רבות דובר במדור זה על הנכס הגדול ביותר שיש ל"ארץ נהדרת":יותר מהשחקנים, האיפור ואפילו הכתיבה (כולם ברמה גבוהה מאוד), מה שמשאיר את "ארץ" חיה ובועטת היא היכולת שלה לזהות את הדופק הישראלי, אותו ססמוגרף רגיש שמצליח לגעת בתחושה של הצופים ולבטא אותו בצורה הרבה יותר מדויקת מכל תכנית אחרת בטלוויזיה. בטח יותר ממהדורת החדשות שקודמת לה.

>> אין לנו אח: זה ציני, זה שואו, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה
>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

אם מד הדופק הישראלי מדייק, הרי שהכותרת "ארץ נלחמת" שעשתה קאמבק בשני הפרקים האחרונים יכולה להשתנות ל"ארץ נבוכה". זה מה שבלט יותר מכל בפרק ה-18 של העונה והשני של "שאגת הארי": אם הפרק הקודם היה באווירת "הזעם האפי", עכשיו קורה מה שבדרך כלל קורה במלחמות ישראליות: האופוריה של הימים הראשונים יורדת, ואנחנו מבינים שאנחנו שוב תקועים.

הפרק התחיל לא עם פוליטיקאים ולא עם פרשנים, אלא דווקא עם המייצג המובהק של הישראלי הממוצע: הזוג אשר וחני שיושבים במקלט. משם נמתח הפער הגדול בין התחושה הקלולסית של האזרחים, לבין כל מי שאמור לספק להם תשובות – בהתחלה ניר דבורי ואיתן בן אליהו, אחר כך נתניהו וטראמפ – ופשוט לא אומרים להם מה קורה ולאן הולכים.

זה הסטייטמנט של "ארץ נהדרת", באמצעות שתי הדמויות העממיות ביותר שלה: אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. הרטוריקה אמנם בשמיים, אבל המציאות לא ממש עומדת ברף שלה. במילים אחרות, זה לא ממש מרגיש כמו מלחמת ששת הימים אלא יותר כמו מלחמת התשה, כשהמותשים הם אנחנו, האנשים הפשוטים שחיים בין אזעקה לאזעקה ולא ממש מצליחים לנשום.

ומה ש"ארץ" שיקפה היטב בפרק האחרון שלה הוא שאף אחד לא באמת יודע לאן הולכים. ניר דבורי עסוק במטאפורות מעולם משחקי הווידאו, בן אליהו (בגילומו האדיר של יניב ביטון) עוסק בהתנשאות ובטחינת מים. זה לא קרה באופן מפורש, אבל תכנית הדגל של קשת 12 בעצם סימנה לצופים שלה שגם החדשות באותו ערוץ, יצאו מדעתן, מועלות בתפקידן ולא מנסות לספר מה שחשוב.

כשעולים מדרגה, המבוכה גדלה אפילו יותר – כשנתניהו מבטיח ירידה דרסטית מ-400 משגרי טילים ל-400 משגרי טילים, וכבר מכין את הפרומו לסבבים הבאים (בקטע הכואב ביותר בתכנית – אולי כי פשוט הוא נשמע לנו נכון מדי, על הלופ הבלתי נגמר של מבצעי "טימון כפומבה"). וכשאפילו דונלד טראמפ קופץ מ"soon" ל"noos", התחושה היא שאין סמכות. אין דמות אחראית שמדברת לציבור בתקופה הכי מדכאת ומתישה שעוברת עליו. אף אחד שיבהיר את האופק, כולנו הולכים בדרך הבטוחה לשום מקום.

כשזה היה הסטייטמנט, ובלי קהל חי באולפן, האנרגיות של הפרק פחות זרמו. היה קשה מאוד להשיג רגעים מצחיקים באמת – גם היוצרים, גם השחקנים וגם אנחנו עייפים מאוד; ובכל זאת היו כמה שיאים ברמה הקומית. אחד מהם, כאמור, הוא המנייה הבטוחה של "ארץ" בשנים האחרונות, יניב ביטון, בחיקוי המופתי של איתן בן אליהו – שהצליח לזקק נהדר את הזחיחות החיל אווירית ותחושת ההתנשאות מול "פשוטי העם". ביטון הוא מאסטר – ואפשר לראות את זה בכל דמות מחדש.

רגע שיא נוסף קצת התחבא בהמשך והתחיל ברפרנס ישן: לשרון טייכר וערן זרחוביץ', לפני שהם הפכו להיות כוכבים ב"ארץ נהדרת", היתה תכנית קצרת ימים בערוץ 10 ושמה "שינויים בלוח השידורים", אדפטציה טלוויזיונית של תכנית הרדיו המצליחה שלהם. תכנית פרועה, ששודרה בימי שישי בלילה, ונתנה הצצה לכל מיני חיקויים שיגיעו יום אחד גם ל"ארץ".החיקוי של גילה אלמגור, למשל, נולד שם, גם הדמות של אירנה (ליאת הרלב) וגם פינה שהיתה גולת הכותרת – "קול הרעם מטהרן". מדובר על שני מגישים איראניים חמורי סבר ששיגרו אזהרות לקהל הציוני בעברית קלוקלת. ובכן, הפינה הזאת חזרה – עם דמות של אותו שרון טייכר מקריא את אותן אזהרות, הפעם על גבי AI כמיטב המודרנה. ייתכן שזיהו משהו ב"ארץ נהדרת" שיהיה שווה להמשיך, בטח כפאנצ'ר למערכת החרדה שמסביב.

עוד דבר שקרה והיה מרענן: החיקוי של נועם בתן והשיר לאירוויזיון. אמיר שורוש גילם את הדמות של בתן (דווקא חיקוי לא הכי מוצלח) וסיפק את הקומנט הכי טוב בסיום – עם התשובה העברית לשיר "מישל", שבה מישל היא פשוט מישהי שהתאהב בה וברחה מרעש האזעקות. זו היתה דרך משעשעת לסגור את התכנית, שביטאה היטב את תחושת הכאוס בציבור וידעה לפרק אותו בעזרת פארודיה מוזיקלית טובה.

השבוע האחרון עמד בסימן תגובות רבות שעורר "המונולוג של חמנאי" בפרק הקודם. אז, זו היתה מעין אזהרה בתוך האווירה היחסית אופורית. הפרק של הערב סימן שכבר אין אופוריה – היה מתיש להיות ישראלי בשבעת הימים האחרונים – בעיקר בגלל היעדר האופק וחוסר האמון ארוך השנים שהתפוצץ עכשיו. זה לא היה פרק שמח של "ארץ נהדרת", אבל הוא הציב את תמרור האזהרה הבוהק מעל המציאות שלנו. וגם את זה, מסתבר, התכנית יודעת לעשות מצוין.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת
• מלחמת איראן