יותר משלושים שנים חלפו מאז גל העלייה הגדול מרוסיה ומהרפובליקות האקסיות של ברית המועצות, ועדיין מדי שנה בפרוץ השנה האזרחית מוצאים עצמם מרבית הישראלים אפופי שאלות ומסתורין סביב חגיגות נובי גוד. אפשר לשאוב אופטימיות מכך שבשנים האחרונות מקבלת הקהילה הרוסית החוגגת בתל אביב קצת יותר תשומת לב וחברים ישראלים שמרחרחים אם יש מצב להזמנה, ועכשיו לרגל סיום שנת 2024 מצטרף גם מוזיאון העיר לחגיגות ומעניק לציבור הזדמנות להצטרף ולהבין את הסיפור ואת התרבות שמאחוריו.

>> ויהי אור: האמנים של השוק היווני ביפו מרימים את השאלטר
>> לקנות מתנות עכשיו זאת אמנות: 8 מכירות שוות במיוחד לסוף השנה

חגיגות השנה החדשה, ב-31 בדצמבר 2024, יביאו אל מוזיאון העיר תל אביב-יפו את פלטפורמת האמנות KakdelArt ויחדיו הם מזמינים את תושבי העיר לאירוע רב-תרבותי ייחודי במרחבי המוזיאון בליל השנה החדשה, ויהפכו אותו למקום מפגש של מסורות תרבותיות שונות שבו אמנים עולים דוברי רוסית יציגו את פרשנותם לחג האהוב עליהם ואת השתנותו בישראל העכשווית.

האורחים באירוע יקבלו "דרכון" ויצאו למסע קטן בין מיצבי אמנות ומופעים אינטראקטיביים המספרים על קישוטי עץ חג המולד, שולחן החג ומשאלות החג. בתוכנית גם מופעי מוזיקה ומחול, ואולי הכי חשוב: תפריט חגיגי מיוחד של קפה עמיתה (אנחנו בונים על יין חם וערמונים, כן?). ייחודו של הפרויקט בכך שהוא יוצר מרחב לדיאלוג בין המסורות התרבותיות השונות המיוצגות בתל אביב. המבקרים לא רק יצפו בעבודות האמנים, אלא ישתתפו ביצירת נרטיב תרבותי חדש לעיר.

KakdelArtהיא קהילה ופלטפורמה לשילוב אמנים דוברי רוסית בישראל. הפלטפורמה, שנוסדה על ידי האוצרת דאשה איליאשנקו לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה, אפשרה במשך שנתיים וחצי ליותר מ-900 אנשי אמנות להתפתח במקצועם, ליצור עבודות חדשות ולהציגן לקהל הרחב – דרך השתתפות בתערוכות, פסטיבלים, רזידנסי ומעבדות אמנות. KakdelArt משתפת פעולה עם מוסדות מקומיים ואוצרת פרויקטים משלה.

מוזיאון העיר תל אביב-יפוהמחודש, אם מישהו שכח, ממוקם במבנה בית העיר ההיסטורי בכיכר ביאליק ברחוב ביאליק 27. המוזיאון מספר את סיפורה של העיר דרך סיפורי תושביה והערכים שהעיר מייצגת ומהווה המוזיאון השתתפותי ראשון בארץ.המוזיאון הינו חלק מכיכר ביאליק – בתי התרבות של העיר שהינה מרחב תרבות עירוני חדש הנבנה סביב כיכר ביאליק הוותיקה שבתל אביב-יפו. המרחב מהווה מארג של חמשת מרכזי התרבות הפועלים בכיכר, ומייצרים פעילות אמנותית וארכיונית ברמה מוזיאלית.
>> נובי גוד במוזיאון העיר, אירוע רב-תרבותי לשנה האזרחית החדשה, 31.12, 01:00-20:00.פרטים וכרטיסים כאן

• הבועה
• תרבות רוסית
• נובי גוד
• סילבסטר
• מוזיאון העיר
• עיריית תל אביב

בפרק הרביעי של "סובייצקה" ענת חוזרת לבית שאן למסיבת רווקות של שירן, ה-BFF שלה מבית הספר. היא לא מרגישה שם נוח, ואחרי שהביכה את הכלה העתידית בפני גיסתה הדתייה, השתיים מתיישבות על רצפת חדר האמבטיה לווידוי הדדי."אני כאילו לא מתאימה… לכלום", אומרת ענת. "לא לפה, לא לתל אביב. לא למשפחה שלי. גם עכשיו אני לא איזה תל אביבית מגניבה. אני סתם… לא יודעת. לא יודעת מה אני… תל אביבית מעלי אקספרס אולי".

המונולוג הזה מסכם יפה את הנושא של הדרמה הקומית החדשה של כאן 11, שגיבורתה היא בת הדור ה-1.5 של העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות התשעים. התאגיד כבר הקדיש לנושא סדרה תיעודית שנקראה "דור אחד וחצי" (וגם אנחנו ב"טיים אאוט" עסקנו בו לא מעט לפני שזה נהיה טרנדי). "סובייצקה" היא הביטוי העלילתי הראשון שלו, ובני הדור הזה ודאי ימצאו בה הרבה רגעים קולעים.

ענת, ילידת הארץ (סוזנה פפיאן מ"כיפת ברזל"), היא סטודנטית מחוננת למתמטיקה באוניברסיטת תל אביב, אבל היא לא רוצה להיות מזוהה כחנונית של מתמטיקה כי זה סטריאוטיפ סובייטי כמו סטריאוטיפים אחרים, יותר מעליבים. לכן היא מתכחשת למוצאה במרחב הציבורי, עד שהסובייטיות שלה מתפרצת ממנה כשהיא מלווה את אביה למשרדי ביטוח לאומי בבית שאן. ואז היא מחליטה לאמץ אותה, בערך, והופכת למיני אושיית אינסטגרם.

דרך התבוננות בחיבוטי הזהות של ענת, ובקשיים של הוריה ואחיה, הסדרה בעצם מתבוננת גם בישראליות ומה מגדיר אותה. "סטס, אתה עדיין חי בסרט שאנחנו מרוקאים מבית שאן? כי אנחנו לא," אומרת ענת לאחיה. "את מגזימה", הוא עונה. "לא גדלנו באיזה גטו של רוסים. אנחנו סתם ישראלים גנריים שיודעים רוסית".

הרעיון שבבסיס "סובייצקה", הנפרשת על פני שמונה פרקים באורך חצי שעה, הוא פורה. הביצוע קצת חורק. זה לפחות הרושם שקיבלתי מארבעת הפרקים שקיבלתי לצפייה מוקדמת. ענת היא גוש של סתירות פנימיות. היא טובה במתמטיקה, אבל היא בכלל רוצה לכתוב שירים, אבל היא חוששת להופיע איתם על הבמה וכשנותנים לה הזדמנות היא בורחת. היא נעלבת בקלות כשנדמה לה שאומרים משהו שרומז למוצאה, ובעלבונה יוצא שהיא מעליבה אחרים, בלי להתכוון.

כדי שנרצה לעקוב אחר דמות מתוסבכת שכזאת אנחנו צריכים להתאהב בה, וזה עדיין לא קרה לי. פפיאן אינה נטולת חן, אבל בפרקים הראשונים היא קצת מתאמצת מדי, קצת לוחצת מדי על הקומדיה, וזה פוגם בשלמות של דמותה. רק בפרק הרביעי, שבו היא חשה אבודה לצד חברותיה מהתיכון, דמותה נגעה לי יותר. זה יכול להיות עניין של בימוי. ענת סטלינסקי ביימה עד כה תכניות ריאליטי כמו "המתמחים" ו"חתונה ממבט ראשון", שמעצם טבען מזמינות דגשים שונים.

התסריט הזורם של דנה אברמוביץ' מתאר כיצד ענת מנסה להגדיר את עצמה ביחס לאחרים, ולמצוא את מקומה בעולם, אך היא נכשלת שוב ושוב בשל לשונה המשוחררת. כי בישראל של היום, כשאת מזדהה בקול עם קבוצה אחת, יש סיכוי טוב שתדרכי על רגליים של מישהו בקבוצה אחרת. כך קורה כשענת מנסה להפנות תשומת לב לווטרנים רוסים (כתוצאה מהסתבכות שלה עם מרצה להיסטוריה שלעג להם, לכאורה), ויוצא שהיא מעליבה הומואים (או לפחות את מנהלו של פאב תל אביבי בגילומו של דניאל מורשת). זאת התבנית הנרטיבית החוזרת – צעד מוטעה מניב הצלחה מפתיעה שמניבה עוד צעד מוטעה שמיתרגם להצלחה וחוזר חלילה.

"סובייצקה" מקדישה תשומת לב גם לדורות הקודמים במשפחה. אלה (יבגניה דודינה), אמה של ענת, היא מורה לאנגלית שעדיין מסתבכת עם העברית. סניה (גרא סנדלר, "ההילולה") הוא האב שפוטר מעבודתו במפעל ולא מקבל פיצויים משום שניצלו את חוסר שליטתו בעברית והחתימו אותו על חוזה נצלני. אחיה סטס (דניאל סטיופין, "קופה ראשית") דווקא מתפרנס יפה וחי במרכז הארץ עם אשתו נסטיה (לנה פרייפלד, "ולריה מתחתנת") שרוצה לעשות רילוקיישן לארה"ב, אך נדמה שאת רוב זמנו הוא מעדיף לבלות עם הוריו ואחותו. ויש גם סבתא שמתחילה לגלות סימנים של דמנציה (פירה קנטור).

כולם, כמו גם מילי עשת בתפקיד החברה הטובה של ענת שעובדת כברמנית בפאב הנ"ל, ממלאים את תפקידיהם בצורה משכנעת. דודינה וסנדלר טובים במיוחד כהורים שנדחקו הצידה. התחושה שהם עדיין אבודים במדינת היהודים מעוצבת באופן סמלי בפרק הפתיחה, בסצנה שבה הם תועים בדרכם לברית המילה של נכדם.בסך הכל "סובייצקה" היא סדרה סימפטית, וגם אם בפרקים הראשונים היא עדיין לא מצאה את הטון המדויק (הרגע שבו המרצה להיסטוריה פורץ בבכי מפוקשש לגמרי), נראה שהיא עשויה לפלס את דרכה אל לב הצופים. שני הסטודנטים החמודים שחגים סביב ענת, בגילומם של יואב רוטמן ופיליפ שאולוב, בהחלט עוזרים.
>> "סובייצקה", 8 פרקים, ראשון וחמישי 21:45, עכשיו בכאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• העליה הרוסית
• תרבות רוסית
• סובייצקה
• סדרות ישראליות

• Facebook
• Twitter
• Email

שפה זה מגניב:מעמדה של השפה הרוסית בארץ התפתח לאחר עלייתם של מאות אלפי יהודי ברית המועצות לשעבר בתחילת שנות ה־90. לעומת אחיותיה הערבית והצרפתית, שגם להן אוכלוסייה נכבדת בארץ שדוברת אותן, היא זוכה לפחות פופולריות במערכת החינוך כולה. עם זאת, נדמה לאחרונה כי חלה עלייה משמעותית בהתעניינות בשפה שמגיעה לאו דווקא מאלה שלהם זיקה משפחתית לה. "לכי חפשי עכשיו אם ניחצבוי זו מילה אמיתית ברוסית", צורחת למצלמה גיתית פישר בתור תותית באחד הסרטונים שהעלתה ליוטיוב בתחילת דרכה לפני כארבע שנים. אולי היום כבר הרבה יותר קל להבחין בין ג'יבריש למילים אמיתיות?

>> דיבור נגוע: מילון הסלנג התל אביבי השלם

"רוסית זו אחת השפות האהובות עליי ועם השנים אני מרגישה יותר ויותר צורך לדעת את השפה", מספרת שירלי שפר (28). "אני מאוד אוהבת ללמוד שפות באופן כללי. אני מדברת אנגלית וספרדית ולאחרונה התחלתי ללמוד גם את השפה הרוסית. אני נתקלתי ברוסים ששואלים אותי ברחוב למשל 'מה השעה?' ואני רוצה לעזור להם ולא יכולה בכלל". שפר לומדת את השפה באופן עצמאי. "הורדתי אפליקציה, אני לומדת דרך קבוצות בפייסבוק ואתרי אינטרנט שונים. אני יושבת עם חברה טובה דוברת רוסית והיא מלמדת אותי משפטים חדשים. זו שפה מורכבת, אבל היא מאוד מעניינת".

על פי דואולינגו (Duolingo), הפלטפורמה הווירטואלית הכי פופולרית ומילניאלית ללימוד שפות, כ־7,000 בני אדם לומדים דרכם באופן פעיל את השפה הרוסית. עוד נמסר לנו מהם כי "לומדי הרוסית מהווים נתח קטן יחסית מכלל המשתמשים בישראל, אבל מדי שנה נרשם גידול של 37 אחוז. מה שמצביע על התעניינות גוברת בשפה הרוסית בארץ, ביחס לשפות אחרות הנלמדות כאן". לא רק ברשת מעידים על המגמה החיובית, גם בבתי הספר המסורתיים, אתם יודעים – שולחנות, כיסאות ולוח מחיק. במכון לתרבות רוסית בעיר, שבו מקיימים קורסים לכל הגילים ובכמה רמות, קובעים כי בשנים האחרונות ישנה עלייה בלומדים את השפה.

"הרבה אנשים מתעניינים ברוסית", מעידה ברוניה זורק, מורה לרוסית בארץ כבר 30 שנה. "ישנן כל מיני סיבות – המשפחות המעורבות, צורכי עבודה או עניין נטו". זורק מצביעה על כך כי לימודי הרוסית לא מסתכמים בשפה עצמה. "אנשים מגיעים מאיזשהי סיבה ללמוד, אבל אחר כך הם מתחילים להתעניין יותר ויותר לעומק ונשארים שנים. עם הזמן מבינים את התרבות ואת המנטליות וזוכים לזווית אחרת". כשנשאלת זורק על טיבו של התלמיד הישראלי היא צוחקת, אבל עונה ברצינות: "התלמידים הישראלים לומדים שפה זרה מצוין. לימדתי גם אנשים ששפת האם שלהם היא אנגלית וזה הרבה יותר קשה להם". איך זה קשור? גם לזה יש לה תשובה. "המדינה שלנו כל כך קטנה. זזים ימינה או שמאלה וכבר שומעים שפה אחרת. עם העלייה הרוסית בתחילת שנות ה־90 הייתה הרבה התעניינות – הרבה אנשים עשו עסקים ברוסיה, עורכי דין שייצגו לקוחות דוברי רוסית ואפילו כמה חברי כנסת שלמדו אצלי. בשנות ה־90 היו לי קבוצות שלמות של אנשים שבאו ללמוד רוסית רק כדי לעזור לאנשים".

גם אלה מנדלבלט (27) הגיעה ללמוד לרוסית מתוך אהבה כללית לשפות וספציפית לשפה הרוסית. "למדתי כל מיני שפות לאורך השנים, אבל כבר הספקתי לשכוח. למדתי למשל איטלקית, אבל אם אני לא קוראים ספרים ורואים סרטים, שוכחים. רוסית זה כן משהו שנמצא בסביבה שלי". מנדלבלט מספרת שאחרי שבחרה רוסית, היא הבינה שזה הרבה יותר פרקטי משאר השפות. "זאת שפה קשה ללמידה עבורי, אבל זה מאתגר. אני מוצאת אותה יחסית פסיכדלית – כל מילה מבוטאת בכל כך הרבה אופנים, לפעמים מדובר רק בהקשר רעיוני ואין מבנה קבוע מראש". תחת אותה מגמה אפשר לציין גם את בר הדוראק (על שם משחק קלפים רוסי), שייפתח השבוע על חורבות הרוקוקו ומבטיח להיות בית תרבות רוסי למהדרין.

לא רק עניין מביא אנשים ללמוד אלא גם המציאות הישראלית. "מה שגרם לי ללמוד את השפה היא העובדה שאני יוצא עם מישהי מאוקראינה", אומר רועי קאשי. "אני לומד הכל איתה. אני צופה איתה בתוכניות ברוסית, היא מלמדת אותי קרוא וכתוב ואיך לדבר כבר חצי שנה". הוא מוסיף, "מעבר לשפה, אני לומד הרבה דברים על התרבות הרוסית שלא ידעתי. כולנו מגדירים את הרוסים כרוסים, אבל לא מבינים שיש כל כך הרבה תרבויות בתוך ברית המועצות לשעבר. אנשים שונים זה מזה וזה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו מבינים. זו לא שפה קשה במיוחד, אני חושב שמה שקשה זה לחבר את המילים יחד למשפט שלם. בתחילת השנה הייתי אצל ההורים שלה והיה לי ניסיון פרקטי. היה יותר מצחיק מנכון".

• תרבות רוסית
• רוסית
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

אתם נכנסים לחדר לבן בבית חולים. מנקודת המבט שלכם, ילדים בכיתה א', לא ברור מה הולך לקרות. כל מה שידוע לכם הוא שהגעתם לידיים טובות, מפני שהרופא מחייך אליכם ומפני שככה אמא אמרה. למחרת בבוקר, אתם קמים עם תחבושות על החלציים שלכם ומגלים שהסירו לכם חלק מאיבר המין. נשמע כמו סיפור אימה? עבור מרבית עולי ברית המועצות שעלו לארץ בשנות התשעים, מדובר בזיכרון אמתי שהיה חלק אינטגרלי ממסכת השתלבותם בחברה. עכשיו, לראשונה, הזכרונות החבויים מגיעים לקדמת הבמה.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
"יש לגברים נימולים טראומה פסיכוסקסואלית"
הסרט שעורר את העברים בדימונה לטפל בפדופיליה
מסע מרחיב תודעה בעקבות הניאו שמאניזם הישראלי

הצפת הזיכרון הקולקטיבי הכאוב הזה היא המטרה הראשונה ששם לעצמו אליה גרינפלד, 32, שהגה את הערב במסגרת פעילותו בבריגדה התרבותית וגם ינחה אותו. "אצל יוצאי ברית המועצות", הוא מספר, "כל אחד חושב שהסיפור שלו ייחודי, ואז מגלה שעוד המון אנשים עברו את הסיפור הזה וגם שישראלים לא יודעים עליו בכלל".

הרעיון להפקת הערב נולד, לדבריו, מתוך שיחת סלון מקרית. "ישבתי עם חברים ודיברנו על ברית מילה. מישהו אמרה, 'אתה חייב לשמוע את הסיפור של בעלי, הוא עבר ברית מילה בגיל מאוחר'. אמרתי, 'גם אני!'. כל רוסי שעלה לארץ בגיל מבוגר לא היה נימול. ברוסיה זה לא חוקי, זה נחשב פגיעה בילד וגם לא הייתה לוגיסטיקה, לא היו רבנים, לא היה מי שיעשה את זה. אם זה קרה, זה קרה בטקסים סודיים, אבל הרוב המוחלט לא עשה את זה.
"כשבאנו לארץ, הסבירו לכולנו שחשוב לעבור ברית מילה מטעמים גם בריאותיים וגם דתיים. רוסים הם עם צייתן, בטח שהם עלו לפני 10 דקות מרוסיה הקומוניסטית. לא הייתה אופציה אחרת".

מיכאל מירושניק (32), מהמספרים שישתתפו בערב, מתאר חוויה דומה. "ההורים שלי נחנו בצייתנות סובייטית, אז אמרו לי פתאום שצריך ללכת לבית החולים ולעשות משהו שקשור בבריאות שלי. בתום הטקס יצאתי אדם אחר".

נשמע כמו משבר אמון די רציני עם ההורים.

"זה לא היה משבר אמון מבחינתי אלא עוד משהו שקורה בארץ הזאת. הכל היה סרט אימה בניינטיז. היה פה מימד של בלבול, אכזבה ובעיקר אי הבנה. מבחינתם, אמרו להם שזה בריא והם לא רצו שאני אהיה שונה בחברה".

וזה עזר לך באמת להרגיש שייך יותר?

"לא. אני מתנגד ברית מילה נחרץ. לא בגלל החוויה שלי, אלא ברמה האתית אני לא חושב שצריך להטיל מום באף אחד. אני גם לא מאמין לטענה הבריאותית, אבל לא באמת יכול לדעת. עד עכשיו לא שמעתי מחקר חד משמעי בנושא".

דניאל פריידלין (33), גם הוא מדוברי הערב, עבר ברית מילה בגיל 6, ארבעה חודשים בלבד לאחר שהגיע לארץ. "נסענו באוטובוס לבית חולים, תוך כדי אזעקות. אני, אחי הקטן ואמא שלי. בהתחלה לא רצו לימול אותי כי אני לא יהודי על פי איזושהי תעודה, והיה צריך לעשות בה זיוף כלשהו. לא הבנתי מה קורה, לא נאמר לי שיחתכו לי את הגוף. אחרי שהתעוררתי מהמילה והלכתי להשתין, התעלפתי מכאב".

איך אתה רואה את הסיפור הזה בדיעבד?

"במבט מהורהר. אני שואל את עצמי עד כמה זה סיפור חברתי תרבותי ועד כמה זה כרטיס כניסה לחברה הישראלית, כמו הצבא".

אם הסיפורים של פריידלין ומירושניק כבר גרמו לכם לתפוס את המכנסיים שלכם בבעתה, תצטרכו לקחת נשימה עמוקה לפני כניסתכם לערב סיפורי המילה המאוחרת, כיוון שאלה הם רק שניים מתוך חמשת המספרים שהולכים לחלוק בו מזכרונותיהם בפני הקהל. "זה יהיה אירוע בסך הכל קליל וכיפי, כמה שמוזר לומר את זה", מבטיח גרינפלד. "כל אחד יספר 6 דקות את הסיפור שלו. זה לא איזה אירוע מאשים או מתנגד, אין לי איזו אמירה כאן – אני רוצה פשוט לשמוע ולספר. הרבה רוסים שעלו לארץ רצו להוכיח שהם יותר ישראלים מהישראלים. למשל, אני זוכר שכשהייתי בגן, היה לנו יום עדות ושאלתי את אמא שלי אם אני יכול להגיד שאני מרוקאי. עכשיו, לאט לאט אנחנו חוזרים אל הזהות הרוסית והזכרונות שהדחקנו ושואלים לגביהם שאלות".

ערב סיפורי מילה, לבונטין 7 תל אביב, שלישי (18.12) 22:00, 35-45 ש"ח.לכרטיסים מוזלים בהזמנה מראש

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• יהדות
• ברית מילה
• עולי ברית המועצות
• תרבות רוסית
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

1. וודקה שותים בבית

כנראה גם אחרי 25 שנים, שבהן העלייה הרוסית נקלטה היטב אל תוך החברה הישראלית, אי אפשר לנתק לגמרי את האסוציאציה רוסים=וודקה. בכל זאת, קשה להפריך את הטענה שלפיה לעלייה הרוסית אכן יש קשר להפיכת המשקה הניטרלי לכה פופולרי אצלנו, אם כי רוב הרוסים שאני מכיר בכלל יעדיפו לשתות וויסקי, קוניאק ויין, בייחוד שמפניה. "אם יוצאים לבר או למסעדה, הרוסים אוהבים לשתות משקאות חומים או יין – משקאות שאפשר להשוויץ בהם ולהראות שיש לך כסף; זה חלק בלתי נפרד מהתרבות הרוסית. אבל בבית, כשאוכלים, שותים פשוט וודקה קפואה, והרבה ממנה", מספרת ריי וויט, ברמנית מוכרת בנוף המקומי. "ברוסיה נהוג גם להכין וודקות מתובלות בבית, למשל עם חזרת ודבש, או עם תימין וחרדל, ולשתות אותן בעיקר כשחולים בחורף. זה פותח את דרכי הנשימה. זו רפואה כפרית של רוסיה, במקום לשתות תה עם ג׳ינג׳ר ודבש", היא צוחקת.

2. המשתה הרוסי

בשנים מסוימות היינו שניים רק לרוסיה בצריכת וודקה לנפש. בשנים האחרונות הצמיחה של הוודקה דווקא קצת נבלמת, לטובת פריחה במשקאות מתוחכמים ומעניינים יותר – ג׳ין, קוניאק וכיו״ב. הישראלי הממוצע עדיין צורך את הוודקה שלו עם משקאות אנרגיה או פשוט בצ'ייסר, אבל דווקא לרוסים יש הרגלי שתייה הרבה יותר נחמדים. על השתייה להיות מלווה באוכל, "זקוסקי" – מנות קטנות הנועדות לספוג היטב את האלכוהול; ואף משתה רוסי לא יהיה שלם בלי כמה צלוחיות קטנות של דג מלוח ושלל מוחמצים: קורנישונים, פטריות, שום ועגבנייה, ביסים קטנים שמרפדים את הבטן ועושים חשק להוריד מיד עוד שוט של וודקה.

3. צ'ייסר זו המצאה ישראלית

הרוסים שותים בגרמים, ואל תעשו מעצמכם צחוק ותזמינו פחות מ־100 גר'. "את הכוסית הראשונה מרימים לחיי הבריאות ("נזדרובייה!"); הכוסית השנייה תהיה לחיי ההורים ("זה רודיטליי!"); ומשם זה ממשיך בסדר לא קבוע – לחיי הנשים, לחיי המארחים וכך הלאה, תלוי כמה שותים…", מסביר לנו רומן לסקר, אשר בקיא ברזי השתייה הסובייטית. "לכל ערב שתייה יש טמדה – מנהל הטקס אשר תפקידו לנתב את קצב השתייה, והוא זה שמחליט לפני כל סיבוב שתייה לחיי מה שותים. לא פעם הרמות הכוסית ילוו בסיפורים קצרים שיצדיקו אותן".

4. רוב הוודקות לא מיוצרות ברוסיה

אשר למקור הוודקה הדעות חלוקות, אבל נראה כי מקורה דווקא בפולין ולא ברוסיה. מקור השם הוא במילה הסלאבית Voda ("מים"), כך ש"וודקה" משמעה "מים קטנים". היום וודקה מיוצרת בכל העולם וקשה לדבר על מאפיין של וודקות רוסיות לעומת אחרות, שכן בסופו של יום מדובר במשקה ניטרלי, כמעט נטול טעם וריח, כך שאין מה לדבר על השפעה מקומית. נוסף על כך, מותגים רבים מיוצרים במדינות רבות בעולם. קחו למשל את סמירנוף, וודקה רוסית במקור שכיום מיוצרת בכמה מדינות – ארצות הברית, אנגליה, הודו, איטליה ואפילו מונגוליה; כך שאף ש"וודקה" ו"רוסיה" הן כמעט מילים נרדפות, מרבית הוודקות, בוודאי אלו המגיעות לארץ, כלל לא מיוצרות ברוסיה, ועל אפיון של "וודקה רוסית" אין ממש מה לדבר.

• מיוחדים
• אלכוהול
• צ'ייסר
• וודקה
• הרוסים עלינו: 25 שנים לעליה מבריה"מ
• תרבות רוסית
• אוכל רוסי