בוגרי העלייה הרוסית: אל תקראו לנו אשכנזים

בשביל חלק ניכר מאנשי "דור 1.5", קבוצת פייסבוק של בני 30+ שהגיעו לארץ ממדינות חבר העמים לשעבר כשהיו בני 5־12, התיכון הוא התקופה שרוב טראומות העלייה שלהם התנקזו אליה. כן, בזמן שאתם מלכתם על השכבה והשווצתם בזוג נוסף של ד"ר מרטינס במסדרון, או לחלופין קברתם את המבט במחברת וקיוויתם שיניחו לכם לשרבט דמויות מ"זבנג" בלי שאף אחד ישבור לכם את העיפרון, הסתובבו ביניכם כמה דוברי רוסית שאכלו סרטים רציניים.

האמוציות שבהן מדברים חברי הקבוצה הזו על ימי בית הספר – כולם משכילים בעלי עברית מושחזת ומקלדת לא פראיירית – גוברות אפילו על הלהט שבו הם בזים לשמאל האשכנזי. אצל ליזה רוזובסקי זה היה השוק והדיכאון שגרם התיכון בשכונה, שדחף אותה לנהל חיים כפולים ולרכז את רוב האקשן של שעות אחר הצהריים בביקורים תכופים בספרייה הרוסית בירושלים ובשיעורי פסנתר; ויקי אידזינסקי התחרפנה מההסללה הפריפריאלית של התיכון בבת ים, שלא נתן לה לעשות חמש יחידות במתמטיקה ובהיסטוריה במקביל; ואיליה ספיצרוב שנא את חבריו לתיכון לאמנויות בחיפה, ילדי דור הנרות שבכו על רבין כאילו מדובר ב־BFF שלהם בזמן שהוא לא הרגיש כלום ונרתע כי להזיל דמעות על מנהיגים זה סובייטי מדי.

אם להיות כנים, עד היום ה"רוסים" לא ממש חשפו את הטראומות שנגרמו להם בניסיון להיטמע בישראל. התדמית של דובר רוסית בארץ, בין שהוא נער בתיכון או אישה מבוגרת שמנקה את הבלטות של קופת החולים, היא של קשיחות, מוסר עבודה והיעדר פינוק. רוסים אף פעם לא מתלוננים, הם כועסים. מי שמייצגת את הסטיגמה הזו באופן מדויק היא לובּה, קופאית הסופר שגילם טל פרידמן ב"ארץ נהדרת". היא טוחנת את התחת בעבודה עבור שכר מינימום, היא נראית בודדה והיא ללא ספק מתקשה לתקשר עם הסביבה. אז למה בעצם היא לא חושפת שום חולשה? איך יצא שדווקא עובדת הקבלן המהגרת היא הדמות המפחידה והלקוחות הם אלה שמבוהלים?

ליזה רוזובסקי. צילום: איליה מלניקוב

חברי דור 1.5 לא כאן בשביל לעשות לכם את החיים קלים. הם גם רוסים וגם ישראלים וגם מהגרים ותיקים וגם ליברלים הומניסטים שמאמינים בחופש הביטוי ובזכויות הערבים וגם – לא עלינו – לא שמאלנים. הם מנסים להנגיש לציבור הישראלי את התרבות והשיח והחשיבה הרוסיים, אותם דברים שזיכו אותם בתיכון במשפטים מעליבים כמו "איכס, בוריס, מה יש לך בסנדוויץ'?". הקמפיין הנוכחי שלהם הוא למניעתה של מכירת היצירה החשובה ביותר במוזיאון הנשכח לאמנות רוסית ברמת גן – דיוקנה של מריה צטלין שצייר ולנטין סרוב – שבאופן אבסורדי נועדה לממן את שיפוץ המוזיאון. הבאזז התקשורתי היחסי שיצר המאבק של הקבוצה מעיד על הצלחה מרשימה של אנשי דור 1.5 בכל הקשור להפצת המסרים שלהם. מחר (שישי, 11:00) הם יערכו ביקור הפגנתי במוזיאון במטרה למשך תשומת לב לעצם קיומו ולהפעיל לחץ על ההנהלה כדי למנוע את מכירת עבודת הדגל של המוזיאון.

חברי דור 1.5 עברו ברובם מסלול דומה: עלייה לארץ בגיל צעיר, השתלבות במערכת החינוך, הפיכה לישראלים גמורים בגיל 16־17 תוך הכחשה של זהותם הרוסית, בושה בהורים והימנעות מדיבור ברוסית בפומבי, שירות בצבא ואז חזרה הדרגתית לזהות המקורית ודרישה לנכס לעצמם מחדש את רוסיותם באמצע־סוף שנות ה־20 לחייהם. "זו תופעה שקורית בדרך כלל עם הגירות", מסבירה ויקי אידזינסקי, סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה. "אחרי 20 שנה קם הדור הצעיר של המהגרים ומוציא את כל הטראומות החוצה. אנחנו חבורה של אנשים שבטוחים מאוד בישראליות שלהם, מה שמאפשר לנו לדבר על השוני. אתה צריך להיות ישראלי במובן האכפתי, שהמקום הזה יהיה חשוב לך, כדי שיהיו לך את הכוחות לנהל מלחמה לא נעימה כמו זו, כי לדרוש מהחברה להקשיב לך ולשוני שלך זו לא משימה קלה".

אל תקרא לי ערס

במהלך המחאה החברתית בקיץ 2011 צעד מריק שטרן, יחד עם כמה אלפי הפעילים של המאהל הירושלמי, ברחובות הבירה. שטרן הוא אפילו יותר "ישראלי" משאר חברי דור 1.5 מאחר שעלה לארץ בגיל שנתיים בלבד, אבל מצד שני הוא בנו של יורי שטרן ז"ל, מראשוני הפוליטיקאים הרוסים בארץ, שכיהן כחבר כנסת מטעם סיעת ישראל בעלייה ונפטר ב־2007. "במהלך אחת הצעדות שעשינו ניגש אליי פתאום אדם רוסי מבוגר שהכיר את אבי", מספר שטרן ג'וניור, "ואמר שהוא פשוט מזועזע שהבן של יורי שטרן צועד יחד עם סוציאליסטים וקומוניסטים. הסתכלתי אחורה וראיתי שמאחוריי עמדו חבר'ה של חד"ש עם דגלים אדומים, וניסיתי להסביר לו שאני והם זה לא בדיוק אותו הדבר ושלמחאה יש הרבה קולות, אבל זה לא עזר. הוא היה בשוק ממני".

שטרן העלה את מחשבותיו בעקבות התקרית בטור שפרסם באחד העיתונים ברוסית שיוצאים לאור בארץ, וקרא לציבור דוברי הרוסית להצטרף למחאה. הוא היה כבר די פעיל חברתית באותם ימים, בין השאר במסגרת קבוצת רוסים אקטיביסטים שנקראה "ב' זה בבושקה", שלימים היוותה את השלד של דור 1.5. הטור זכה לביקורת חריפה מהדור המבוגר יותר של דוברי הרוסית. שטרן התחיל לשתף פעולה עם אידזינסקי, שהייתה פעילה בולטת במחאה וניסתה לצקת לתוכה את המצוקות הייחודיות של דוברי הרוסית. "לצעירים הרוסים לא רק שאין דירה, סיכוי לקנות דירה או דירות שמחכות לעבור אליהם בירושה הוא קטן", היא מסבירה, "רבים מהם גם עובדים כדי לעזור להורים לסגור את המשכנתה עבור הבית שבו הם גרים".

אחד האנשים שהושפעו מאוד מהשיח הרוסי במחאה היה איליה ספיצרוב, מהפעילים העיקריים בעמוד הפייסבוק של דור 1.5 ומי שפרסם לאחרונה, בעקבות הסדרה של רון כחלילי "ערסים ופרחות", טקסט מעולה שמבקש מהישראלים להפסיק לומר "ערס רוסי" ולהתחיל לקרוא לילד בשמו: גוֹפּניק (בריון שכונות רוסי). "המחאה הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי בעל בית במדינה הזו", הוא מספר. "הייתי אז קורא אדוק של שלום בוגוסלבסקי (פעיל נוסף בקבוצה, שעומד מאחורי הבלוג "תניח את המספריים ובוא נדבר על זה"), שכתב על נושאי צדק חברתי, ופתאום קלטתי שהוא מתחיל לעסוק גם בזהות רוסית, וזה אחרי שהוא אף פעם לא כתב על הרוסיוּת שלו לפני. הוא ואחרים טענו שהמחאה נפלה בגלל עניין זהותי־עדתי, שההנהגה שלה הצליחה לסחוף אחריה אנשים מזהויות ומעדות שונות שאינם אשכנזים, וזו הייתה אמירה חזקה מאוד. דרך שלום התחברתי למריק, לוויקי ולשאר החברים וראינו שכולנו אנשים שהצליחו והגיעו לפריפריה של האליטה בארץ, למבצרים תרבותיים שלרוב הרוסים אין בהם דריסת רגל – באקדמיה, בתקשורת ובתחומים אחרים – והחלטנו להשתמש במיצוב הזה שלנו כדי לדבר לציבור הרוסי וגם כדי להנגיש את המחשבות של דוברי הרוסית לשאר הישראלים".

איליה ספיצרוב. צילום: איליה מלניקוב

אחד הדברים הבולטים בדור 1.5, בוודאי בהשוואה לרוב דוברי הרוסית בישראל, הוא הדעות השמאלניות שמביעים חברי הקבוצה על שלל נושאים. ליזה רוזובסקי עושה את זה בטורה המצוין באתר "המקום הכי חם בגיהינום"; שטרן הוא יו"ר "התנועה הירושלמית" (חילונים ודתיים ירושלמים שפועלים יחד בקהילה) והוא שיתף פעולה בעבר עם יוזמת "תג מאיר" שנותנת קונטרה לפעולות "תג מחיר"; יוליה קיסלב, כותבת בולטת נוספת בעמוד הפייסבוק של הקבוצה, מגדירה את עצמה "אקטיביסטית אנרכיסטית", ובוגוסלבסקי פרסם בשבועות האחרונים פוסטים רבים בגנות מדיניות היד הקשה של הממשלה במזרח ירושלים. עם זאת, הבוז לשמאל הישראלי האשכנזי, על גינוניו וצביעותו (לדעתם), מאחד כמעט את כל חברי הקבוצה.

"הסיבה שבגללה רוב הרוסים הם ימנים ששונאים שמאלנים היא מורכבת", מסביר בוגוסלובסקי. "קודם כל יש את עניין האג'נדה, והרוסים במובן הזה אינם שונים מרוב הציבור הישראלי שאינו שמאלני, אבל יש פה גם שנאה לשמאל כי הוא האליטה שהתייחסה חרא לאבא שלי כשרק עלה לארץ ומחקה את הזהות שלו. לפני כמה שנים עשו סקר מעניין בקרב דוברי רוסית בארץ שבמסגרתו הראו להם מצעים של מפלגות שונות בלי לציין את שמן וביקשו מהם לומר עם איזה מצע הם מזדהים. אחוז התמיכה במרצ, למשל, היה הרבה יותר גדול מאשר בבחירות האמיתיות. אפילו אני, שמצביע שנים למפלגות שמאל שונות, יכול לומר לך בפירוש שאני לא סובל את הפוליטיקאים מהשמאל".

לצד השנאה היוקדת לשמאל האליטיסטי, חברי הקבוצה מזהים – בעיקר בקרב דור ההורים שלהם – סלידה מעצם היומרה לאקטיביזם, לרצון לשנות ולהשפיע על החברה. "דוברי הרוסית המבוגרים הם אולי הציבור הכי מיואש בארץ", טוען ספיצרוב. "זה ציבור ציני שלא מאמין בשום פעולה קולקטיבית. אלה אנשים שרואים בפעילות כמו שלנו וברצון להנכיח את התרבות הרוסית ולשנות את היחס לרוסיוּת בישראל בזבוז זמן. הם לא מבינים למה להשקיע בזה אנרגיות במקום פשוט לעבוד קשה, למצוא ג'וב טוב ולעבור לאמריקה. הם תופסים את עצם הרצון לשנות את המציאות כחיידק ישראלי שדבק בנו וזה מעניין, כי בשנות ה־90, כשהם רק עלו, היו לדור הזה הרבה יוזמות חברתיות משלו. אימא שלי וחברות שלה, למשל, הקימו בשכונה מערך חוגים קהילתי, פרויקט לא מובן מאליו בכלל. ההבדל הוא שלא היו להן יומרות מהפכניות. יש לרוסים מסורת של יוזמה וארגון אבל פחות בקטע של אידיאולוגיה ושיחות וויכוחים, מה ששמאלנים אוהבים. במובן הזה הקבוצה שלנו שונה מהשמאלנים הישראלים, כי יש בנו משהו יותר תכלסי ופחות רדיקלי ולא מעשי. אני אישית בורגני טוב שאוהב חניה וממ"ד ומעלית וממש לא מתבייש בזה".

מזרח למזרח מערב

אם אתם מחפשים להצטייד באמירה אחת שתקנה לכם נקודות בשיחת סלון עם חברים שמצויים בשיח הרוסי החדש, מומלץ שתלכו עם "רוסים הם לא אשכנזים בכלל!". זו נקודה שחשובה מאוד לחברי "דור 1.5" ומסתבר שגם צברים נדלקים מזה. השבוע ניהלתי שיחה עם חברים שלי סביב השאלה "מה יש יותר בארץ, מזרחים או אשכנזים?", וראיתי איך הם מיהרו לצרף את הרוסים לשורות האשכנזים (להבדיל מהאתיופים, למשל, שלא צורפו למזרחים ונשארו קטגוריה בפני עצמה) והתרעמו כשטענתי שיש רוסים שמתנגדים נחרצות לניכוס הזה.

"ברגע שאתה מתאקלם ומתערה בארץ ומפסיק להיות 'עולה'", מסביר בוגוסלובסקי, "אתה גם בעצם מפסיק להיות קיים והופך למין ישראלי גנרי כזה. מה זה בעצם? הרי אני לא אשכנזי כי אני לא מכיר את אריק איינשטיין וסבא שלי לא היה בפלמ"ח ולא ייבש ביצות בנהלל, אז מה אני כן?".

לאידזינסקי יש נקודת מבט מעניינת על משבר הזהות העדתית של דוברי הרוסית בישראל. בימים אלה היא מסיימת את התזה שלה במסגרת לימודי תואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מחקר על הקשר בין רוסים ומזרחים בפריפריה הישראלית. אידזינסקי התבססה על נתונים סטטיסטיים ישנים שלפיהם מרבית דוברי הרוסית שעלו לארץ הגיעו לגור בפריפריה, והיא ביקשה לבדוק כיצד השתלבו עם המזרחים שהגיעו כמה עשרות שנים לפני כן וסבלו מקיפוח והזנחה, כפי שתואר בהרחבה בסדרות של אמנון לוי ורון כחלילי מהשנה האחרונה. "המסקנה הראשונה שהגעתי אליה היא שהרוסים בארץ לא ממש פגשו אשכנזים, לפחות לא את האשכנזים של השכבות החזקות", מספרת אידזינסקי. "הם הגיעו לפריפריה, שם גרים מזרחים, וזו הייתה ישראל בעיניהם. הם היו צריכים לפענח את הכאב המזרחי והתקשו להבין למה המזרחים כל כך שונאים את עצמם. לדוגמה, צעירה דוברת רוסית מאשקלון אמרה לי שלקח לה הרבה זמן להבין למה החברות שלה מהכיתה אוהבות לשיר ביחד 'בא לי לצעוק אני פרחה!'. היא לא הבינה מאיפה מגיעה השנאה העצמית הזו. ראיינתי 23 צעירים דוברי רוסית בני 27־35 מהפריפריה וגיליתי שבניגוד לדור ההורים שלהם, שהתנשא על המזרחים ולא התחבר אליהם, בני הדור הזה, הדור שלי, ראו במזרחים את התגלמות הישראליות ולכן גם שאפו להתחבר אליהם. הצעירים הרוסים האלה מרגישים מרוחקים מהאשכנזים ממש כמו המזרחים מהפריפריה, קוראים להם 'סנובים מצפון תל אביב' ואומרים עליהם שהם 'לא חמים כמונו'".

ועדיין, נראה שבזמן שזיווגים של רוסיות ומזרחים זה דבר שכיח בארץ שאף זכה לייצוג טלוויזיוני (אירנה ושאולי מהקומדיה "הפרלמנט"), זוגות של מזרחיות ורוסים זה דבר נדיר למדי.

"לפני 10־15 שנה המחקרים באמת הראו את מה שאתה אומר, אבל אני מצאתי שזה השתנה והיום יש זוגות של רוסים ומזרחים מכל המינים. אלה צעירים שהגיעו לפריפריה בגיל 4־6 והתבגרו בישראל, ואין להם כמעט מבטא רוסי. מה שמעניין זה שהצעירים הרוסים מאמצים מנהגים של מזרחים ומעלימים את המנהגים הרוסיים שלהם, ממש כמו שהמזרחים עושים מול האשכנזים. זה דור שלם של רוסים ממושטרים שמוכנים להתגייר ברבנות בשביל בת הזוג המזרחית, לשמור שבת וכשרות ואפילו מגיעים למצב שהם מתים על אוכל מזרחי ושונאים אוכל רוסי. תחשוב כמה חזק המשטור אם מישהו אומר שהוא שונא את האוכל של אימא שלו".

הקשר הרוסי־מזרחי הוליד תת ז'אנר של דוברי רוסית שאוהבים וחיים את התרבות המזרחית, כמו הדי.ג'יי יבגני צ'רקטוב, שמנגן מוזיקה מזרחית ומדבר על זה בפרק על המתמזרחים בסדרה של כחלילי, וכמו יוליה קיסלב, מפיקה ואמנית שהפכה בארץ לרקדנית בטן ומארגנת ליינים של מסיבות מזרחיות בתל אביב. "אני בהחלט חושבת שיש קשר בין השיח הרוסי החדש לשיח המזרחי ומזהה דמיון בין רוסים ומרוקאים באופי ובהשקפת העולם", היא אומרת, "אבל צריך לזכור שעדיין מעל שתי הקהילות האלה יש את ההגמוניה האשכנזית שנותנת את הטון, למרות שמספרית היא לא מהווה רוב".

רוזובסקי מתייחסת לקשר בין השיח הרוסי החדש לשיח המזרחי המתעצם בעירבון מוגבל. "אני לא חושבת שהשיח שלנו מושפע ישירות מהשיח המזרחי", היא אומרת. "'רוסים', כמו 'מזרחים', זו הכללה גסה לאוכלוסייה מגוונת, גם מבחינת השכלה. מה שאני יודעת זה שאנחנו עדיין לא קולניים מספיק כמו המזרחים בשביל לבדוק אילו תגובות אנחנו מעוררים בציבור הישראלי הרחב, זה עוד לא נבחן. עד שלא נעז לצעוק ולהכריז על הבעיות שלנו, כמו המזרחים, לא נעורר דיון. אפילו היום, כשאני כבר לא בתיכון ועברו הרבה שנים, אנשים שאני לא מכירה עוצרים אותי ברחוב ושואלים למה אני מדברת רוסית עם הילדים שלי. זה מין חוסר הבנה בסיסי שלנו, הם חושבים 'למה היא מתעקשת להתרפק על העבר הרוסי שלה' וכאלה, וזה עוד כלום לעומת המבטים שאני מקבלת כשאני מדברת בטלפון ברוסית באוטובוס".