Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

תמונות

כתבות
אירועים
עסקאות
עיצוב? אין פה שום עיצוב. לוקס שובה בדירתו המונומנטלית (צילום: אריאל ארבל)

150 מ"ר של חופש טוטאלי: הלופט הכי צבעוני בפלורנטין

150 מ"ר של חופש טוטאלי: הלופט הכי צבעוני בפלורנטין

עיצוב? אין פה שום עיצוב. לוקס שובה בדירתו המונומנטלית (צילום: אריאל ארבל)
עיצוב? אין פה שום עיצוב. לוקס שובה בדירתו המונומנטלית (צילום: אריאל ארבל)

לוקס שובה הוא אמן שעלה מארגנטינה לפני 14 שנים הישר לסטודיו של מנשה קדישמן, אבל עכשיו הוא גר בלופט של 150 מ"ר. אין לו אמצע והבית הצבעוני שלו הוא ההוכחה לכך. והשיא? כשהוא הניח את כוס המאטה והפעיל את המזרקה בסלון

11 בנובמבר 2022

מעוניינים שהדירה שלכם תופיע במדור "דירה להכיר"? כתבו לנו

מי:לוקס שובה, 39, אמן וארט דיירקטור
איפה:רחוב אבולעפיה
ותק:שנתיים
מטראז':150 מ"ר (!)
כמה משלמים שכירות?8,500

ספר על עצמך.
"עליתי מארגנטינה לפני 14 שנים", הוא אומר בזמן שהוא לוגם מהמאטה, משקה דרום אמריקאי רווי קפאין, "החלטתי להגיע לארץ כדי להחשף למציאות חדשה ולקבל השראה לאומנות שלי. אמרו לי ללכת לפגוש את מנשה קדישמן, הוא קרוב משפחה שלי. הייתה לי את הזכות לעבוד איתו בסטודיו שלו ולקבלהשראה מבן אדם שהוא גדול בתחומו. כמו לנגן עם ג'ימי הנדריקס. קדישמן יצר מתוך האמת שלו בהצלחה ענקית והמשיך עד היום האחרון שלו. זה נתן לי את הפוש להחליט שגם אני רוצה להמשיך עם האומנות למרות שזה לא תמיד רווחי".

הדברים אצלו שחור ולבן. לוקס שובה (צילום: אריאל ארבל)
הדברים אצלו שחור ולבן. לוקס שובה (צילום: אריאל ארבל)

"למרות שהדירה שלי מאוד צבעונית, אצלי הדברים שחור או לבן. תמיד הרגשתי שאני נע בין קטבים.או שהבית מתוקתק או שהכל הפוך על הרצפה. מצד אחד אני אמן, ומהצד השני ארט דיירקטור,ביצירה יש לי חופש טוטאלי ובארט דיירקשן הכל צריך להיות מדויק. מטרות, תקציבים, אנשי צוות. לא מזמן חשבתי על זה גם שנולדתי בארגנטינה בדיוק בשנה שהמדינה עברה מדיקטטורה לדמוקרטיה. משליטה לחופש. וככה תמיד חוויתי את החיים שלי. רגע אחד אני חי פה בשקט ובדידות וברגע הבא יש חמישים אנשים. אני אוהב את האקסטרימים בחיים והקשר שנוצר ביניהם".

"גם המעבר לדירה הזאת היה שינוי מאוד קיצוני, לפני זה גרתי בדירה קטנטנה בכרם התימנים עם שותפה, פה אני גר לבד בדירה של 150 מ"ר.היה לי את הויז'ן ללופט. מקום שאני יוכל לתלות בו חלק גדול מהעבודות שלי ולהסתכל עליהן. קצת כמו גלריה. שיהיה לי מספיק מקום ליצירה אבל בלי שזה יחנוק אותי. קשה למצוא ספייס פתוח פה בעיר, גם אם מוצאים דירה גדולה בדרך כלל היא מחולקת לארבעה חדרים. כשקיבלתי את הדירה היא הייתה קוביה לבנה, בלי מזגן, בלי מנורות, בלי כלום.עברתירק עם רהיט אחד, הכורסה החומה. בתקופה של הקורונה בסוג של אובססיה הרמתי את כל הבית הזה".

הכורסה החומה, הראשונה לביתה. צילום: אריאל ארבל
הכורסה החומה, הראשונה לביתה. צילום: אריאל ארבל

איך בחרת לעצב ככה את הדירה?
"אני חושב שהבית הזה לא באמת מעוצב, לא עיצבתי אותו, הוא תוצאה של צרכים. באים אנשים, איפה ישבו? שמים ספות, כורסאות, כיסאות. יש לי עבודות יצירה, נשים אותן על הקיר. בדרך כלל אני לא מעצב כאלה חללים, אבל פה אני יכול לאפשר לעצמי לעשות מה שבא לי כי בסוף זה מה שיוצר את האווירה, וזה מספר את הסיפור שלי. אפילו מה שנראה פה הכי חסר משמעות יכול להיות הדבר הכי יקר לי".

הסלון

הסלון של לוקס שובה (צילום: אריאל ארבל)
הסלון של לוקס שובה (צילום: אריאל ארבל)
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"הפסל היווני זאת מזרקה שלקחתי מפרסומת שהייתי בה ארט דיירקטור. היא אפילו פועלת. לפעמים הבית שקט ואני מקשיב לצליל פכפוך המים שהיא מוציאה. מי צריך טלוויזיה?"

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"כשעבדתי עם קדישמן שמתי לב שהוא מזדקן. הבנתי שזה עומד להיות הסוף של הדבר ההיסטורי הזה. רציתי להנציח אותו, אז התחלתי לאסוף את כל מיני דברים שהוא עבד איתם שרצו לזרוק לפח, ועשיתי מזה יצירות. רציתי להפוך את הדבר הזמני הזה לנצחי. זאת דרך לחבר את כל הדברים ולהתחיל לגלגל את היצירה. ראיתי את היצירה עצמה וראיתי את הדברים שמשמשים ליצירה, את הכלי, ובדימיון שלי, בגלל שיש לי קרוהן, עברתי וראיתי שפורפרת שמכופלת באמצע לשניים, וכשלי יש כאב בטן אני מתקפל ככה לשניים. לקחתי את זה והתחלתי לאסוף דברים. זה היה כמו עבודה של ארכיאולוג, לגלות ולחשוף לאט לאט את הדברים. במקום להשתמש בפנדות שלו כרגיל הפכתי את זה ליצירה שמקבלת משמעות אחרת".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"משמאל יש תמונה שסבא שלי צייר. הוא היה אמן ואדריכל מפורסם שגר בניו יורק. הוא מאוד התעניין בעתידנות, כבר בשנות ה-60 הוא עם מחשב, העולם לא ידע מה זה מחשב, מהפכני לזמנו. הוא אהב לחבר בין אומנות לטכנולוגיה חדשה. העבודה הזאת משנת 1969. היא אחת העבודות הראשונות של אומנות עם מחשב והיא הוצגה במוזיאון לאומנות עכשווית בלונדון. בגלל שהיא מאוד יקרה לי היא תלויה מעל הראש שלי במקום שבו אני בדרך כלל יושב בו. לפני כמה ימים במקרה תליתי מימינה ציור של סבתא שלי, בלי לשים לב. בסוף הכל מתחבר. ככה היא נראתה בפעם האחרונה שראיתי אותה, לפני 5 שנים בארגנטינה. היא הייתה אישה מאוד מיוחדת, יפייפיה. כאן הבנתי שהיא הזדקנה. עד היום הרגע הזה עדיין חרוט לי בראש".

המטבח

תביאו את הבלגאן. צילום: אריאל ארבל
תביאו את הבלגאן. צילום: אריאל ארבל

"פה כל הבלאגן בבית מתרכז".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"בשנה הראשונה השקעתי כמה אלפי שקלים על רהיטים חדשים ואיכותיים. פתאום קלטתי שאני בלחץ על החפצים שלי. בלילה הראשון שהבאתי את השטיח הלבן היוקרתי לפה חברה שפכה עליו יין אדום. התבאסתי. התגובה שלי עשתה לי לא טוב. אמרתי לעצמי: 'רגע, בשביל מה יש לך בית אם לא בשביל שיחיו בו?' החלטתי שמכל טעות שקורית אני אעשה משהו חיובי, אתחיל יצירה. הבית הזה חי, נושם, משתנה בלי הפסקה. כל דבר שיקרה, ישנה את המסלול שלו".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"לא. אין את האפר של סבא וסבתא שלי בתוך הכדים הזהובים. אבל זה לגמרי נראה ככה. מגניב, לא?"

המסדרון (כן, יש הרבה ממנו)

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"בגיל צעיר גילו שאני חולה בקרוהן. עברתי כמה ניתוחים לא פשוטים. מצד אחד הרגשתי צעיר, חזק, שאני אוכל את העולם ומצד שני בכל פעם שהייתי הולך לשירותים הייתי מדמם. גם בזה יש משהו שחור-לבן, אושר מאוד גבוה מצד אחד וטיפולים רפואיים חודרניים וקשים מהצד השני. היצירה הזאת זה מוכרבת מהמון ניירות טואלט. וזה הצבעים שיוצאים בשירותים. לא הכל ורוד בחיים".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"רק אחר כך שמתי לב שמתחת ליצירה על הקרוהן יש את האיש הדואג. הדברים לאט לאט מתחברים ומתיישבים בצורה מסויימת שגורמת לך גם לחשוב. עשיתי את השינוי הזה מהבטן. אני תמיד פועל משם. אולי בגלל זה חתכו לי אותה שלוש פעמים".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"סימן ההיכר של הרבה יצירות שלי זה מכחולים שתקועים בצורת לב. אני אוהב איך הצל שהם עושים על הקנבס משתנה בהתאם לזווית שהאור נשפך עליו. המכחולים לא מודבקים, הם תקועים בפנים בצורה חכמה. אם מתייחסים ליצירה בחוסר עדינות הם יכולים ליפול ולעשות קרע, ממש כמו עם הלב עצמו".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"ציור שקדישמן צייר לי.זאת אחת היצירות האחרונות שלו. אני ביקשתי את זה ממנו. מבחינתי זה ישראל. המילה אהבה כתובה בכל השפות והסימבולוגיה של הדתות שנפגשות בירושלים. בסוף כולם חיים בתוך אותה מסגרת".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"יש פה כל מיני סוגים של רהיטים, תלוי במצב רוח, תלוי באנשים שבאים. יש מלא אינטרקציות בבית. זה מאוד מעניין לראות איפה בוחר לשבת בן אדם שנכנס לחלל. איפה הוא מרגיש בטוח. זה גם כמו Open Space. לפעמים אני עובד בסלון וחבר אחר יכול לעשות שם שיחת טלפון".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"זה ציור של סבא שלי. תמיד דמיינתי שהאישה בתמונה היא אמא שלי".

הכניסה לבית

כוס מאטה. צילום: אריאל ארבל
כוס מאטה. צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"התמונה של האישה זה מתערוכת עירום שעשיתי לפני כמה שנים. אני מאוד מסוקרן מנשים. כשגדלתי בארגנטינה הייתי בעיקר עם הנשים. הן אלו שלימדו אותי הכל, הן הדמויות החזקות ביותר בחיים שלי".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

חדר השינה

צילום: לוקס שובה
צילום: לוקס שובה
צילום: לוקס שובה
צילום: לוקס שובה

"לכאן אני בא כדי לנוח. בגלל זה הכי רגוע פה".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

לוקס שובה הוא אמן שעלה מארגנטינה לפני 14 שנים הישר לסטודיו של מנשה קדישמן, אבל עכשיו הוא גר בלופט של 150...

מאתאריאל ארבל13 בנובמבר 2022
נועה ואמיר בדירה שלהם. צילום: אריאל ארבל

הגלריה הזוגית: דירת 65 מ"ר שהיא תערוכה שלא נגמרת לעולם

הגלריה הזוגית: דירת 65 מ"ר שהיא תערוכה שלא נגמרת לעולם

נועה ואמיר בדירה שלהם. צילום: אריאל ארבל
נועה ואמיר בדירה שלהם. צילום: אריאל ארבל

הדירה של נועה שטיינברג ואמיר קסלר מלאה באוצרות שנועה אספה מהרחוב ואמיר תלה בהרבה סבלנות - ולכל חפץ בדירה הזאת (ויש שם הרבה חפצים) יש סיפור משלו. העניינים מסתבכים רק כשזה נהיה ברור שאחד מהחפצים חייב כבר למצוא בית אחר

4 בנובמבר 2022

מי:נועה שטיינברג, 31, פסיכולוגית בהתמחות ומורה ליוגה;אמיר קסלר, 32, מנהל מוצר בחברת היי טק
איפה:ליד יהודה הלוי
ותק:ארבע שנים
מטראז':65 מ"ר
כמה משלמים שכירות? "6,500 אבל בדיוק העלו לנו ל-7,000"

ספרו לי על העיצוב המיוחד של הבית.
אמיר:
"נועה אחראית על העיצוב.אני לגמרי על תקן הקבל"ן בבית, המבצע. יש פה אולי שלושה פריטים שאני הייתי אחראי עליהם. התפקיד שלי הוא לתלות את התמונות והמדפים, וליהנות".
נועה:"יש בינינו שיתוף פעולה מהמם סביב הבית. אמיר דופק מסמר ואז אנחנו תולים את התמונה ופתאום אני מבינה שהיא צריכה להיות סנטימטר ימינה, אז הוא מוריד את התמונה ודופקים שוב. עםהשנים אני גם ממש מתייעצת איתו".

הרבה ממה שנמצא בבית שלכם נאסף מהרחוב?
נועה:
"כמעט הכל. מהרחוב, מחדרי המתנה, יד שנייה או מתנות.אני לגמרי אספנית, והרגישות הגבוהה שיש לי בתור פסיכולוגית מתבטאת גם כלפי חפצים. אני ממש זוכרת מאיפה מצאתי כל דבר ויש לי סיפורים שלמים על כל חפץ.יש משהו מאוד ריגשי מבחינתי בלעצב את הבית, וזה תהליך שכל הזמן משתנה. משהו שהיה נראה לי אסתטי היום עוד יומיים יראה לי רע. אם נוריד את כל התמונות תראי מלא חורים כי התמונות זזו כל כך הרבה פעמים, וזה אומר שהעיצוב מספר איזשהו סיפור פנימי שלי. והסיפור הוא בהשתנות מתמדת".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

לאספנות יש קונוטציה מעט אגרנית, לא?
נועה:
"אמיר יגיד שיש קצת היבטים אגרניים. לפני כמה זמן נאלצתי למסור מנורה עצומה שהייתה פה ועשתה קרע ביחסים שלי ושל אמיר. ממש אהבתי אותה אבל בקושי השתמשנו בה, היא הייתה עצומה. כמות הפניות שקיבלתי לגביה הייתה עצומה וזה כאב לי כי הבנתי שאני מוסרת משהו יקר ערך אבל זה עיצבן את אמיר ברמות שקשה להסביר והוא צודק, כי לא השתמשנו בה באמת".
אמיר:"זה נכון. בבית יש משהו מאוד אומנותי ואני אוהב את זה, אבל מבחינתי הוא גם צריך להיות פונקציונלי. יש את הנקודות שבהן האמונתיות חוצה את הגבול ומתחילה להפריע, כמו המנורה הענקית שחסמה את כל החדר ובקושי עבדה. אבל עם רוב הדברים אפשר לחיות בשלום וזה לגמרי שווה את זה".
נועה:"אני חושבת שבסוף הרגעים האלה של הצמתים בזוגיות, כשיש התנגשות של רצונות, אלו האיזורים הכי מעניינים ומלמדים. לפעמים אמיר מזכיר לי שפונקציונליות זה חשוב כי הבית בסופו של דבר צריך לשרת אותנו. אבל לפעמים זה הפוך, אני מכניסה משהו הביתה שבהתחלה הוא מתנגד לו אבל אז הוא מבין וקשה לו לחיות בלעדיו".
אמיר:"נכון. כמו הספסל שהשכנה זרקה ונועה מצאה על הגג. הוא היה במצב מחריד, מעופש. שנאתי אותו ורציתי שנעיף אותו בכל דרך אפשרית. אבל לנועה היה איזשהו חלום לעשות לו שיפוץ קטן עם משייפת ולצבוע אותו מחדש. עשינו את זה ועכשיו הוא בחדר שינה ואני מת עליו ולא יכול לדמיין מצב שלא יהיה אותו בחדר".

הספסל שאמיר לא יכול בלעדיו. צילום: אריאל ארבל
הספסל שאמיר לא יכול בלעדיו. צילום: אריאל ארבל

אמיר:"חבל שאין לנו תמונה שלו לפני השיפוץ".

חדר השינה

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

נועה:"הירח הזה היה לי בחדר מאז שהייתי קטנה. תמיד אהבתי את הירח. הוא מרגיע אותי. אפילו יש לי קעקוע של ירח".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

אמיר:"נועה קנתה לי את הבובה הזאת, זאת דמות מ"המסע המופלא", אחד הסרטים של סטודיו ג'יבלי היפני. אנחנו אובססיביים לסרטים שלהם ותמיד צופים בהם ביחד".

הסלון

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

אמיר:"התמונה הזאת הייתה תלויה בבית ישן של ההורים שלי. היא שכבה במחסן הרבה שנים ועכשיו מקבלת חיים מחדש. בהתחלה זה היה לי מוזר, טעון רגשית. עכשיו אני אוהב את זה".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

נועה:"גרנו שנה בברלין. מאוד התחברנו לשקט, לרוגע ולדברים הקטנים. הרבה דברים בעיצוב של הבית מושפעים משם. למשל זה שאנחנו לא מדליקים את האור מהתקרה. בברלין לא מותקנות בכלל מנורות כאלו, התאורה היא תאורה של אווירה, יש בזה איכות מרגיעה. התקליט שמוצג זה בדרך כלל התקליט שאנחנו שומעים הכי הרבה באותה תקופה".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

"גם המקרן הוא השראה מהמחיה שם. זה מאוד ברלינאי. אנחנו משתמשים בו כמו בטלוויזיה. קוראים לזה בימר ולכולם יש כזה בבית. אנחנו אוהבים את זה כי זה מוסיף איזושהי מידה של טיקסיות. אי אפשר ללחוץ על השלט ולהפעיל תוכנית. צריך לסגור את התריסים ולהדליק את המסך ולוקח לו כמה שניות להתחמם. זה פעולה אחת פחות שאנחנו עושים באוטומט. חוץ מזה שזה נותן אווירה של קולנוע, ואין גוש ענק שחור שתלוי בסלון."

סרט של ג'יבלי, כמובן. צילום: אריאל ארבל
סרט של ג'יבלי, כמובן. צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

נועה:"אני מאוד אוהבת עירום נשי. גוף עירום זה הדבר הכי אנושי שיש. הוא לא צריך להיות יפה, הוא פשוט צריך להיות. זה אפילו לא מיני מבחינתי. אני חושבת שיש בזה אמירה לשים את זה על הקיר, כמו להגיד שזה חלק מהחיים".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

נועה:"אני אוהבת את המראה הזאת כי מזוויות מסויימות אפשר לראות בה השתקפות של התמונות בסלון."

המטבח

אמיר:"המטבח זה תחום האחריות שלי. על המקרר תלויות מדבקות של מילים בגרמנית. כשגרנו שם התחלנו ללמוד את השפה אז רצינו להמשיך לתרגל אותה בארץ. זה לא עבד אבל השארנו את המדבקות בשביל הזיכרון. יש גם מגנטים חדשים עם בובות של פרויד ויונג שקניתי לנועה לכבוד תחילת הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

מזכרות מקרובי משפחה שחיים בקופנהגן ומילאנו.

ספריה ופינת אוכל

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

חדר עבודה

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

אמיר:"זה כלי העבודה שאיתם אנחנו עובדים כשאנחנו משפצים רהיטים, תולים תמונות או מטפלים בעציצים. אני אוהב את זה שאפילו בדבר הכי פונקציונלי שיש כמו כלי עבודה נועה הכניסה את הדברים הקטנים והאומנותיים שלה, כמו הגלויה והבובה של הראש צבי".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

נועה:"באחד מימי ההולדת שלי, כשהיינו ביפן, אמיר החליט שהוא חייב לקנות לי רובוט. בהמשך פיתחתי אליו חיבור ריגשי עמוק כי לקחתי קורס קומיקס בבצלאל ובחרתי ליצור סביבו את כל העבודה שלי. פיתחתי לו עולם פנימי עשיר. רובוט שעבר מיפן לירושלים ומתגעגע הביתה".

צילום: אריאל ארבל
צילום: אריאל ארבל

נועה:"ציור קטן של אמיר שלא הייתי מסוגלת לזרוק".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הדירה של נועה שטיינברג ואמיר קסלר מלאה באוצרות שנועה אספה מהרחוב ואמיר תלה בהרבה סבלנות - ולכל חפץ בדירה הזאת (ויש...

מאתאריאל ארבל4 בנובמבר 2022
קפה קליפורניה של אייבי נתן. צילום: יעל רוזן

כסית חוזר לחיים: הצלמת שתיעדה את הבוהמה של אז בוחרת תמונות

כסית חוזר לחיים: הצלמת שתיעדה את הבוהמה של אז בוחרת תמונות

קפה קליפורניה של אייבי נתן. צילום: יעל רוזן
קפה קליפורניה של אייבי נתן. צילום: יעל רוזן

תערוכת ״דיזנגוף בשחור לבן״ שתיפתח בכיכר דיזנגוף בחמישי הקרוב, תציג מתצלומיה של יעל רוזן - חלוצת הצילום המגזיני שתפסה את רוח הרחוב הלוהט של הסבנטיז. רגע לפני הפתיחה, תפסנו אותה כדי לשמוע מה עומד מאחורי כמה מהתמונות הבולטות בה. רק אל תקראו לה פפארצי

רחוב דיזנגוף המתוק והמפוצץ כבר התעורר זה מכבר מתרדמת החורף שנכפתה עליו עקב מגפת הקורונה והעבודות בכביש. הכיכר חזר להכיל (בקושי) את כל יוצאי הבייקרי וקפה קוקו. החיים חזרו למסלולם. עבור עיריית תל אביב, בשיתוף עם צלמת המגזין המיתולוגית יעל רוזן – מדובר בתזמון המושלם להפיח בדיזנגוף המחודש קצת מזוהר העבר שלו. בתערוכת ״דיזנגוף בשחור לבן״ שתפתח בחמישי ותציג בין כיכר דיזנגוף לשדרות בן גוריון – יופיעו 46 מתצלומיה של רוזן בהם משתקפת הרוח הסקסית ומעוררת הקנאה ששמורה רק לימי ׳כסית׳ וה׳קליפורניה׳ בסבנטיז.

״זו חגיגה גדולה מאוד״, אומרת רוזן, ״בשנים האחרונות הבנתי שבחו״ל האמנות יוצאת לרחוב, יכול להיות שבהשפעת הקורונה, אבל בכל אופן זה מיוחד מאוד לייצר את המפגש הזה בין עבר להווה ממש ברחוב עצמו. מדובר בצילומים של לפני 45 שנה ויותר שמקבלים פתאום חיים חדשים״.

העירייה פנתה לרוזן בעקבות הדים שהתחילו להגיעמעמוד הפייסבוק שלה– שצבר פופולריות מדהימה במהלך הקורונה. ״מאז תחילת המגפה ובתוך המצוקה שליוותה את הימים האלו, חברים עודדו אותי לפרסם ולהוציא לאור את כל הצילומים מהארכיון שלי״, משתפת רוזן, ״זה עודד אותי מאוד. אהבתי את התמונות שלי לכל אורך השנים אבל כשהתחלתי להוציא אותן החוצה באופן אינטנסיבי זה הגיע לחשיפה של עשרות אלפי אנשים ולתגובות מדהימות מכל דור שצפה בהן ברשתות – לא רק הדור שחי את התקופות האלו. זה היה מפתיע, מרגש ומשמח״.

רוזן היא אחת מחלוצות הצילום המגזיני בארץ. היא החלה את דרכה בשנת 1968 כצלמת ב-״על המשמר״, ולאחר מכן התפרסמה כצלמת של ״מעריב״ ומגזין ״את״. תחת עדשתה עברו אמנים, סופרים, משוררים ואנשי ציבור רבים – נעמי שמר, יונה וולך, דליה רביקוביץ׳ ועוד. היא זוכת הפרס הבינלאומי לצילום על שם אנה ריבקין ומציגה את צילומיה בתערוכות רבות בארץ ובחו״ל. ״היה לי קשה מאוד לבחור מה יופיע בתערוכה – צילמתי המון אופנת רחוב, גם בכתבות שהזמינו ממני וגם עצמאית״, היא מעידה, ״על פי התגובות שקיבלתי אני מאמינה שהתמונות מצליחות מאוד להעביר את האווירה שהייתה, האופנה, האנשים. אני יכולה להעיד רק על האינטואיציה שלי, אבל אני מאמינה שיש לי טביעת אצבע בטבעיות ובנינוחות מצד אלו שאותם אני מצלמת״.
ביקשנו מיעל לספר לנו על מה עמד מאחורי התמונות כמה מהתמונות האייקוניות של התערוכה – והרי הן לפניכם:

1. קליפורניה, 1968

״את תמונת הרחוב הראשונה שלי צילמתי בכלל בחיפה. צלם שעבדתי אתו שלח אותי לצלם שם ברחובות ואני זוכרת שרעדתי מפחד. צילמתי משפחה עם כמה ילדים. התמונה שמצולמת כאן, בבר הקליפורניה שהיה צמוד לתיאטרון הקאמרי, גם היא אחת מתמונות הרחוב הראשונות שצילמתי. לא ישבתי שם אף פעם – אבל זו הייתה התקופה של אייבי נתן, וכולם היו שם. התמונה הזו מספרת את האווירה של המקום לבד, אני לא צריכה לומר עליה כלום. זו החוכמה בצילום רחוב – שהתמונה תספר את הסיפור ולא אני״. (בתמונה הראשית)

2. סבתות על המשקל, 1975

״יש צילומים שאני זוכרת, ויש צילומים שדרך הפרסום המחודש שלהם בפייסבוק ובתערוכה אני מגלה אותם מחדש. כשאת הולכת ברחוב ורואה דברים מסוימים בעיניים קל שהם יחלפו על ידך. אבל כשיש לך מצלמה ביד – את הרבה יותר ממוקדת ומחפשת את חלקיק השנייה הזה שיכול להיות מעניין. הסצנה הזו היא בדיוק חלקיק השנייה הזה. כשצילמנו במצלמות אנלוגיות עם נגטיב – ההתייחסות לכל קליק הייתה הרבה יותר מחושבת. גם כשהתכוונתי לצלם פורטרט של מישהו, ולא צילום ספונטני כמו זה שכאן, הייתי צריכה לחשוב הרבה על כל לחיצה – 36 תמונות בלבד בפילם אחד. הייתה סקרנות גדולה לראות את התוצאות בכל פעם. אמנם היום בצילום הדיגיטלי אני מרשה לעצמי מעט יותר, אבל אני לא משתוללת, מנסה להישאר ממוקדת ומתומצתת״. תושבת העיר אף זיהתה את סבתא שלה בתמונה, ציטה פפר ז״ל (מימין), שנפטרה לפני 11 שנה.

"סבתות על המשקל". צילום: יעל רוזן
"סבתות על המשקל". צילום: יעל רוזן

3. חנה לסלאו והפסל ולרי, כסית בשישי, 1974

״בימי שישי התכנסו בכסית המון אנשים. הפעמים הראשונות שהגעתי לשם היו כששיחקתי ב׳הבימה׳ לתקופה קצרה. הייתה לי התלבטות תקופה מסוימת בין צילום ותיאטרון. אפילו כשהחלטתי שאהיה צלמת זכיתי עדיין לשחק בתפקידון קטן בהצגה שנקראה ״השקרן״. היינו מגיעים אחרי הצגות לשבת בכסית בערב. אבל כשהגעתי בימי שישי לצלם בצהריים – היו המון דמויות מעניינות. זה אולי אחד המקומות שצילמתי בהם הכי הרבה. מבחינתי זה ממש לא פפראצי. כמו שחנה נינוחה כאן – כך ניסיתי שיהיו כל המצולמים שלי״.

חנה לסלאו והפסל ולרי בכסית. צילום: יעל רוזן
חנה לסלאו והפסל ולרי בכסית. צילום: יעל רוזן

4. שמוליק קראוס, ג׳וזי כץ והמשפחה. 1976

״התמונה הזו צולמה בספסל באזור כסית, אזור קצת יותר ספונטני מבחינת היכולת לצלם בו. צילמתי כמה מפורסמים – כמו שיש רבים שלא צילמתי. פחות עניינה אותי תשומת הלב שהאדם משך בסביבה אלא מה הוא עשה, באיזו פוזיציה יכולתי לתפוס אותו או אותה. להיות בסביבתם כסלבריטאים לא ריגש אותי – אהבתי להיות לצד אנשים שעושים אמנות. בצילומי רחוב כאלה נהניתי מהזרימה והאגביות בין המצלמה למצולמים. זה היה שונה מסוג הצילומים שעשיתי כשצילמתי פורטרטים לכתבות. בתחילת דרכי כצלמת מגזינית, רוב הצלמים נהגו לצלם תוך כדי שיחה עם הכתב/ת ואני ניסיתי בדרך אחרת. הקשבתי לשיחה, התרשמתי ואחר כך צילמתי. כך התאפשר לי להעמיק ולאפיין את המצולם על רקע הסביבה בו הוא חי, עובד, יוצר. למעשה ביימתי את הצילום. בימים ההם בארץ זה היה חידוש״.

שמוליק קראוס, ג׳וזי כץ והמשפחה. צילום: יעל רוזן
שמוליק קראוס, ג׳וזי כץ והמשפחה. צילום: יעל רוזן

5. שתי נשים ב׳פינתי׳. 1975

״מיקי אמדורסקי ותמי פסחזון מצולמות בתמונה הזו. למיקי היה בוטיק בפסאז׳ הוד, היא התעסקה בעיצוב והלבישה את הלהקות שהיו קשורות לבעלה – בני אמדורסקי, ורבים נוספים. תמי הייתה רקדנית בלהקת ״כרמון״, שחקנית בקאמרי ודגמנה. כשצילמתי אותן לא ידעתי כלל מי אלו, ורק כשפרסמתי את התמונה בפייסבוק גיליתי במי מדובר. יצרתי איתן קשר – ושחזרנו יחד את התמונה בקפה ״סגפרדו״ שיושב עכשיו איפה שפעם היה ״פינתי״ המיתולוגי. ההתייחסות הזו לזמן היא בדיוק מה שאנחנו מנסים להביא בתערוכה – סגירת מעגלים מאוד מרגשת. פגשתי כמה וכמה אנשים, לאו דווקא מפורסמים, שביקשתי שיבואו במהלך התערוכה ואצלם אותם שוב. המון אנשים שלא הכרתי כלל זיהו את עצמם בתצלומים״.

שתי נשים ב׳פינתי׳. צילום: יעל רוזן
שתי נשים ב׳פינתי׳. צילום: יעל רוזן

6. מכנסי ה׳פיל׳ שוב באופנה. 1975

״אני לא מכירה את שתי הנשים בתמונה הזו ואפילו לא בטוחה שהן ידעו שאני מצלמת. אבל אני מקווה שהתגובות בפייסבוק יביאו אותן לתערוכה ואזכה לצלם אותן שוב, במיוחד כשמכנסי ה׳פיל׳ חוזרו עכשיו שוב לאופנה, זה יכול להיות נחמד״.

"מכנסי הפיל שוב באופנה". צילום: יעל רוזן
"מכנסי הפיל שוב באופנה". צילום: יעל רוזן

7. רחל דובסון. 1977

״זו רחל דובסון, ממייסדות תיאטרון ה״פרסה״ ומשחקניות התיאטרון הותיקות. הכרתי אותה בזמנו, אבל אני לא יכולה לומר בדיוק מה עשתה בתמונה. זה היה ספונטני לחלוטין – ידעתי מי היא, היא ידעה שאני מצלמת, ויצאה מזה תמונה מקסימה. זה היה צילום בתוך כתבה שכללה תמונות של נשים לבושות לבן בעיר״. לנו רק נותר לומר שאם משקפי השמש האימתניות, השיער המתולתל, וסנדלי הפלטפורמה מקש לא זועקים שנות ה-70 המאוחרות – אנחנו לא יודעים מה כן.

רחל דובסון. צילום: יעל רוזן
רחל דובסון. צילום: יעל רוזן

״אני מרגישה שהעיר הזו היא הבית שלי – האינטנסיביות שלה והחיים שמתומצתים בה הם קטליזטור נהדר ליצירתיות. חשוב לי שהתמונות ידברו אל אנשים ויביעו את נקודת הראות שלי״, מסכמת רוזן, ״דיזנגוף בעצמו קיבל עכשיו חיים חדשים, אני מסתובבת, מצלמת ונהנית מאוד. דיזנגוף של אז, עם בתי הקפה הבוהמיינים – כסית, קליפורניה, פינתי, רובל, קפה בתיה וקיטון – היה מאופיין באנשי רוח ובוהמה שהתכנסו במקומות מסוימים מאוד. זה כבר לא אותו הדבר, תל אביב השתנתה כולה – היא מתחילה לאט לאט לאבד את הצביון שלה לטובת מגדלים ובניינים – רק פלורנטין נשארה קצת תל אביב של פעם, ועדיין אני כמעט ולא יוצאת מכאן״.
התערוכה ״דיזנגוף בשחור לבן״ תוצג מכיכר דיזנגוף ועד שדרות בן גוריון, החל מיום חמישי ה-11.11 ועד ה-4.12. בתערוכה ישתתפו גם העסקים ברחוב, כאשר מחוץ לכל בית עסק יהיה ניתן לסרוק ברקוד וללמוד על העסק שהיה קיים באותו מקום בשנות ה-70. בנוסף, אפשר יהיה ליהנות ממגוון הטבות בבתי העסק.לפרטים נוספים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

תערוכת ״דיזנגוף בשחור לבן״ שתיפתח בכיכר דיזנגוף בחמישי הקרוב, תציג מתצלומיה של יעל רוזן - חלוצת הצילום המגזיני שתפסה את רוח...

מאתתומי שטוקמן9 בנובמבר 2021

די כבר: התמונות שאתם חייבים להפסיק להעלות לאינסטגרם

די כבר: התמונות שאתם חייבים להפסיק להעלות לאינסטגרם

6 בספטמבר 2017

אם אתם משתמשים ביותר מהאשטג אחד לתמונה, מצלמים שקיעות באופן עקבי או מעלים יותר משלוש תמונות עוד לפני שירדתם מהמטוס – מומלץ לשנן הרשימה הזו היטב ואולי לשקול גמילה.

סלפי עם הכרטיסים של ההופעה

ולמקרה שתהיתם, זה ממש לא מעניין אף אחד שלבשתם חולצת מרצ'נדייז של רדיוהד מההופעה ברוקסן בשנת 1993 והזעתם בה את נשמתכם

https://www.instagram.com/p/BVU3Zc-AZK2/

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מאתעינת שרון7 בספטמבר 2017
פסטיבל הופעות (צילום: Shutterstock)

הקוד האתי: העלאת תמונות מפסטיבלים בחו"ל

הקוד האתי: העלאת תמונות מפסטיבלים בחו"ל

איפה מפרסמים, איך, כמה ולמה - המדריך להעלאת תמונות מפסטיבלים בלי לעלות על העצבים ולהיות מנודה לנצח מהחברה האנושית

פסטיבל הופעות (צילום: Shutterstock)
פסטיבל הופעות (צילום: Shutterstock)
9 ביוני 2016

יותר זה ממש פחות

שמחים שנהניתם לכם בפרימוורה או בכל פסטיבל מוזיקה אחר, אבל זה לגמרי לא מצדיק הצפה של הפיד שלנו בפייסבוק. נשבעים שגם אם תעלו תמונה אחת ביום אנחנו נאמין לכם שהייתם שם. פתרון לגיטימי אחר הוא לפתוח אלבום פייסבוק ולעלות אליו את התמונות. ככה אתם תישארו עם הזיכרונות ואנחנו נבוז לכם קצת פחות.

חוויות מהפרימוורה: תחתונים, נזקים וקראוד סרפינג

היד קלה על הבלוק

לאינסטגרם, לעומת זאת, אתם מוזמנים לעלות כמה תמונות שרק תרצו. רק קחו בחשבון שהרבה יותר קל, נגיש ולגיטימי לעשות אנפולו שם מאשר בפייסבוק.

התוכן הוא המלך

אם כבר אתם מציפים לנו את הפיד, תנו לנו לפחות תוכן איכותי שיש לנו מה לעשות בו: הסט ליסט של רדיוהד, הכנה להופעה של בריאן וילסון בארץ, טיפים על להקות שלא הכרנו. את הביקורת תשאירו בבקשה לאלו שמבינים.

פוסטמודרניזם

בסנאפצ'טתעשו מה שבא לכם, כולל להחליף את הפרצוף שלכם ושל פי ג'יי הארווי.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

איפה מפרסמים, איך, כמה ולמה - המדריך להעלאת תמונות מפסטיבלים בלי לעלות על העצבים ולהיות מנודה לנצח מהחברה האנושית

מאתאייל דץ9 ביוני 2016
יולי יצרנית המסגרות (צילום: נעה גור וניבי להבי)

בתי המלאכה של תל אביב: יולי יצרנית המסגרות

ברחוב הומה בתל אביב, מצאנו יצרנית מסגרות בהתאמה אישית ששרדה את מהפכת הסמארטפונים. בואו להכיר את העסקים הוותיקים של העיר

מאתניבי להביונעה גור1 ביוני 2016
שפה משותפת. חאדר אבו סייף ושי משה (צילום: איליה מלניקוב)

המדינה לא מאפשרת לנו להיות פשוט שני בני אדם

אני יודע שהוא היה רוצה "שאזיין בשכל כל היום" במקום לדבר כל הזמן על קיפוח ועל גזענות, אבל המציאות לא מאפשרת...

מאתחאדר אבו סייף7 בינואר 2016
קבוצות וואטסאפ, הסיוט של כל הורה. (צילום: shutterstock)

עשרת הדיברות לוואטסאפ הכיתתי

תוכנת המסרים החינמית מעדכנת מדי פעם פיצ'רים כדי להשאיר אותנו מכורים, אבל מי שעלולה לגמול אותנו היא קבוצת הוואטסאפ הכיתתית. הבעיה,...

מאתורד שנבל31 בדצמבר 2015
צילום: איגי וקסמן

איגי וקסמן חושפת את תקופת רוקסן בתערוכת צילומים ראשונה

איגי וקסמן מציגה לראווה את התמונות שצילמה כסטודנטית צעירה, אי אז בתקופת רוקסן, בתערוכה ראשונה

מאתיונתן גת5 באוגוסט 2015
עילית אזולאי. מתוך אתר האינטרנט של האמנית

קול קורא: חמישה ספרי אמן שכדאי לכם לחפש

ספרי אמן הם לא פחות מיצירה בפני עצמה - וככזו, הם מרתקים, מעוררי מחשבה ואקסקלוסיביים. אספנו עבורכם רשימה של חמישה ספרי...

מאתמיטל רז11 במאי 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!