסטיבל החרם' שייערך בחול המועד סוכות ברמאללה. אירוע מקסים לכל המשפחה. בואו בהמוניכם".

[tmwdfpad]

חנוך דאום

עיתונאי

"כמובן שזה שבוז'י הוא לא ראש הממשלה".

ברק כהן

עורך דין ופעיל חברתי

"בזמן האחרון קורים כמה דברים טובים. קודם כל, המצרים מצאו גז – מה שכנראה פוגע בשודדי הגז כאן בארץ – ומדובר בדבר חיובי. מה שעוד דבר חיובי זה שהמערכת הבנקאית היום על המנגל. כולם נמצאים תחת העין הציבורית. יאיר לפיד לא באזור – זה גם דבר חיובי. מירי רגב נתפסה מעבירה מעטפות – זה לא דבר חיובי? בטח שזה חיובי!".

ישראל גודוביץ'

אדריכל

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא שפוצצו את גשר מעריב. בשנת 1999 הייתי מהנדס העיר, וכבר אז רציתי להעיף אותו. הוא היה מיותר ומכוער, שלא לדבר על התחזוקה שהוא דרש. חבל רק שהמשיכו עוד לחפור מתחתיו, היו יכולים לוותר על זה, אבל לא נדבר על הדברים הרעים הפעם".

גידי גוב

מוזיקאי

"הדבר הטוב ביותר שקרה השנה זה השיפור של ה-Waze, אני לא מוצא דבר אחר".

נתן זהבי

עיתונאי ושדרן רדיו

"מירי רגב, דני דנון, אורן חזן, אופיר אקוניס, ואחרון לחמיישית הכדורסל: שרון גל – אלה חמשת המופלאים שגרמו לי אושר והנאה, וכל מילה נוספת מיותרת. שנת אושר ועושר".

תמר זנדברג

חברת כנסת במפלגת מרצ

"המאבקים שהצליחו ואלה שעדיין מחכים: הטלפון ממערכת טיים אאוט תפס אותי בהפתעה. ענבר המפיקה: תמר? אני: כן? ענבר: אנחנו פונים לאנשים שהם בדרך כלל ביקורתיים… אני: אוי ואבוי מה עשיתי הפעם! ענבר: ומבקשים מהם לכתוב על משהו טוב שקרה השנה.

משהו טוב? בגדול אנחנו די בטראומה מאז הבחירות שקרו באמצע השנה, אז מה כבר טוב אפשר לחשוב? לא שמעתם שביבי קיבל 30 מנדטים?

ובכל זאת, משהו טוב. אולי אכתוב על "דרך השלום" של פאר טסי שהגיע ל-23 מיליון צפיות, שיר באמת מוצלח. אולי על המלחמה עם איראן שלא היתה, למרות שהשנה חשף אהוד ברק כמה קרובים היינו להתחיל אחת כזאת.

ואז הסתכלתי על השנה החולפת וחשבתי שעם כל הביקורתיות, יש לנו סיבות רבות לאופטימיות, והן כולן מתנקזות למאבק. נכון, עוד לא הצלחנו ועוד לא ניצחנו בכל, והטוב המוחלט עוד לא הגיע, אבל כל עוד אנחנו חיים במאבק לתיקון – ויש בו גם הישגים, בהחלט יש – יש לנו את כל הסיבות לחייך.

בשנה האחרונה הגיע לשיא אחד המאבקים הציבוריים החשובים והמוצלחים שהיו כאן אי פעם: מאבק הגז. ממש בימים אלה הוא מגיע לשיא דרמטי של עימות פוליטי בין הציבור לבין אלה שזכו לרוב על מנת לייצג אותו, וכושלים מלעשות זאת. פעם אחר פעם (כולל השבוע), מנסים נתניהו ותשובה להעביר את אותו הסכם שמשרת קומץ במקום את הכלל, וכמו הרעים בסרט קומיקס קלאסי הם נופלים כל פעם מחדש. אנחנו יודעים איך זה נגמר: בסוף הטובים מנצחים.

השנה גם התחילה לנסוע כאן תחבורה ציבורית בשבת. לא מאמינים? חכו בכצנלסון 145 (פינת דרך בן גוריון) בגבעתיים כל שבת ב-13 דקות אחרי שעה עגולה, ותראו את האוטובוס של נוע תנוע – קואופרטיב ההסעה השיתופית בשבת בא לאסוף אתכם. זהו ייבוא גוש דני מוצלח ליוזמה פורצת הדרך שבוס מירושלים. זה מדהים, אבל זה פשוט עובד. וזה מוכיח שבמקום שבו המדינה כושלת מלבצע את תפקידה – יהיו אזרחים והתארגנויות שיעשו את זה.

השנה התקרבנו עוד צעד גדול לקראת לגליזציה, אפילו ליצמן הודיע שקנביס רפואי יחולק בבתי מרקחת וזכה לאות יקיר המאבק. למרות שזה ממש לא הסוף, קשה שלא לשים לב לשינוי הענק שקרה פה בזמן האחרון, ודי מהר. זו רכבת שכבר יצאה מהתחנה, והיא נוסעת רק לכיוון אחד.

המשותף לכל הדברים האלה ולעוד רבים אחרים הוא שהם תוצאה של מאבק. החיים דרך מאבק הם לא תמיד נוחים, הרבה פעמים מתסכלים, לפעמים מייאשים. אבל הצלחה במאבק שווה את הכל, וההצלחה הזו לא מתרחשת מעצמה. היא מגיעה אחרי עבודה קשה של הרבה אנשים ונשים נחושים, ממוקדים וצודקים.

אז לקראת חילופי השנים נסתכל אחורה ונחבק את המאבקים המוצלחים של תשע"ה, נלמד את הלקח מאלה שפחות. אלה וגם אלה יהיו לנו השיעור הטוב ביותר למאבקים של תשע"ו. עד שננצח".

גלעד כהנא

זמר, סולן להקת הג'ירפות

"זה לא ה-דבר הטוב שקרה השנה אלא דבר טוב: שר הבריאות שלנו הודיע שבקרוב מאוד יהיה אפשר להשיג גראס בבתי המרקחת. ברור שיש אנשים שגראס לא טוב להם’ ואנשים שזה נהדר להם – אבל בקרוב מאוד, נגיד לאישה 'בייבי אני הולך לסופר-פארם'. היא תבקש 'תביא מגבונים וסבון' ועל הדרך נשאל אותה 'בייבי כמה גרם?'. המסע לסופר-פארם יהפוך למסע נפלא. אנחנו צריכים להודות על כך לשר הבריאות שלנו".

רחלי רוטנר

עיתונאית

"האינטרנט מזמן דחף את כולנו לקדמת הבמה. לא צריך לשלוח קו"ח כדי להיות עיתונאי או לארוב לשדרני רדיו במדרגות כדי לדחוף להם דמו. אתה מוכשר? קפוץ למים, הגולשים כבר ימצאו אותך.

אחרי שבעשור הקודם דגנו עיתונאים בפוטנציה מישראבלוג ויוני בלוכים מבמה חדשה, בשנים האחרונות הגיע תורם של יוצרי הווידיאו להיחטף למסך הגדול, והטלוויזיה הממוחזרת והעייפה שלנו קיבלה סוף סוף זריקת אדרנלין: זה התחיל עם רועי כפרי ב'ארץ נהדרת', והגיע לשיאו בשנה האחרונה עם אודי כגן שהגיע מיוטיוב והתפוצץ בפריים טיים לכל עבר, צמד 'תירס סקסואל' שתרגמו את הופעות הטירוף שלהם ללייט נייט מקורי, חבורת 'כל מה שמצחיק בעולם' שקיבלה משבצת של נונסנס נדיר בערוץ הילדים, רון פלדמן שיצר סדרה שלמה בסגנון שעדיין לא ראינו כמוהו בארץ, ועוד אושיות רשת רבות שנחטפו לכתיבה בתכניות סאטירה מובילות או פיצ'רים חדשים.

אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון והשפה שמביאים איתם הווירדוז מהאינטרנט, אבל מה שחשוב זה הרעננות שהם מביאים – עליה הם הצליחו לשמור בעיקר כי אף אחראי לא ישב להם על הראש בתחילת דרכם והסביר להם שצריך לפנות גם לפלח גיל הזהב ולהגיד פעמיים סנפרוסט. יוטיוב נתן להם את המרחב והזמן לגבש שפה, ועכשיו הפריים טיים נותן להם את הבמה להשמיע אותה. אז תקשיבו להם. ותעשו לייק".

רון כחלילי

עיתונאי

"מבחינת הסצינה המזרחית, זאת היתה שנה מאוד דרמטית, בה למעשה פרץ אל תוך המיינסטרים הדור המזרחי הצעיר. הוא נתקל בהרבה מכשולים וביקורות, ודרכו איננה דרך קלה, בדיוק כשל המזרחים הצעירים הקודמים. השוני טמון בכך שעכשיו יש רשתות חברתיות, ועיתונאים בעלי דעה חריפה. הדור הצעיר כבר לא מתנצל ולא מחפש דיאלוג. הוא הרבה יותר בוטה ושם אצבע בלבן של העיניים, ולא חושש להתעמת ולקרוא לילד בשמו.

בשנה האחרונה יש יותר כותבים מזרחיים, ולא רק בשמות המשפחה שלהם, אלא בדעותיהם. הדור הצעיר הוביל את השיח המזרח-רדיקלי אל תוך ליבו של המשרד התקשורתי הישן. יותר מזה – הוא גם זכה בפרסים ספרותיים נחשבים, שהובילו לחשיפת ערוותו של השמאל הלבן. נער הייתי וגם זקנתי, אני יודע שאחת לכמה זמן יש מין אדווה כזאת שמגיעה כי אין במה לעסוק בתקשורת. אבל הפעם אני מרגיש שהדור החדש בנה אלטרנטיבה במילים בוטות, שלא דומות בכלל למילים של הדור הקודם".

אראל סג"ל

עיתונאי

"הפרידה מאשליות ברמה הפוליטית – נדמה לי שגם השמאל הישראלי, כמו מפלגת העבודה, הבין כמה דברים על התזוזה הטקטונית במזרח התיכון. זה שנגמלים מאשליות לא אומר שלא צריכה להיות תקווה – אלא פשוט שלא מדובר בתקווה מזוייפת. אני חושב שכל מה שקשור לליברליזם המערבי מתחיל להיפרד לאט לאט מאשליות ".

יריב אופנהיימר

מזכ"ל שלום עכשיו

בשנה החולפת, פעמים רבת מדי מדינת ישראל היתה צריכה מבוגר אחראי, מישהו שייצא מול גל הפופוליזם והלאומנות ויכניס שפיות לתוך השיח האלים, שרק הולך ומקצין. לשמחתנו, יש כזה – ושמו ראובן ריבלין. בשנה הזאת ראינו את הנשיא יוזם ופועל תוך גילוי אומץ לב ציבורי, מתבטא גם ובעיקר בנושאים שנויים במחלוקת ומציג חזון חדש ומציאותי לחברה הישראלית. ריבלין יצא נגד פעולות הטרור היהודי, התערב ומנע את ההפרדה באוטובוסים בשטחי הגדה, יצא נגד נסיונות ההשתקה בתרבות ובאמנות ובלם לא מעט יוזמות נוספות שנועדו לפגוע בהיותה של ישראל דמוקרטיה.

אולי הדבר המעודד יותר שקרה השנה הוא לא רק העשייה של הנשיא ריבלין, אלא דווקא התגובות להן זוכה ריבלין מצד מרבית הציבור בישראל. העובדה כי ריבלין נהנה מאחוזי תמיכה גבוהים, מוכיחה כי בסופו של יום – הציבור הישראלי לא קונה ססמאות מתלהמות, לא הולך שבי רק אחרי כוח והסתה, ומחפש היגיון ומתינות בקרב מנהיגיו. גאה להיות אזרח במדינה שהנשיא ריבלין נשיאה".

דורון רוזנבלום

עיתונאי

"הדבר הטוב שקרה השנה הוא בחירתו מחדש של נתניהו כראש ממשלה. מפתיע? רק תחשבו על האלטרנטיבה לתרחיש הזה: האיש, הגברת, תוספי השיער והפטרון עושים חיים בכל מיני בתי מלון במקאו; נתינהו מרוויח הון מהרצאות של 'הטרור' ועל 'המשילות' וניזון מהתקפות על ממשלת ישראל הכושלת. למזלנו, היבחרותו ברביעית מצמצמת את סיכוייו להתחמק מלהירשם בהיסטוריה כאחד הכושלים והקרחים במנהיגי העולם".

אורי אבנרי

עיתונאי

"נו, זה כל כך ברור: ההסכם עם איראן".

דב נבון

שחקן וקומיקאי

"אני צריך חופשה רק בשביל לחשוב מה היה הדבר טוב שקרה השנה מבחינה לאומית, למרות שאני עדיין אופטימי. ברמה האישית, אני יכול להצביע בבירור שזה היה הרגע שבו אשתי נטע הררי נבון הציגה 2 עבודות בתערוכה 'פארק השעשועים – לא לילדים' של האומן בנקסי".

עינת פישביין

עורכת המקום הכי חם בגיהנום (לצד אירית דולב)

"אם יש דבר אחד שאפשר לשמוח בו – בשנה שכולה התחפרות במקום, אובדן דרך ודרמות פוליטיות מזויפות – היא האנשים שקמו לעשות שינוי. המהפכנים. למשל יוצאי אתיופיה, ששברו שתיקה של עשרות שנים וקיפוח שתוכנן להמשך לנצח, ובלי פחד – הסבירו שלא יתנו לזה לקרות. או לוחמות הדיור הציבורי, בעיקר בדרום, שניפצו דפוסים של אדישות השרדותית ועברו להילחם לא רק על החיים שלהן – אלא גם על אלה של אחרים. או האנשים שמנסים לעצור בגופם את מונופול הגז, וריסקו את מסך השקרים והעלמת המידע. כל מי שלא שותק, לא שוכח, לא ניטרלי, לא עומד מהצד. כל מי שלא שומר לו שום מקום בגיהנום".

תומר שרון

שחקן וקומיקאי

אחי ליאור הציע בארוחת שישי שנקדים את טיול הבר מצווה של שי בשנה. השתעשנו ברעיון של לנסוע להופעה של קיס, הלהקה האהובה על הילד, וכך מצאתי את עצמי לוקח את האחיין שלי לארבעה ימים בפריז. התלהבתי מאוד, אבל בלילה עלו בי חששות מסוימים. הדוד המגניב זה אחלה, אבל אחריות 24/7 על ילד בן 12 מפוצץ באנרגיות זה לא משהו שבעצם עשיתי אי פעם. כבר תיארתי לעצמי את עצמי מגמגם לאחי ולגיסתי משהו כמו "לא ידעתי שהם מדאעש, חשבתי שהם היפסטרים. יום-יומיים והם ישחררו אותו. כולה אפגניסטן, כן? לא עזה". אבל החלטה גמלה בליבי לארגן את המסע בדיוק לפי כללי הזהב שלי כשאני נוסע לבד: כמה שפחות תכנון.

כך השגנו דירה נפלאה במקרה. השגתי פגישה עם חברי הלהקה לפני ההופעה, במקרה. המקרה הוא חבר שלי. מהרגע הראשון, הפך המסע לתמהיל של תשעים אחוז צחוקים היסטריים, ועשרה אחוז בהייה סביבתית ערה. מראש הבהרתי לילד שאני לא מחויב להקשיב לתחנת השידור הניידת הממוקמת בפה שלו, או להגיב לכל דבר שהוא עושה, חוץ מלמה שיסכן את חייו. אני לא אבקש ממך להתקלח, לצחצח, להחליף. תעשה מה בא לך. תאכל מה שבא לך. התוצאה היתה שהוא לא התקלח ולא החליף בגדים ואכל בעיקר מנות קרפ שבהחלט, על פי מדד הסוכר והרעלים, יכולות בהחלט להיחשב לסיכון חיים.

ההפתעה שתיכננתי עם המפגש עם החתייארים באיפור הגותי נגלתה לשדון הזה מוקדם מדי, כי לא הערכתי כמה האנגלית שלו טובה. ניסיתי למסור לג'ין סימונס, הבסיסט האגדי עם הלשון המתפתלת, ד"ש מאחיו החיפאי – אבל ישראל לא ממש עניינה אותו. התרגשתי. בכל זאת, הם היו הלהקה הכי טובה בעולם לבערך חודש בכיתה ו' לפני שהתחלפו לאיירון מיידן. ההופעה הייתה אדירה. נתנו, אחיין ודודו, בראש! כשנתגלעה בעיה היא נפתרה מעצמה, ואם לא, הלכנו לכיוון אחר.

פריז נפתחה אלינו כמו בתולה מאוהבת. צחקנו כל הזמן. דיברנו עברית בקול רם. הערבים היו נחמדים אלינו. הזרים בקרפרי התאהבו בשי וביכולת עיכול הפחמימות הנדירה שלו. כבשנו את פארק אסטריקס, כשאנחנו הופכים לסר אידיוטיקס ועוזרו הדביל, ימבציל החציל האציל. כתבנו עלילות שלמות ושכחנו אותן. שכחתי שאני בכלל צריך לחזור לאנשהו. שי שכח את בית הספר והבעיות והריטלין. גילינו שאנחנו דומים. צחקנו יותר חזק.

בלילה התכוננו למשחק הגמר של האן בי איי, שבמהלך הדקה הראשונה של החימום שלו נפל הילד לשינה הכי עמוקה שנרשמה מאז היפהפיה הנרדמת. קליבלנד הפסידה ולא היה לי אכפת. שי העיר אותי בבוקר בגערות חינניות. בערב הוא היה עייף ורצה להישאר בבית. גלשנו בטאבלט והוא הראה לי קטעים ישנים שלי שהוא אוהב והתחיל רק לאחרונה לגלות. זה חימם את ליבי בחדרים חדשים. דיברנו קצת, באמת ומקרוב. הוא התחיל. דיבר על קשיים שיש בכיתה, עם ילדים כאלה ואחרים. "כדי להיות קול צריך שני דברים. לאהוב כדורגל ולהיות אדיוט". זה ציטוט של הילד שיום אחד אגנוב למוטו של ספר.

פתאום העלה אלוהי היוטיוב פרק ישן של "עניין של זמן". אני משחק פה מישהו עם בעיה ממש דומה, אמרתי. חכם ויוצא דופן. שי הוא מאוד חכם. ויוצא דופן. רוצה לראות?… ראינו ביחד את דוד תומר בתקופה שהיה לו שיער. זה היה נהדר. זה הרגיש חדש לגמרי ועם זאת מוכר. כל מיני דברים והתנהגויות של שי בארץ הקודש, בסביבת חייו הרגילה, נעלמו ולא היו. זה היה הטיול הכי טוב שהיה לי הרבה זמן. אוף, דוד זה לא מספיק. סר אידיוטיקס רוצה להיות אבא".

קארן דנסקי

דוגמנית

"לא היה שום דבר טוב. אפילו מזג האוויר היה נגדנו. המדאיג אותי באופן אישי הוא שאין מנהיגות במדינה, אז לאזרחים אין עתיד. מדינה שלא מכבדת את עברה ואת האושיות שבנו אותה, ומזלזלת בהווה ובועטת בו ברגל גסה – אין לה עתיד".

תום יער

קומיקאית

"אני נוצצת כשרע. אני זורחת ופורה ויצירתית כשלא טוב, כשמעצבנים אותי, כשאני לא מרוצה. אני מניחה שהחיים לימדו אותי להצניע את הטוב ולהדגיש את הרע. אני מנסה לייצר טקסט חיובי עבור טיים אאוט. קל כל כך זה יהיה. מה אכפת לי, אני אפליץ להם איזה משהו טוב מפגר וקטן שקרה לי השנה, הם יתקעו שם תמונת גיף של פה צוחק ואני אחזור להתעסק בסבל ובחוסר הסיפוק, ובכל מה שלקוי ורע בעיניי. דבר טוב שקרה לי השנה? מה מעניין בזה בכלל? הכי מצחיק יהיה לכתוב על כמה השמנתי, ושחם לי בציצים, ועל החולדות הנוראות שאני משקשקת מהן, על היחסים שלי עם החבר שלי, ועל כמה חוסר התשוקה מסלים עם השנים שחולפות. או אולי אני אכתוב על הגיל שלי, שכל שנה עולה, הקרבה לגיל 30 שהופכת אותי בראש שלי מילדה מגניבה וגסה עם קעקועים לאימא של המדיחים והמכונות-כביסה.

אני נשכבת על המיטה ופותחת את הטלפון. אני מתחילה בלצלם את עצמי מאה פעם, ממשיכה בשני מיילים, ואז נכנסת לחפש שמונצעס באתר קניות סיני. טוב, אני ניגשת לכתוב את השטות הזאת. אני פותחת את הפתקים בטלפון, רוצה לכתוב 500 מילה על כמה טוב לי ומתחילה לחשוב. אוי ואבוי. טוב? מה מצחיק בזה? אני עוברת בין עשרות הפתקים הסודיים שלי בטלפון ומחליטה להיות כנה עם הקוראים ועם עצמי.

רוצים כנות? לפי הפתקים כנראה שבאמת הייתה לי שנה טובה. אני כבר לא מוצאת בין הפתקים שירים מוזרים מלאי דמעות של ילדה מפגרת ופריקית על העולם הנורא, כבר לא מוצאת מכתבי כעס ועצב אובססיביים בדמות סמס שפעם היו שמורים לי שם – וואלה , כנראה שאני ממש בסדר. חצי מהפתקים מלאים בציטוטים מצחיקים ששמעתי אנשים אומרים, ברעיונות למופע, בדמויות, בטעויות עברית מצחיקות שיצאו לי, דמות של חיילת מקריחה שמשרתת בבסיס פלומות, זה קרע אותי מצחוק כשחשבנו על זה. שטויות. והחצי השני מלא במה שאני קוראת לו טו דו ליסט.

הייתי בצופים ואני אוהבת לכתוב לעצמי מה אני צריכה לעשות היום, החודש, השבוע, מחר. אני עוברת על הטו דו ליסטים שלי מהשנה החולפת. וואו אני אוהבת לעבוד. כמה הייתי מתמלאת אושר אם לפני שנה הייתי קוראת את המשימות שלי לאיזה יום רביעי עתידי רנדומלי. לא הייתי מאמינה בכלל. מבחינה מקצועית אני לא יכולה לתאר בכמה אושר הייתי מתמלאת, אבל אנחנו מנסים להתעסק הרי במה שרע, אז לא משנה. בחיים האישיים שלי והמקצועיים המשימות של תום של היום היו משמחות מאוד את תום מלפני שנה. אבל די, גם זה לא מעניין. איח.

אני ממשיכה לדפדף וכל מה שסביבי חיובי, אני שוכבת במיטה שאני אוהבת, אבל אוף, יש לי קצת נשירה של שיער, ואני מוצאת שיערה על הכרית וזה הורס לי לרגע את הכיף. אני גרה בתל אביב ואני באמת אוהבת לגור כאן, מרגישה הכי בבית בעולם- אבל נורא יקר וחם ודקרו לי מישהו מתחת לבית השבוע, זוועה. איך אפשר לכתוב על שנה טובה כשדברים כאלו קורים בלוינסקי מתחת לבית שלי? אני מתה לכתוב על שיאים מקצועיים שהיו לי השנה ומתביישת ומרגישה מטומטמת לציין אותם, אז מוחקת וחלילה לא כותבת. אני רוצה לכתוב על טיול מדהים לברלין, שמה שהיה מדהים בו זה שאחריו כל כך שמחתי לחזור כי תכלס התגעגעתי כל הזמן הביתה ועשרה ימים היה לי קצת הרבה מדי, איזו עלובה. אסור לכתוב ככה, כלם אוהבים את ברלין. את תהרסי להם. חזרתי השנה במפתיע ובאופן הכי מרגש ודרמטי לקשר עם דמות משמעותית מאוד בחיי איתה לא דיברתי כמעט עשור, די, אני אומרת לעצמי ומוחקת את השורה – למי אכפת. עברתי לאנדרואיד וזה המתנה הכי טובה בעולם, ושינוי חיים ואני ממליצה לכולם. פשוט משרד קטן ביד. לא מעניין! מה אני פרסומת? אני אישה מורכבת, יש לי מסרים יותר מעניינים למסור לעולם מאשר טלפונים סלולרים והחלפתם. התחלתי השנה ללכת לטיפול. כן, וזה מדהים, אבל זה כל כך אישי שבאמת זה לא מה שמצפים בטיים אאוט. אל תכתבי את זה. אוף, בא לי לצעוק כבר – למה אני כל כך מפחדת לספר לכם שהייתה לי שנה טובה?

טוב, אני קמה מהמיטה ואומרת לעצמי – תכתבי להם טקסט על כמה בטח יהיה גרוע השנה, כי הכול משעמם, ומעפן, והמדינה, וביבי, וטוקבקים, וכסף, והכול מתעכב ובירוקרטי פה, תשקרי, תכתבי כמה מפחידות אותך החולדות, הארנונה, תכתבי כמה את שונאת את עצמך. הם מתים על זה. זה הכי מצחיק. ואני כותבת טקסט מוזר ומעניין, שמעיד על כך שבכל טוב יש רע מן הסתם, ושאני אהיה השנה בת 29 וזה מפחיד אבל כיף, ואני מרגישה שאני מתבגרת וזה מיוחד ומגניב ולא כזה דוחה כמו שחשבתי שזה יהיה, ואני משקה עציצים ושמה קרם פנים.

איזו שנה משמעותית הייתה. ואני חוזרת לאתר הקניות הסיני, ורוכשת בלי למצמץ כיסוי אסלה ורוד של הלו קיטי, מחייכת ומאחלת לעצמי ולעצמכם עוד שנה של התעלמות ממה שטוב והתעסקות במה שרע.תנסו את זה, אחר כך מסכמים שנה ומוצאים מלא הפתעות.הדבר הכי טוב שקרה לי השנה הוא שהפנמתי סופית שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב."

מנהלות עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42"

"הרבה אנשים רואים בעמוד שלנו משהו כוחני וביקורתי, אבל אנחנו דווקא רואות בו מקום להעצמה נשית מובהקת. הקמנו את הדף 'מלכוד 42' בחודש מאי האחרון אחרי שנים של תסכול אישי מחנויות הבגדים בארץ, ולא תיארנו לעצמנו שהוא יסחוף כל כך הרבה תומכות – נכון להיום, כארבעה חודשים בלבד אחרי פתיחת העמוד, אנחנו עומדות על 14 אלף לייקים, והעמוד הפך לקהילה של ממש – הגולשות משתפות אותנו בסיפורים אישיים, בתמונות, בכתבות וסרטונים שהן מוצאות ברשת, ומרגישות שסוף סוף יש הזדהות ותמיכה כנגד החוויות השליליות שהן עוברות עם הגוף שלהן ברשתות האופנה, יש להן תחושה שהן לא לבד בזה, שהן לא חריגות.

המטרה הראשונית שלנו הייתה להעלות את הנושא לשיח ציבורי – ואכן הגשמנו את המטרה הזו, סביב עניין המידות נוצר באזז מרשים ביותר, השתתפנו בעשרות אייטמים בכל ערוצי התקשורת, ולא רק אנחנו – לאט לאט נחשפנו לעמודי פייסבוק נוספים כמו 'שוברות משקל' ו'יפה בכל מידה', ולבלוגריות מעוררות השראה כמו מיי גרף, זהר וסליביצקי והדוגמנית ריי שגב, שפועלות בתחום כבר כמה שנים טובות כדי להפיץ את הבשורה החשובה – נשים באות במגוון גדלים וצורות.

העיסוק הביקורתי במודל היופי הנשי אינו יחודי לישראל. הוא עולה בתקופה האחרונה ברחבי העולם, ויש לנו תחושה שהמסר מתחיל לאט לאט לחלחל – למשל, השחקנית מליסה מקרת'י שהשיקה לאחרונה ליין בגדים חדש ואופנתי שנע בין המידות 34 עד 58, והוא ישווק בקרוב ברשת מייסי'ס האמריקאית. גם אנחנו קיבלנו מספר פניות ממעצבות אופנה שמעוניינות ללכת בכיוון של הגדלת טווח המידות, ואין לנו ספק שבקרוב מאוד יצרני הבגדים הישראלים יבינו את הפוטנציאל השיווקי העצום הזה שטמון בקהל שהם כרגע מפסידים.

פייסבוק הוא מרחב וירטואלי שיכול להיות הרסני, אבל יכול להיות גם משפיע, ומשנה מציאות – היום קיימים עשרות בלוגים ועמודים מהארץ ומהעולם שמפרסמים מדי יום תמונות מרהיבות של נשים בכל הגוונים והצורות ונותנים להן נוכחות – על כל לייק או שיתוף שאת עושה לתמונה או פוסט בנושא, את מפיצה את הלגיטימיות של הנורמליות בעולם. ככל שהעולם בו אנו חיים ישדר לנו יותר מסרים חיוביים וטבעיים – כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו".

ציפי פינס

המנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין

"אני חסידה מושבעת של סדרות טלוויזיה, ויכולה למצוא את עצמי מתמכרת לסדרה טובה באופן מעורר דאגה. בשנה האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה ערבים שלמים מול הטלוויזיה בצפייה בסדרות הסקנדינביות ("הגשר", "הממשלה", "זכאי"), או האנגליות והאמריקאיות ("שובר שורות", למשל). והנה הפתעה – בפעם הראשונה התמכרתי גם לסדרה ישראלית: 'פאודה'.

לרוב אני לא חסידה של סדרות ישראליות, כי ההיכרות האישית שלי עם רוב השחקנים מקשה עלי ליצור מציאות מדומה אמינה. והנה הגיעה 'פאודה', שמצליחה בכל פרמטר ליצור הזדהות ועניין, התרגשות, והתפעלות מהתפתחות הסיפור. החדירה ללב לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי לעורר רתיעה, ובעיקר – איכות המשחק הגבוהה והאמינה, והבחירה האמיצה בפנים לא מוכרות לתפקידים הראשיים.

ליאור רז בתפקיד הראשי הוא הגבר הישראלי האולטימטיבי: גברי, מתייסר, רגיש ומסתיר סוד, שאתה, הצופה -מצליח אט-אט לפענח. אתה מזדהה איתו, מתאהב בו וסולח לו. במידה רבה הוא הסיבה להצלחת הסדרה והיכולת שלנו כצופים להכיל את כל האלימות. אני מלאת התפעלות מרמת הסדרה, וסקרנית לראות את המשכה".

אפרים שמיר

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא התעוררות הבלוז בארץ. אני חושב שזה קשור בימית הגר, שהרימה השנה בפסטיבל בלוז בתל אביב. עבורי כחובב בלוז זאת התפתחות מאוד חיובית – אני מנגן בלוז כבר שנים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני לבדי במדבר, ועכשיו יש הרבה צעירים שמגלים את המדבר הזה. יש כמה מוזיקאים ששמתי עליהם את העין, יש להקה בשם Tiny Fingers – שהם להקה מאוד טובה לטעמי, ויש הרכב שנקרא התפוחים, שגם מאוד מעניינים וחדשניים ובעלי יושרה אמנותית. מאוד אוהב את ריף כהן, שהיא נהדרת.

תחיית הבלוז גם הובילה לשיתוף פעולה ביני לבין רוני פיטרסון. הוא גר כבר שנים בארץ, אבל עד השנה לא ניגנו יחד, ובזמן האחרון אנחנו מנגנים יחס בלוז אקוסטי".

• אנשים
• תומר שרון
• המקום הכי חם בגיהנום
• עינת פישביין
• גידי גוב
• ציפי פינס
• אין לי מה ללבוש: מלכוד 42
• קארן דנסקי
• דב נבון
• נתן זהבי
• רחלי רוטנר
• יריב אופנהיימר
• שלום עכשיו
• דורון רוזנבלום
• גשר מעריב
• אמיר חצרוני
• רון כחלילי
• תום יער
• ברק כהן
• מירי רגב
• יצחק בוז'י הרצוג
• בית ליסין
• אורי אבנרי
• אראל סג"ל
• גלעד כהנא
• ישראל גודוביץ
• אפרים שמיר
• איתמר דוידוב
• פאר טסי

• Facebook
• Twitter
• Email

קיץ ללא מלחמה איננו קיץ ישראלי. הסערה האחרונה, המכונה באופן ממצה למדי "מלחמת התרבות", לא נשענת על ההיגיון הבינארי המאפיין את הסיבובים הדו שנתיים בעזה. קל אמנם לחשוב עליה כמאבק בין הגנרלית מירי רגב – מצביאה ערמומית ועשויה ללא חת – לבין צבא האמנים החופשיים השומרים על גבולם מפני פלישה ברברית. למעשה מדובר במלחמה מסועפת ומרובת חזיתות, המונעת מתערובת של אינטרסים כלכליים, מאבקי מיעוטים וקרבות פוליטיים. בכל הנוגע לריבוי קווי העלילה, נדמה כי מלחמת התרבות הייתה יכולה לספק חומר לעונה שלמה של "משחקי הכס": גילה אלמגור הייתה מכתתת רגליה לירושלים בשריון אבירי ודורשת את ראשה של שרת התרבות באיומי חץ וקשת, ואילו הצבא המזוין של חברי מרכז הליכוד היה מפתיע את הגרבוזים בעיצומה של חגיגה משפחתית. במציאות, למרבה הצער, זה מצטלם אחרת לגמרי.

על מה בעצם מתנהלת הלחימה? תלוי את מי שואלים. 3,700 האמנים ואנשי התרבות שחתמו על העצומה שפורסמה לפני כשבועיים ברשת – ובהם משה איבגי, יהונתן גפן ואוהד נהרין גורסים שמדובר במלחמה על הדמוקרטיה ועל חופש היצירה בישראל; נציגי הפריפריה והאקטיביזם המזרחי רואים בכך תגובה היסטרית של הגמוניה תרבותית החרדה לכיסה; רגב, לדבריה, נלחמת נגד יצירות המערערות על הלגיטימציה של מדינת ישראל – ויש הטוענים שמדובר בכלל במהלך ציני שמטרתו לזכות אותה בתמיכתם של חברי מרכז הליכוד.

אין צורך להשלים תואר בגילמן כדי לדעת שאנו חיים בעידן של נרטיבים. מלחמת התרבות היא בעת ובעונה אחת מלחמה על כסף, חופש ביטוי, כוח פוליטי ושוויון זכויות. כדי להבין אותה כראוי יש להביא את הסיפור של כל אחת מהן, וגם אז – אפילו אם נאמץ חוש דידקטי מפותח במיוחד – אף אחד לא מבטיח שזה יהיה פשוט.

פרק ראשון

ובו יסופר על נשק הצנזורה, שוליים לא סהרוריים וערבים בכירים

הזירה המרכזית במלחמת התרבות מתקיימת במישור האידיאולוגי בין אמנים החרדים לגורלו של חופש היצירה בישראל לבין שרת התרבות, שכיאה למצביאה מחוננת לא מהססת להשתמש בנשק הצנזורה. ימים אחדים לאחר כניסתה לתפקיד לא היססה רגב להקפיא את תקציבו של תיאטרון אל־מי­דאן שהעלה הצגה בהשראת רוצח החייל משה תמם, איימה לבטל את תקציב תיאטרון ה­ילדים אל מינא בראשותו של נורמן עיסא לאחר שעיסא סירב להופיע מחוץ לתחומי הקו הירוק (וחזרה בה), הביאה להוצאת הקרנתו של הסרט "אל סף הפחד" (העוסק ברוצח יגאל עמיר) מפסטיבל הקולנוע בירושלים ובמקביל פיזרה אמירות מגלומניות באופיין המעידות על אג'נדה מדאיגה: "אתה כבר תדע במה אתמוך ובמה לא", השיבה רגב ליו"ר ארגון השחקנים אוהד קנולר כשביקש בתגובה לדבריה לדעת "מה מותר ומה אסור". מאז נתפס קנולר בעיני שחקנים שלא הבינו את הנימה הצינית בדבריו כמשת"פ של ציר הרשע.

בדומה לרגב, צבא האמנים החופשיים אינו מתאפיין ברטוריקה מאופקת. לטענתם הממשלה הנוכחית איננה מאיימת רק על חופש היצירה אלא על הדמוקרטיה הישראלית בכללותה. "מדובר בדברים שמעולם לא נאמרו בכזאת רמה של גסות ובאופן כל כך ישיר. הציבור צריך לחוש מאוים", אומר לירן עצמור, מפיק הסרט "שלטון החוק" ומי שעומד מאחורי עצומת האמנים כנגד מדיניות הממשלה. "הסכנה הגדולה ביותר היא הצנזורה העצמית שיחילו על עצמם הפקידים והגופים התומכים ביצירות אמנות בישראל. הצנזורה הגלויה, שאנחנו עדים לה בימים האחרונים, היא משהו שעוד אפשר להילחם בו. הבעיה האמיתית והחמורה יותר היא השטח, שמקבל בצייתנות ומחליט להכניס לעצמו לווריד את סולם הערכים המצופה ממנו. הפעולות הבאות של הצנזורה כבר לא יהיו גלויות. אף אחד לא יידע מהן".

דרור מורה, יוצר הסרט "שומרי הסף" (שגם הוא, כמו "שלטון החוק", מעלה ביקורת חריפה כלפי הנעשה בשטחים), מוסיף: "רגב שכחה שהיא כבר לא צנזורית צבאית והיא מרגישה שהתפקיד שלה הוא לקבוע את גבולות הגזרה. ועדת התוכן של הסינמטק בירושלים בחרה אילו סרטים ראויים להקרין על פי קריטריונים מקצועיים. עם כל החלחלה שיש לי מיגאל עמיר, הוא לא האישיו כאן – אסור שאישיות פוליטית תכתיב תכנים תרבותיים. בזמן האחרון אני חושב הרבה על השורה של אריק איינשטיין 'ארצי מולדתי את הולכת פייפן' ומזדהה איתה. התחושה שלי היא שאנחנו בתחילתו של מדרון חלקלק מאוד, מגבירים מהירות לקראת התהום".

לצד הרומנטיקה המיוסרת, מורה מזכיר בדבריו את הטיעון החזק ביותר העומד לזכותם של האמנים: תפקידה של רגב על פי חוק אינו להתערב בתכנים, אלא לגייס תקציבים ממשרד האוצר ולחלקו בין מוסדות תרבות. בהקשר זה אסור לשכוח כי תקציב התרבות בישראל מזערי ממילא, ולרגב צפויה עבודה בכלל לא קלה. תקציב משרד התרבות והספורט הסתכם בשנת 2014 ב־694 מיליון ש"ח (על פי נתוני obudget), כרבע אחוז בלבד מתקציב המדינה. באיטליה משקיעים בתרבות פי ארבעה, בפולין פי חמישה, בצרפת פי שישה ובדנמרק פי שמונה. בדוח שהוזמן על ידי פורום מוסדות התרבות בשנת 2012, מצאו הכלכלנים מיקי גור ומאיר אמיר כי יש להגדיל את תקציב התרבות ב־128 אחוז כדי לטפל במשבר המעמיק.

המוסדות הזוכים למרבית התקצוב הם נציגי התרבות הממוסדת, חביבת ועדי העובדים והפנסיונרים. 84 מיליון ש"ח הוענקו בשנת 2014 לתיאטראות (מתוכם 16 מיליון להבימה ו־12 מיליון לקאמרי), 33 מיליון למחול ו־20 מיליון לאופרות. לא מפתיע, אם כך, שנציגיהם היו הראשונים להתרעם על השינוי בסטטוס קוו. לפני כל הצידוקים האידיאולוגיים, התבטאותו של השחקן עודד קוטלר,שקשרה בין מצביעי הליכוד לעדר בהמות, הייתה קודם כל סימפטום היסטרי המעיד על חרדה מפני פגיעה אפשרית בכיסו. בפגישת הפיוס שארגן הנשיא ריבלין בין רגב לנציגי האמנים, נמלט קוטלר לשירותים כדי להתחמק מהתמונה הקבוצתית.

דווקא בשוליים אפשר למצוא עמדות מפוכחות המגובות לעתים גם בצעדים אמיצים. רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, עורכי כתב העת לשירה "מעין", הודיעו בתחילת השבוע כי יוותרו השנה על תמיכת משרד התרבות "לנוכח המתקפה מול מוסדות תרבות של הציבור הערבי, מול קביעת מדיניות העוינת יצירה עם ביקורת חברתית ופוליטית, ואווירת רדיפה והסתה שבה מדי יום נחשף, מוקע ונגזר דינו של יוצר או מוסד תרבות אחר", כתב ארד בדף הפייסבוק שלו. עבור פרויקט כ"מעין" מדובר ככל הנראה בגזר דין מוות, שכן הוויתור על תמיכת משרד התרבות גורר אחריו גם ויתור על תמיכתה של עיריית תל אביב שמציבה את תמיכת משרד התרבות כקריטריון. יחד מדובר בשני שלישים מתקציב כתב העת העומד על 89,000 ש"ח בשנה.

צ'יקי, אתה לא חושב שאתם נכנעים לשרת התרבות?

"ראשית, זה לא מכוון רק כנגד מירי רגב. נתניהו ניסה במהלך הנאומים שלו להסית נגד עמוס עוז על איזו שטות ונכשל, אחר כך הייתה הפרשה של פרסי ישראל, אחר כך בנט עם אל־מידאן, ובסוף המינוי של מירי רגב שהייתה יכולה להיות שרת גמלאים פעלתנית. דבר שני, זו לא כניעה, זה צעד הצהרתי. כמו שאמרה איילת שקד, המנטורית שלי: צריך להחרים את המחרימים".

"יש כאן הסתה מצד הממשלה נגד התרבות הישראלית ונגד השמאלנים", הוא מוסיף. "האמת היא שהלוואי שהיה מגיע יותר כסף לתרבות בפריפריה או לתרבות שאינה התיאטראות הממוסדים, אבל יש רק יצירת שנאה, הכה באמנים והצל את העם. וכשאני אומר הצל, אני מתכוון לזה. המצחיק הוא שהתיאטראות הממוסדים פחדנים ומשום מה מאשימים אותם באיזו חתרנות. כשהפקתי את ההצגה שלי 'קדימה' על מלחמת לבנון השנייה, אפילו לא השקעתי כסף לבול כדי לשלוח אותה להבימה או לקאמרי".

נחתום את הפרק באנקדוטה. ידוע כי מאחורי כל רגע היסטורי גדול עומד אזרח קטן עם עודף משווע בזמן פנוי: גברילו פרינציפ הביא לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר רצח את יורש העצר האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד; ואילו ואן דר לובה, קומוניסט מובטל, גרם לכאורה להצתת הרייכסטאג שהביאה להתבססות המפלגה הנאצית בשלטון. האזרח שהצית את מלחמת התרבות, כפי שמתברר כעת, הוא שמאי גליק – אחיינו של פעיל הימין הקיצוני יהודה גליק. גליק הצעיר, שפנה למערכת Time Out בבקשה להתראיין (חיפוש זריז בגוגל מלמד כי הוא יצר קשר גם עם גופים נוספים), מגדיר עצמו כ"פנים האמיתיות של הצנזורה התרבותית בישראל". לדבריו הוא היה הראשון לזהות את התכנים החתרניים בהצגה "הזמן המקביל" (וכן במופע המחול "ארכיון" של ארקדי זיידס, שמשרד התרבות הסיר ממנו את חסותו בתחילת החודש) ולהביא זאת לידיעת הנוגעים בדבר.

"בעיתון אחר כתבו שאני נגד המדינה ושאני לא נחמד", מסביר גליק. "אבל אני אדם מאוד נחמד. אני בעד חופש הביטוי, אבל כשאני רואה יצירה שהיא נגד חיילי צה"ל זה לא מקובל עליי. יום אחד ראיתי שחיים לוסקי, חבר שלי בפייסבוק, עשה אטנדינג להצגה 'הזמן המקביל'. אמרתי לעצמי שאם הוא, מישהו שהצביע לרשימה המשותפת, הולך לכזאת הצגה אז בטח זה משהו מעניין. התקשרתי לתיאטרון, והפקידה הערבייה אמרה לי שזאת הצגה על אסיר ביטחוני. ביקשתי לשאול על איזה אסיר, אבל היא לא רצתה להגיד. יש מיליון ערבים, אתה יודע, אבל נפל לי האסימון שהוא ערבי בכיר. פניתי בעניין הזה בפייסבוק ובמייל לכל חברי מועצת העיר חיפה ולעשרות עיתונאים. זה הגיע בשלב מסוים למשפחת תמם וככה זה הופץ גם בתקשורת. עכשיו אני פועל להורדת חסות להצגה של ארגון שוברים שתיקה בתיאטרון החאן".

פרק שני

ובו ידובר על לחם אחיד, קוויאר ו־67 שנות סתימת פיות

בזמן שבחזית המרכזית הגנרלית רגב וצבא האמנים עסוקים במלחמת התשה, נציגי השיח העדתי שועטים לכיוונם ממזרח. פעילים כגון שולה קשת, רון כחלילי ואופיר טובול אינם מגבים בהכרח את ההתבטאויות של השרה רגב, אך הם נחושים לנצל את הבמה כדי להצביע על החלוקה הבלתי השוויונית המאפיינת את תקציב התרבות בישראל לדורותיו.

"מדברים היום על הצנזורה של השרה, אבל למעשה יש כאן 67 שנים של צנזורה וסתימת פיות", אומרת קשת, מנכ"לית תנועת אחותי המושתתת על עקרונות הפמיניזם המזרחי. "90 אחוז מכלל המשאבים של מינהל התרבות תומכים ביצירות ובמוסדות אשכנזיים, יהודיים, לבנים ואירופוצנטריים. מעט מאוד הולך לתרבות ערבית, מזרחית ואתיופית. האתגר של שרת התרבות הוא להיות מחויבת לפלורליזם ולחלוקת משאבים לשאר הקהילות, ואותם גופים צריכים לדעת לחלוק.

"הקריטריונים של משרד התרבות הם קריטריונים מערביים", היא ממשיכה. "לכן מדובר בצנזורה פר אקסלנס של תרבות מזרח תיכונית, והמגמה היא פוליטית לחלוטין – להיות מדינה אירופית. פסטיבל ישראל נתמך ב־3 מיליון וחצי ש"ח. פסטיבל 'לבי במזרח' שנפתח השבוע נתמך ב־30 אלף ש"ח. איך אפשר להרים ככה פסטיבל תרבות?".

לטענותיה של קשת יש אחיזה חזקה במציאות. דוח שהוגש למשרד התרבות בשנת 2012 מטעם קואליציית לבי במזרח (שתנועת אחותי היא חלק ממנה) מצא שורה של נתונים חריגים: בתחום המחול, לדוגמה, 98 אחוז מהתקציב בשנת 2011 הוקדש למחול בעל אופי אירופוצנטרי להגדרתם, והפירורים שנותרו חולקו בין מחול ערבי ומחול מזרחי; בתחום התיאטרון 94 אחוזים מהתמיכה הוענקה לתיאטרון בעל אופי מערבי; נוסף על כך הקואליציה מפנה את תשומת לבו של המשרד לתקצוב התמוה של האופרה בתל אביב – 20 מיליון ש"ח בשנת 2014 – סכום עצום ביחס לקהל המצומצם של המוסד.

"מירי רגב באה והעלתה סימני שאלה על החלוקה המעוותת של תרבות 'גבוהה' ו'נמוכה'", אומר טובול, העורך הראשי של המגזין האינטרנטי קפה גיברלטר. "היא אמרה שהתקציבים יופנו לסבסוד וקידום של מיעוט אליטיסטי, לסבסוד לתרבות של העם. זוהי בעיניי אמירה דמוקרטית במובן העמוק של המילה, חברתית ואפילו מהפכנית. עד היום התנהלה כאן דיקטטורה של מונופול התרבות, שהפעילה צנזורה בוטה על כל מי שלא שייך אליה באין מפריע. צנזורה שפגעה בכל יצירה שהיא מחוץ לתל אביב.

"חלק מהאמנים מדברים בשם החופש שלהם לבקר את המדינה או לאתגר את השיח. אני מעריך שהם מתכוונים לזה שהציבור אמור לממן את הסרטים בז׳אנר 'יורים ובוכים' שלהם, והאמת – אני חושב שנסתדר מצוין בלעדיהם. ביקורת חברתית אמיתית וויתור על פריבילגיות לא יצאו מעולם ממונופול התרבות. האמנים שהעבירו ביקורת אמיתית על השלטון כך או כך לא ביקשו את המימון שלו. אני מקווה מאוד שהסערה הנוכחית, מעבר לדיבורים, תיצור חלוקה מחודשת והוגנת של תקציבי התרבות ותפנה את התקציבים הללו אל הפריפריה. המדינה אמורה לתקצב לחם אחיד, לא קוויאר".

הקולנוען רון כחלילי, יוצר סדרת הדוקו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", מוסיף: "ברגע ששרת התרבות תעמוד עם מספריים, ברגע שהיא תבוא ותגיד בצורה מסודרת את מה שהיא מנסה להגיד – 'אני את תקציב התרבות אחלק באופן שוויוני ואחר', אעמוד מאחוריה כחומה בצורה, לא משנה מאיזו מפלגה היא. 90 אחוז מהמחזות המוצגים בתיאטרון הלאומי בישראל הם אמריקאיים. לא ייתכן שלחרדי, למתנחל, ללהט"ב ולפלסטיני לא יהיה ייצוג.

"חייבים לפרק את התפיסה שלפיה תל אביב היא עיר הקודש התרבותית. גילה אלמגור לא צריכה לכתת את רגליה לירוחם ולחצור הגלילית. כשגילה אלמגור מגיעה לירוחם ולחצור הגלילית היא צריכה להרגיש שהיא באה לספוג תרבות. החונטה השלטת הזו עבשה, לא מעניינת. במקום שייפתחו וייתנו לתרבויות אחרות להיכנס להיכלי השיש המעופשים שלהם, הם מסתגרים ומתבכיינים עם כל מיני קלישאות של שמאל לבן".

עבור רבים, במלחמה על חופש הביטוי הלוחמים ממזרח נתפסים כגיס חמישי. במקום להתייצב לצדם במאבק על הדמוקרטיה, הם מדברים על דמוקרטיה מסוג אחר, וחלקם אפילו זוכים לקריצות מהאויב (בפוסט שפרסמה השבוע בעמוד הפייסבוק שלה, הודתה רגב לכחלילי על תמיכתו). יש אנשים שהמזמור הישראלי הידוע על מדינת תל אביב המנותקת, שמתנגן בריפיט עוד מתקופת הבחירות, עושה להם חשק לנפץ את הסטריאו. הבמאי רני בלייר אמר לנו כי לדעתו "הניסיון לחבר את האמנות והתרבות הישראלית לאשכנזיות ולשמאלנות הוא טעות פופוליסטית ולא ראויה". ואכן, מה יהא על יוצרים מעורבים עדתית? האם יוצר חצי תוניסאי וחצי רומני יזכה לדידם של קשת, טובול וכחלילי רק למחצית המימון? המוזיקאי ניצן חורש בחר בנימה ממלכתית פחות: "תמיד כיף לדחוף את העניין העדתי", הוא אומר. "אין לזה שום קשר כמובן לעניין עצמו. זה מצחיק, רגב עוזרת לפריפריה כפי שדרעי עוזר לשקופים. יה, רייט".

פרק שלישי

ובו יסופר על לחם, שעשועים וניוון שרירים

"חשיבות התרבות היא לספק לעם ישראל לחם ושעשועים", אמרה רגב בפגישה שנערכה בינה לבין נציגי מוסדות התרבות לפני כשבועיים. "העם הזה עובר תקופה קשה מאוד, עובר מלחמות ועובד קשה, ולכן צריך לספק לו את הצד של השעשועים כדוגמת תיאטרון או קולנוע".

המילים הללו הציתו את הקרב המעניין ביותר, ואולי היחיד שעשוי להפיק תועלת כלשהי במערכת הקרבות המוזרה שאנו עדים לה – והוא הקרב על עצם הגדרתה של תרבות. באופן אירוני למדי רגב עשתה שימוש דווקא במילים "לחם ושעשועים" – מושג טעון המשמש לתיאור ביקורתי של תרבות פופולרית כגורם המנוון את העם ובכך משתף פעולה, באופן עקיף, עם המנגנונים המדכאים אותו. לא פלא, אם כך, שהאמירה הזו הקפיצה רבים במחנה האמנים החופשיים; רובם ככללם דוגלים בתפיסה המודרניסטית הרואה באמנות משהו שתפקידו לזעזע ולערער.

"זה עניין של תפיסה. לא רק של תפקיד התרבות, אלא גם של תפקיד העם. והתפיסה הזאת רעה לכולנו", אמרה ח"כ מרב מיכאלי בסרטון שהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה. "איזו התנשאות איומה זאת, לחשוב שאם יספקו לנו שעשועים אפשר יהיה להעביר אותנו מלחמות ולהעביד אותנו בפרך והכל יהיה אחלה". באותו הקשר כתב השחקן תומר שרון: "האישה שמדברת על לחם ושעשועים היא זו שהמחנה שלה אחראי על הקושי להשיג את הלחם. לא משעשע".

[interaction id="558aa4d69903ebaf4935e431"]

ניב הדס, מבקר הטלוויזיה של "גלריה", מוסיף: "תפקיד האמנות הוא לא לשמש כסרט תדמית, אלא לעורר השראה, מחשבה ודיון, גם כשאמצעי המבע, נקודת המבט או הנרטיב אינם קלים לעיכול. מחזה על חייו של מחבל או סרט על יגאל עמיר צריכים להישפט על פי איכותם ולא על פי המתרס הפוליטי שהם משרתים. 'ליברה' של דון דלילו, שמספר על ההתנקשות בנשיא קנדי דרך עיניו של הרוצח לי הארווי אוסוולד, לא ישלח אנשים להתנקש בנשיא, בדיוק כמו ש'הנפילה' שמאניש את הצורר אדולף היטלר לא מטיף לדיקטטורה ולרצח מיליונים. מי שחושש שיסודותיו יתערערו בעקבות יצירה כלשהי כנראה יודע שהם אינם מוצקים דיים". השחקן דרור קרן מצטרף לדברים: "חשוב שלמדינה יהיה ברור שתרבות היא קודם כל מראה לחברה, היא תעודת הזהות שלה. מי שיש לו בעיה עם התרבות, מחפש איך לקצץ בה ומציב לה תנאים וסייגים, יש לו כנראה בעיה עם מה שמשתקף לו מהמראה".

טובול, מנגד, תופס את הצד הפוסט מודרניסטי בוויכוח ומציע לחשוב מחדש על הצורך בהבחנות מסוג זה. "ההבחנה בין תרבות גבוהה לנמוכה או בין 'אמנות' ל'בידור' היא הבחנה מיושנת ולא רלוונטית, שנועדה להשאיר את המצב הקיים על כנו ולהשאיר את האליטה השלטת במקורות הכוח. הרי גם אופרה היא שעשוע, גם אופרה היא בידור ופולקלור ועדיין בעיני 'מונופול התרבות' היא נחשבת לאמנות גבוהה שראויה לתקצוב מהמדינה הרבה יותר מהתזמורת האנדלוסית למשל. זה נובע מתוך תפיסה אירופוצנטרית – ע"ע 'לילה לבן אירופה' – שעשו לה קופי פייסט מהמאה ה־18".

"אני אוהב שעשועים ואני חובב בידור", מודה צ'יקי ארד. "אני מניח שאני העורך היחיד של כתב עת לשירה ששר באירוויזיון, אולי יש עוד מישהו כזה באסטוניה. 'מעין' הושפע מאוד מהתרבות הפופולרית לא פחות מאשר משירה. הכריכה האחורית של הגיליון הראשון שלנו הייתה אי.טי עם איבר מין נימול, עבודה של האמן פרדי כסלו. אבל אם פעם אמרו שחשוב שלצד התרבות הגבוהה תהיה תרבות נמוכה, וזה היה מרענן, היום איבדו את זה והחליטו למחוק את התרבות הגבוהה או הביקורתית או זו של המיעוטים".

אחרית דבר

כשלושה שבועות לפני הבחירות, כשרגב עדיין קיוותה להיות שרת השיכון ויאיר היה הגרבוז הנכון של הרגע, יצא לי לבלות עמה יום בדרכים. כמה שעות מספיקות כדי להבין מהן התכונות שהביאו אותה עד הלום, מעבר לעממיות ולגסות המיוחסות לה באופן שגור. רגב עונה על הדרישה השכיחה ביותר במודעות הדרושים שהוליד הקפיטליזם המאוחר: היא ביצועיסטית שלא רואה אף אחד ממטר. היא אמנם מודה שלא היה לה עניין בתיק התרבות מלכתחילה, אבל מנגד טוענת שבכוונתה "להזיז הרים" כי מדובר בשיעור שעליה ללמוד. האג'נדה השמרנית, שבאה לידי ביטוי בברברת על צנזורה וקריטריונים חדשים, מכוונת בעיקר לאוזניהם של חברי מרכז הליכוד. בסופו של יום מדובר בשרה שעושה קודם כל למען העשייה עצמה, ויודעת שתיבחן לפי גודל התקציבים שתצליח לקושש מהאוצר. במובן הזה, ועד שיוכח אחרת, גילה אלמגור יכולה לשמור את הדרמה לבמה.

אך יש מי שנהנה לחזות בשרה ובאמנים הנאבקים בבוץ. בזמן שהתקשורת הרבתה לעסוק, לשם שינוי, בתפקיד התרבות, ושמאי גליק בילה עוד לילה בחדרו בניסיון לאתר את ה"ערבי הבכיר" הבא – ראש הממשלה עבד על עסקה שתפרגן לטייקונים תמלוגים גבוהים מהגז ששייך לכולנו, ובכנסת עבר לו בשקט חוק שמאפשר הזנת אסירים בכפייה שמבטל את האפשרות לשבות רעב. נתניהו ידוע כמי שבאופן סדרתי יודע להתחבא מאחורי דמויות פרובוקטיביות המסיטות ממנו את האש. כמו בבחירות, הוא יתגלה כמרוויח העיקרי מהשיח המפלג בין המרכז לפריפריה, בין הערבים ליהודים, בין מזרחים לאשכנזים. במלחמת התרבות רגב אולי נחשבת לגנרלית האימתנית, אך בפועל היא בסך הכל חיילת ממושמעת.

סייע בהכנת הכתבה:יואב זהבי

• שרת התרבות והספורט
• שולה קשת
• דרור קרן
• מרב מיכאלי
• רון כחלילי
• מירי רגב
• אופיר טובול
• רועי צ'יקי ארד
• גילה אלמגור
• תומר שרון
• משרד התרבות
• תרבות