אפשר להרגיש את זה באוויר: סטודנטים עם מבט מבוהל בעיניים ממלאים את בתי הקפה ודורשים זה מזה ומשכניהם להיות קצת יותר בשקט, שותפים לדירה מסתכסכים על רקע הדרישה ללמוד בדממה יחסית או יוצאים למלחמת חורמה בשכן הסקסופוניסט. תקופת המבחנים בשטח – כל העיר במתח.

>> עודף מטשרניחובסקי: 16 הפיתות הכי טעימות בפחות מ-50 ש"ח
>> דאבל פארקינג: 7 דברים שחובה לדעת על הסדרי החניה בתל אביב

אבל למה ככה? אפשר גם אחרת. אחד הסודות הידועים בעיר, שלא עוברים מספיק מדור לדור, הוא שמדי תקופת מבחנים פותחת עיריית תל אביב-יפו את המחרשות שלה לטובת ציבור הסטודנטים. לא מחרשות לעבד איתן את האדמות החקלאיות שלכם, אלא חללי למידה לחרוש בהם את הנשמה שלכם לקראת המבחן כאילו החיים שלכם תלויים בזה (הם לא. אתם יודעים שהם לא).

המחרשות של עיריית תל אביב-יפו, שנפתחו היום לציבור הרחב ויישארו פתוחות עד ה-13.3, הן חללי עבודה ולמידה שקטים ומאובזרים היטב שמציעים הרבה ספייס, Wifi חזק, מזגן/חימום, מטבחון ופינת קפה, דומיה מופתית והמון שקעים לכל הלפטופים, הטאבלטים והסמארטפונים שלכם. ואולי הכי חשוב: חינם, ובמגוון לוקיישנים נגישים בכל רחבי העיר.

איך זה עובד? קל.בודקים כאן היכן המחרשה הקרובה ביותר למקום מגוריכםואת שעות הפתיחה, ומתייצבים מוקדם עם האוזניות שלכם ומשהו לנשנש שרכשתם בסביבה (רק לא לרשרששששש). המחרשות של בית הצעירים (מזא"ה 9), פארק התחנה ובית הצעירים ברחוב ולנברג – פתוחות גם בשבת לטובת חרשנים מתקדמים, ובחלקן ניתן גם להשתלט על חלל למידה קבוצתי. ולהלן הרשימה המלאה:

מרכז העיר

– בית הצעירים מזא"ה 9 (פתוח בשבת)
כתובת: רחוב מזא"ה 9
שעות פתיחה: א'-ה' 22:00-9:00, ש׳ 16:00-10:00​

– מונטי 9
כתובת: בית שמאי 9
שעות פתיחה: א'-ה' 18:00-10:00​
שימו לב, שעות הפעילות משתנות בהתאם לצורך ויש לבדוק בטלפון טרם ההגעה – 073-3844275​

– מוזיאון תל אביב לאמנות
כתובת: שדרות שאול המלך 27
שעות פתיחה: א'-ה' 18:00-10:00​​

-מחרשת האופרה – המשכן לאמנויות הבמה​
​כתובת: שדרות שאול המלך 27
שעות פתיחה: א'-ה' 16:00-10:00

​צפון העיר

– בית הצעירים ולנברג 32 (פתוח בסופ"ש)
כתובת: רחוב ולנברג 32
שעות פתיחה: א'-ה'- 21:00-9:00, ו' 17:00-10:00, ש' 18:00-10:00​

​ דרום העיר

​- פופ אפ הקשת
כתובת: שדרות ישראל גורי 61
שעות פתיחה: א'-ה' 17:00-9:00

– בית הצעירים ורדיאל 17
כתובת: ורדיאל 17
שעות פתיחה: ​א'-ה' 20:00-09:00

– פארק התחנה (פתוח בשבת)
כתובת: מתחם התחנה
שעות פתיחה: א'-ה', ש' 18:00-10:00

​ יפו

– בית הצעירים יפת 83
כתובת: יפת 83
שעות פתיחה: א'-ה' 21:00-9:00

– מרכז קהילתי בית רק"ע​
כתובת: הרב רובינשטיין 14​​
שעות פתיחה:
ראשון-שני 08:00-19:00, שלישי 08:00-15:00, רביעי-חמישי 08:00-19:00

• הבועה
• סטודנטים
• תרבות סטודנטיאלית
• תקופת מבחנים
• עיריית תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

יכול להיות מאוד שכבר שמעתם על עמוד הפייסבוק "מחאת הבירה – הסוף לפיינט". העמוד שקם בנובמבר 2014 סחף אחריו רבים, הצליח לעורר הד תקשורתי ואף גרם לשינוי ממשי בשטח. אחד ממובילי העמוד הוא עודי, סטודנט לכלכלה ופסיכולוגיה מאוניברסיטת ת"א. "העמוד מוחה נגד תופעת הברים שמוכרים בירה מבלי לציין בתפריט או בסימון הכוסות מידות, ומשתמשים במונח "פיינט". בעולם פיינט היא מידה שמשתנה בין מדינה למדינה ונעה בין 473 – 560 מ"ל. בישראל קוראים פיינט לכוסות שמכילות פחות נוזל אבל הן באותו גודל, כדי לכסות על העובדה הזו. הכוסות השקריות מכילות כמעט תמיד 412 מ"ל. בחישוב קצר הפיינט הישראלי יהיה כוס הבירה היקרה בעולם", מסביר עודי.

מטרת המחאה היא למנוע רמאות ולדרוש מברים להצהיר בתפריט (ועל הכוס) מה כמות הנוזל שהיא מכילה. "בכוסות של המותגים של חברות הבירה מסומן קו החצי. מקומות שמשתמשים בכוסות אחרות מדפיסים עליהם בעצמם מספר, זה לא עולה הרבה וזו השקעה שאמורים לעשות כדי לשמור על הלקוח, כלומר: שאדם ידע מה הוא מקבל. גם מונחים כמו גדול/ קטן בתפריט אינם לגיטימיים. המילה פיינט לרוב אינה מוגדרת בשום שלב וכששואלים את הברמן או המלצרית הם לא יודעים. בעיניי זה צריך להיות מחוץ לחוק להשתמש בכוסות לא מסומנות", מוסיף עודי. בעמוד הפייסבוק, מוצאים את המקומות שמרמים ומפרסמים אותם. "המחאה מתמקדת בכל הארץ, אבל יותר קשה לרמות מחוץ למרכז, שם הגישה שונה. זה קורה בעיקר במרכז, כאשר בתל אביב זה רווח."

איך אתם פועלים?

"יש בעמוד רשימה שחורה ורשימה טובה של מקומות הוגנים. אנחנו לא מפרסמים דברים שאנחנו אישית מודעים להם, אלא מקומות שהציבור התלונן עליהם כי השאלה היא מה הציבור רוצה. נפרסם רק מקומות שאנשים הביאו הוכחה לכך שמשתמשים שם בפיינט השקרי. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות "קסם הפיינט", שהוא להזמין פיינט ובקבוק שתייה שמכיל 330 מ"ל, ולצלם סרטון בו מוזגים את תוכן הבקבוק לכוס הריקה. הכוס מתמלאת לחלוטין והסרטון משמש כהוכחה לכך שמכרו לאדם שליש כשהוא ציפה בערך לחצי. הוכחה היא דרישה שלנו ברמה החוקית ולרוב גם נעשה פולו־ אפ. אנחנו מאוד דקדקנים ולא פועלים מתוך מטרה לפגוע, לבעלי הברים היה קל להסתיר את הנושא לפני המחאה כי הכוס עצמה ענקית ובעלת תחתית עבה."

מה היו ההישגים?

"אני יכול לחלק את ההישגים לשלושה חלקים: מקומות שחשפנו ועדיין משתמשים באותה כוס אבל מציינים במדויק כמה מ"ל יש בה, מקומות שהחליפו כוסות וסימנו אותן (אותם ציינו לטובה בפייסבוק) ומקומות שלא הצלחנו להשיג ראיות חותכות לגביהם או לא שמענו עליהם כלל והחליפו כוסות מתחת לראדר מהחשש להיחשף", אומר עודי וממשיך, "אנחנו פועלים עצמאית לחלוטין, זה חלק מהאג'נדה שלנו. מעדיפים לא להתחבר לאף גורם, להתחייב לעקרונות לא שלנו או לקבל תרומות למרות שקיבלנו הצעות שונות. העקרונות שלנו חזקים מזה."

המחאה זכתה לחשיפה תקשורתי בערוץ הראשון, בערוץ 10 ובאתרים כגון מאקו ווינט, ועוד. לאחרונה הוגשה תביעה ייצוגית על סך 400 אלף שקל כנגד מקום שנמצא ברשימה השחורה של העמוד בעילה של רמאות צרכן על בסיס 3 סעיפים בחוק הישראלי, לאחר שהגישו לתובע 410 מ"ל וטענו שזה פיינט. "זו כנראה תוצאה של המחאה וההד התקשורתי שלה. מטעם העמוד אנחנו לא תובעים למרות שקיבלנו הצעות ממשרדי עורכי דין. אנחנו לא מעוניינים בכסף, רוצים חוויית צרכן יותר טובה", מסביר עודי

עד כמה אתה חושב שהצרכן הישראלי ביקורתי?

"למדתי שכשמיידעים את הצרכן תחושת הפראייריות גוברת על הכול, ישראלים לא אוהבים לצאת פראיירים. כרגע אנחנו מאה אחוז נגד רמאות ולא מדברים על מחירים. כמובן שבירה היא יקרה מדי אבל בזה אנחנו לא מתעסקים כרגע, זה הצעד הבא וכשנתעסק בזה נהיה הגורם המרכזי להורדת מחירים."

יש דברים שהפתיעו אותך במיוחד מתחילת המאבק?

"ההיענות. אנשים מתים על זה, מוצאים עוד ועוד מקומות טובים ורעים, יש תמיכה של בתי עסק הוגנים ששמרו על קשר שתיקה כדי לא ללכלך על קולגות אבל מביעים תמיכה במה שאנחנו עושים ואנחנו לא נעצור לפני שהתופעה תמוגר," מתחייב עודי ,"זו תהיה התרומה הקטנה שלי לצרכנות בישראל. בעיניי כל דבר שקשור לבירה בארץ הוא על סף הקדוש, זה משהו שאמור להיות מוצר מאוד בסיסי ולהפוך אותה למוצר מותרות שנמכר ברמאות זה לא פייר. אנחנו מאמינים בהגינות, יושרה ואמינות. כל בר יכול למכור בכל מחיר ובכל כוס עד לשלב שהוא משקר בקשר לזה. אנחנו מבינים שיש מצוקה והמס על מחירי האלכוהול ששטייניץ העלה ב־2003 מקשה על מקומות לעבוד, אבל יש המון מקומות הוגנים והם ההוכחה לכך שאפשר גם אחרת".

• תרבות סטודנטיאלית
• הופכים תקליט
• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

אני פוגש את ה־מג'יקל מיסטורי תור (או המג'יקל בנד) לראשונה על מגרש כדורסל רעוע ברמת גן. הם לבושים בבגדי הספורט וקורעים אחד את השני במטרה לקלוע לסל. בפעם הבאה שאראה אותם, בגדי הספורט יהפכו לחליפות מתוקתקות, כיאה לביטלס ולאופנת הלהקות בשנות ה־60; הכדור הכתום שהם מחזיקים בידם יהפוך לגיטרות גרץ', ריקנבקר ואפיפון, גיטרת בס ההופנר שמעוצבת בצורת הכינור המפורסמת (על דגם כזה בדיוק ניגן ומנגן עד היום פול מקרטני) וסט תופים לודוויג; והמרץ שהיה בכדורסל יישאר אותו מרץ רק שיתפרץ על הבמה.

המג'יקל מיסטורי טור מופיעה כבר במשך 15 שנים באופן קבוע בכל המועדונים הגדולים והאולמות המובילים בארץ. בנוסף, לקחה הלהקה חלק בפסטיבלים הגדולים והיוקרתיים ביותר, כמו: תערוכת הביטלס וליברפול בישראל, פסטיבל ישראל, פסטיבל הסרטים בחיפה, פסטיבל הסרטים בירושלים, פסטיבל הביטלס בחולון ועוד. ועל הדרך היא גם נבחרה לייצג את ישראל בפרויקט בינלאומי מטעם ה"קאוורן" (המועדון המפורסם שבו הופיעו הביטלס) ומוזיאון הביטלס בליברפול (ביטלס סטורי), בפרויקט צילמו קליפ של כל להקות הביטלס הגדולות בעולם.

לאחר ההופעה והכדורסל, נפגשתי עם אורון קוריצ'ונר (גיטרה ושירה ומי שמנחה את המופע), כדי שיספר לי עוד על הלהקה הנפלאה שלהם, שאגב הוגדרה כשגרירי הביטלס בישראל.

איך נולד בעצם הרעיון של הקמת הלהקה?

"היוזמה הייתה של שיקו (גיטריסט הלהקה) ביחד עם כרובי (המתופף הראשון שעבר לניו יורק), שרצו להקים להקה שתנגן בשעות הפנאי קצת ביטלס בשביל הכיף בלבד. לאט לאט הרעיון התגבש לכדי הופעה שמאז רצה בכל המועדונים הגדולים בארץ וזאת בעקבות הביקוש הרב מצד הקהל."

אז למה דווקא הביטלס?

"הביטלס הם פסקול הילדות של כל אחד מאתנו והם אלה שהשפיעו על כולנו ובאיזשהו מקום הם אלה שהביאו אותנו להתעסק במוסיקה (חוץ משיקו שהגיע בכלל מהפינק פלויד)."

מלבד העובדות שכבר ציינתי, חשוב להגיד שהלהקה הזאת מביאה לבמה משהו מעבר למוזיקה עצמה, אותה אנחנו יכולים לשמוע כמעט בכל מקום כיום. אולי זה קשור לעובדה שהם החברים הכי טובים ויודעים לבלות הרבה מחוץ לאולפן החזרות ולבמות (אם זה במגרש הכדורסל או במקומות אחרים) ואולי זה קשור לעובדה שזאת להקה משפחתית, כלומר: שלושה מתוכם הם אחים, להופעות באים שארי חברי המשפחה לעודד ולהיות איתם שם ואלה שלא נמנים עם המשפחה, הם חברים של האחים מגיל ממש צעיר.

ולמרות שהביטלס הורכבו מארבעה חברים (ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו) במג'יקל מיסטורי טור יש חמישה חברים. כמו כן, חלק גדול מהשירים שמבוצעים בהופעות הם שירים שלא בוצעו מעולם בהופעות על ידי הביטלס, אשר הפסיקו להופיע בשנת 1966 והתרכזו בהקלטת אלבומים באולפן. בגלל העובדה הזאת, בשירים כמו: sgt pepper, strawberry fields forever ועוד, שלא בוצעו בהופעות, יש תפקידי כלי מיתר וכלי נשיפה ואותם מבצע כיום קובי (קלידן הלהקה, בנוסף לפסנתרים).

יש כל כך הרבה שירים לביטלס, איך בוחרים מה ייכנס למופע?

"קודם כול, בשביל זה יש לנו מספיק הופעות בשביל לשנות כל הזמן, אנחנו מחליפים שירים בכל הופעה. כל הופעה נראית ונשמעת אחרת. אנחנו משתדלים לשמור על האיזון הנכון בין הרוקנ'רולים והבלדות ובין הלהיטים והשירים הפחות מוכרים אותם מבקשים בדרך כלל המעריצים היותר ותיקים של הביטלס. בנוסף, אנחנו מתאימים שירים לאירוע, כלומר: כשעשינו הופעות מיוחדות כמו הופעות שיוחדו לתקליט מסוים ( abbey road, sgt pepper), אז בהופעות נוגנו התקליטים מההתחלה ועד הסוף כאשר הלהקה לוותה ברביעיית כלי מיתר, בכלי נשיפה ואף בכלי נגינה הודיים בדיוק כפי שביצעו הביטלס בתקליט. או כאשר עשינו מופע מיוחד לכבוד חגיגות ה־40 שנים לתקליט "האלבום הלבן", אשר כלל לראשונה בארץ את כל שירי האלבום (כן, כן, כולל REVOLUTION no' 9). כמו כן, היו גם הופעות מיוחדות באמפי שוני של המג'יקל בנד ביחד עם התזמורת הקאמרית הישראלית."

אומרים שהביטלס ניצחו את מבחן הזמן ושהם מדברים לאנשים מכל המינים ומכל הגילאים, אתם גם מרגישים את זה?

"לגמרי, ללהקה יש את הקהל המגוון ביותר בארץ, החל מילדים בני 13־12 (לעיתים אף פחות) ועד למבוגרים בני 70־60. בהופעות הלהקה ניתן לראות הורים שמביאים את ילדיהם ואף ילדים שמביאים את הוריהם וכולם ביחד שרים ורוקדים בטירוף. הלהקה גם דואגת לטפל גם בדור ההמשך, שיכיר את הביטלס ואת השירים ולכן יצאה לפני כשלוש שנים עם הופעה חדשה: ביטלס לכל המשפחה – הופעה המיועדת לילדים ולמבוגרים ביחד (גילאי 3 עד 73)."

כל חברי הלהקה הם מוזיקאים מגיל צעיר וכיאה לכאלה הם מארחים חברים ואומנים רבים שנהנים לבוא ולהופיע בהופעה שכולה ביטלס, בין החברים והאורחים היו: מאור כהן, חמי רודנר, ירמי קפלן, יהלי סובול, דנה ברגר, מוקי, ברי סחרוף, נינט, שלמה גרוניך, דני ליטני, דניאל סלומון, דני סנדרסון, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, דנה עדיני, איה כורם, אסף אבידן, עידן אלתרמן, גורי אלפי, רונה קינן ועוד.

ומה עם אלבום מחומר מקורי שלכם, זה גם יקרה מתישהו?

"האמת שבימים אלה ממש הלהקה עובדת על תקליט עם חומר מקורי שנכתב על ידי חברי הלהקה. התקליט התחיל כתקליט פיפטיז והגיע להיות סיקסטיז ואפילו פסיכודלי קצת ותוכלו לשמוע השפעות של הביטלס כמובן, הבירדס, הביץ' בויז, יארד בירדס, אלביס ועוד. הרעיון הזה, שבתקליט הסאונד והאווירה תהיה נוסטלגית בניחוח שנות ה־60, גרם לנו להשתמש גם בטכניקת הקלטה ישנה של הקלטת כל הלהקה כאשר היא מנגנת בלייב ביחד באולפן (בניגוד לטכניקת ההעלאות המקובלת כיום בה כל נגן מנגן בנפרד ומצטרף להקלטת הנגן הקודם)."

לסיום, אתם מופיעים כבר הרבה שנים, בטוח היו לכם אינספור חוויות ופאדיחות, יש לך משהו שזכור לך במיוחד?

"וואו, הרבה דברים, למשל באחת ההופעות היותר מצחיקות, ציפי לבני ניגנה איתנו בתור מתופפת. באחת אחרת הגשמנו חלום לכרובי, המתופף הראשון שרצה שליצן יצטרף אלינו אל מאחורי הקלעים. בנוסף, היו גם רגעים בלתי נשכחים, כמו: שחזור ההופעה המפורסמת של הביטלס על גג בניין אפל. בהופעה הופענו על גג הספרייה העירונית בקרית ים לרגל הפתיחה החגיגית של הספרייה. בנוסף, הופענו בתערוכה שנקראת "הביטלס וליברפול", שהתקיימה בארץ בנוכחות אשתו של ג'ון לנון. ואולי הרגע הכי גדול היה כאשר הלהקה הוזמנה לבאלאנס של פול מקרטני, שהתקיים יום לפני ההופעה שלו בארץ, שבה ברור שכולנו היינו.

הם באמת שגרירי הביטלס בארץ, חשבתי כשיצאתי מההופעה ובאיזשהו מקום, משהו בעובדה שאת הביטלס המקוריים אי אפשר כבר לראות (לפחות לא בכללותם), הופך את ההופעה הזאת לרגע בו אתה עוצם עיניים, שומע את הצלילים, פוקח את העיניים רואה את החליפות והגיטרות ויכול לחוש שוב כאילו אתה נמצא עכשיו בפאב קטן בליברפול באמצע שנות ה־60.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• תרבות סטודנטיאלית
• הופכים תקליט

• Facebook
• Twitter
• Email

כל מה שרציתי היה ללכת לתאטרון נוצר בבית ים לחוויה שכולה תאטרון פריפריאלי, חתרני, ‏בועט, יוצא דופן, אינטימי, אותנטי והכי חשוב – עם חניה חינם, אבל כשהגעתי לבניין גיליתי ‏שתכניות לחוד ומציאות לחוד. מסתבר שאחד השחקנים מבין חמשת שחקני ההצגה "הר", הצגה ‏אקטואלית אודות החיפוש הישראלי אחר מנהיג, מאושפז בבית חולים ולכן ההצגה התבטלה. ‏מיותר לציין שלא הודיעו לי. פאשלה. "בקאמרי זה לא היה קורה", חשבתי לעצמי, שם לכל שחקן, ‏תאורן, מוזיקאי ותפאורן, יש סוללה של מחליפים, מצד שני, זה הייחודיות שלו, שכן תאטרון נוצר ‏הוא לא תאטרון רגיל כמו הקאמרי או הבימה. שם זה לא עובד ככה, בתיאטרון נוצר יש להקה ‏קבועה של שחקנים שעובדת יחד שנים רבות, מה שלטענתם מוביל לדינמיקה שלא ניתן למצוא ‏בתיאטראות אחרים.‏

‏"ההבדל המהותי בין התיאטרון שלנו לתיאטרון רפרטוארי זה שאנחנו להקת תיאטרון", מסבירה ‏דלית מילשטיין, המנהלת האומנותית של תיאטרון נוצר, "להקת תיאטרון זה דבר שנחשב מאוד ‏סקסי בעולם, זה מקום לצמוח בו, להיות ראשוני, פורץ דרך, זו קבוצה קבועה של אנשים שעובדים ‏יחד ולא מתחלפים", ממשיכה מילשטיין ומסבירה לי מה זה בדיוק להקת תיאטרון. "עוד הבדל זה ‏שבתיאטראות רפרטואריים יש עשרות הצגות בשנה, אצלנו יש בודדים ועובדים מאוד קשה על כל ‏הצגה". מילשטיין מגלה לי בסוד שאת ההצגה "הר" התחילו לכתוב ב־2006 ורק עכשיו היא ‏התחילה לרוץ.

הופתעתי וניסיתי להיזכר איפה הייתי בשנת 2006 והגעתי למסקנה שבתיכון. ‏ניסיתי לחשוב כמה דברים הספקתי לעשות מאז 2006 אבל שטף הדיבור של מילשטיין קטע לי את ‏חוט המחשבה. "מי שמחפש תיאטרון פורץ דרך – זה ממש בשבילו", היא מספרת ומתחילה ‏להתעצבן, "אנחנו רוצים לפנות אל קהל הסטודנטים. תיאטרון זה לא משהו שעושה את זה לצעירים ‏וחבל." ‏

תאטרון נוצר הוא באמת משהו קצת יוצא דופן מהתאטראות הרגילים שאנחנו מכירים. מדובר ‏בתיאטרון קהילתי ששם דגש על פעילות חברתית והנגשת הצגותיו בקהילה. כמו כן, המחירים שלו ‏מותאמים גם לאוכלוסיות חלשות בכדי לפתח את תרבות התיאטראות בארץ ומחיר זול זה מעולה ‏לסטודנטים. מעבר לזה, מדובר בתאטרון איכותי שנוגע בנושאים חברתיים ואקטואליים. ההצגות ‏שרצות בו לא ממש חלק מהמיינסטרים התל אביבי שאפשר למצוא בקאמרי או בהבימה, אבל ‏תיאטרון נוצר לא חש בתחרות. התכנים שלו ייחודים ואחרים – חתרניים, חצופים, מדממים ובעיקר ‏לקוחים מההווי הישראלי, מה שמעלה דילמות קיומיות וחשובות. בחודשים הקרובים ירוצו שתי ‏הצגות – "הר" ו"רכוש נטוש". "הר" כאמור, מדבר על סוגיית המנהיגות בישראל ובו לוקחים חלק ‏חמישה שחקנים גברים. "רכוש נטוש", שבו שלוש שחקניות, מדבר על אם חד הורית ושתי בנותיה ‏ועל איך הבית המטאפורי שלהן מתפורר רגע לפני שהבית הפיזי שלהן מיועד להריסה. בקיץ יעלו ‏הצגות חדשות אשר יוצגו באוויר הפתוח, יש למה לחכות. ‏

שווה לנסות

מה עוד מייחד את תאטרון נוצר בבית ים ולמה שווה לצאת מהבועה התל אביבית בשבילו? בראש ‏בראשונה עיצוב המקום שאסור לפספס. אז אמנם ההצגה בוטלה והתאטרון היה סגור, אבל נאוה, ‏מנהלת הבמה שזיהתה את האכזבה שלי, הכניסה אותי לסיור ‏VIP‏ מאחורי הקלעים. התאטרון ‏יושב במבנה צבאי לשעבר שהוסב לאולמות תאטרון מיוחדים בהם יושב הקהל ובעצם מהווה חלק ‏מהתפאורה. ממש ככה, כחלק מתרבות תאטראות הפרינג' – אין הפרדה בין הקהל לשחקנים. ‏העיצוב איננו במה ושורות של כיסאות אלא חלל אחד גדול שבו מפוזרים כיסאות הקהל. למעשה, ‏כל אדם בקהל נמצא במערכת יחסים עם השחקנים ולוקח חלק כמעט פעיל בהצגה. הקרבה בין ‏השחקנים לקהל כול כך אינטימית, עד שתוכלו לשמוע את נשימותיהם של השחקנים ואולי אף ‏להירטב מאיזו טיפת זיעה שתתעופף באוויר.‏

‏"מאוד חשובה לנו חווית האירוח", טוענת מילשטיין, "תאטרון זו חוויה קבוצתית, אם אתה בחור בן ‏‏25 ורוב האנשים באולם בני 60 או 70 אתה מרגיש שזו לא חוויה צעירה. מעבר לזה, אם אתה ‏רואה הצגה מצחיקה בתיאטרון ואף אחד לא צוחק קשה לך לצחוק. זה לא משהו שיקרה בקולנוע", ‏אומרת מילשטיין ומוסיפה: "אנחנו מאוד מנסים שתהיה חווית אירוח אחרת. מגיעים חצי שעה לפני ‏ויש בר קטן. כן, אין לנו קפה, יש בר. אז פותחים שולחן ושותים פונצ', מאוד כיף אצלנו. החוויה ‏מתחילה חצי שעה לפני ההצגה, באים עשרה אנשים ולא מאה ומדברים ביניהם וחווים את זה ‏ביחד. אם אנשים יסתכלו על זה כבילוי אז החוויה מההצגה תהיה אחרת לגמרי."‏

מסיבוב בתיאטרון הסגור אני יכולה להגיד ששווה לכם להדרים. התיאטרון עושה חשק. לצערנו, ‏תרבות ההצגות אינה מפותחת די במדינת ישראל והיום ללכת להצגה באמת נחשב כבילוי זקן ‏ומשמים. מילשטיין מודה שגם בתיאטרון נוצר מרבית הקהל הוא מבוגרים או סטודנטים לתיאטרון, ‏אבל כמו שהבנתם – יש רצון ממשי להרחיב את קהל היעד. ומי אמר שבילוי של סטודנטים תל ‏אביבים מסתכם בבירה ברוטשילד או סרט בדיזינגוף סנטר? צריך לצאת מהבועה. ‏

כשהגעתי לסיור הקטן שלי בתאטרון הסגור, התפאורה הייתה מוכנה לקראת שתי ההצגות ‏שרצות בימים אלו. בחלק של "הר" ישנה תפאורה מושקעת מושאלת מעולם התוכן הצבאי – ‏קיטבגים, נשקים, בדים צבאיים ונוף מדברי. הרגשתי כאילו התגנבתי בדלת סתרים שיש בכוחה ‏לקחת אותי בזמן, היישר אל שנת 1947. אם החדר מעוצב כול כך יפה באור, אני מתה לדעת איך ‏זה נראה עם תאורה מקצועית, קהל, נגנים ושחקנים. החדר של "רכוש נטוש" היה מאובזר ‏ברהיטים שהייתי לוקחת הביתה – כורסה ישנה וסרוויס כלים מקסים. היה כול כך יפה שיותר מזה ‏שהצטערתי שלא הודיעו לי שאין הצגה ונסעתי סתם, יותר הצטערתי שאין הצגה – כי באמת רציתי ‏לצפות בה.‏

אז אם אתם מחפשים בילוי קצת אחר, חוויתי, לא שגרתי, כזה שייקח אתכם למחוזות החשיבה ‏וייתן לכם ערך מוסף – תפרגנו לעצמם בנסיעה לבת ים לאחד מההצגות של תאטרון נוצר. אמנם ‏לא צפיתי באחת, אבל יש לי תחושה שלא תתחרטו. והי! יש שם חנייה חינם.‏

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• תרבות סטודנטיאלית

• Facebook
• Twitter
• Email

תפסתי את האשכנזים באמצע חזרה למופע. החזרה נערכת בדירה של אחד מחמשת החברים. על השולחן יש ‏כבר כמה בקבוקי בירה ריקים, על מסך הטלוויזיה משוחק משחק וידאו של כדורגל, ועל הכורסה שממול ‏מוטלים רק ארבעה חברים.‏

אתם בטוחים שאתם באמצע החזרה? ‏

‏"אצלנו כל דבר יכול להיות מערכון", מספר עמית רייס, "אין לנו שעה בה אנחנו קובעים שמתחילה החזרה". ‏ואמנם כך זה עובד, החברים נפגשים 3 או 4 פעמים, מתרועעים, נהנים, צוחקים, חיים את החיים, וכך, מהחיים ‏הפשוטים נולדים להם כל המערכונים. ושלא תטעו, הם באים לעבוד, והם עובדים קשה. "כל אחד יכול להביא ‏רעיון", אומר נירו ברק, כאשר ממשיך אותו עמית, "הרעיון עובר הרבה גלגולים ותהפוכות, נוספים לו פאנצ'ים, ‏יורדים ממנו קטעים, עובדים עליו כדי שיצחיק." והכול באופן חברי מסתבר, "אין דבר כזה טקסט שלי", ממשיך ‏את דבריו של עמית, יואב כהן, "ברגע שהרעיון עובר את כל הגלגולים, הוא הופך להיות של כולנו, מה שחשוב ‏להבין כאן זה את ערך הקבוצה. המערכון הוא של כולם."‏

הם כל הזמן מדברים על קבוצתיות, על חברות, על כמה הם נטולי אגו בדרך ליעד משותף. אז איך באמת ‏הכרתם? ‏

‏"נפגשנו כולנו בבית הספר למשחק של ניסן נתיב בתל אביב", אומר פיש, שלחלקיכם אולי מוכר כיאיר השחקן, ‏מהעונה האחרונה של האח הגדול, "אמנם יואב, עמית ואני גם למדנו ביחד באותה כיתה בבית ספר תלמה ילין. ‏את נירו (ניר ברק) ואורי זלצמן פגשנו בניסן נתיב." ‏

ואיך מזה שאתם סטודנטים פרצתם הלאה?‏

‏"הכול התחיל בערב שנקרא 'אלטרנטיב', מעין ערב שנותן אפשרות לסטודנטים לעלות לבמה פתוחה ולהופיע", ‏מספר יואב כהן, וכרגיל ממשיך אותו עמית, "הערב הזה אפשר לנו ליצור קטע שאורכו היה 4 דקות. כאן הבנו ‏לראשונה שאנחנו יודעים גם לכתוב", אומר ומעביר לפיש את זכות הדיבור, "כסטודנטים ייצגנו את ניסן נתיב ‏באליפות אימפרוביזציה וזכינו. באליפות השנייה הפרס היה עשר הופעות במועדון הצוותא בתל אביב."‏

ומאז הם לא יוצאים משם. לאחר שצלחו את עשר ההופעות, המשיכו להופעות נוספות ומגוונת. התחילו להופיע ‏מול חברות, מול בתי ספר, וכן המשיכו את דרכם בצוותא ובאולם בגבעתיים והיד כאמור עוד נטויה. "הרבה ‏סטנדאפיסטים מצחיקים אותי", אומר עמית, "אבל מה שאני אוהב אצלנו, זה שאנחנו מדברים על חיי היום־יום ‏והם האירועים שמצחיקים. בנוסף, חיי היום־יום שלנו הם חיים של צעירים בגילאי העשרים ואין הרבה אנשי ‏בידור לפני גיל 30, אז אנחנו מדברים לאנשים מכל המינים ובכל הגילאים וזה המופע."‏

במהלך הראיון, כמו סטנדאפיסטים טריים, שאלו אותי החברים: מאיזה מערכון הכי נהניתי. חשבתי ועניתי מכל ‏הלב כי המחמאה הכי גדולה שיכלו לקבל זה שקרה לי מה שקורה אחרי הופעות סטנד־אפ שבהן היו קטעים ‏מצחיקים, וזה שפשוט אני לא יכול לזכור את כל הקטעים. אולם, קטע אחד תפס אותי במיוחד – הקטע במועדון, ‏בו חמישה אשכנזים תמימים החליטו ללכת למועדון של ערסים כבדים. "זה אנחנו, צוחקים על עצמנו, צוחקים ‏על כולם", אומר פיש ויואב ממשיך אותו כבדרך קבע, כאילו הם באמצע מערכון, "אין דבר כזה פרות קדושות, ‏אם זה מצחיק זה נכנס, אם לא, אז לא. אין שום דבר שעוצר אותנו מלבד אם הבדיחה טובה או לא. אם היא ‏מצחיקה, היא תופיע."‏

באחת מתוך עשר ההופעות הראשונות בצוותא, אלו שקיבלו בפרס שזכו, ראה אותם דני קרפל, מי שזכור ‏לכולנו משלל דמויות מוכרות מהתכנית "פלטפוס". קרפל התלהב מהחבר'ה הצעירים שהופיעו שם, וקרא להם ‏לשיחה מיד לאחר ההופעה. מאז הוא צמוד אליהם בתור היועץ האומנותי שלהם, ואני לא יכולתי שלא להשוות ‏בין הקטעים של פלטפוס לבין המופע של האשכנזים. החברים לא רואים את הדמיון כאחד לאחד. יואב מספר לי ‏כי "הדמיון בינם לבין פלטפוס הוא בזה שהם עשו מה שמצחיק אותם והצחיקו כך את כולם ואנחנו עושים מה ‏שמצחיק אותנו, ומצחיקים כך את כולם." אולם כששאלתי אותם מה המערכון האהוב אצלם, תחילה אמרו ‏בו־זמנית שזאת לא שאלה הוגנת, ואז בלי הכנה מראש, כולם ענו ביחד: איש החרגול, במעין מחווה קטנה לדני ‏קרפל שהולך איתם. ‏

ומה הלאה? ‏

‏"בתור בוגרים טריים של בית ספר למשחק שנטו כאמור להומור", מספר עמית, "אנחנו לא מקטלגים את עצמינו ‏רק לז'אנר הזה, אלא פתוחים לכל הז'אנרים, בנוסף, ברגע שהמופע יהיה רשמי ומופק בצורה גדולה נעבוד על ‏מופע נוסף, אנחנו עובדים כמה דברים לטלוויזיה, יש לנו המון המון סבלנות, לא ממהרים לשום מקום, חלום ‏אחר חלום."‏

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• תרבות סטודנטיאלית