בשם שמים: הלכתי לקבליסט ושיניתי את שמי בהיותי חילונית לגמרי

"רוצה לשתות משהו? קפה?", שאל אותי הנומרולוג. הוא נראה כבן 50, על שיערו השחור כיפה ובין הלחיים השמנמנות שלו נמתח חיוך רחב. נכנסתי פנימה לאט, בזהירות, כמו לבית כנסת. את הקירות כיסו מהרצפה עד הגג ספריות עם כתבי קודש צפופים. התיישבתי מצדו האחד של שולחן עץ גדול, לפניי הונחה כוס קפה חד פעמית ועליה הכיתוב "שהכל נעשה בדברו". משהו בי התכווץ. האיש הזה, שאליו הפנתה אותי חברה, נצבע בדמיוני בגוון מודרני, צעיר יותר. שילבתי את הידיים ונשענתי לאחור.

>> כשהלכתי למיסטיקנית שחזתה כי לעולם לא אהיה מאושרת

הוא ביקש לדעת את שמי הפרטי, שמה הפרטי של אמי ואת תאריך הלידה שלי. אחר כך ערך על דף מיני חישובים של מספרים ובסיומם אמר, "תראי, את מזל דלי. כל מזל מורכב משני יסודות, דלי הוא אוויר-אוויר. המזל שמקיף אותך, שמקרין עלייך, זה מזל דגים והוא מים-מים. את מבינה? יש בך שני מזלות שכל אחד סגור בתוך עצמו. הדלי הוא השכל, היצירה, העשייה, והוא שונא את הדגים, מפני שהדגים רגיש, מופנם ומרחם על עצמו, כך שגם הוא לא סובל את הדלי. והשניים האלה לא מסכימים על שום דבר, החל ממה ללבוש בבוקר ועד באיזו קריירה לבחור". מנקודת המוצא הזו הוא המשיך לניתוח ארוך שהתפרש על פני שעתיים, ונתמך בדוגמאות מציאותיות להכאיב. לא היו שם ניחושי עובדות מפעימים, כי אם ניסוח מחודש ומדוייק של עצמי לעצמי.

אופיר יעל סגרסקי. צילום: איתמר לשמן

למשל, הוא תיאר אך ביום שישי אחד אני עשויה להימצא ב"מצב הדגי" שלי, ולהעדיף להסתגר בבית עם ספר טוב וקפה. "בהתחלה נחמד לך ככה", אמר, "כי הדגים אוהב להסתגר. אבל לאט לאט מתחיל לחלחל אלייך הדלי, והדלי אומר לך: 'תראי את עצמך, את עלובה, את סמרטוטה. כולם יוצאים, עושים דברים – ואת כלום'. בסוף את מקשיבה לדלי הזה ויוצאת, וטוב לך שם, כי את יודעת להתמנגל, להצחיק אחרים וליהנות מחברה, אבל הדגים שונא את זה. הוא מתחיל ללחוש לך, 'לכי מפה, המקום הזה לא בשבילך. את חושבת שהם באמת אוהבים אותך? את לא קולטת שזה מזוייף?'. כל הריבים הפנימיים האלה יוצרים אצלך חרדות ואובססיות". הוא סיפר את כל זה מבלי לדעת שהוא מתאר, אחד לאחד, את אותו יום שישי שבו נשברתי לרסיסים בדירה שלי ועלה בדעתי לפנות אליו.

בסיום הפגישה הוציא דף עם שמות שלדבריו יבשרו לי טובות, וסימנתי בהם חמישה. "תבחרי שם שיאיר אותך, שיצחיק אותך", אמר. הקראתי את השמות בקול רם, וכשהגעתי לאופיר השתלט עליי צחוק שלא יכולתי להפסיק, הרגשתי שמדגדגים אותי מבפנים. יצאתי החוצה, צלצלתי לאמא שלי, ואמרתי "שלום, אני אופיר". "אופיר?", היא שאלה ואז ענתה לעצמה, "יאללה, בסדר". פתאום זה נראה לי פשוט ואפשרי כל כך. גם אם הדיוק של הנומרולוג היה מקרי, גם אם הכל שטויות ולכוכבים אין דבר עם הנפש שלנו, מה זה משנה? אופיר גורמת לי לצחוק, ולראשונה מזה שנים של טיפול פסיכולוגי, נטילת תרופות ועבודה עצמית יום יומית- אני מרגישה שיכול לקרות בי שינוי, ושהעצב העמוק, התהומי, שאין לו הסבר, יכול להתחלף בשמחה.