איך זה שאותו במאי עשה גם את "מקס הזועם" וגם את "בייב"?

באמצע בריחתו המבוהלת מצמד כלבי שמירה תוקפניים שהותנו לרדוף אחריו, החזיר הקטן בייב מסתובב אל הבול טרייר ושואל "למה?". הרגע האקזיסטנציאליסטי הזה ב"בייב: חזיר בעיר", סרט ההמשך האפל ל"בייב" המואר, מזקק את החזון הקולנועי והאנושי של ג'ורג' מילר. הקולנוען האוסטרלי בן ה-77 ביים עד כה רק עשרה סרטים באורך מלא (לעומת יותר משלושים של ספילברג בן ה-75, למשל), אך רובם הותירו חותם בתרבות, והוא אחד היוצרים היותר מעניינים ומגובשים בקולנוע המסחרי. יש להוסיף שהוא גם כתב את התסריטים לכל סרטיו פרט ל"המכשפות מאיסטוויק", סרטו ההוליוודי הראשון, שהיה עבורו חוויה כמעט טראומטית (הוא נטש את ההפקה פעמיים, ורק ג'ק ניקולסון שכנע אותו לחזור) ולכן לא אעסוק בו כאן.

הרפרטואר של מילר נראה אקלקטי – סדרת סרטי אקשן פוסט-אפוקליפטיים ("מקס הזועם"), דרמה משפחתית רפואית ("השמן של לורנצו"), צמד סרטי ילדים על חזיר רועה כבשים (את "בייב" הוא כתב והפיק, את סרט ההמשך הוא גם ביים), סרט אנימציה מוזיקלי על פינגווינים ("תזיזו ת'רגליים"), וכעת סרטו החדש ביותר הוא פנטזיה על אישה לא צעירה שמשחררת שד מבקבוק ("3,000 שנים של כמיהה"). אבל כל הסרטים האלה מתבוננים בעולם שלנו דרך משקפיים כהות, וכשצופים בהם בתשומת לב מגלים שהם בעצם שבים ומספרים את אותו סיפור, בכסות שונה.

מילר מעיד על עצמו ש"אני חי בתוך הראש שלי, שיש בו יותר סיפורים מכפי שאספיק לספר". עוד הוא אומר ש"בלי סיפורים לא היינו מבינים את העולם". בהתאם, סרטיו הם משלים קיומיים על המין האנושי. הם מעוצבים כמיתולוגיות על שבטים פטריארכליים שבניהם דבקים במסורות דכאניות, ועל גיבורים אלטרואיסטיים שהם היחידים שמעזים לשאול שאלות ולהטיל ספק בסדר הקיים. אמונתם הנאיבית של הגיבורים בפוטנציאל האנושי של בני האדם (או דימוי משלי שלהם) הופכת אותם למנהיגים מעוררי השראה, ולא פעם דווקא מה שנתפס כחולשה שלהם הוא כוחם העיקרי. הנרטיב הזה בולט במיוחד ב"תזיזו ת'רגליים" וב"מקס הזועם: כביש הזעם", ואפשר לומר שהראשון הוא גרסת הילדים של השני. כשצופים בהם זה לצד זה אפשר אפילו להבחין שיש בהם כמה דימויים כמעט זהים – כמו השבויים שמתגודדים למרגלות הר ומביטים בתקווה כלפי מעלה, משם נופלים המים (או הדגים) שבעלי השררה משחררים במשורה.

אבל בואו נתחיל מהתחלה. מילר מזוהה יותר מכל עם ארבעת סרטי "מקס הזועם" (יש עוד שניים בדרך). הראשון שבהם, מ-1979, הוא גם הראשון של מילר בכלל. הוא למד רפואה יחד עם אחיו התאום ג'ון, ובזמן שג'ון הקפיד ללכת לשיעורים ולרשום הכל עבור שניהם, ג'ורג' יצר סרט באורך דקה. הסרט זכה בפרס בתחרות סטודנטים ומילר ראה כי טוב, אך הוא בכל זאת השלים את לימודי הרפואה. בעת התמחותו בבית החולים סנט וינסנט שבסידני, הוא עבד בחדר המיון, שם היה עד לתוצאות ההרסניות של תרבות הנהיגה האוסטרלית. כבישים מדבריים ארוכים ללא הגבלת מהירות הניבו תאונות ופציעות מחרידות. זאת היתה ההשראה – בשילוב עם משבר הנפט העולמי שפרץ 1973 – לסרט עם מל גיבסון הצעיר כשוטר שיוצא לנקום בכנופיית אופנוענים פסיכופטים שרצחו את אשתו ובנו. את התקציב להפקה מילר גייס באמצעות היענות לקריאות חירום וטיפול בפצועים בדרכים. מילר מספר שבמהלך השנה שהוא הקדיש לעריכת הסרט בדירתו, הוא גילה את כל הטעויות שעשה במהלך הצילומים, וזה היה השיעור הכי טוב שיכול היה לקבל בקולנוע ובצניעות.

"מקס הזועם" הפך ללהיט מפתיע (ורשם שיא של הכנסות ביחס להוצאות), אך היה זה סרטו השני, "מקס הלוחם בדרכים" מ-1981, שבו התגלה מילר כבעל חזון קולנועי ייחודי. מקס מגיע לעולם הפוסט אפוקליפטי של סרט ההמשך כ"קליפת אדם, שחוק וגלמוד. אדם רדוף על ידי השדים של עברו" – כך מספר לנו המספר של הסרט. בסוף הסרט המספר יתגלה כילד הפרא עם הבומרנג, שבחלוף השנים יהפוך למנהיג השבט. דמותו היא הגרעין שיפותח בסרטים הבאים של מילר.

מקס עצמו אינו מנהיג. הוא עסוק אך ורק במאבק ההישרדות הפיזית שלו עצמו. "אני פה רק בשביל הדלק", הוא אומר לאיש הפצוע שהוא אוסף במכוניתו ומחזיר אותו לאנשיו, שהקימו נקודת התיישבות במדבר סביב משאבת נפט – המצרך הכי מבוקש בעולם החרב. בשל המוטו הזה מקס מסרב להזמנת אנשי השבט להצטרף אליהם, ולכן בסוף הסרט הוא יגלה שהם ניצלו אותו והותירו אותו מאחור, חסר כל ובודד כשהיה בתחילת הסרט. רק ב"מקס הזועם: כביש הזעם", הסרט הרביעי בסדרה, מקס יצטרף למאבקם של אחרים מתוך מניעים שאינם אך ורק אינטרסנטיים, וכך יחייה את רמצי נשמתו האבודה. אבל למרות ששמו מתנוסס בשם הסרט, זה בכלל לא הסרט שלו.

כזכור, "כביש הזעם" מספר על שבט של עבדים נרצעים בהנהגתו של הדיקטטור אימורטן ג'ו, ששולט במקורות המים ובאמצעותם בנתיניו. רבים מהם הם יוצאי חלציו, שמאמינים אמונה שלמה בעוצמתו האלוהית. שרליז ת'רון היא הלוחמת קטועת היד פיוריוסה, שנוהגת במשאית הדלק שמתניעה את האקשן בסרט, אבל גם היא בעצם מקבלת את ההשראה למרוד מאנגהרד הנאדרת (רוזי הנטינגטון-וויטלי), שהיא המנהיגה בעלת החזון שבסרט. אנגהרד, הנמצאת בהריון מתקדם, היא אחת מחמש הרעיות/שפחות המין של אימורטן ג'ו שמסתתרות במשאית. היא זו ששכנעה את פיוריוסה להבריח אותן, והן משתדלות להישמע לתורתה להימנעות מאלימות גם בלב המאבק.

בתוך הכאוס של המרדף אחר המשאית השואטת במדבר, שלושה שוטים המתמקדים בבטנה ההריונית של אנגהרד מייצרים משפט מטאפורי המנסח את החזון האנושי של הסרט (זה קורה כחמישים דקות מתחילתו). הבטן התפוחה,  סימן לאונס שלה על ידי אימורטן ג'ו, היא הדימוי של חולשתה וגם מקור כוחה. בשוט הראשון אנגהרד מגוננת בידיה על בטנה הפגיעה מפני פצצות האש שנזרקות על המשאית. בשני היא מרחיקה מבטנה רובה שניתן לה, והדימוי של הנשק על רקע הבטן מייצר אשכול של ניגודים – בין רך לקשה, בין פגיע לפוגע, בין חיים למוות. בשוט השלישי אנגהרד מגיחה מתוך המשאית ומציגה את בטנה למול אימורטן ג'ו שדולק אחריהם במכוניתו ומכוון אקדח אל פיוריוסה. הבטן הגדולה חוצצת בין השניים ומגנה על פיוריוסה, ואימורטן ג'ו מסיג את נשקו לאחור וצועק "זה הבן שלי! זה הרכוש שלי!". אנגהרד הפציפיסטית משתמשת בבטנה כבת ערובה, וכך הופכת את הפגיעות שלה לנשק שלה. אחרי מותה של אנגהרד, פיוריוסה הופכת למנהיגה, ובתמונות הסיום היא מדומה לישו שקם לתחיה אחרי מותו. בהשראת הנשים האלה, מקס, שהצטרף אליהן כטרמפיסט, סוף סוף מחזיר לעצמו את ניצוץ האנושיות שכבה בסרט הראשון.

כאמור, סרט האנימציה לילדים "תזיזו ת'רגליים" (2006) מגולל סיפור דומה על שבט שמתגורר בתנאי חיים קיצוניים (קרחוני אנטרקטיקה מחליפים את המדבר), וסובלים ממחסור בשל הנזק שגרם המין האנושי ליקום ("מי הרג את העולם?" כתוב על הקיר בחדרן של הרעיות ב"כביש הזעם"). הפעם מדובר בפינגווינים מזמרים שאינם מבינים מדוע הדגה הולכת ומצטמצמת, אך מקבלים את טענתם של זקני השבט שלאסון אחראי הפינגווין המכונה ממבל (קולו של אליז'ה ווד) משום שאינו יודע לשיר. הפינגווין הצעיר שמביע עצמו בריקודי סטפס סוערים ובכך מפר מסורת עתיקה, מנודה מהשבט. כמו אנגהרד, וכמו החזיר בייב, ממבל הוא היחידי שמעז להטיל ספק בהכתבות ובהתניות, ויוצא לחקור מה באמת גורם למיעוט הדגים בים. כשהוא מבין שהאחראים לכך הם בני האדם, שנראים בעיניו כחיזרים, הפינגווין הנאיבי מנסה לפנות אל טוב ליבם. אז מתברר שהחולשה שבשלה גורש מהשבט היא הכוח שלו – ממבל מצליח לתקשר עם בני האדם באמצעות ריקוד סטפס, וכשהוא חוזר לשבטו הוא משכנע את שאר הפינגווינים להצטרף לריקוד. הסרט מסתיים בהבטחה אוטופית לתיקון העולם (לא לפני שהוא מציג בפנינו דימויים מעוררי חלחלה של החיים בכלא) וממבל הופך למנהיג המיתולוגי שהציל את הפינגווינים, וגם שחרר אותם מהעריצות של אמונה נטולת ספקות.

"השמן של לורנצו" מ-1992, המבוסס על סיפור אמיתי ומתרחש בארה"ב של שנות השמונים, הוא לכאורה סרט שונה לגמרי. אבל גם הוא ניחן ברובד מיתולוגי בולט. "לחיים יש מובן רק במאבק. ניצחון או מפלה הם בידי האלים… לכן הבה נחגוג את המאבק!" כתוב על המסך בתחילת הסרט. אלה מילותיו של שיר לוחמים סוואהילי, והסרט אכן מתחיל באפריקה, אך בתום כותרות הפתיחה הוא עובר לוושינגטון, שם אוגוסטו ומיכאלה אודונה (ניק נולטי וסוזן סרנדון) מגלים שבנם לורנצו לוקה במחלה נדירה וחסוכת מרפה (ALD), ושהרופאים מגששים באפלה. ללא כל השכלה רפואית השניים פונים למחקרים, ומגלים שחומצות שמן מסוימות עשויות לעצור את הנזק שהמחלה גורמת לגוף. אלא שהתגלית הזו מגיעה מאוחר מכדי לעזור לבנם, והם מבינים שהם בעצם פועלים כדי להציל ילדים של הורים אחרים.

אף שמדובר בז'אנר שונה לגמרי שמזמין שפה קולנועית מסוג אחר, גם ב"השמן של לורנצו" יש שבט שבניו מורידים ראש בפני תכתיבים מלמעלה. הפעם מדובר בקרן ALD שמקבצת מאות הורים לילדים הלוקים במחלה. הקרן שעורכת סמינרים ומממנת מחקרים הוקמה ומנוהלת על ידי אלרד וזוגתו לורטה, שמזמינים את אוגוסטו ומיכאלה להצטרף. אך כשהשניים שוטחים את ממצאיהם בפני חברי הקרן, אלרד ולורטה דוחים אותם בלי לחשוב פעמיים. הם מתעקשים שיש להישמע אך ורק לרופאים (המקבילים לאלים של הפינגווינים), וכל שאר הנוכחים בכנס אומרים הן במקהלה. רק אישה אחת (מרגו מרטינדייל) מעזה לקום ולתמוך בבני הזוג שהעזו להטיל ספק, וגם לדמותה יש מקבילות בסרטים האחרים.

כשבאמצע המרדף בייב מסתובב ושואל "למה?", הבול טרייר אינו עוצר וממשיך לתקוף. אבל אז הוא מסתבך בשרשרת שלו ונופל למים (בסצנה מחרידה שרק מילר היה מעז לכלול כמותה בסרט ילדים), ובייב מציל אותו ממוות בטוח. הפעולה האלטרואיסטית והלא הגיונית מעוררת את כלבי העיר המנודים להתקבץ סביב בייב ולראות בו את מנהיגם, והיא גם מפוררת את ההתניות של הבול טרייר התוקפני, שהופך למעריץ מספר אחד של החזיר הקטן והנאיבי המאמין בטוב ליבם של כל היצורים החיים. נדיבות לב של אחת הרעיות פוקחת גם את עיניו של הלוחם המסור נוקס (ניקולס הולט) ב"כביש הזעם", ובמקום למסור את נפשו בשביל אימורטן ג'ו ולעלות בסערה לוולהאלה, הוא מקריב עצמו למען הצלת הנשים שקוראות תיגר על שלטונו. הרגעים האלה הם מהמרגשים בסרטים של מילר, כי הם עוסקים בפוטנציאל האנושי לתיקון הנפש, שהוא הבסיס לתיקון העולם.

לממד המיתולוגי של סרטי מילר תורמת גם העובדה שרובם מוגשים לצופים על ידי מספרים, המדגישים את מלאכת הסיפור. המספר ב"תזיזו ת'רגליים", למשל, הוא הפינגווין הגורו לאבלייס (קולו של רובין וויליאמס), שמבטיח להמשיך ולספר את הסיפור של ממבל הרבה אחרי מותו. וזאת נקודת החיבור לסרטו החדש "3,000 שנים של כמיהה", שהנושא המפורש שלו הוא סיפורים ומשאלות. חוקרת הסיפורים טילדה סווינטון משחרר את השד אידריס אלבה מהבקבוק בו היה לכוד במשך אלפי שנים, והוא מספר לה את סיפור חייו הארוכים, שנשמע כמו אנתולוגיה של אגדות מסוג "אלף לילה ולילה". סיפוריו מעוררים באישה היבשושית ערגה להיות נאהבת אהבה גדולה כמו בסיפורים, וכך הסרט כמו מייצר את עצמו. "בלי סיפורים לא היינו מבינים את העולם", אמר מילר. ואף אחד לא מספר אותם כמותו.